פסקי דין על בזק בינלאומי בע"מ | פסקי דין על אבנר אזולאי

57363-10/10 א     14/10/2014




א 57363-10/10 בזק בינלאומי בע"מ נ' אבנר אזולאי









בתי המשפט

בית משפט השלום בירושלים

לפני
כב' השופטת
עינת אבמן-מולר
ת"א 57363-10-10


14 אוקטובר 2014



בעניין:
בזק בינלאומי בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א' בר ואח'



התובעת


נ
ג
ד



אבנר אזולאי


ע"י ב"כ עו"ד ש' ברקוביץ



הנתבע


נ
ג
ד



אחים אגא (א.מ.) שיווק תוצרת חקלאית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד י' שנייויס ואח'



הצד השלישי




פסק דין


1.
התובעת, בזק בינלאומי בע"מ
(להלן: "בזק" או "התובעת") וחברת זמירות הארץ בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה" או "זמירות הארץ") התקשרו בהסכם למתן שירותי תקשורת וציוד אותם סיפקה בזק לחברה. התביעה שבנדון היא לתשלום יתרת החוב בסך 12,061 ₪, שלא שולמה על ידי החברה.

השתלשלות ההליכים
2.
בזק בחרה שלא להגיש תביעה כנגד החברה, ותביעתה הוגשה בראשיתה בסדר דין מקוצר כנגד מי שנטען כי הם בעלי המניות בחברה, האחים אגא (א.מ.) שיווק תוצרת חקלאית בע"מ (להלן: "אגא") ואבנר אזולאי
(להלן: "אזולאי"), "כמי שהתקשרו עם התובעת לקבלת השירותים ובידי מי מהם נמצא הציוד שנמכר לחברה על ידי התובעת" (סעיף 3 לכתב התביעה בסדר דין מקוצר).
בפרוטוקול הדיון שנערך ביום 22.2.11 בפני
כב' הרשם (כתוארו אז) נמרוד פלקס, הצהיר ב"כ התובעת, כי התביעה הוגשה כנגד הנתבעים לתשלום יתרת החוב של החברה, מכוח הרמת מסך על פי חוק החברות. בהחלטה מאותו מועד הורה בית המשפט על מחיקת הכותרת, מן הטעם שתביעה מסוג זה אינה כשירה להידון בהליך של סדר דין מקוצר. נוכח סכומה, הועברה התובענה לדיון בהליך של סדר דין מהיר. בדיון שנערך ביום 2.10.11 בפני
כב' השופט ראובן שמיע ז"ל, ולאחר שהתברר כי מונה לחברה מפרק זמני, הודיע ב"כ התובעת כי יפנה למפרק שמונה לחברה לבירור המצב המשפטי ויודיע עמדתו לגבי המשך ההליכים. לאחר בירוריו, הודיע ב"כ התובעת כי המפרק הזמני, עו"ד לאון אמיראס (להלן: "המפרק"), מסר כי חברת זמירות הארץ נמצאת בפירוק זמני, כל ההליכים התלויים ועומדים נגדה מעוכבים ונושה אינו יכול לפעול כנגדה ללא קבלת אישורו של בית המשפט המחוזי. כן הודיע ב"כ התובעת כי בשיחה טלפונית עם המפרק, מסר המפרק כי המחסן בו אוחסנה מרכזיית הטלפונים שסופקה על ידי בזק לא נכלל תחת צו המינוי, היות ולא היה בחזקת החברה ביום המינוי אלא בחזקת אזולאי ובני משפחתו, והם שעשו שימוש בה באמצעות חברת "פרי וירק" עד למסירת החזקה במחסן לידי אגא. נוכח דברים אלה, ביקשה התובעת להתיר לה לתקן את כתב תביעה בדרך של מחיקת אגא כנתבעת. בהחלטה מיום 24.11.11 הורה בית המשפט על מחיקת התביעה כנגד אגא. לאחר מכן ובהתאם לבקשת אזולאי, ניתן לאזולאי היתר להגיש הודעה לצד ג'. הודעה כאמור הוגשה מטעמו כנגד אגא וכנגד המפרק עו"ד אמיראס. בדיון נוסף שנערך ביום 22.3.12 הורה כב' השופט שמיע ז"ל על העברת התיק לדיון בסדר דין רגיל, וזאת נוכח ריבוי העדים והיקף החקירות הצפוי. לאחר שהועבר התיק לדיון בסדר דין רגיל הגיש צד ג'2, המפרק, בקשה לסילוק התביעה כנגדו על הסף וזאת נוכח החלטת בית המשפט המחוזי אשר דחתה את בקשת אזולאי להתיר לו להגיש הודעת צד שלישי כנגד המפרק. בהחלטה מיום 10.7.12 הוריתי על מחיקת ההודעה לצד שלישי שהוגשה כנגד המפרק.
בקדם משפט שנערך ביום 31.12.12 ביקש ב"כ התובעת לצרף את אגא כנתבעת (לאחר שכאמור היתה נתבעת מלכתחילה ונמחקה לבקשתו) והודיע כי יגיש בקשה מתאימה לתיקון כתב התביעה, אלא שבקשה כאמור לא הוגשה.
אשר על כן, התביעה נותרה כנגד אזולאי בלבד וזה מצידו הגיש הודעה לצד שלישי כנגד אגא.



