פסקי דין על משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה | פסקי דין על חדאר אבו חאלד

37605-09/12 פ     22/09/2014




פ 37605-09/12 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' חדאר אבו חאלד








st1\:*{behavior:(#ieooui) }
בית משפט השלום ברמלה



ת"פ 37605-09-12 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה
נ' אבו חאלד(אסיר)




תיק חיצוני: 1-5192-02012-____




בפני

כב' השופטת
רבקה גלט


המאשימה

משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה


נגד


הנאשם

חדאר אבו חאלד
(אסיר)




נוכחים:
ב"כ התביעה- עו"ד יעקב שטרנברג
ב"כ הנאשם- עו"ד סיון חיימוב
הנאשם הובא באמצעות שב"ס

הכרעת דין


החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירה שבכתב האישום.

רקע כללי

שוב עולה לדיון שאלת חוקיות החיפוש על חשוד, וההשלכות על ראיות שנתפסו.

כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

לפי תיאור העובדות, ביום 10.4.12, בשעה 12.00 או בסמוך לה הלך הנאשם ברחוב ס"ו סמוך למתחם משפחת אל נימר בעיר לוד, כאשר למכנס שעטה לגופו היה מחובר סכין, באמצעות שרוך.

הנאשם כפר באשמה באופן כללי בלבד, בטענה ש"מדובר במקרה שמתאים להלכת בן חיים", והסכים להסתפק בעדותו של השוטר שתפס את הסכין ברשותו.
לאחר פרשת התביעה, טען הנאשם כי אין לחייבו להשיב לאשמה.
בהחלטה מנומקת מיום 30.6.14 דחיתי את הטענה, וקבעתי כי הגם שטענות הנאשם בדבר חוקיות החיפוש הן בעלות משקל, הרי השלב הנכון לדון בהן, על פי טיבן, הוא לאחר שתשלם פרשת ההוכחות כולה, במסגרת הכרעת הדין.

בשלב הסיכומים שב הנאשם על טענותיו בדבר אי חוקיות החיפוש והצורך לפסול את פירותיו בהתאם להלכת בן חיים (רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מד"י (6.3.12), וכעת באה שעת ההכרעה.

ראיות התביעה

מטעם התביעה העיד השוטר אפי בבילה. לאור חשיבות עדותו, אני רואה לנכון להביאה כאן, כלשונה:
הייתי בסיור עם מתנדב. נכנסנו לרחוב ס"ו הבחנתי בחשוד חאדר שמוכר לי, מגיע מאיזור פסי הרכבת שסמוכים. מדובר במקום שהוא אתר לסמים, התנהגות החשוד החשוד רעד, היה מתוח. זה מה שקראתי בשפת הגוף שלו. ניגשתי לעברו, שאלתי אותו אם יש לך משהו בכיסים, הוא אמר לי בבקשה תחפש. הבחנתי בשרוך שהיה מחובר למכנסיים שלו, שבקצהו היתה סכין קפיצית, מתקבעת ומספר מפתחות. שאלתי את החשוד לשם מה הוא מחזיק את הסכין, הוא ענה לי שהסכין של בן דוד שלו, של קרוב משפחה שלו, לא זוכר בדיוק, שהוא ילד קטן, ושהוא לקח ממנו את הסכין על מנת שלא יפגע בעצמו ובאחרים. הפרדתי את הסכין מצרור המפתחות. הודעתי לחשוד שהוא מעוכב בגין החזקת סכין. הוא התלווה אלי לתחנה. לא היתה לו התנגדות.
ש. אמרת שאתה מכיר את הנאשם.
ת. כן.
ש. עצרת אותו כי אתה מכיר אותו?
ת. לא.
ש. למה עצרת אותו?
ת. מכלול של דברים. גם המקום בו הוא נמצא וגם ההתנהגות שלו הביאו אותי לפתח חשד שהוא מחזיק משהו בכיסיו, סמים או משהו אחר. ניגשתי אליו שאלתי אותו והוא לא התנגד לחיפוש והבחנתי בסכין.

