פסקי דין על דן עזריאל גיל | פסקי דין על רות אדלמן | פסקי דין על שלמה אייל לנדמן | פסקי דין על משה מיימרן

15568-04/13 תאמ     15/10/2014




תאמ 15568-04/13 דן עזריאל גיל, רות אדלמן, שלמה אייל לנדמן נ' משה מיימרן








בית משפט השלום בירושלים



תא"מ 15568-04-13 גיל ואח' נ' מיימרן




בפני

כב' הרשמת הבכירה מאיה
אב-גנים ויינשטיין

תובעים
1
.
דן עזריאל גיל

2
.
רות אדלמן

3
.
שלמה אייל לנדמן


נגד

נתבע
משה מיימרן




פסק דין


לפניי תביעה שבבסיסה טענה להפרת הסכם שכירות.

העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים
:
1.
ביום 10/10/06 שכר הנתבע מה"ה רות אדלמן
, אופירה גל ז"ל וזיוה לנדנמן ז"ל, מחסן בשכירות בלתי מוגנת. המשכירות היו מיוצגות בהסכם ע"י התובע 1 (להלן: "התובע").


התובעים הינם יורשי המשכירות ובעלי הזכות להרשם כבעלי הנכס.

2.
אליבא דתובעים, למרות שעל הנתבע היה לפנות את המושכר ביום 31/12/11, המשיך הוא להחזיק במחסן עד ליום 27/01/13, תוך הפרת התחייבויותיו החוזרות לפינויו ועל אף פניות חוזרות ונשנות של התובעים ובא-כוחם בנדון. בשל התנהלות הנתבע נאלצו התובעים לנקוט בהליכים משפטיים לפינוי המחסן (תא"ח 51271-09-12), במסגרתם ניתן כנגד הנתבע

פסק דין
לפינוי המושכר וננקטו כנגדו הליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין (01-22472-34-9).
כנטען בכתב התביעה, מיום 01/01/12 לא שילם הנתבע את דמי השכירות ואף נמנע מלשלם את חובות הארנונה בגין הנכס. מאחר שהמחסן הוחזק שלא כדין במשך 392 ימים, עתרו התובעים לתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 10ג' להסכם השכירות (10$ ליום). כמו כן עתרו התובעים לחיוב הנתבע בסך 5,614 ₪ בגין חיובי הארנונה ובסך 10,000 ₪ בעבור עוגמת נפש.

3.
הנתבע לא הכחיש את המועד בו פינה את הנכס או שהוגשה כנגדו תביעה לפינויו, אך טען שהחזיק בנכס כדין ובהסכמת הבעלים להשיב את החזקה ביום 31/12/12.
כנטען בכתב ההגנה, ראשית, התובעים מיצו את זכויותיהם כלפיו במסגרת תביעת הפינוי. הנתבע הדגיש, כי הציע לשלם לתובעים 6,000 ₪, סכום העולה לטענתו על דמי השכירות וחיובי הארנונה אשר היו ידועים באותו המועד, באופן בו ההליך בו נקטו לא היה נחוץ.

לגופן של טענות- חיובי הארנונה חלים לגישת הנתבע על התובעים וזאת, מאחר שהתובע הוא שגרם לכך שהעירייה תשלח סוקר לנכס ובפועל, לשינוי סיווג הנכס ולעליית החיובים בארנונה. בתום ישיבת ההוכחות אישר הנתבע את חבותו לשלם את הארנונה בגין הנכס לתקופה בה החזיק במחסן.
הנתבע הוסיף וטען, כי מאחר שלא קיבל חשבוניות מס בעבור דמי השכירות ששולמו, רשאי הוא לקזז מחצית מדמי השכירות ששולמו במהלך השנים, כנגד נזקיו.

4.
למרות שבמסגרת כתב התביעה עתרו התובעים גם לצו עשה ולסעד הצהרתי, ב"כ התובעים הבהיר במעמד הישיבה המקדמית, "אין לנו סעדים פרט לסעד כספי" (פרוט' 03/03/14, עמ' 1, ש' 16-17).

דיון והכרעה
:
מיצוי זכויות התובעים
:
5.
הנתבע טען בכתב ההגנה שהתובעים מנועים מהגשת התביעה הנוכחית כנגדו, לנוכח הליך הפינוי בו נקטו. בכגון דא יובהר, כי התביעה שהוגשה במסגרת תא"ח 51271-09-12 הוגשה כתביעה לפינוי מושכר. מכאן ולנוכח הוראת תקנה 215ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אין מניעה מהגשת תביעה כספית נפרדת.

בתום ישיבת ההוכחות הבהיר הנתבע שאין הוא עומד על הטענה למיצוי זכויות התובעים.

