פסקי דין על עבדאלוילי תאופיק חוסין | פסקי דין על מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על מדינת ישראל - משרד הביטחון |

30154-11/11 א     29/09/2014




א 30154-11/11 עבדאלוילי תאופיק חוסין נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל - משרד הביטחון








בית המשפט המחוזי בנצרת



ת"א 30154-11-11 עבד אל ולי נ' מדינת ישראל


תיק חיצוני:


בפני
כב' השופט יונתן אברהם


התובע
עבדאלוילי תאופיק חוסין

ת.ז. 08090413-9


נ
ג
ד

הנתבעים
מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל

מדינת ישראל - משרד הביטחון





פסק דין


רקע
בפני
י תביעה למתן

פסק דין
הצהרתי במקרקעין שאינם מוסדרים על פי פקודת הסדר הזכויות במקרקעין, הנמצאים ברמת הגולן, באדמות הכפר סחיתא שבצפון רמת הגולן
מצפון מזרח לכפר מסעדה ומדרום מזרח לכפר מג'דל שמס ( להלן :"המקרקעין").
מבוקש להצהיר כי המקרקעין הנם בבעלות התובע וכי הוא זכאי להחזיק בהם ולעבדם ולהשתמש בהם ללא הפרעה
או התנגדות מצד הנתבעת
או מי מטעמה.
כסעד נוסף, נתבע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לפי הטענהלתובע
על ידי הנתבעת בסך של 169,650 ₪.


טענות התובע בכתב תביעתו המתוקן

לטענת התובע, הוא
בעל הקרקע ובעל זכויות ההחזקה, השימוש והעיבוד של הקרקע הנמצאת במקום
הידוע בשם "תל בורמיד" באדמות הכפר סחיתא שברמת הגולן
ממנו פונו בני משפחתו
סמוך לאחר מלחמת ששת הימים
והועברו לגור בכפר מסעדה
שברמת הגולן.
לטענתו, המקרקעין נשוא התביעה מוחזקים על ידו וע"י בניו ( עאטף, גאלב, טלעת, ועיסאם עבדאלוילי ) ונמצאים בשימושם.
המקרקעין בבעלותו מכוח ירושה מאביו המנוח חוסין יוסף עבד אלוילי ז"ל שנפטר ב- 1988. הוא אחד מיורשיו
של אביו
והמקרקעין
הגיעו אליו על פי
הסכם חלוקה בלתי רשום בינו ובין אחיו
המנוח מחמוד חסין עבדאלוילי ז"ל אשר קיבל חלקה אחרת מאדמות האב המנוח. כן טען כי לא הייתה מחלוקת בינו ובין אחיו המנוח
ו/או יורשיו של אחיו המנוח
באשר לזכויות הבעלות והחזקה במקרקעין נשוא תביעה זו.

לטענת התובע, מדובר במקרקעין שטרם עברו הליכי הסדר ורישום ולצורך זיהויים
והגדרתם נערך תרשים מדידה / מפה מצבית על ידי מודד מוסמך ומהנדס מר רדא עמאד ( מסומן נספח ב' לכתב התביעה).


לטענתו, הוא ובניו ביצעו עבודות חקלאיות של הכשרה ונטיעה בשטחי המקרקעין שבבעלותם ובהחזקתם באזור הנ"ל שחלק מהם היה נטוע מזה כשלושים שנה בעצי תפוח ועצי פרי אחרים.
התובע ובני משפחתו עקרו את העצים
הישנים, נטעו במקומם עצים חדשים
בשנת 2010, הקימו קיר מאבנים בגבול חלק מהמקרקעין, עשו עבודות יישור והכשרה בחלקה ונטעו בה
עצי דובדבן (283 עצים על ידי התובע
וכ-170 עצים על ידי בנו
טלעת עבדאלווילי).

לטענת התובע, נציגי
צה"ל הגישו נגדו תלונה במשטרת קצרין בגין "השגת גבול" והתובע זומן למשטרת קצרין ומסר הודעה ותגובה
לתלונה הנ"ל, בה הדגיש כי אין כל יסוד
לתלונה שכן התובע ובני משפחתו נטעו עצים בחלקתם ובמקרקעין שבבעלותם וכי הוא הכשיר את המקרקעין
כדין וביקש להימנע משינוי המצב עד לבירור המחלוקת בבית משפט.
לטענתו, כוחות צה"ל אילצו אותו שלא כדין וללא זכות
לעקור עצים
ושתילים רבים
שהוא נטע במקרקעין
למרות שהעצים ניטעו
במקרקעין שהנם בבעלותו
ובהחזקתו והיו נטועים
במשך כ-30 שנה.
לטענתו הם עשו זאת באמצעות איומים והפעלת לחצים עליו ועל משפחתו
כי אם לא יעקור את העצים
בעצמו,
צה"ל יכניס כלים כבדים לשטח שיעקרו ויהרסו את העצים ואף תוגש כנגדו תביעה בגין הוצאות ושכר הפעלת הכלים והחיילים.

התובע עשה כן
ונגרמו לו הפסדים ונזקים הכוללים את עלויות עקירת העצים והשתילים ואת עליות הנטיעה
מחדש ואובדן הכנסה חקלאית
וכן עלויות שיקום מערכת ההשקיה. סך
כל הנזקים עומד על 169,650 ₪. כחודש לאחר העקירה במקרקעין חזרו כוחות הצבא והמשטרה ודרשו מהתובע לעקור עצים נוספים שנטע
מספר חודשים קודם כן וזאת ללא כל תביעה משפטית או צו שיפוטי וללא עילה שבדין.

התובע פנה לאלוף פיקוד הצפון ולמפקד עוצבת געש שבאזור הצפון וביקש מהם להימנע מגרימת
נזקים לתובע ולמטעיו על ידי עשיית דין עצמית באמצעות כוחות צה"ל והכלים הכבדים
שברשותו וכן ביקש
כי ההכרעה שבמחלוקת שבין הצדדים תהיה על ידי ביהמ"ש המוסמכים ועל פי חוק בלבד. לפנייה זו לא נתקבלה כל התייחסות.