עיקרי העובדות
3.
ממכלול הראיות שבאו לפניי עולה התמונה הבאה: ביום 11.9.07 נחתם בין בזק לבין חברת "זמירות הארץ" הסכם למתן שירותי תקשורת, בגדרו הזמינה החברה וקיבלה מרכזיית טלפונים (להלן: "המרכזיה"), שירותי תקשורת וציוד נלווה. החברה התחייבה לשלם לבזק את התמורה בעבור הציוד וביצוע העבודות ב-60 תשלומים חודשיים צמודים למדד בסך 231 ₪ כ"א (נספח א' לתצהיר מטעם התובעת). התשלומים שולמו כסדרם עד לחודש ספטמבר 2008. החל מחודש אוקטובר 2008 הופסקו התשלומים החודשיים ונותרה יתרת חוב בסך 12,061 ₪ נכון למועד הגשת התביעה (נספח ד' לתצהיר מטעם התובעת; עמ' 23 לפרוטוקול, שו' 28-27). אין חולק כי כחצי שנה לפני כן, ביום 13.4.08, נחתם הסכם בין אגא לבין אזולאי ובנו, בו ביקשו הצדדים "לפרק את חב' זמירות הארץ בע"מ בפירוק מרצון ולחלק את נכסיה ביניהם". בהסכם זה נקבע, בין היתר, כדלקמן:

6.1. חב' אגא בע"מ תקבל לידיה את כל הציוד והמיטלטלין המצויים במחסן בננות המשמש לסיטונאות, אשר נשכר ע"י חב' זמירות הארץ בע"מ.
6.2. מר אזולאי יקבל לידיו את כל הציוד והמיטלטלין המצויים במחסן דגים המשמש לחלוקה, אשר נשכר ע"י חב' זמירות הארץ בע"מ.
בנוסף, את קווי הטלפון המותקנים במחסן הנ"ל ואת המשאית מסוג דאף.
הצדדים יחתמו על כל המסמכים הדרושים לצורך ביצוע העברת הבעלות ברכוש בהתאם לאמור, תוך 21 יום ממועד חתימת הצדדים על הסכם זה.
...
7. בתמורה לציוד והמיטלטלין וכל האמור, ישלם כל צד – כ"א עפ"י מה שיקבל לידיו – את מחירו עפ"י עלות הרכישה ביום הרכישה.
...
התשלומים כאמור, ישולמו ישירות לחב' זמירות הארץ בע"מ תוך 60 יום, ובהתאם להוראותיו של רוה"ח".