בחקירה הנגדית אישר בבילה כי הגיע למקום במסגרת של פעילות שגרתית וכי הבחין בנאשם עוד כשהיה בתוך הניידת. לשאלת התובעת מה עשה הנאשם באותה עת שהבחין בו, השיב כי ראה אותו הולך, והוסיף:
"הוא לא עשה שום דבר חשוד. הוא נראה לי רועד ומתוח.
משהו אחר לא".
ש. למה בעצם החלטת לצאת מהרכב? למה ניגשת אליו בכלל? הרי בשלב הזה אתה לא רואה שהוא רועד, רק שאתה מתקרב לעברו. למה אתה מחליט לעצור לידו?
ת. מדובר במקום שהוא בסמוך לתחנת סמים.
יש שם עבירת סמים. החשוד מוכר לי אני תשע שנים עובד בגזרה הזו. ירדתי לעברו כנושא שבשגרה.
ש. כל אדם שהיה עובר שם במקום שידוע כמאתר סמים היית יורד לידו?
ת. לא.
ש. אתה יודע איפה החשוד גר?
ת. כן. בסמוך.
ש. אז למרות שהוא גר שם ולפני רגע אמרת שסתם אנשים שגרים שם לא תעצור אותם למרות זאת עצרת אותו.
ת. זה לא המקרה. הסברתי לפני כן, ואני אסביר שוב, מכלול הנסיבות שדיברתי עליהן לפני כן הביאו אותי לגשת אליו. הוא מוכר לי, המקום עצמו ושפת הגוף שלו.
לאו דוקא בגלל שזה הוא.
ש. אתה יורד מהניידת היית עם מדים?
ת. כן.
ש. ואתה פונה לחשוד ומזדהה כשוטר?
ת. לא זכור לי אבל הייתי עם מדים אם היה מבקש הייתי מזדהה אבל הייתי במדים.
ש.
האם שאלת אותו מה מעשיו במקום?
ת. לא. שאלתי אותו אם הוא מחזיק משהו בכיסו.
ש. ואז הוא אמר אין בעיה תחפש.
ת. נכון. כן.
ש. ובגלל שהוא אמר אין בעיה תחפש הבנת שהוא לא מתנגד לחיפוש.
ת. כן.

בנוסף לעדות זו, הוגשו מטעם התביעה, בהסכמה, הודעת הנאשם, דו"ח העיכוב ותצלום הסכין. בתצלום ת/1 נראה אולר מתקבע באורך של כ-10 ס"מ, שבקצה להבו לולאת מתכת.

כמו כן, הוגש בהסכמה דו"ח פעולה שרשם השוטר סמואל ביום האירוע ובו נכתב כי במהלך סיור שגרתי עם השוטר בבילה, הבחין בנאשם ההולך למולם. בבילה ירד מהרכב ושניהם ניגשו אל הנאשם. בבילה מסר לסמואל כי הנאשם הוא עבריין סמים מוכר, וערך עליו חיפוש בפיו ובכיסיו. הנאשם לא התנגד. סמואל ראה שבבילה מצא סכין שהיתה תלויה על מכנסיו של הנאשם. הנאשם עוכב.


ראיות ההגנה

הנאשם העיד כי הוא מתגורר במתחם הסמוך למקום שבו עוכב, ביחד עם כל החמולה. לטענתו, היה באותו היום אצל דודו וראה את בנו בן ה-13 משחק בסכין, לכן לקח אותה ממנו. על המשך קורותיו, העיד כך:
שמתי את הסכין אצלי בכיס. יצאתי מהדוד לכיוון הבית שלי, בא השוטר, מכיר אותי, הוא אמר לי מה שלומך, מדבר איתו, ביקש לעשות עלי חיפוש, ידוע אצלנו במתחם שיש תחנות סמים ונרקומנים, כל הזמן עושים את זה, זה טבעי, כל אדם שרואים עושים עליו חיפוש, הוא חשב שיש עלי סמים. אמרתי לו תעשה חיפוש, עשה חיפוש מרגיש שיש לי מפתחות בכיס, מכניס את היד ומוציא מפתחות עם הסכין שאל מה זה, אמרתי לו סכין ושאל אותי למה לקחתי אותו, אמרתי לו שלקחתי את זה לילד והתכוונתי לזרוק את זה. לקחו אותי לתחנה וביקשו שהילד יבוא להעיד, אמרתי שאני לא מוכן שיפתח התיק על הילד, אני מוכן שהתיק יפתח עלי ולא על הילד ויסבך אותו עם קצין מבחן, זה לא שווה את זה. אם היה מבטיח לי שאם לא היה עושה דבר לילד, הייתי מביא את כל המשפחה והילד, אך ידעתי שהילד יסתבך. באתי לעזור סיבכתי את הילד. אין לי מה לעשות עם סכין, יש לי עבר פלילי על כל דבר, אבל על סכין אין לי עבר פלילי, אין לי מה לעשות עם סכין. לי עבר פלילי, אין לי מה לעשות עם סכין.
ש. היכן שמת את הסכין.
ת. בכיס עם המפתחות.
ש. תסביר.
ת. בכיס עם המפתחות, בסכין היה לילד גלגל עם חוט המכונה יויו, אני לקחתי את זה ושמתי עם מחזיק מפתחות של האוטו, שלא יקח לי אותו, שמתי את זה עם מחזיק מפתחות, היויו
תופס את הסכין עם המפתחות, אתה תופס את הסכין היויו חוזר, שמתי את זה בכיס.