לטענתו, הנתבעת (המדינה )
הכירה בזכויותיו על החלקה נשוא התביעה ושילמה לאביו המנוח
דמי שימוש
וכי כאשר הוא נכנס למקרקעין
והכשירם ו/או נטע בהם
עצים הם היו פנויים
ולא היו תפוסים על ידי כוחות צה"ל ו/או מי מטעם המדינה.

טענות הנתבעים
בכתב ההגנה המתוקן
הנתבעים הכחישו
כי לתובע
זכויות כלשהן במקרקעין
נשוא התביעה.

הנתבעים טענו כי מדובר במקרקעי המדינה מכוח ס' 3 לחוק נכסי המדינה תשי"א 1951 שהחיל את המשפט השיפוט והמנהל בכל שטחי רמת הגולן שבשליטת ישראל :
"... בהיותם
מקרקעין
בלתי מוקצים, בלתי מעובדים
במועדים הרלוונטיים".
הנתבעים הכחישו כי המקרקעין היו בחזקת התובע
ו/או אביו או מי מטעמו ו/או כי המקרקעין היו מעובדים.

בנוסף, נטען כי על המקרקעין נשוא התביעה חל צו תפיסת מקרקעין בשטח 215
החל על מ.ק 1000149 ע"פ צו שהוצא בתאריך 29.7.80 על ידי המפקד הצבאי של אזור רמת הגולן מכוח תחיקת הביטחון, צו שממשיך לעמוד בתוקפו על פי תקנה 1 לתקנות רמת הגולן משנת
1986.

מעיון במפות נמצא כי בשטח 215 קיימים מספר תאי שטחי עליהם חלים צווי תפיסה שונים
והמסומנים במספרים אחרים, כך בין היתר שטח מס' 72.
צווי התפיסה הוצאו על ידי המפקד הצבאי של אזור רמת הגולן מכוח תחיקת הביטחון שפורסמה ברמת הגולן. צווים אלה ממשיכים לעמוד בתוקפם
לאחר החלת חוק רמת הגולן התשמ"ב -1981 וזאת לנוכח
הוראת תקנה 1 לתקנות רמת הגולן ( הוראות מעבר ) התשמ"ב -1981 , אשר קובעת כי צווי תפיסת מקרקעין לצורכי צבא שהוצאו בהתאם לתחיקת הביטחון ברמת הגולן ושעמדו בתוקפם ערב תחילתן של התקנות הללו ימשיכו לעמוד בתוקפם.


לטענת הנתבעים, על התובע להוכיח זכויותיו במקרקעין ואת בעלותו הנטענת, כן עליו לצרף צו ירושה או צו קיום צוואה של אביו המנוח.
התובע לא צירף אסמכתא המעידה על זכויותיו או זכויות אביו במקרקעין. כן טענו הנתבעים כי על התובע לצרף את כל יורשי המנוח כנתבעים בתיק, אחרת לטענתה לכל היותר יוכל לתבוע
לפי חלקו בירושת אביו.
הנתבעת טענה כי מעשי התובע במקרקעין הינם בבחינת השגת גבול והפרה של צו התפיסה שחל על המקרקעין ומשהוצא צו
תפיסה נאסר על התובע
לעשות שימוש
במקרקעין.
בנוסף הוכחש כי נטל ההוכחה
מוטל על המדינה.

לטענתם, מעשי התובע גרמו נזקים למקרקעין לרבות לחלק מהרמפות ועל כן בית המשפט מתבקש להורות לתובע לסלק ידו מהמקרקעין.

כן נטען כי נציגי הנתבעת 2 , משרד הביטחון,
הגישו תלונה במשטרה בגין הפרת צו תפיסה
ויש במעשה התובע משום עבירה פלילית של פלישה למקרקעי המדינה.
כן נטען כי בהתאם לחוק חובה על התובע הייתה לעקור את הנטיעות שביצע
ובכך להקטין את הנזקים שגרם לנתבעת ובנסיבות אלה משלא פעל התובע לעקור את העצים לבד מתא השטח השני נאלצה הנתבעת בעצמה
ביום 13.12.11 לעקור בעצמה את הנטיעות.

הנתבעים
הכחישו את הנזקים הנטענים בס' 12 לכתב התביעה המתוקן לרבות את תוכן חוות דעת השמאי וטענו כי הסכומים מוגזמים
ומוכחשים.

לטענתם,
מדובר במקרקעי המדינה ופעולותיה
נעשו כדין ומכוח הסמכות
המוקנית לה.
כן טענו כי יש להטיל על התובע אשם תורם
בשיעור של 100% משום שלא פעל על מנת להקטין את נזקיו.
כן נטען כי בעבר שילם משרד הביטחון דמי שימוש לאבי התובע
בגין מקרקעין מסוימים אך ספק אם מדובר באותם מקרקעין וכי אין בתשלום דמי השימוש כדי להקנות זכויות במקרקעין לתובע ו/או לאביו. במשך שנים נהגה מערכת הביטחון
לשלם דמי שימוש
למי שסברו כי מחזיקים כדין
במקרקעין. נוהג זה הופסק
באמצע שנות ה-90 כאשר התברר כי קיים חוסר התאמה בין השטח התפוס בהתאם לצווים ובין השטחים בגינם
משולמים דמי השימוש.
כמו כן נטען כי
אין בתשלום הפיצויים/דמי השימוש
כדי ליצור זכויות במקרקעין
"יש מאין ".

על התובע להוכיח כי הוא אכן בעל הזכויות במקרקעין נשוא ההליך. כן נטען כי
גם אם ייקבע כי משרד הביטחון שילם
לתובע דמי שימוש בגין השימוש במקרקעין או בחלק מהם הדבר נעשה בטעות ובתום לב, לנתבעים זכות לקבל בחזרה סכומים ששולמו בטעות הן מכוח קיזוז, זאת במיוחד אם במקביל לתשלום דמי שימוש אף החזיק התובע בחלק מהמקרקעין
כפי שנטען על ידו.

השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים
נוכח העובדה שהסעד העיקרי המתבקש בתביעה הנו הצהרת בעלות יש צורך
לדון
בשאלה האם הוכחה בעלות התובע במקרקעין.
1. האם לאבי התובע היו זכויות במקרקעין נשוא התביעה והאם זכויות אלה עברו לתובע בירושה?

