פסקי דין על מרדכי אסס | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

15488-05/12 בל     23/09/2014




בל 15488-05/12 מרדכי אסס נ' המוסד לביטוח לאומי








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ב"ל 15488-05-12



לפני
:

כב' השופטת
שרה מאירי
– אב"ד
נציג
ציבור (עובדים)
מר אלכס לוין
נציג ציבור (מעסיקים)
מר יוסי רובינשטיין

ה
תובע
:
מרדכי אסס
ע"י ב"כ עוה"ד ח. זועבי
(ס.מ.)

נגד

ה
נתבע
:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עוה"ד מ. חבקין



פסק דין


1.
בפני
נו תביעה שהגיש התובע בעצמו ביום 08/05/12 כנגד החלטת הנתבע מיום 14/07/10 הדוחה תביעתו לקצבת שאירים עפ"י סעיף 238 לחוק, משחי בנפרד מהמנוחה ב – 3 שנים לפחות מ – 5 השנים האחרונות ובכללן, 12 החודשים
האחרונים שטרם הפטירה.


טוען התובע בתביעתו כי חי עם בת זוגתו 38 שנים, כי אינו דובר/קורא עברית ויתכן שחתם על משהו ולא הבין.

2.
בהגנתו (03/06/12) עתר הנתבע לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות, משהוגשה יותר משנה לאחר דחייתה. צוין כי התובע הגיש תביעה חדשה ביום 19/02/12 בגין אותן נסיבות – אך אין בכך לשנות/לעצור מירוץ
ההתיישנות.


לחלופין נטען כי ביום 01/06/10 הגיש תביעה לגמלת שאירים בגין פטירת אשתו, גב' אסס זהבה, ת.ז. 46581930 ("המנוחה"), תביעה שנדחתה כדין כאמור במכתב הדחייה (וכי דחייתו בעינה עומדת, גם ביחס לתביעה החדשה שהגיש כאמור ב – 2012).



להגנתו צרף התביעה למל"ל.

3.
התקיימו מספר דיוני קד"מ בפני
כב' השופטת א. אגסי ולאחר שניתן לתובע ס.מ. נקבע להוכחות הן בשאלת ההתיישנות והן בשאלת הזכאות. הוגש (2.3.14) תצהיר התובע, ותצהיר אחיינו עסיס עזרא ("האחיין").

ביום 23/03/14 נשמעו בפני
נו עדויות התובע.
ביום 12/05/14 הגיש התובע סיכומיו.
ביום 10/08/14 הגיש הנתבע סיכומיו.

4.


ולהכרעתנו
-

א.
התיישנות


ראשית, אין בפני
נו, משום מה, ולו הסבר אחד בתצהיר התובע בהקשר זה!
אעפ"כ, הציגה ב"כ הנתבע, בהגינותה, שאלות לתובע בהקשר זה – אך התובע טען שהגיש תביעתו לפני שנתיים-שלוש ודחו לו את זה, כמה פעמים, בימ"ש דחה לו.

(אגב כך, מעניין לציין, שכשנשאל על כך שכתוב במכתב הדחייה להגיש תביעה תוך 12 חודש – לא טען, איני יודע לקרוא מה שכתוב במכתב...)

בסיכומיו טען התובע כי עסקינן בהבט דיוני, כשמול הטענה, עומד אינטרס הפרט למיצוי
זכויותיו, וכי הפסיקה מבקרת העלאת הטענה (תוך שהפנה לשיקולים ולהנחיות שהוגשו בתע"צ בב"ל 1923/02).

כך נסמך התובע על תשובותיו בח.נ., לפיהן הוא אדם חולה, שלא יכול לעמוד, נכה, שאין לו כוח ללכת, משלם בשביל זה שהוא בא לביה"ד. בשל חוסר הבנתו ו/או
אי ידיעתו "(במיוחד לאור מצבו והשכלתו הדלה)" לתהליך המתאים שיש לנקוט פרוצדוראלית. עוד הזכיר שעקב אי הבנתו אף הגיש שוב תביעה לנתבע.

דא עקא, הנתבע לא שקל בטעות השיקולים – התובע הגיש התביעה באמצעות האחיין. לדבריו, האחיין עוזר לו, ואינו יכול בלעדיו לעשות כאמור – דא עקא, לא הוכח כלל כי האחיין, "המבקר אותו מזה שנים רבות על בסיס קבוע" היודע כה הרבה פרטים (כמצוין בתצהיר) ומהכרותו הקרובה לבני הזוג –מדוע המתינו קרוב לשנתיים עד להגשת התביעה?!

ממילא, ובהעדר אינדיקציה אחת שתוכיח (ולו- תסביר!) מדוע לא הוגשה התביעה במועד, וטענתו בביה"ד, כביכול, לאחיין "לא היה זמן" – אינה הסבר ודאי לא משפטי!;
כשהתובע דווקא קורא עברית וידע כי היה עליו להגיש התביעה בתוך 12 חודשים – אין לנו אלא לדחות התביעה בשל טענת ההתיישנות, שבדין הועלתה באופן סביר ועפ"י שק"ד
כדין.