בחקירה הנגדית הטיחה התובעת בנאשם כי בעת חקירתו במשטרה לא ציין שהסכין היתה בתוך כיסו, אך הנאשם עמד על גרסתו, וטען גם כי בעת העיכוב לא סיפר לשוטר כיצד קיבל את הסכין שכן לא רצה להפליל את בן משפחתו הצעיר, ואין לו אמון במשטרה. כשנשאל כמה זמן נשא את הסכין על גופו התקשה לנקוב זמן מדויק אך אמר שכנראה במשך שעה או שעתיים, אשר בחלקן היה בבית דודו. הנאשם הכחיש שרעד והיה מתוח כשפגש בשוטר וטען כי הוא פוגש שוטרים כל הזמן כיוון שמקום מגוריו ידוע כאתר של נרקומנים וסמים.

מטעם הנאשם הוגש דו"ח הפעולה שרשם השוטר בבילה ובו תיאר את אירוע תפיסת הנאשם. נרשם כי הגיע לרחבה שמול מתחם משפחת אבו נימר המוכר כמאתר סמים, ושם הבחין בנאשם המוכר לו כעבריין סמים, הולך מולו. בבילה עצר לידו וירד אליו. הנאשם נראה מתוח ועצבני ורעד בכל גופו. כששאל אותו האם הוא מחזיק דבר מה בכיסיו, ענה "אין בעיה, תחפש". במהלך החיפוש הבחין ב"שרוך עם מחזיק מפתחות שמחובר למכנסיו של החשוד". בקצה החוט היתה סכין וכן מספר מפתחות. כשנשאל הנאשם לשם מה נחוצה לו הסכין, השיב כי נטל אותה מבן דודו כדי שלא ישתמש בה. לפיכך הוא עוכב. עוד נכתב בסוף הדו"ח: "לציין כי לחשוד סכסוך משפחות עם משפחת זייתון".

דיון והכרעה

טענת ההגנה של הנאשם היא כפולה: הנאשם טוען כי הסכין נתפסה אצלו בחיפוש הלוקה באי חוקיות, בהתאם לכלל הפסילה הפסיקתי, ועל כן יש לפסלה כראיה, ולזכותו. לצד זה, הוא טוען כי הסכין הוחזקה אצלו על מנת למנוע מבן דודו לעשות בה שימוש לרעה, וניתן להבין כי בכך הוא מבקש למצוא "מטרה כשרה" המהווה הגנה טובה על פי הוראת החוק.

להלן אבחן את הטענה בדבר אי חוקיות החיפוש, שהיא בעלת השלכות מכריעות העלולות לייתר את הצורך לבחון אם היתה "מטרה כשרה" להחזקת הסכין.

האם נערך חיפוש?
התביעה טענה בסיכומיה כי הסכין הוחזקה אצל הנאשם באופן הגלוי לעין כל, ולכן לא נדרשה עריכת חיפוש לשם מציאתו. לפיכך, כך נטען, אין צורך לבחון את חוקיות החיפוש, ואין רלוונטיות להלכת בן חיים בענייננו.

לדעתי, בחינת הראיות מובילה למסקנה אחרת.

בדו"ח הפעולה של השוטר סמואל, נכתב מפורשות: "השוטר אפי ביצע חיפוש בפיו ובכיסיו של החשוד".