2. האם
הוכח כי המקרקעין הוחזקו ועובדו על ידי התובע ולפניו
ע"י אביו והאם נוכח חזקת רבת


שנים זו קנה התובע בעלות במקרקעין?
ככל שתוכח בעלות, יש לדון בשאלות הבאות :

1. האם על המקרקעין חל
צו תפיסת מקרקעין מס'
215
משנת
1980 והאם
השטח הנכלל בצו התפיסה כולל את המקרקעין נשוא התביעה.
2. האם התובע השיג את גבול הנתבעת והפר צו תפיסה צבאי.
3.
האם פעלה הנתבעת באופן המזכה את התובע בפיצויים
?

האם הוכחה בעלות במקרקעין על ידי התובע

נטל ההוכחה מוטל על התובע זכויות במקרקעין
.

להוכחת טענתו הוצגו בפני
י צילום צו קיום צוואה של אבי התובע
וצילום צוואה מצורפים לכתב התביעה ומסומנים א ו- א/1 לתצהירו לת/3.

כמו כן בס' 4 לתצהירו הצהיר התובע כי המקרקעין הינם בבעלותו מכוח ירושה מאביו המנוח שנפטר בשנת 1988 וכי הוא אחד
מיורשיו של המנוח.
כן טען כי המקרקעין הגיעו אליו על פי חלוקה לא רשומה בינו ובין אחיו המנוח מחמוד חוסין עבדאלוילי ז"ל.

מעיון בתצהיר התובע
עולה כי גם אחיו המנוח ירש את אביו אולם, התובע לא צירף את יורשי אחיו המנוח לתביעה חרף העובדה שהנם בעלי דין דרושים (ראה לעניין זה עדות התובע בעמוד 12 שורות 4-5). הלכה פסוקה היא כי
חובה על המבקש הצהרה מבית המשפט לצרף את כל בעלי הדין הנוגעים בדבר שעלולים להיפגע ממתן הצו (ראה בג"צ 1901/94 לנדאו נ' עירית ירושלים
ואח' (מאגר משפטי נבו).

זאת ועוד, טענתו של התובע בדבר קיום הסכם חלוקה בין היורשים
לא הוכחה בפני
י שכן לא צורף כל
הסכם חלוקה המאשר הסכמה זו וגם לא הובאה בפני
י עדות יורשי אחי התובע ז"ל, המאשרים טענה זו.
יורשי האח המנוח לא צורפו כנתבעים
והתובע אף לא נתן הסבר מדוע לא הביא את יורשי אחיו לפחות כעדים למשפט
על אף שהם חיוניים להוכחת הטענה הנ"ל ( ראה תשובות התובע בעמוד 11 שורות 7-19).

גם באשר לשאלה מתי נערך הסכם החלוקה הנ"ל היו סתירות בעדויות התובע ועדיו.
התובע טען בבית המשפט כי הסכם החלוקה
נערך עוד בחיי האב המנוח (ראה בעמוד 11 שורה 32). לגרסת התובע, כשהגיע אביו לגיל מבוגר הפסיק לעבד את המקרקעין והעביר
אותה לבניו, כאשר הפסקת העיבוד הייתה משנת 1970 (ראה עמוד 12 שורות 10-15 לפרוטוקול). גרסה זו לא נתמכה על ידי עדי התובע ואף נסתרה לפיהם. כך למשל העד נאיף סלמאן רבאח העיד שאבי התובע כן
עיבד את הקרקע בשנות ה-70
עד לפטירתו (בעמוד 15-16 לפרוטוקול מיום 13.2.14). העד אסעד סלמאן עבדאלוילי העיד
שהמקרקעין לא הגיעו לתובע בחיי אביו אלא בירושה ממנו (בעמוד 18 שורות 17-20). העד סעיד פנדי
עבדאלוילי לא אישר שבשנת 1970 הפסיק אבי התובע לעבד את המקרקעין אלא טען שבשנות ה-70 סבו עיבד את הקרקע ובניו עזרו לו ( עמ' 20 לפרוטוקול ).

מכאן שאם הסכם חלוקה תקף לא נעשה בחיי אבי התובע אזי רק בעת פטירת האב עבר עזבונו לבניו כמפורט בצוואתו ועל כן לבית המשפט
אין כל ידיעה אשר לאופן חלוקת העיזבון בפועל בין היורשים.

גם אם אניח שאכן התובע הוא שירש את המקרקעין בשלמות או חלק ממנו עדיין נותרת השאלה האם התובע הוכיח בעלות בקרקע נוכח חזקה ושימוש רבת שנים כפי שטען.

ס' 78 לחוק
הקרקעות העותמאני – המסגרת הנורמטיבית

לטענת התובע
החזקתו היא החזקה "רוכשת" מכוח התיישנות
בהתאם להוראות סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני (התובע הצהיר בעמוד 4 לפרוטוקול מיום
20.2.13 לזכות בעלות מכוח ס' 78 לחוק הקרקעות העותמאני
מכוח חזקה ועיבוד רבי שנים
וחזר על טענה זו בסיכומיו).


ס' 78 לחוק הקרקעות העותמאני קובע:

"אדמת מירי או מוקופה שעיבד והחזיק בן אדם
במשך עשר שנים באין מפריע , תיחשב זכות ההחזקה שלו כמוכחת , בין אם היה ובין אם לא היה
בידו מסמך
בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש...".


על פי ס' 22 לחוק ההתיישנות התשי"ח הוארכה תקופת ההתיישנות מ-10 שנים ל-15 שנים הארכה שחלה למפרע
גם על זכויות שכבר התגבשו (ס' 29 לחוק ההתיישנות ).

בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי נטל ההוכחה לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות מוטל על המחזיק, הטוען לזכות מכוח הסעיף (ראה
ע"א 472/59 אל-גדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד טו
648, 650)
ויש להוכיח חזקה ועיבוד באופן רציף, בשטח העולה על 50% ולאורך כל תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק (
ע"א 458/84 עיזבון המנוחה ג'והרה מלחם נ' מדינת ישראל, פ"ד מא
(2) 381).

