פסקי דין על מוחמד רחאל |

1779-09/14 בפמ     18/09/2014




בפמ 1779-09/14 מוחמד רחאל נ' מדינת ישראל








בית משפט השלום לתעבורה בנצרת



בפ"מ 1779-09-14 רחאל נ' מדינת ישראל




תיק חיצוני: 10210225248



בפני

כב' השופטת
מנאל חליחל-דיאב


המבקש

מוחמד רחאל


נגד


המשיב
ה

מדינת ישראל



החלטה

1.


לפני בקשה לביטול פסילה מנהלית של רישיון הנהיגה של המבקש, המוגשת על פי

סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש
] תשכ"א-
1961 (להלן: "פקודת התעבורה).

2.

ביום 1.08.2014 ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי

סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

3.



הצו ניתן בקשר עם דו"ח הזמנה לדין מס' 10-2-1022524-8


שנרשמה כנגד המשיב ביום 31.07.2014 בחשד לנהיגה בשכרות, לאחר שבבדיקת נשיפה במכשיר "ינשוף" נמצא בגופו אלכוהול בריכוז 715 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף, הגבוה מהכמות המותרת ומסף האכיפה.


דיון:
4.

בבש"פ 8450/02

זינגר יהודה עו"ד נ' מדינת ישראל

,
נקבעו הכללים על פיהם יש לבחון את

החלטת קצין המשטרה בפסילה מנהלית.
כב' השופטת פרוקצ'יה הבהירה, כי שיקול הדעת הנתון לאיש משטרה לעניין זה בנוי משני רבדים: האחד - רובד ראייתי שעניינו בשאלה האם קיים חומר ראיות לכאורה המבסס את אשמת הנהג בעבירה המיוחסת לו.
השני - עיקרו בשאלה האם קיימת מסוכנות לציבור מהמשך נהיגתו.

נקבע כי הפסילה המנהלית לא נועדה להעניש נהג בטרם הורשע בדין אלא למנוע סכנה מיידית לציבור מנהיגתו, ועל רקע זה מובנת קביעת

סעיף 48
לפקודה לפיה בית המשפט רשאי לבטל או לקצר פסילה מנהלית בתנאי או בלא תנאי, אם שוכנע שהביטול לא יפגע בביטחון הציבור.
(ראה לעניין זה-
ב"ש 7399/00
לחמי נ' מדינת ישראל

;

בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל
, פד"י מח
' (5) 215).

לאור האמור, שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיומן של ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המשיב, ושנית, הקביעה האם יש בהמשך נהיגתו של המשיב כדי לסכן את שלום הציבור (ב"ש 540/86 חמדן נ' מדינת ישראל
(פורסם ביום 1.07.1986).

5.

תיק החקירה ובו חומר הראיות שנאסף על ידי המשטרה הוגש לעיוני והצדדים טענו לבקשה.

6.

לטענת ב"כ המבקש, רישיון הנהיגה שלו נפסל שלא כדין.
אחיו, ראפי רחאל הוא שנהג ברכב במועד ביצוע העבירה, והתחזה לו. לטענתו, ראפי משתמש ברישיון נהיגה שפג תוקפו, אותו גנב מהמבקש, כאשר השוטרים ו/או הקצין הסתפקו בפרטים אשר מסר הנהג שנתפס ולא התבססו בזיהויו על תעודה מזהה כלשהי. זאת ועוד, באותו יום בשעה 8:30 צולם ראפי במצלמות אבטחה בתחנת דלק במגדל העמק, כאשר הוא מתדלק את הרכב ונמלט בלא לשלם. המבקש טען, כי ביום
הארוע, הזדכה בבסיסו על ציוד, לאחר תום שירות המילואים ושב לביתו. הוא לא נהג ברכב, שנמכר לראפי, ביום 1.06.2014, אולם לא בוצעה העברה על שמו של ראפי, שכן הוא טרם שילם את התמורה עבור הרכב. לטענת המבקש, מהרגע בו נודע לו אודות הפסילה, פנה למשטרה והגיש תלונה על התחזות וזיוף. בנוסף טען, כי בידיו הקלטה בה מודה ראפי שהוא נהג ברכב והתחזה למבקש. המבקש עותר לביטול החלטת קצין המשטרה כאמור.

7.