גם בדו"ח הפעולה שרשם השוטר בבילה, ואשר הוגש במסגרת הטענה שאין להשיב לאשמה, נכתב: "במהלך חיפוש על גופו של החשוד הבחנתי...". בהקשר לדו"ח זה אציין כי התביעה התנגדה להגשתו, אך משהראתה ההגנה כי קיימים הבדלים משמעותיים בין הכתוב בו לבין עדות השוטר בבית המשפט, ומשמצאתי כי יש בו כדי לתרום לחקר האמת, אין טעם של ממש לפסלו כראיה.

בכל מקרה, לדעתי, גם עדות בבילה בבית המשפט מלמדת שהסכין לא הוחזקה בגלוי אצל הנאשם, אלא היתה בתוך כיסו. יש לשים לב לכך שעל פי עדותו הוא ניגש אל הנאשם בשל "מכלול נסיבות" אותן ציין. הוא שאל את הנאשם שמא יש משהו בכיסיו ורק לאחר שאמר לו שיחפש, "הבחין בסכין". יש להניח שאילו היתה הסכין גלויה מעל לבגדי הנאשם, היה השוטר מציין שניגש לחשוד ועיכב אותו משום שהבחין בסכין, ולא היה נתלה בהתנהגותו ה"חשודה" לצורך הצדקת העיכוב.

הנאשם עצמו העיד כי הסכין הוחזקה בתוך כיסו ולא מעל לבגדיו. לפי גרסתו שלא הוזמה, הסכין היתה מחוברת בלולאה לשרוך וגלגלת קפיצית, ואת שני אלה הוא חיבר למחזיק המפתחות שלו.

לסכין שהוגשה ישנה אמנם לולאת מתכת, אשר ניתנת להתחבר לשרוך.

לאור מכלול הראיות, בהחלט מתקבלת על הדעת גרסת הנאשם, לפיה הסכין היתה מחוברת למחזיק המפתחות, כשהגלגלת סגורה, ולא מתוחה. היות שבבילה לא טען שראה את מחזיק המפתחות בטרם חיפש בכיסו של הנאשם, יש להניח כי הוא היה בתוך הכיס. לפיכך, מסתבר כי אף הסכין לא נראתה מחוץ לכיס מלכתחילה.

מכל אלה עולה כי הסכין הוחזקה אצל הנאשם בתוך כיסו, ולא היתה גלויה לעין כל. לפיכך, לשם תפיסתה נדרשה עריכת חיפוש.

האם החיפוש שנערך היה חוקי?
בבילה העיד כי כשהתקרב אל הנאשם, הוא "רעד והיה מתוח". כשנשאל למה בכלל ירד לקראתו מלכתחילה, השיב כי מדובר ב"מכלול של דברים" שגרמו לו לחשוד, והם: המקום שבו היה שהוא מאתר סמים, שפת הגוף של הנאשם, וההיכרות המוקדמת עמו כעבריין סמים. כל אלה הובילו את בבילה לרדת אל הנאשם, כדבר שבשגרה, לדבריו.

יחד עם זאת אישר בבילה כי לאחר שירד מן הרכב והתקרב אל הנאשם, לא עשה האחרון שום דבר חשוד, והדבר שהוביל אותו לבקש רשותו לחיפוש הוא שהיה מתוח ורעד בכל גופו.

ב"כ הנאשם טוענת כי התנהגותו של הנאשם, גם אם רעד והיה מתוח, לא יכולה היתה להצדיק עריכת חיפוש עליו, שכן אינה מהווה "חשד ממשי", כדרישת הדין, בהתאם להלכת בן חיים.

כיוון שאין מחלוקת כי החיפוש נערך ללא שניתנה הסכמת הנאשם, וללא שהוסבר לו כי הוא רשאי להתנגד לו מבלי שהדבר ישמש נגדו, הרי יש לבחון אם התקיים חשד סביר שהצדיק עריכתו.
בפרשת בן חיים קבעה כב' הנשיאה דאז, בייניש:

ניתן להצביע על נסיבות שרק בהצטרפן למכלול יקימו עילת חיפוש ועל נסיבות שבכל אחת מהן יש די כדי להקים חשד סביר. כך, בין היתר, ניתן להצביע על התנהגותו המחשידה של האדם מושא החיפוש הפוטנציאלי, על מידע בדבר ביצוע עבירה במקום בו נמצא אותו אדם או בקרבתו, וזאת בצירוף השעה שבה הוא נמצא באותו מקום. כמו כן, חשד סביר ברמה המצדיקה עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי עשוי להתגבש כאשר המשטרה מקבלת מידע אודות תיאורו של אדם החשוד בביצוע עבירה מסוימת או בדבר האזור שבו עשוי להימצא החשוד. בנסיבות כאלה ייתכן כי המידע שהתקבל יקים חשד סביר המצדיק עריכת חיפוש באדם שמאפייניו החיצוניים או מקום הימצאו תואמים את המידע שהתקבל. אמות מידה אלה כמובן שאינן ממצות וניתן להניח שאמות מידה נוספות יוכרו בפסיקת בתי המשפט בבוא העת. יחד עם זאת, אנו רואים להעיר בשולי הדברים כי קיומו של עבר פלילי בלבד המנותק מנסיבות חיצוניות קונקרטיות אינו מגבש כשלעצמו חשד סביר המסמיך שוטר לערוך חיפוש על גופו של אדם או בכליו בלי צו שיפוטי.
דברי כב' הנשיאה בייניש פורשו על ידי בתי המשפט במקרים שונים שבהם התעוררה שאלת חוקיות החיפוש.

בת.פ 58340-11-11 מד"י נ' עמר (9.5.13) נקבע כי הימצאותו של אדם בפתח ביתו כשהוא אוחז בפלאפון ומביט לצדדים, גם אם הוא מזיע ביום חם, וגם אם בעברו פעילות בתחום הסמים, אינה מספיקה על מנת לערוך חיפוש על גופו ללא צו, וללא הסכמתו.

בת.פ 27302-01-12 מד"י נ' מסלר (17.6.12) נקבע כי פעילות המשטרה ביחס לנאשם היתה אקראית ולא התבססה על מידע מודיעיני או ראיות אחרות. החשד התגבש רק לנוכח העובדה שהנאשם הסתכל לכל עבר וייתכן שנראה לחוץ, אך השוטר לא הסביר באיזה אופן התבטא אותו לחץ. הנאשם לא ברח ולא ניסה לשנות מיקום. בית המשפט התקשה לראות כיצד מבטים לכל עבר יכולים לבסס חשד סביר, גם כשהמדובר באזור מוכה פשיעה.

בת.פ 30737-07-10 מד"י נ' ברק (7.6.12) נקבע כי יציאתו של הנאשם מרכבו והליכה מהירה לעבר ביתו אינם מבססים חשד סביר והיכרות מוקדמת של השוטר עמו אף היא אינה מבססת חשד.

בע"פ 42184-08-13 בכר נ' מד"י (31.12.13) קיבל בית המשפט ערעורו של הנאשם וקבע כי לא התקיים כלפיו חשד סביר במידה שמצדיקה עריכת חיפוש, למרות עדותו של שוטר לפיה עצר לידו בביקורת שגרתית ומיד לאחר שהזדהה בפני
ו "החל ראשו לרעוד מטה ומעלה". אותו שוטר העיד כי היתה לו היכרות מוקדמת עם הנאשם וידע שהוא חולה איידס ומשתמש בסמים.

בת.פ 1215/09 מד"י נ' ממן (2.12.12)
נקבע כי הליכה של אדם ברחוב מסודר, גם אם הסתכל לצדדים או נראה מבולבל כשהתקרבו אליו שוטרים, אינה מקימה חשד סביר. קביעה זו נאמרה בהקשר של עיכוב הנאשם בשעת לילה, ולמרות היכרות קודמת ועבר פלילי.

בת.פ 1113/09 מד"י נ' גואל (9.11.12) לא שוכנע בית המשפט מדברי הבלשים כי הנאשם התנהג באופן מחשיד. הנאשם היה מוכר לבלשים, אחד מהם טען כי הסתכל לצדדים והשני טען שהתעסק בדבר מה על הרצפה. עברו הפלילי אינו יכול לבסס חשד סביר.

בפל (חי') 400-05-12 מד"י נ' פז (20.3.13) נקבע כי כל אדם מן הישוב אשר ייעצר על ידי שוטרים ויישאל שאלות נוקבות בוודאי יחוש לחץ ובלבול. לא ניתן לבסס חשד סביר רק על סמך אי נוחות או בלבול מצד החשוד.