הנתבעים טענו לחלותה של הלכת שיבלי ( מדינת ישראל נגד עבדאללה אסעד שיבלי, מאגר משפטי נבו ) הקובעת כי החל ממועד חקיקת חוק יסוד מקרקעי ישראל בשנת 1960, התיישנות באדמות המדינה אינה עוד התיישנות רוכשת וואין היא מקנה זכות קניין אלא זכות דיונית בלבד, הגנה נגד תביעה לסילוק יד בגין הסגת גבול.
נוכח העובדה שלא הוכח בפני
י כי המקרקעין נשוא המחלוקת הן מקרקעי מדינה ואין עסקינן בתביעה הצהרתית של המדינה איני מוצא להסתמך על הלכה זו.

אבחן להלן האם הוכיח התובע חזקה ועיבוד באופן רציף כפי שנדרש בסעיף 78 הנ"ל .
בס' 7 לתצהירו
(ת/3) הצהיר התובע כך :
"אני ובניי ביצענו עבודות חקלאיות של הכשרה ונטיעה המקרקעין שבבעלותנו ובהחזקתנו באזור הנ"ל אשר חלק מהם היה נטוע מזה כשלושים שנה בעצי תפוח ועצי פרי אחרים
וכי אני ובני משפחה עקרנו את העצים הישנים ונטענו במקומם עצים חדשים בשנת 2010 ....".

אם כן
על פי תצהירו טוען התובע כי הוא עיבד את הקרקע 30 שנה. על פי עדותו החל לעבד את הקרקע עוד בחיי אביו קרי בשנות ה-70. התובע הביא עדים לתמיכה בהוכחת טענה זו ( עדויותיהם פורטו לעיל )
אולם עדויותיהם התאפיינו בסתירות באשר לתקופת העיבוד ולזהות המעבד ועל כן לא מצאתי להסתמך עליהן.

כמו
כן התובע
נמנע מלהציג בפני
י תצלומי אוויר מטעמו משנים אלה על מנת להוכיח את הטענה כי השטחים הוחזקו ועובדו באופן רציף , ראיה שהיא ראיה אובייקטיבית ויש ליתן לה משקל רב.

לא מצאתי על כן להסתמך על הצהרתו המילולית של התובע בלבד כראיה שדי בה להוכחת טענת ההחזקה והעיבוד הרצופים.


יותר מכך,
מטעם הנתבעים הובאה בפני
י חוות דעתו של ד"ר דן שרני באשר לתקופת עיבוד הקרקע ( נ/3 ). ד"ר דן שרני הנו מודד ומפענח תצ"א. מחוות דעתו עולה כי הוא בדק תצלומי אויר של המקרקעין נשוא התביעה מששה מועדים שונים
שפורטו בחוות הדעת.

הוא איתר את המקרקעין שהועלו בתשריט המודד מטעם התובע, איתר דרך עפר שעוקפת את המגרשים הצפוניים
1+2
ממזרח ומפרידה בינם ובין המגרש הדרומי 3.
על פי
סיכום חוות דעתו :
"אין כל עיבוד
בשנים 1971 ו- 1976.
בשנת 1986 יש הכשרה למטע במגרשים
1+2
ומטע
במגרש 3.

בשנים מאז 1999,1992 , 2005 ו-2007 יש מטעים ברוב המוחלט של השטחים". (לפחות 80% משטח המגרש, כך לפי עדותו).

העד מסר בחקירתו הנגדית כי תצלום האוויר מציג את המצב הקיים באותה שנה, בתאריך של התצ"א בלבד (עמ' 50 בשורות 20-21 ) ועל כן אין הוא יכול למסור ולחוות את דעתו באשר לשנים
אחרות או תאריכים אחרים (לרבות לגבי מועדי הביניים שבין מועדי הצילום הנ"ל).
לא ניתן ללמוד מהתצ"א ומחוות הדעת
מה היה מצב העיבוד בשנים שלפני 1971
ועל פי האמור בחקירתו הנגדית של העד
אין הוא יכול למסור לביהמ"ש
ואין הוא יכול לחוות דעתו
באשר למצב העיבוד
בשנים 1972
עד 1976 ( עמוד 50 סיפא).
אם כן
מתצלומי האוויר ומחוות דעתו של ד"ר שרני ניתן ללמוד כי רק המגרש השלישי עובד בוודאות
בשנת 1986 .

נותרה עדיין טעונה הוכחה טענת עיבוד הקרקע ברצף ע"י התובע בין השנים 1972-1976 ובין השנים 1977-1986. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובע
שלא עמד בו.
התובע לא הוכיח את טענתו בסיכומיו כי אין באמור בחוות דעתו של ד"ר שרני,
כי באוגוסט
1971 ובספטמבר שנת 1976 לא היו עיבודים, בכדי לסתור את העדויות הרבות (התובע ועדיו שפורטו
לעיל) כי בשנות השישים והשבעים ותחילת שנות השמונים המקרקעין היו מעובדים עיבודי פלחה שונים ברציפות.
ראשית, הטענה לגידולי פלחה היא טענה עובדתית חדשה שזכרה לא בא בתצהיר התובע שם טען כי
ניטעו בשנת 2010 במקום עצי פרי אחרים שניטעו שם 30 שנים קודם (ראה
ס' 7 לתצהיר התובע ת/3) ויש בה משום הרחבת חזית אסורה שאין להתירה.
שנית,
על עדויות עדי התובע
שהתאפיינו בסתירות לגבי תקופות העיבוד וזהות המעבד אין לסמוך.
שלישית, התובע לא הביא מומחה מטעמו לפיענוח תצלומי אוויר להוכחת טענתו
כי ניתן לראות גידולי פלחה וזאת בניגוד
לעדותו של
ד"ר שרני אשר התייחס לכך
והשיב כי לא ראה תצלומי אוויר שבהם ניתן לראות עיבוד פלחה ( ראה עדותו בעמוד 51 שורה 6).

אם כן לא הוכחה טענת התובע כי
החזיק ועיבד את הקרקע משנות ה-70
ברצף כפי שנדרש להוכחת זכות לחזקה רבת שנים רציפה מכוח ס' 78 הנ"ל.