פינוי המושכר
:
6.
התכתובות שצורפו לכתב התביעה תומכות בטענות התובעים להפרת הנתבע את הסכם השכירות. גם העובדה שהתובעים נדרשו בסופו של יום להגיש כנגד הנתבע תביעה לפינוי המושכר, מתיישבת עם גרסתם. לא מובנת טענת הנתבע לכך ש"התובעים עושים שימוש לרעה במסמכים שצורפו, כי מדובר, בעיקרם, במכתבים שביקש התובע מס' 1 על מנת שיוכל להציגם בפני
המפקח מטעם העירייה ולשכנעו כי הנתבע יפנה את המחסן, ששימש כארכיב, על מנת להכשיר את המחסן למגורים, ולשלם ארנונה לפי סיווג זה". אניח לטובת הנתבע, שאין המדובר במסמכים שנכתבו תחת מצגי שווא ומתוך כוונה להציג מצג מטעה בפני
העירייה.
טענת הנתבע לכך ש"החזיק במחסן כדין ובהסכמת הבעלים", לא נתמכה בדבר ונסתרה מהמכתבים שצורפו לכתב התביעה ואשר יצאו תחת ידיו. בתום שמיעת הצדדים

ולנוכח התשתית הראייתית שהונחה לפניי, מצאתי להעדיף את גרסתו של התובע בנדון.

7.
אשר לשיעור הפיצוי, התובעים דרשו חיוב הנתבע בפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם- 10$ בגין כל יום איחור.

בהתאם לסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק".
"פסיקה ישנה שעדיין לא נס ליחה, קובעת כי סעיף 15(א) לחוק התרופות יוצר הנחה חלוטה כפולה: שאכן סבל התובע נזק וכי הנזק הוא בשיעור המוסכם (
ע"א 795/86 לודאית חברה לבניין בע"מ, פ"ד מא
(3) (645))
" (ע"א 7820/13 פוטונים ירוקים בע"מ נ' מיטבית סיבל באר שבע (1995) בע"מ. פורסם בנבו, ניתן ביום 18/03/14).

הסעיף מעניק אמנם לבית המשפט את הסמכות להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה", אך הנתבע כלל לא טען שיש מקום להורות על הפחתת הפיצויים או ששיעורם נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה.
"כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף
15
(א) ל
חוק התרופות
הוא, כי הפחתת הפיצוי המוסכם נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר - ולו בדוחק - בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן לחזותו בעת כריתת החוזה ..." (הנשיא שמגר בע"א 18/89

חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן וערעור שכנגד [5], בעמ'
264
)
" (ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' לין רוסמן. פ"ד נ(1) 774, 788).

8.
יוער, כי הנתבע אישר בסיכומיו שעליו לשלם את דמי השכירות בגין 13 החודשים בהם החזיק בנכס מבלי לשלם דמי שכירות כלל ("אני צריך לשלם 180 דולר

x
13
" (פרוט' 07/10/14, עמ' 14, ש' 25)), אך לא התייחס כדבעי לפיצוי המוסכם. יתרה מכך, הנתבע טען ששלח לתובעים המחאה ע"ס 6,000 ₪ המכסה את מלוא חובו ולכן, לא היה מקום לנהל את ההליך, אך מעבר לעובדה שההצעה הועלתה בתקופה בה המשיך הנתבע להחזיק בנכס, הרי שהנתבע אף התנה את הצעתו בסילוק כלל טענות התובעים כלפיו, הצעה שנדחתה ע"י התובעים. ברי, כי הנתבע לא יכול היה להציב את התובעים בפני
עובדה בדבר המשך החזקתו בנכס ושיעור הפיצוי שהוצע, תוך התעלמות משיעור הפיצוי המוסכם ומטענותיהם כלפיו, לרבות דרישתם לפינוי הנכס לאלתר.

מכאן, שיש להעניק לתובעים את מלוא הפיצוי החוזי- 10$ לכל יום איחור. בהינתן והנתבע לא חלק על אופן ביצוע החישוב כמפורט בכתב התביעה, שיעור הפיצוי הוכח.

חיובי הארנונה
:
9.
חובת תשלום הארנונה חלה על הנתבע כמחזיק בנכס ומכח הוראת סעיפים 8ד' ו-11א' להסכם השכירות. במכתביו, התחייב הנתבע בפני
התובעים כי יפרע את חיובי הארנונה ("כמובן שהארנונה העירונית ודמי ועד הבית החלים על הנכס עד ליום הפינוי בפועל ישולמו על ידי". נספח ה' לכתב התביעה; "אני חוזר ומאשר כי הארנונה העירונית ודמי ועד הבית החלים על הנכס עד ליום הפינוי ישולמו על ידי". נספח ז' לכתב התביעה. כך גם במכתב הנתבע מיום 15/08/12).
בסיכומיו אישר הנתבע את חובתו לשלם את דמי הארנונה בגין התקופה בה החזיק בנכס, בניגוד למפורט בכתב ההגנה.