בת.פ 18129-03-11 מד"י נ' כחלון (119.2.13) החליט בית המשפט לזכות את הנאשם לאחר שטען כי אין לחייבו להשיב לאשמה. המדובר היה באירוע שבו נתפסה סכין בחיפוש ברכבו, על בסיס העובדה שהרכב עמד באזור של סחר בסמים. בית המשפט קבע כי העובדה שהנאשם נקלע למקום בשעת לילה מאוחרת, אינה מבססת חשד. בעוד שבירור פרטי הרכב וזהות הנהג הם סבירים, הרי עריכת חיפוש ברכב בנסיבות, אינו סביר.



לדעתי, יישום הלכת בן חיים על הנסיבות שעלו מן הראיות בענייננו, מעלה כי בדומה למקרים שסקרתי, לא קם חשד סביר נגד הנאשם, באופן שהצדיק עריכת החיפוש, מהטעמים שלהלן:

א.
לא נטען כי היה בידי בבילה מידע מודיעיני כלשהו הקושר את הנאשם לעבירה. במצב זה, העובדה שהנאשם היה מוכר לו כעבריין סמים, או ידיעותיו אודות סכסוך כלשהו של הנאשם עם אחרים, לא היה בהם כדי להוות בסיס לחשד סביר.
ב.
השעה שבה עוכב הנאשם, לא היה בה כדי לעורר חשד כלפיו, שהרי המדובר בשעת צהריים שבה הרחובות הומי אדם.
ג.
גם אם נניח שהמקום בו עוכב הנאשם הוא "מאתר סמים", עדיין לא ניתן לטעון כי הימצאותו שם יצרה חשד סביר כלפיו לביצוע עבירה, שהרי אין מחלוקת כי הוא מתגורר בקרבת מקום, ועובדה זו היתה ידועה היטב לבבילה. שעה ש"מאתר הסמים" מצוי בקרבת מקום מגוריו של אדם, הרי לא ייתכן שקיומו שם ישמש עילה טובה לעריכת חיפוש על אותו אדם כל אימת שיצא מפתח ביתו. אילו נטען כי הנאשם הגיע ל"מאתר הסמים" מרחוק, ללא הסבר סביר, ייתכן שהיה בכך, בשילוב עם נסיבות נוספות, כדי להביא למסקנה אחרת.
ד.
בבילה העיד כי הנאשם היה מתוח ורעד, ובדו"ח שכתב נרשם כי הנאשם "רעד בכל גופו". עדות זו עומדת למול טענת הנאשם כי לא רעד ולא היה מתוח בעת המפגש עם בבילה.
במהלך המשפט עלתה העובדה שהנאשם הוא עבריין סמים המוכר למשטרה. יתרה מזו, הנאשם הובא למשפטו בפני
י באמצעות שב"ס, והעיד כשהוא לבוש במדי אסיר. בנוסף, בבילה העיד כי הוא ירד לקראת הנאשם, מתוך שגרה, במהלך היכרותם הממושכת. בכל אלה יש כדי ללמד כי שיג ושיח עם שוטרים, אינו זר לנאשם, והוא אף מורגל במפגשים עם בבילה. לאור זאת, קשה לתאר כי מראהו של בבילה היורד לקראתו מניידת משטרה, עשוי היה לגרום לו להיות "מתוח ורועד בכל גופו", וכל זאת בשל סכין קטנה השמורה בכיסו.
בבילה לא הסתפק באמירה סולידית אודות רתיעה של הנאשם מפניו, אלא תיאר רעד של הנאשם בכל גופו. תיאור זה נשמע לאזניי מוגזם ביותר בנסיבות, והותיר רושם של ניסיון לשכנע בכל מחיר, כי התעורר חשד סביר שביסס את החיפוש.
למרות התיאור הדרמטי, לא נטען כי הנאשם ניסה להתחמק או לברוח מן המפגש עם בבילה, ואף לא ניסה להיפטר מן הסכין.