אני דוחה גם את הטענה
כי ניטעו עצי פרי
משנת 1986 ועד
2010
ויש בכך להוכיח כי במשך 24 שנים רצופות
המקרקעין היו
מוחזקים ונטועים עצי פרי גדולים על ידי התובע חזקה
שיש בה להקנות לו זכות בעלות מכוח חזקה ועיבוד
רבת שנים (לפחות במשך 15 שנים שכן מדובר במקרקעין לא מוסדרים).

כאמור, על פי חוות הדעת של ד"ר שרני עולה כי רק
משנת 1992
ישנם מטעים בכל המגרשים ולא
משנות השמונים כפי שטען התובע.
כמו כן ישנם תצלומי אוויר של השנים 1999,1992 , 2005 ו-2007 ולא ברור האם עובדו המקרקעין ברצף בין השנים הללו. שכן לא הובאו בפני
על ידי התובע
תצלומי אוויר ממן השנים שבין המועדים הנ"ל
ולא ניתן
לדעת אם נתקיים עיבוד ברצף ( ראה עדותו של שרני עמ' 50 בשורות 20-21 כי יש להסיק על המצב הקיים רק באשר לשנה של התצ"א).
לאור האמור,
על בסיס התשתית העובדתית המצויה בפני
י
אני קובע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי
עיבד את
המקרקעין באופן רציף
.
לפי התרשמותי, נוכח העדויות שנשמעו בפני
י, ככל שהתובע עיבד והחזיק חלק מן המקרקעין, בתקופה זו או אחרת, אין מדובר בכל מקרה בחזקה ועיבוד רציפים רבי שנים כפי שטען.

למעלה מן הצורך , חרף העובדה שהתובע לא הוכיח את בעלותו אדון בשאלת חלותו של צו תפיסה על הקרקע נשוא התביעה.

הפן המשפטי -
צווי תפיסה

תיאור הרקע המשפטי באשר לצווי התפיסה נעשה בהרחבה
בע"א 8858/02
מדינת ישראל נ' סעיד מחמוד זהווה, תק-על 2004(2), 2588, 2589
(פורסם בנבו)
, אביא את התיאור כלשונו :

"בשנים 1971, 1974 ו-1975, עת הוחזקה רמת-הגולן על-ידי ישראל בתפיסה צבאית ונוהלה על-ידי מפקד צבאי, הוצאו צווי-תפיסה (להלן:
"צווי התפיסה"
) של מקרקעין. לצווי התפיסה לא צורפה מפה, לא נקבע שטח המקרקעין שנתפסו, ואף לא ניתן בצווים תיאור אחר המאפשר לזהות את המקרקעין שהצו מתייחס אליהם. בגדר צו התפיסה, נקבע, כי בעל מקרקעין או המחזיק בהם כדין רשאי להגיש לממשל הצבאי ברמת-הגולן תביעת פיצויים בגין נזקים שנגרמו לאדמתו וכן לתבוע דמי-שימוש עיתיים. לאחר הוצאת הצווים נתפסו המקרקעין על-ידי צה"ל נסללו בהם כבישי בטחון ושטחים נרחבים מוקשו.

בתאריך 15.12.1981, התקבל
חוק רמת-הגולן, תשמ"ב-1981
(
להלן:
"חוק הגולן
"), בגדרו הוחל המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה בשטח רמת-הגולן. כמו-כן, הותקנו באותו תאריך – על-פי ההסמכה המופיעה בחוק הגולן – הוראות מעבר בהן נקבע, בין היתר, כי "צווי תפיסת מקרקעין לצרכים צבאיים שעמדו בתוקף ערב תחולתן של התקנות ימשיכו לעמוד בתוקפם
" (תקנות רמת-הגולן (הוראת מעבר), תשמ"ב-1982). תקנות אלה היו, כפי ששמן מעיד עליהן, הוראות מעבר, אך המצב המשפטי לא השתנה עד עצם היום הזה.

צווי התפיסה, שמעצם מהותם נועדו לאפשר החזקה צבאית זמנית, נשארו בעינם. זאת, הגם שלנוכח השימוש שנעשה בפועל במקרקעין ברור הוא כי לא הייתה כל כוונה להחזירם לבעליהם. לאמור, כי לא בוצע ההליך המתאים של הפקעת המקרקעין, המחייב את המדינה לזהות את הקרקעות, ולתחום את גבולותיהם במדויק. (ראו התוספת להודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, רכישה לצורכי ציבור, 1941). ומשרד הביטחון המשיך לשלם דמי-שימוש בגין החזקת הקרקעות.

בשנת 1976, על רקע מידע שהתקבל – כי האדמות שלגביהן הוצאו צווי-תפיסה מעובדות בחלקן, וכי חלק מבעלי הזכויות בקרקעות הלכו לעולמם – עלו ספקות באשר לזכויות מקבלי דמי-השימוש. משכך, החליט משרד הביטחון להפסיק את התשלומים ולערוך בדיקות בדבר הזכאות לדמי-שימוש, כאשר, לצורך הבדיקות, אף נערכו רישומים על-ידי המדינה המאפשרים לזהות את המקרקעין שנתפסו".

מעמדם של הצווים של המושל הצבאי
במשפט הישראלי הוא מעמד של "דין " שבפקודת הפרשנות
(נוסח חדש) הן בשל היותו של המפקד קצין ישראלי המפעיל את המשפט הישראלי והן לאור העובדה
כי הינו פועל על פי כללי המשפט
הבינלאומי הפומבי המנהגי
על פי ס' 43
לאמנת האג בדבר דיני מלחמה.

צווי התפיסה שהוצאו ברמת הגולן בתקופת הממשל הצבאי הינם בתוקף גם היום מכוח תקנה 1 לתקנות רמת הגולן (הוראות מעבר) התשמ"ב-1981 הקובעת:
"צווי סגירת שטחים, צווי תפיסת מקרקעין לצורכי צבא , פקודת מעצר, פקודת מאסר, צווי הגבלה, צווי פיקוח והוראות מינהל שנעשו לפי תחיקת הביטחון ברמת הגולן ושעמדו בתוקף ערב תחילתן של תקנות אלה, ימשיכו לעמוד בתוקפן".