ב"כ המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, המבקש ביצע עבירה של נהיגה בשכרות בכמות של 715 מיקרוגרם. המדובר בעבירה מהחמורות שבפקודה. המבקש זוהה על ידי שוטר באמצעות תמונה במסוף וכך לפני קצין המשטרה. אין בתלונה שהוגשה במשטרה כדי לקבוע מה יהיו מימצאיה. חובה על המבקש לשמור על רישיון הנהיגה שלו בחזקתו, ולדווח למשטרה אם רישיון נהיגה שלו חסר/נגנב. כמו כן לא הצביע על כל פגם ראיתי שיכול להפחית ממשקלן של הראיות לכאורה.




ראיות לכאורה
8.

בבש"פ 11271/03 מדינת ישראל
נ' אלפרון (פורסם בנבו (2003), עמדה כב' השופטת ד' ביניש על מהותו של המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" וקבעה, כדלקמן:

"מהבחינה המשפטית המבחן לקיומן של 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט – לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות וקביעת אמינותן ומשקלן – יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי (
בש"פ 8087/95
זאדה נ' מדינת ישראל

[פורסם בנבו] (להלן – בש"פ 8087/95 זאדה [8]), בעמ' 151)".

9.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות הקיים בתיק, מצאתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, כמפורט להלן:

ב"כ המבקש טען, כאמור, לחוסר ראיות להוכחת האשמה של המבקש ולו לכאורה, שכן הנהג היה ראפי, והצביע על "כשלים" לשיטתו בראיות הנובעים מעבודת השוטרים, בכך שלא זיהו את הנהג על פי תעודת זהות או רישיון נהיגה, כך שלשיטתו עוצמת הראיות היא כזו שאינה מצדיקה המשך הפסילה המנהלית של המבקש כפי שהורה הקצין למשך 30 יום.

תיק המשטרה ובו מכלול חומר החקירה שנאסף על ידי המשטרה, הוגש לעיוני, ומתוכו עולה, כי המבקש נעצר על ידי שוטר שחר יטח בשעה 23:45 לבדיקה שגרתית, בכביש 90 מכיוון חמי טבריה לכיוון צפון כשהוא נוהג ברכב, ונערכה לו בשעה 00:09 בדיקת "נשיפון" שתוצאתה הייתה "נכשל".
לאחר שנמצאה אינדיקציה לשכרות, הועבר המבקש לטיפולה של השוטרת ויקי גראי, שמרגע זה השגיחה עליו כנדרש כי לא אכל, לא שתה, לא הקיא ולא עישן ולא הכניס דבר לפיו (כמפורט בדו"ח המאפיינים ובטופס דין וחשבון שמילאה מפעילת הינשוף).

בהמשך לכך נערכה למבקש בדיקת מאפיינים שבה נמצא ריח חזק של אלכוהול מפיו, המבקש מסר כי שתה 2 בקבוקי בירה בשעה 17:00, והתרשמות השוטרת הייתה כי המבקש נראה תחת השפעת אלכוהול
"בינונית".
לא למיותר לציין, כי המבקש עבר בהצלחה את יתר מבחני הביצוע, ובהם מבחן עמידה, הליכה על קו ישר,
והבאת אצבעות
לאף.

בשעה 00:09 נבדק המבקש במכשיר "ינשוף" על ידי מפעילה מוסמכת השוטרת ויקי גראי, ובסיומה של הבדיקה נתקבלה תוצאה של 715 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף, כמצוין בפלט הבדיקה מס' 7144.

בתחקור במקום על ידי
השוטר, בשעה 23:45 אמר המבקש "אני לא יודע על מה עיכבתם אותי".

בשימוע שנערך למבקש ביום 1.08.2014, הוא זוהה באמצעות מסוף+תמונה, שכן טען כי אין לו רישיון נהיגה. תגובתו לכתב האישום היתה "תעזור לי בבקשה".


ב"כ המבקש בקש להצביע על מספר כשלים לשיטתו, בחומר הראיות:
המבקש טען, כי לא נהג ברכב, וכי היה על השוטרים לזהות את הנהג באמצעות ת.ז או רישיון נהיגה.
אין בטענה זו ממש, שכן המבקש זוהה על פי תמונה במסוף. בנוסף, המבקש טען, כי רישיון הנהיגה שלו, שפג תוקפו נלקח ממנו על ידי אחיו, ראפי והוא עושה בו שימוש ומתחזה למבקש. המבקש אמור היה לדווח על גניבת רישיון הנהיגה שלו על ידי ראפי במועד הראשון בו נודע לו על כך, אולם לא עשה כן.