בכל מקרה יש לשים לב לכך שעל פי עדות בבילה, כשירד מן הניידת לכיוון הנאשם, לא היה זה בעקבות התנהגותו המחשידה, אלא בשל ההיכרות המוקדמת עמו. רק לאחר שהתקרב אל הנאשם, הבחין שהוא "מתוח ורועד בכל גופו". לאור זאת, גם אם אקבל את העדות בדבר היות הנאשם במתח, ייתכן בהחלט שהדבר נבע מהחשש שמא יפנה אליו השוטר, כפי שאירע באופן שגרתי בעבר, ולא היה בכך כדי לעורר חשד סביר לביצוע עבירה.

בפרשת בן חיים אמרה בהקשר זה כב' הנשיאה בייניש"
ניתן להניח כי פעמים רבות, ובמיוחד אצל אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק, עצם המפגש עם שוטר המבקש לערוך חיפוש בכליו, על גופו או בביתו של אדם גורם לתחושות של מתח נפשי וחשש, שעלולות גם הן להביא לכך שהאדם יחשוש מלעמוד על זכויותיו; וזאת, אף אם אלה ידועות לו. אכן, ניתן לומר שככלל בנסיבות בהן אדם נפגש עם שוטר המבקש לערוך חיפוש על גופו, בכליו או בביתו רצונו העיקרי של האדם מושא החיפוש הוא להביא לסיום המפגש מהר ככל הניתן.

לנוכח כל האמור, אני קובעת כי התנהגות הנאשם לא עוררה חשד סביר כלפיו, אשר היה בו כדי להצדיק עריכת החיפוש.

על כן, החיפוש שנערך ובמהלכו נתפסה הסכין, לוקה באי חוקיות.

תוצאות אי חוקיות החיפוש
בהלכת בן חיים נקבע:
בבואנו לערוך את האיזון בין השיקולים המתנגשים שומה עלינו לזכור כי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בעניין ישככרוב נועדה בראש ובראשונה להגן על זכותו החוקתית של הנאשם להליך הוגן. לפיכך המבחן הבסיסי לפסילת ראיות שנקבע במסגרת הדוקטרינה הוא מבחן עמידת הפגיעה בזכות להליך הוגן כתוצאה מקבלת הראיה שהושגה שלא כדין בתנאי פסקת ההגבלה. במקרה שלפנינו נוכח חומרת אי-החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיות והפגיעה הקלה יחסית באינטרס הציבורי שתיגרם כתוצאה מאי-קבלתן נראה כי המסקנה המתחייבת היא כי קבלת הסכין בעניין בן חיים וקבלת הסמים בעניין ג’בלי כראיות תביא לפגיעה בלתי מידתית בזכויות שני המבקשים להליך הוגן. זאת ועוד, על אף שהראיות שנתפשו בשני החיפושים הן ראיות חפציות שיש להן קיום עצמאי ונפרד מאי-החוקיות שהייתה כרוכה בהשגתן, הרי במקרה דנן עסקינן בראיות שלא היו נמצאות על ידי המשטרה אלמלא החיפושים הבלתי-חוקיים. להשקפתי, לעובדה זו יש ליתן משקל במסגרת האיזון הכולל בבואנו לבחון את קבילות הראיות ויש בה כדי לתמוך בפסילתן (ראו עניין יששכרוב, בעמ' 564). אכן, נוכח העובדה שבית המשפט נדרש בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית לבחון את קבילות הראיה שהושגה שלא כדין במשקפי הפגיעה בזכות להליך הוגן, יש טעם בהבחנה שלה טוענים המבקשים בין ראיה חפצית שקשורה בקשר הדוק לאי-החוקיות שבהשגתה לבין ראיה חפצית שהייתה מתגלה גם בלי הפעלת אמצעים בלתי-חוקיים על ידי המשטרה. בהקשר זה יוער כי בפסק הדין בעניין יששכרוב נקבע כי:

"משקלם של השיקולים המצדדים בקבלתן של ראיות חפציות הוא בדרך כלל רב... עם זאת, ראוי להדגיש כי גם בהקשר זה, אין מדובר בכלל נוקשה והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה לגופו" (ראו עניין
יששכרוב
, בעמ' 565).


מן המקובץ עולה כי בהתאם לדוקרטינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בעניין יששכרוב ולפי המבחנים שנקבעו במסגרת הדוקטרינה יש לפסול כראיות את הסכין שנתפשה בעניין בן חיים ואת הסמים שנתפשו בעניין ג'בלי.