10.
בהתאם לקבלה שצורפה כנספח 13 לתצהיר התובע (אישור תשלום חיובי הארנונה), "החוב מתייחס לתקופה מיום 16/04/2012 ועד ליום 31/12/2013". מכאן ובשים לב לכך שהנתבע השיב את החזקה במחסן בסוף חודש ינואר 2013, הרי שחב הוא בשיפוי יחסי בסך 3,055 ₪ בגין 9.5 החודשים עד למועד הפינוי.

קיזוז
:
11.
לגישת הנתבע, רשאי הוא לקזז מחצית מדמי השכירות ששולמו, בשל אי המצאת חשבוניות מס. האמור נטען באופן כללי, ללא פירוט מספק וללא תימוכין.

כלל הוא
מקדמא דנא, כי טענת קיזוז יש להעלות בצורה מפורטת ולא די בהעלאת טענה בעלמא, כפי שנעשה במקרה שלפניי (
ע"א 579/85
משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
,
פ"ד מ
(2), 765;
ע"א 16/89

"ורדים" חברה לגידול פרחים נ' החברה הישראלית
, פ"ד מה
(5), 729).
יתרה מכך, בעדותו אישר הנתבע שהמדובר ב"סכומים שהם לא ברומו של עולם" (פרוט' 07/10/14, עמ' 10, ש' 15), באופן שאינו מתיישב עם טענה לנזק הנאמד בכ- 20,000 ₪.
ככל שאכן הופר הסכם השכירות ע"י התובעים באופן שגרם לנתבע להפסד כספי, תמוה שלא הועלתה במשך כל שנות השכירות דרישה בכתב (על אף התכתבויות בנושאים אחרים), לא בוצע שינוי בהסכם השכירות ולא בוצע כל קיזוז בגין ההפסדים הנטענים.

12.
אוסיף, כי הנתבע כלל לא הבהיר מדוע בנסיבות העניין לא פעל להוצאת חשבונית עצמית.

"בעסקת השכירות נשוא התיק בה המשכיר אינו עוסק מורשה ואילו השוכר-
עוה"ד הינו עוסק - כי אז עליו (על השוכר) להוציא חשבונית עצמית" (ת"א (כ"ס) 3581/97 יעקב טל נ' פייבל אלברט. פורסם בנבו, ניתן ביום 15/07/02)
.

עוגמת נפש
:
13.
בתום שמיעת הצדדים שוכנעתי כי התנהלות הנתבע אכן גרמה לתובעים לטרחה.
הבטחותיו החוזרות של הנתבע כלפי התובעים והפרותיו החוזרות את התחייבויותיו, גררו התכתבויות מרובות (בעיקר באמצעות ב"כ התובעים) ועשרות שיחות טלפון. עם זאת, אינני סבורה שהאמור עולה כדי עוגמת נפש. "עגמת נפש על פי מלון ספיר מהדורת 1997 עמוד 809 הנה "צער, יגון, עצב. עגמת נפש- צער עמוק ,ייסורים"" (ת"א (ת"א) 206593/02 איילון בע"מ - חברה לבטוח נ' חברת מלונות דן בע"מ. פורסם בנבו, ניתן ביום 26/09/04).

בפסיקת מלוא הפיצוי המוסכם (כפיצוי ללא הוכחת נזק) בצירוף הוצאות משפט, יש כדי לפצות את התובעים בגין מלוא נזקיהם.

צריכת החשמל
:
14.
במסגרת הדיון העלה הנתבע טענה לשימוש שלא כדין בחשמל, תוך שהאמור נועד, לגישתו, להצביע על העדר מהימנות התובע. מאחר שהאמור אינו בבסיס המחלוקת, התובע לא נדרש להביא ראיות או עדים להתמודד עם הטענה ומכאן, שלא מצאתי בטיעון הכללי שהעלה הנתבע כדי לשלול מהימנות התובע או כדי להשפיע על תוצאות ההליך.

סוף דבר
:
15.
לאור מכלול האמור לעיל, ישלם הנתבע לתובעים את הסכומים שלהלן:
15.1.
פיצוי מוסכם בסך 15,170 ₪.
15.2.
3,055 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10/02/14 (תאריך התשלום), בגין חיובי הארנונה.
15.3.
הוצאות משפט בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

ניתן היום,
כ"א תשרי תשע"ה, 15 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.









תאמ בית משפט שלום 15568-04/13 דן עזריאל גיל, רות אדלמן, שלמה אייל לנדמן נ' משה מיימרן (פורסם ב-ֽ 15/10/2014)