לא זו אף זו, לטענת המבקש הרכב לא שייך לו, שכן הוא מכר את הרכב לראפי ביום 1.06.2014,כעולה מזכרון הדברים שנחתם, לכאורה, בין המבקש לראפי (נספח לבקשה), אולם הוא לא העביר את הרכב על שמו של ראפי, שכן לא קיבל את התמורה עבור הרכב (סעיף 8 לבקשה). חזקה כי המבקש הינו הבעלים של הרכב, כל עוד לא בוצעה העברת בעלות במשרד הרישוי.

ב"כ המבקש טען, כי ראפי התחזה למבקש, וכי מצויה בידי המבקש הקלטה בה מודה ראפי כי הוא נהג ברכב והתחזה למבקש.
ואולם, המבקש לא הביא את אחיו לעדות בבקשה זו, לא צירף לבקשתו תמונות של ראפי, לא הגיש תצהיר שלו, ואף לא צירף את ההקלטה בה נשמע ראפי מודה בביצוע העבירה.
לאור כל האמור לעיל, סבורני כי בשלב זה, הראיות לכאורה מצביעות על ביצוע העבירה בידי המבקש.

באשר לטענות ההגנה לכרסום בראיות, שכן ראפי הוא שנהג ברכב במועד ביצוע העבירה, והתחזה למבקש, המסגרת המתאימה לבחינה מעמיקה של הראיות ובכלל זה טענת ההתחזות, היא במסגרת התיק העיקרי ולא במסגרת הדיונית הנוכחית של ביקורת החלטה מנהלית המצויה לפני, בה בודק בית המשפט אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית לפסילה על פי החלטת קצין המשטרה.


בשלב זה, בית המשפט אינו נדרש, למשקלן של הראיות לכאורה ולמהימנות העדים, כל שעליו לבחון הוא את הפוטנציאל ההוכחתי הגלום בראיות לכאורה המצויות לפניו ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות (לעניין זה ראה -

בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ
(2) 133, 147-151;
בש"פ 8803/07
נימר נ' מדינת ישראל

(פורסם ביום 31.10.2007;

בש"פ 10426/07
זוארץ נ' מדינת ישראל

(פורסם ביום 15.01.2008)

בש"פ 3742/08
עובייד נ' מדינת ישראל

(פורסם ביום 20.05.2008).


זאת ועוד, "עצם העובדה, כי מן הצד האחד ניצבות ראיות התומכות באשמה, ומן העבר השני ישנן ראיות התומכות בחפות, אינה מחייבת את המסקנה לפיה לא הורם הנטל של ראיות לכאורה להוכחת האשמה...במצב דברים זה, ואם יינתן אמון בגירסת התביעה, ניתן יהיה להרשיע את העורר" (בש"פ 4438/14 יצחק נאג'י נ' מדינת ישראל
(פורסם ביום 7.07.2014).

לטעמי, בשלב זה, די בדוח הפעולה, בפלטי הנשיפה, ובדברי המבקש עצמו בחקירתו, בה הודה בשתיית אלכוהול בשעה 17:00,זיהוי המבקש ע"פ תמונה במסוף כדי לקבוע כי בידי המשיבה די ראיות לכאורה, שבהן פוטנציאל מספיק כדי להביא להרשעתו
של המבקש בדין בעבירה המיוחסות לו בכתב האישום.

מסוכנות
:
10.

כאמור, ב"כ המבקש מיקד את עיקר טענותיו בעצמת הראיות ובכרסום בהם לשיטתו. אולם, משקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה, נותר לברר האם יש בהמשך נהיגתו של המבקש כדי לסכן את שלום הציבור.
11.

לעניין המסוכנות הנובעת מנהיגת המשיב, המחוקק הביע דעתו לגבי המסוכנות הנשקפת מעבירה של נהיגה בשכרות, בעונש החובה שקבע בצידה. הגישה המקובלת בפסיקה היא, כי יש להורות על פסילת נהגים הנוהגים בשכרות עד תום ההליכים, לצורך מיגור הנגע של תאונות הדרכים על רקע שתיית אלכוהול, שכן

תאונות דרכים מרובות נפגעים הפכו חזון נפרץ במחוזותינו, ולא אחת הנהיגה בשכרות היא הגורם המרכזי לכך. על בית המשפט לתרום את חלקו לצמצום מימדיה של מציאות איומה זו על ידי הרחקתם של נהגים מסוכנים כדוגמתו של המשיב מהכביש, אף בטרם הורשעו בדין (ראה לעניין זה -

בש"פ 10865/06
אשר ישעיהו נ' מדינת ישראל

;

ב"ש (מחוזי ת"א) 90192/07
רדלייך נ' מדינת ישראל

; בפ"ת 9936-10-13 מדינת ישראל
נ' חיים אטיאס (פורסם ביום 29.10.2013); בפ"ת(ת"א) 3679-12-13 מדינת ישראל
נ' פינחס גורליק (פורסם ביום 21.01.2014).