אף אם הפך נכה בטרם פטירתה של המנוחה – לא היה בכך למנוע הגשת התביעה לביה"ד במועדה – ודאי לא, משכך נעשה, בסיוע האחיין. צודק
הנתבע בציינו התכיפות שבהגשת התביעה למל"ל,
תוך 7 ימים מפטירת המנוחה – מה שוודאי "מאיין" טענות אי ידיעה/ אי יכולת לתבוע וכו'..
בענייננו, משנדרשת הכרעה עפ"י עובדות ומשבחלוף הזמן היכולת לאמתן יכול ש"תימוג" – אך נכון הוא כי הועלתה טענת התיישנות. בענייננו, נכונה דחיית התביעה בשל התיישנות.
חרף קביעתנו, ובלא לייתרה, נבחן התביעה אף לגופא:


ב.
התובע יליד 1944, כבן 66 בעת פטירת המנוחה.
התובע עלה לישראל בשנת 1965 ונישא למנוחה בשנת 1958. (כך בתביעה לקצבת שאירים. משמע, היה בן 14, כשנישא, בטרם עלה לישראל??).
כעולה מהודעתו לחוקר הנתבע ומהודעת אחות המנוחה – התובע התגורר בדירת המנוחה, כשהמנוחה התגוררה אצל אחותה 40 שנה, כולל בעת בה הייתה האחות נשואה; כך עולה מנ/1 כי המנוחה מקבלת קצבת נכות משנת 96 (או 93).
ומנגד, אין חולק כי שנים רבות קודם לכן – המנוחה התגוררה אצל האחות, כאמור, משנת 1970, עוד כשבעלה של האחות היה בחיים וכשעסקינן בדירות סמוכות של המנוחה (בה התגורר התובע) ושל האחות!
יתר על כן, האחות היא שטיפלה במנוחה, בכל עניין ודבר, גם בטיפול היומיומי, עד כי "גידלה אותה" ואף כל חפציה ובגדיה אצל האחות ולא בדירתה של המנוחה.
כך גם האחות היא שקנתה לה אוכל, בגדים, תרופות, בכספה של המנוחה, מעולם לא נתנה לתובע כסף מכספי המנוחה (מקצבת הנכות שלה ו/או מקצבת הזקנה שלה). לא רק זאת – האחות היא שהייתה רשומה בחשבון הבנק של המנוחה, כשהתובע לא היה בעל זכות חתימה בחשבונה.
כך, לתובע חשבון בנק בבנק הפועלים, רק על שמו, ולמנוחה בבנק דיסקונט.

גם העובדה שהתובע עבד בשנת 1970 – ואף אם המנוחה הייתה כבר "נכה" 100% אז – עדיין לא היה בכך להסביר העברתה למגורים אצל אחותה, ודאי בשים לב לעובדה שהתובע לא היה נכה אז! (אלא, כדבריו, הפך נכה רק 4 שנים קודם לדיון/לפטירתה).
עוד נוסיף כי רק "לפעמים" (כך התובע, כך האחות) – ישבו הם (התובע והמנוחה) יחדיו, ע"מ לדבר קצת...

בפועל, כטענת הנתבע בסיכומיו – אין עסקינן בבחינת 5 שנותיה האחרונות של המנוחה, שהרי מרבית שנות נישואיהם חיו בני הזוג בנפרד. ממילא, שיקולי "נוחות" נטענים – אינם אלא סובייקטיביים, כשהבחינה היא אובייקטיבית, עת "חלילה" נכפתה הפרידה, כתוצאה ממצב בריאותי. – בענייננו, שאני.
ודאי לא היה קושי (אובייקטיבי) כי האחות תטפל במנוחה, כשהאחרונה יכלה להמשיך ולהתגורר עם התובע בדירת המנוחה; ממילא המעבר לאחות לא נכפה בגין מצב המנוחה.

הוסף לכך, ההפרדה הרכושית שנהגה בין הצדדים ומנגד, כי רק לפעמים ישבו יחדיו, כשהאחות הייתה מוציאה את המנוחה לחצר לשאוף אויר, ואז דיברו קצת – כדי לשלול טענות האחיין והתובע בתצהיריהם...
כך, עלה כי לא רק שאין עסקינן ב"כפייה", ולא רק עסקינן ב"נוחות" סתם – עסקינן ברצונה של המנוחה (כהפניית הנתבע בסיכומיו, ס'33).
כך גם אין, בכל הכבוד, ערך
או משקל רב לנטען בתצהיר האחיין – מול עדותו, ולוּ משלא ידע מתי עברה המנוחה להתגורר אצל אחותה. נתהה גם על ההכרות הקרובה הנטענת, מול פער עובדתי
מהותי בעניין זה!

ג.
לאור כל האמור – בדין דחה הנתבע את התביעה לגופא, משהתובע אינו עונה על תנאיו של "אלמן" כהגדרתו בחוק.

בדין עתר גם לדחיית התביעה בשל התיישנות.


התביעה נדחית איפוא הן בשל התיישנות והן, לחלופין, לגופא.



אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ד, (23 ספטמבר 2014
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.





נ.צ. (עובדים)
מר אלכס לוין

שרה מאירי
, שופטת -
אב"ד

נ.צ. (מעסיקים)
מר יוסי רובינשטיין

נחתם ע"י נ.צ. ביום
23.9.14
קלדנית: רינת אברג'ל






בל בית דין אזורי לעבודה 15488-05/12 מרדכי אסס נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 23/09/2014)