משמעות צו התפיסה מבחינה מעשית

על פי ההלכה הפסוקה מדובר בצו על פיו תופס המפקד הצבאי שטח, הנדרש לדעתו לצרכים צבאיים גם אם הינו בבעלות פרטית,. תפיסה זו חוקית ומותרת על פי תקנות 43 ו-52
לאמנת האג על דיני מלחמה מ-1907 וסעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית על דיני מלחמה מ-1949 {ראה למשל בג"צ 7957/04 מראעבה נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד ס (2)
495 וכן בג"צ הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית(מאגר משפטי נבו)}.

מן הכלל אל הפרט
הצו צורף כנספח "א" לתצהירו של מרדכי שמואל (עד הנתבעת). על פי הצו, השטח שמופיע
בתשריט המצורף לצו נתפס על ידי הצבא.
משהוצג בפני
י הצו, אין בעדויות עדי התובע
להיעדר התנגדות של הצבא משך תקופה להימצאותם ועיבוד המקרקעין, כדי להוכיח אי קיומו של הצו, אלא לכל היותר להוכיח את הפרתו.




האם מצויים המקרקעין לבעלותם טען התובע, מחוץ לשטח צו התפיסה?

טענה מסוג זה לא הועלתה ע"י התובע.
למעלה מן הצורך, אפילו הייתה מועלית, התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ( המוציא מחברו עליו הראיה) להוכיח כי צו התפיסה אינו כולל את המקרקעין. אמנם התובע הגיש תשריט/ מפה מצבית
של המודד מר רדא עמאד
אך לא ביקש מהמודד
מטעמו לבדוק האם המקרקעין נכללים
בשטח צו התפיסה
215 היינו
התובע לא הגיש ראיה פוזיטיבית על מנת להוכיח את טענתו כי
צו התפיסה
אינו חל על המקרקעין.

צו התפיסה ותוכנו הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה כמו כן
עומדת לנתבעים חזקת התקינות המנהלית לפיה הוצאת צו התפיסה
וכן תפיסת השטח לפיו נעשו כדין כל עוד לא הוכח אחרת על ידי התובע.
ראה לעניין זה
בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה
המערבית ( מאגר משפטי נבו )
"פעולת המפקד הצבאי בהוצאת צו התפיסה עומדת בחזקת התקינות המינהלית כל עוד לא הונחה תשתית מבוססת המצביעה על ההפך. בענייננו לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לטענה כי שיקולו של מפקד האזור בהוצאת הצו במתכונתו הצרה הונע ממניעים לא ענייניים וממטרה סמויה שאינה, לאמיתה, הוספת אמצעי ביטחון ".


כאמור התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו בעניין זה וגם מטעם זה ראויה תביעתו להידחות.

הגם שאין נטל ההוכחה חל על הנתבעת במקרה דנן, אלא על התובע, העידה הנתבעת בפני
את העד מרדכי שמואל.
על פי האמור בתצהירו (נ/2), מר שמואל הוא קצין
צה"ל המשמש כרמ"ד תשתיות בעוצבת גע"ש. תפקידו לעסוק בפיקוח ואכיפה על כלל השטחים הצבאיים התפוסים
ברמת הגולן,
ולשמר את האינטרסים
הצבאיים ברמת הגולן.
בס' 4-5 לתצהירו
הצהיר כך :
" 4. בדיקת מיקום וזיהוי המקרקעין נשוא התביעה העלתה כי על המקרקעין הנ"ל חל "צו תפיסת
מקרקעין בשטח 215 " ... החל על מ.ק 1000149 .
5. בסוף שנות ה-70
צה"ל הקים רמפות
של טנקים
למוצבי הר רם המשמשות
להיערכות צה"ל בשעת חירום, מטעם זה נתפס שטח 215 בצו התפיסה , לרבות המקרקעין נשוא הליך זה ".


ובס' 6 סיפא הצהיר כך :
" מאז ועד היום
המקרקעין נשוא התביעה
מוחזקים על ידי משרד הביטחון כדין מכוח צו תפיסה
לשטח 215 ( ונרשמו תחת מ.ק 1000149 ) ולצורכי בטחון".

מן התשריט שצורף לצו התפיסה עולה כי בשטח
עצמו מצויות רמפות לטנקים והשטח בו נטע התובע נטיעות וטוען כי הינו שלו מצוי מטרים ספורים מהרמפות וכחלק משטח הגישה לאותן רמפות.
בעניין זה העיד מרדכי שמואל ( עמ' 40 בשורות 11-31) כך :
"ש. האם זה נכון שהשטח המופיע בתשריט שצורף לצו ושעליו חל שטח 215 הוא שטח רצוף . זה לא חלקות נפרדות .
ת. נכון .
ש. ואיפה נמצא השטח הזה פיזית .
ת. אני יכול להצביע איפה הוא נמצא. יש את מוצב הר רם שהוא נמצא על כיפת הר ובצדו המזרחי
עם המדרון שלה ההר קיים שטח שהוא שטח הצו , שהוא מכיל בתוכו מספר רמפות שאמורות
להגן בחירום על המוצב .
ש. מוצב הר רם האם הוא חלק משטח 215 .
ת. לא .
ש. הרמפות שאתה מדבר עליהן, אלה הן חלק משטח 215.
ת. הן נמצאות בתוך השטח, כולן.
ש. הרמפות האלה, כמה הן רחוקות מהמקרקעין נשוא התביעה.
ת. תחילת השטח הנטוע נמצא כ- 20 מטר מסוללת הרמפה, אבל בתוך תחום השליטה של הרמפה. זאת אומרת, הטנקים שאמורים להיות ליד הרמפה, הסוללת עפר אמורה להגן עליהם והם מבצעים ירי אחורה וקדימה, להסתתר אחורה וירי קדימה, במצב שהם זזים אחורה הם עולים על השטח. השטח נשוא התביעה נמצא מערבית לרמפות, מצב שלא מאפשר לטנק לבצע את הנסיגה מערבה להסתתרות או לחימוש, מבלי להיכנס לשטח.
ש. זה נכון שבתוך המקרקעין של התובע, אין רמפות.
ת. זה מתקן שלם. הסוללה אמורה להגן מבחינת ניצפות לכיוון מזרח, הסוללה מסתירה אותו אבל המרחב נדרש לו, ללא המרחב אין לו מה לעשות שם".
(
הדגשות בקו שלי י.א ).