בהתאם לאמור, בכל המקרים שנסקרו לעיל (עמ' 5-6), אשר בהם נקבע כי החיפוש לקה באי חוקיות, החליטו בתי המשפט לפסול את הראיות החפציות שהושגו באותו חיפוש, לנוכח הקביעה כי המדובר בראיות שלא היו נמצאות אלמלא החיפוש הבלתי חוקי.

בנוסף, נפסלו ראיות חפציות במקרים אחרים שבהם קבע בית המשפט כי נפל פסול בצו החיפוש או באופן ביצועו, וכי הפגיעה שתגרם לנאשם כתוצאה מקבלת הראיה שנתפסה במהלכו, חמור בהרבה מן הפגיעה שתגרם כתוצאה מאי קבלת הראיה (ראו למשל: ת.פ 20481-06-13 מד"י נ' אסייג (11.2.14);
ת.פ 46745-10-10 מד"י נ' ריאו (21.7.14).

אציין כי בחיפוש מקיף במאגר "נבו", לא איתרתי ולו מקרה בודד שבו הוחלט להכשיר ראיה חפצית שנאספה בחיפוש בלתי חוקי על גופו של אדם, לנוכח האינטרס הציבורי הרב בקבלת הראיה.

בענייננו, כמו בעניין בן חיים, ברי כי הסכין לא היתה נתפסת אלמלא ערך בבילה חיפוש בלתי חוקי אצל הנאשם.

בנוסף, בענייננו ניתן לומר כי בעוד שאי החוקיות שהיתה כרוכה באותו חיפוש היא חמורה, הרי הפגיעה באינטרס
הציבורי שתיגרם כתוצאה מאי קבלת הראיה, קלה יחסית.

במצב זה, האיזון הכולל מוביל לדעתי למסקנה לפיה קבלת הראיה תביא לפגיעה בלתי מידתית בזכויות הנאשם להליך הוגן, ובכך יש כדי לתמוך בפסילת הראיה.

לפיכך, אני פוסלת את הסכין כראיה במשפט.

משקל הודעת הנאשם
אילו החלטתי לקבל את הסכין כראיה, היה מתעורר הצורך לדון בהסבר שמסר הנאשם ולבחון האם עלה בידו לשכנע, במאזן הסתברויות, כי התקיימה מטרה כשרה להחזקתו. ואולם, משפסלתי את הראיה, אין צורך בדיון שכזה.

יודגש כי התביעה לא טענה בשום שלב של המשפט כי ניתן להרשיע את הנאשם בהתבסס על הודאתו בלבד.

מעבר לצורך, אציין כי בכל מקרה לא ניתן היה להרשיע את הנאשם על בסיס הודעתו במשטרה, ללא הגשת הסכין עצמה, וזאת מכמה טעמים. ראשית, מטעם התביעה לא הובא דבר לחיזוק ההודעה. שנית, לאור הכלל בדבר פסילת ראיות נגזרות (ע"פ 4988/08 פרחי נ' מד"י (1.8.11), דעתי היא כי בשעה שהודעת הנאשם עוסקת אך ורק בשאלת החזקתו באותה ראיה שנפסלה, ולא מיוחסת לו כל עבירה פרט לעצם ההחזקה בה, הרי הזיקה שבין ההודעה לבין הפסול שדבק בהשגת הראיה היא כה חזקה, עד שיש לפסול אף את ההודעה, כראיה נגזרת שמקורה פסול. שלישית, אין לשכוח כי לאמיתו של דבר לא הודה הנאשם בביצוע העבירה בהודעתו, אלא מסר הסבר שמצדיק לטעמו את ההחזקה בסכין, וגם מטעם זה כשלעצמו, לא ניתן היה להרשיע על בסיס ההודעה.

סוף דבר

מאחר שנפסלה הסכין כראיה, לא הוכח האמור בכתב האישום.

על כן אני מזכה את הנאשם מן העבירה.





ניתנה ביום 22.9.14, כ"ז אלול תשע"ד, בנוכחות הצדדים.

*תיקוני עריכה בשל תקלה במערכת "נט המשפט" נערכו ביום 2.10.14.













פ בית משפט שלום 37605-09/12 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' חדאר אבו חאלד (פורסם ב-ֽ 22/09/2014)