בהתאם להסכמה זו, עבר "מחסן הדגים", על מיטלטליו, לרבות המרכזיה שבנדון, לידי אזולאי. יש לציין, כי מחסן זה הוחזק מכוח הסכם שכירות בין תנובה לבין אגא (חברת "זמירות הארץ" לא היתה צד להסכם), ולעניין זה חשיבות מסויימת כפי שיפורט להלן.
מעדות נציגת התובעת ומהמסמכים שצורפו לתצהירה עולה כי ביום 15.4.08, יומיים לאחר חתימת ההסכם האמור, נעשתה פניה לבזק מטעם מי מהחברה אשר הביע עניין לבצע העברת בעלות במרכזיה. טפסים מתאימים נשלחו לחברה, אך אלה לא הושבו ולא היתה כל פניה נוספת מטעם החברה (סעיף 26 לתצהיר מירי מורגן מטעם התובעת ונספח יג לתצהיר).
מהעדויות הנוספות שנשמעו בתיק עולה, כי אזולאי החזיק במחסן ועשה בו שימוש עד ליום 12.7.09. בין לבין, ביום 6.10.08 נתן בית המשפט המחוזי צו למינויו של עו"ד ליאון אמיראס כמפרק זמני של החברה.

4.
אזולאי טען, כי אגא הפרה את הסכם הפירוק מרצון בסדרת הפרות יסודיות, ובכלל זה לא העבירה את זכויות השכירות במחסן על שמו, התחייבות שהיתה לטענתו יסודית ועיקרית, ולפיכך ביום 12.7.09 החזיר את החזקה במחסן, ובתוכו בין היתר המרכזיה, לידי אגא והעביר את מפתחות המחסן לידי המפרק. אזולאי הוסיף וטען כי באותו מועד הודיע גם לנציגת בזק כי החזיר את המחסן, ובתוכו המרכזיה, לאגא על מנת שבזק תוכל לקבל לידיה את המרכזיה. מר אבי אגא טען בתצהירו, כי בחודש אוגוסט 2009 קיבל הודעה מהמפרק שאזולאי עזב את המחסן וכי הוא מוזמן לקבל את מפתחות המחסן, וביום 26.8.09 נכנס בליווי אחיו משה וגב' אפרת קצב מתמחה ממשרד בא-כוחו, אל המחסן. לטענתו, בעת קבלת החזקה במחסן המרכזיה שבנדון לא היתה שם. אגא החזירה את המחסן לתנובה, המשכירה, ולא ידוע היכן המרכזיה כיום.