זאת ועוד, נקבע כי
אין זה ראוי להותיר את הטיפול בעבירה של נהיגה בשכרות למקריות שאם היתה תאונה קטלנית, היה מואשם המשיב בעבירה חמורה הרבה יותר ונפסל אוטומטית עד תום ההליכים ואם לא היתה תאונה, ענין של מקריות, יואשם הנהג רק בעבירה של נהיגה בשכרות ויועמד לדין ללא פסילה עד תום ההליכים .

כבר נקבע בפסיקה כי לאלכוהול השפעה מדכאת על מערכת העצבים המרכזית, והיא "פוגעת ביכולתו המנטאלית של השיכור: היא מערפלת את הכרתו ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות; ובדרך זו - שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונאלי ולכוון את התנהגותו על פיו"
(ראה-

ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט
(4) 151, 163 – 164 (1995)). זאת ועוד, ברמה כזו שנמצאה לכאורה בגופו של המשיב, האלכוהול גורם להפחתה מהותית ביכולתו הפיזית של המשיב ובפגימה בשיקול דעתו אשר נדרשים לנהיגה.

התופעה של נהיגה בשכרות אינה נדירה במקומותינו. שוב ושוב בתי המשפט נתקלים במקרים של נהיגה בשכרות שלעתים מסתיימים בקיפוח חיי אדם, לעתים בפציעות קשות, ולעתים מסתיימים למרבה המזל ללא פגיעות. נהיגה בשכרות הינה בגדר "הפקרות גמורה המסכנת את הבריות" (ת.פ 308/95(י-ם)מדינת ישראל
נ' אשר גבארה (פורסם בנבו). וכהגדרת כב' השופט רובינשטיין בתיק אהוד גורן,

רע"פ 8135/07

"תופס הגה והוא שיכור – הוא כמכונת מוות נעה".

מכאן אנו למדים, כי הן המחוקק והן בית המשפט העליון, רואים בעבירת השכרות עבירה המהווה סיכון של ממש לציבור משתמשי הדרך.

איני סבורה כי יש להמתין עד לקיומה של תאונת דרכים על מנת להגיב בהתאם, ולבטח כשמדובר בכמות אלכוהול כה גבוהה.

12.

בחינת המסוכנות נשענת גם על עברו התעבורתי של הנהג.
כאמור, המשיב נוהג משנת 1993 ולחובתו
26 הרשעות קודמות. אומנם, לא נרשמו לחובתו של המשיב הרשעות בגין עבירה דומה לעבירה נשוא בקשה זו, אולם
אין בכך כדי לרכך את המסוכנות הנובעת מכמות האלכוהול הגבוהה, בצירוף עם העובדה כי עברו התעבורתי של המבקש כולל עבירות חמורות כשלעצמן (מהירות, אי עצירה בתמרור עצור, אי חידוש רישיון נהיגה).


בבש"פ 8635/08

בוריס בלנקין נ' מדינת ישראל

,


קבעה כבוד השופטת מ' נאור, בדחותה ערר על פסילה מנהלית, כדלקמן:

"איני סבורה כי קיים חשש של ממש שאם יורשע העורר עונשו יהיה נמוך מזמן הפסילה שיקבע בגזר הדין. מהראיות עולה תמונה של מי שאין לאפשר לו, לעת הזו, להמשיך לנהוג, בשל הצורך בהגנה על הציבור. אם בתי המשפט בת"א-יפו מחמירים בעניין נהיגה בשכרות יותר מבתי משפט אחרים כפי שנטען בהודעת הערר -
תבוא עליהם הברכה".

כב' השופטת נגה אוהד, הגדירה את עבירת השכרות כעילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים בלא כל קשר לעברו התעבורתי, גילו או עיסוקו של המשיב: "לטעמי עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. על מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית" (ב"ש 91092/07 (מחוזי ת"א) יניב רדלייך נ' מדינת ישראל
).

13.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי החלטת קצין המשטרה לפסול את המבקש מנהיגה למשך 30 יום, נכונה, מבוססת, ראויה
ומידתית. הבקשה נדחית.


המזכירות תעביר העתק מההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ג אלול תשע"ד, 18 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.










בפמ בית משפט לתעבורה 1779-09/14 מוחמד רחאל נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 18/09/2014)