כן העיד מר שמואל בעדותו בעמוד 44 שורות 15-18 :
" מעבר לכך שהשטח כל כך הוגבל שהדרך
שמובילה לרמפות
נהייתה צרה עד למצב שהטנק
לא יכול לעבור שם . במקום נבנתה סוללה של חומה שתאפשר להגדיל עוד את השטח
והיום , הצבא יידרש לבצע עבודות עפר כדי להחזיר את הרמפה לתקינותה.".


ובעמוד 41 שורות 23-28
העיד כך :
"לשאלת בית המשפט
: לשאלה איך אני יודע שהמפה שהוגשה בתמיכה לתביעה, נמצאת בתוך שטח צו התפיסה, אני משיב שפגשתי את התובע עצמו בשטח ואמרתי לו שהוא מבצע עבודות הכשרה בתוך שטח צבאי. הוא לא הסכים.
אני כל מקום שאני עומד בו, יכול לזהות איפה הוא נמצא על המפה.
אני קיבלתי מפה מאגף ההנדסה, שכנראה שהשטח שהתובע מתייחס אליו סומן על גביה ומזה אני יודע שהתביעה מתייחסת לשטח הנמצא בתחום שטח צו התפיסה" .
( הדגשות בקו שלי י.א ).


על שיטת הבדיקה לבחינה האם המקרקעין שראה שמואל בשטח ובמפה האם הם כלולים בצו התפיסה העיד שמואל בעמוד 39 בשורות 17-27 כך :
"ת.
הצו עצמו כמו שאר הצווים שקיימים אצלנו, הם מועלים על תוכנה ג'י אי אס, על שכבה שיש את שכבת המפות ושכבה נוספת של כל הפוליגונים (זה מן צורה לא ברורה), של כל הצווים. כל השטחים האלה מופיעים לנו על התוכנה, כל נתון שאבקש התוכנה יודעת להוציא לי, שטח, היקף, תא שטח בתוך השטח הזה והכל ויזואלית על מפת תצלום של השטח.
לשאלתך, בלחיצת כפתור בתוכנה אדע, וכרגע אני לא יכול לדעת.
ש. תסכים איתי שבשביל לעשות השוואה בין הנספח לצו, מה שנראה כמו תשריט, שמגדיר את המיקום שלו ובין תוכנית של מודד מוסמך עם רשת קואורדינטות חדשה, צריך שיעשה את עבודת ההשוואה ושל המיקום מודד מוסמך, בעל הכשרה.
ת. לא. הרשת הקיימת על הצו היא רשת יו טי אמ, היא רשת בינלאומית, להבדיל מאותן רשתות שמדבר עורך הדין ישראל הישנה וישראל החדשה שבהן צריך אכן לעשות הטמעה. במקרה הזה, גם תוכנת ג'י אי אס, כל רשת שאבקש להעלות, היא מעלה אותה אוטומטית לפי התוכנה
".

ובעמוד 42 שורות 10-12 לעדותו העיד כך :
"...השטח הוא שטח
מאוד קטן שנמצא בתוך מרכז כמעט צו התפיסה. עם השטח הזה
לפי מה שבדקתי , משהו כמו 3 דונם או קצת יותר גם אם זה היה 100 דונם זה היה אותו דבר, הוא נמצא בתוך השטח".

הוא העיד
שבמקרקעין היה מטע של עצים גדולים
ופוריים
משנת 1999 וכי כוחות צה"ל,
לא נכנסו אליהם כל עוד העצים הגדולים היו במקום וכי רק מאחר שהעצים הגדולים נעקרו ונטעו מאות עצים מחדש, וכן בוצעו עבודות עפר ונבנתה טרסה ופני השטח שונו ברמה שפגעה בפעילות הצבא לטענתו:" לא היה מנוס
מאשר לפעול ולנקות
את השטח ולדרוש מהתובע לפנות את העצים וכך נעשה" ( עמוד 44 שורות 12-18 וכן
27-31).




כן העיד בעמוד 46 שורות 4-9 כך:
"ת. הנטיעות כולן בוצעו בתוך שטח צו התפיסה. עובדות העפר ששינו את פני השטח,
מאלצות את הצבא לבצע שם עבודות עפר בכלל השטח כדי להחזירו למצבו הקודם".

מר
שמואל אמון מכוח תפקידו לפקח על השטחים הצבאיים
התפוסים מכח צוים מאז 1999 (ראה בעמ' 43 לפרוטוקול).
מעדותו עולה כי הוא עוסק בבדיקת שטח לפי מפות מדידה.

התרשמתי כי מדובר בקצין בעל נסיון מעשי רב בתחום זה
וכי
בדק את השטח ואת המפה ווידא מול תוכנות המחשב אליהן הוזנו הנתונים מצווי התפיסה כי מדובר בשטחים הנכללים בצו התפיסה.
עדותו הייתה מהימנה , העד היה בקיא בפרטים, וענה במקצועיות על השאלות שהופנו אליו.
שמשהוכח בפני
י כי לעד נסיון מעשי רב ומוכח בתחום, אל מאתי לקבל טענת התובע כי אין מדובר במומחה משום שאינו מודד מוסמך.
בכל מקום גם אם תיפסל עדותו אין בכך כדי לפתור את התובע מנטל הוכחת תביעתו, אשר כפי שקבעתי לעיל, לא עמד בו.

תשלום דמי שימוש לאבי התובע- האומנם?

כאמור לעיל טען התובע כי הצבא הכיר בזכויות אביו במקרקעין ואף שילם לאביו דמי שימוש.

טענה זו, שהוכחשה ע"י הנתבעים, לא גובתה בראיה כלשהיא. היא נותרה טענה בעלמא.
כמו כן יש לציין כי בעוד התובע בס' 16 לכתב התביעה המתוקן טען, כי משרד הביטחון הכיר בזכויות אביו על החלקה נשוא התביעה ושילם לאביו דמי שימוש כאשר נתפסו על ידו ומנעו את כניסתו אליהם, הוא
חזר בו
מטענה זו בעדותו (בעמוד 13
לפרוטוקול מיום 13.2.14 בשורות 15-25).
יתר על כן טענתו
נסתרה בעדותו של העד ברינקר מטעם הנתבעת.

מר ברינקר
משמש בתפקיד מנמ"ח עסקאות מקרקעין צפון במשרד הביטחון.
מר ברינקר העיד כי
אין רישומים במשרד הביטחון על
שליחת
הודעות כלשהן לאדם כלשהו
לרבות התובע ו/ או אביו באשר לתפיסת המקרקעין, מט 215 ( עמ' 29 שורה 29 ) למרות שבדק תיקים בעניין וכי לא הוגשו תביעות לתשלום דמי השימוש או פיצוי בגין מקרקעין שנתפסו לפי צו 215 ובמיוחד לא היו תביעות מטעם התובע או אביו ולא שולמו להם דמי שימוש כלל ( בעמ' 30 שורות 23-24).

על כן נדחית גם טענה זו.


הזכות לפיצויים
בנסיבות המקרה דנן, צו התפיסה
שהוטל על המקרקעין כולל את המקרקעין
נשוא התביעה, עודנו בתוקף.

יש לציין כי המשפט הישראלי אינו
מחייב באופן אוטומטי כי כל צו הניתן על ידי מפקד צבאי והפוגע בקניין הפרט מחייב בפיצוי . לכן נדרשת הוראת הסמכה בצו או בחקיקה הרלוונטית.
בענייננו, הוכח כי הוצא צו פורמאלי ואף הוקנתה זכות פיצוי אם כי מוגבלת, בכך שהיא מותנית בהגשת התובענה תוך שנה מיום גרימת הנזק. זהו צו תפיסת מקרקעין
לשטח 215 שהוצא על ידי מפקד כוחות צה"ל ברמת הגולן ביום 29.7.80 .
הצו צורף כנספח "א" לתצהירו של מרדכי שמואל .
על פי הצו , השטח שמופיע
בתשריט המצורף לצו נתפס על ידי הצבא .


על פי ס' 3 (א) לצו
( נספח א לנ/1 ) :
"בעלים או מחזיק כדין של מקרקעין המצויים במפה כאמור , רשאי יהיה להגיש לקצין
מטה תובענות תביעה לדמי שימוש בגין תפיסת המקרקעין
ולפיצויים בגין כל נזק ממשי שנגרם לו אגב התפיסה כאמור". (ההדגשה אינה במקור).

ס' 3 (ב) לצו
קובע כך :
"על תביעה כאמור בס' קטן (א) יחולו הוראות הצו בדבר תובענות ( רמת הגולן ) מס' 142 התשכ"ח -1968 ".


ס' 4 לצו קובע כי העתקיו יופקדו בידי עוזר מפקד כוחות צה"ל ברמת הגולן , היועץ המשפטי של מפקדת כוחות צה"ל ברמת הגולן וקצין תובענות במפקדת האזור.
ס' 5 לצו מוסיף וקובע כי הודעה על תוכן הצו תימסר לבעלים או למחזיקים של המקרקעין.

על צו התפיסה הנ"ל
הוחל צו בדבר תובענות (רמת הגולן ) מס' 142 התשכ"ח -1968 .
ס' 4 (א) לצו מס' 142 קובע כי תובענה תוגש לקצין מטה תביעות לא יאוחר משנה מיום קרות הנזק או גילוי הנזק הנתבע לפי המאוחר.
על כן
ככל שסבר
התובע
כי הוא בעל המקרקעין או הזכאי להחזיק בהם כדין היה עליו
להגיש את התביעה לקצין
מטה התביעות תוך שנה מקרות הנזק.
אין חולק כי תביעה כאמור לא הוגשה.

שאלת
הנזק

אין חולק כי נעקרו
העצים שנטע במקרקעין אולם, משהוצא צו תפיסה ביום (29.7.80 ) המעביר את זכויות השימוש בקרקע לידי הצבא לאורך כל זמן שהצו בתוקף, אזי לא היו רשאי התובע לנטוע בקרקע התפוסה על ידי הצבא לצורך בטחוני
{וכפי שהוכח בפני
י מעדותו של מר שמואל , בעמוד 46 שורות 4-9), הנטיעות החדשות, בשנת 2010, פגעו פגיעה של ממש בפעילות הצבאית ושינו את פני השטח והפריעו לפעילות הטנקים ועל כן הורה הצבא לתובע לעקור את העצים}.




על כן
אין לתובע, שבחר לנטוע על המקרקעין על אף צו התפיסה, להלין אלא על עצמו ומכאן שגם
אם נגרם לו נזק אין חובה על הנתבעים לפצותו נוכח חלותו של צו התפיסה, אלא בדרכים הקבועות בצו שכאמור לא ננקטו על ידי התובע.

סוף דבר
התביעה להצהרה על בעלות התובע בקרקע נדחית.
אני דוחה את התביעה לפיצוי התובע בגין נזקיו שכן כל פעולת נטיעות שבוצעה משנת 1980, נעשתה בניגוד לצו התפיסה
ועל כן לא זכאי התובע לפיצויים בגין נזקיו.
התביעה לפיצוי לו היה זכאי במועד התפיסה, ככל שנתקיימה זכאות, התיישנה, ועל כן נדחית גם כן.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות
(לרבות שכ"ט עו"ד) בסכום כולל של 15,000 ₪.

במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת, המדינה,
טוענת כי יש להצהיר על בעלותה במקרקעין זאת מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, התשי"א – 1951
בשל היותם מקרקעין ללא בעלים וכפי שקובע בעניין סע' 3 הנ"ל. לא מצאתי לעשות כן. הנתבעת לא הגישה תביעה למתן סעד זה ואין בדחיית התביעה כאן, כדי לקבוע חד משמעית כי הנתבעת היא בעליה של המקרקעין נשוא התביעה.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
ה' תשרי תשע"ה, 29 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 30154-11/11 עבדאלוילי תאופיק חוסין נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל - משרד הביטחון (פורסם ב-ֽ 29/09/2014)