5.
כפי שניתן להיווכח, הצדדים נחלקו בשאלה האם המרכזיה שבנדון נשארה במחסן בעת שאזולאי עזב את המחסן והאם היתה במחסן כאשר החזקה בו עברה לידי אגא.
לאחר בחינת הראיות מסקנתי היא כי המרכזיה היתה במחסן בעת שאזולאי עזב את המחסן וגם כאשר אגא קיבלו את המחסן לידיהם. מר מאיר אזולאי,
בנו של הנתבע אבנר אזולאי
שהגיש תצהיר מטעמו, שכן הוא זה שפעל מטעם אביו ובקי בעובדות (להלן: "מאיר אזולאי"), העיד כי בעת שהחזיר את מפתחות המחסן לידי המפרק, עו"ד אמיראס, המרכזיה היתה שם. במכתב שנשלח לעו"ד שנייויס, בא-כוחה של אגא, ביום 12.7.09, עם העתק למפרק (ת/11), טען בא-כוחו של אזולאי כי אגא הפרה את הסכם הפירוק בסדרת הפרות יסודיות ולפיכך הודיע על החזרה מיידית של המחסן שאגא שכרה מתנובה החל מאותו מועד. במכתב זה נרשם כי "בהתחשב בכך שבמחסן יש ציוד השייך לחברה ולאור שימושו של המחסן לצורכי החברה, מוחזרים בזאת 2 מפתחות המחסן לידי המפרק, עו"ד ל. אמיראס". באותו מכתב פורט הציוד שנלקח על ידי אזולאי מהמחסן וצויין כי שוויו מקוזז כנגד חובות החברה כלפיו. ברשימת הציוד לא הופיעה המרכזיה. לאחר המועד שנקבע להגשת הראיות, ביקש אזולאי להגיש כראיה נוספת תמונה שצילם במועד סיום החזקה, 12.7.09. מאיר אזולאי טען, כי בעת עזיבת המחסן צילם את המרכזיה, כשהיא מותקנת על קיר המחסן, אך מאחר והטלפון בו בוצע הצילום הוא מדגם ישן עלה בידו להעתיק את הצילום רק בשלב מאוחר של ההליך. בהחלטה מיום 1.6.14 הותר לתובע להגיש את התמונה כראיה ובדיון הוצג גם מכשיר הטלפון ותמונת המרכזיה שצולמה על פי הנטען במועד העברת החזקה. עדותו של מאיר אזולאי בנקודה זו היתה מהימנה עלי ולפיכך יש לקבוע כי בעת שאזולאי עזב את המחסן נותרה המרכזיה במחסן, במקום בו הותקנה מלכתחילה בעת ההתקשרות עם החברה. המפרק הזמני, עו"ד אמיראס, טען כי עם קבלת המפתחות אצלו נמסרו המפתחות לידי בא-כוחה של אגא. מהראיות עולה לכאורה קיומו של פער זמנים של כחודש וחצי ממועד קבלת המפתחות אצל המפרק מידי אזולאי ועד להעברתם לאגא, אך לנקודה זו אין חשיבות לצורך הכרעה בעניין שלפניי, שכן על פי עדותו של המפרק, אותה אני מקבלת, הוא לא היה במחסן ולא נטל ממנו ציוד, ולמעשה לא קיבל לידיו את החזקה במחסן, אלא שימש רק "צינור" למסירת המפתחות מאגא לאזולאי בשל הסכסוך ביניהם ובהתאם להסכמה בין באי-כוחם (עמ' 24, שו' 30-23; עמ' 31, שו' 30).
כאמור, על פי טענת אגא, המרכזיה לא היתה במחסן בעת שקיבלה את החזקה בו, ביום 26.8.09. טענה זו אין בידי לקבל. בפרוטוקול שנערך בעת קבלת החזקה (ת/8) פורטו המיטלטלין שהושארו במחסן, כגון שולחנות כתיבה, כסאות, טלפון, וכן צויין, בין היתר, קיומה של "מערכת חשמל/טלפון/אזעקה". מערכת כזו אין להבין אלא כמרכזיית הטלפונים שהיתה מחוברת לקיר, בצמוד למערכת האזעקה (כעולה מעדותו של מאיר אזולאי) ולא ניתן כל הסבר אחר המניח את הדעת. גב' אפרת קצב, אשר רשמה את הפרוטוקול, לא הובאה לעדות, אף שהוגש תצהיר מטעמה. אי הופעת עדה זו לעדות, מבלי שניתן לכך הסבר כלשהו, פועל לחובתו של הצד השלישי ויוצר את ההנחה שלו הובאה לעדות היתה העדות פועלת לרעתו. כך גם בנוגע למשה אגא, שאף הוא נכח במעמד קבלת החזקה, אך הצד השלישי בחר שלא להביאו לעדות. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי המרכזיה היתה במחסן בעת שהחזקה בו הועברה לאגא.

מהמקובץ עולה, כי המחסן בו הותקנה המרכזיה, על מיטלטליו, עבר לחזקתו של אזולאי לאחר שנחתם הסכם הפירוק מרצון (בטרם מונה מפרק לחברה). כעבור כ-15 חודשים החזיר אזולאי את החזקה במחסן, והמרכזיה בתוכו, לאגא באמצעות המפרק. אגא החזירו את המחסן לתנובה ולא ידוע מה עלה בגורל המרכזיה.

הרמת מסך
6.
טענתה העיקרית של התובעת בכתב התביעה היתה כי יש לחייב את הנתבעים בחובה של החברה על ידי שימוש בדוקטורינה של הרמת מסך. בתצהיר מטעמה ובסיכומיה הבהירה התובעת כי היא מבקשת להרים את מסך ההתאגדות מכוח הוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), שכן לשיטתה אין לקבל מצב בו בעל מניות שלקח לידיו נכס של החברה נהנה ממנו ולא השיבו לידי המפרק או למצבת נכסי החברה, יסתתר מאחורי מסך ההתאגדות ויטען כי החיוב הוא של החברה ולא שלו.

7.
כידוע, חברה היא אישיות משפטית נפרדת, כך שקיים "חיץ" בינה לבין בעלי מניותיה וקיים "מסך" המפריד בין תכונותיה של החברה לבין התכונות של בעלי מניותיה. יחד עם זאת, בתנאים מסויימים בית המשפט יהיה רשאי "להרים את המסך" ולייחס לבעלי המניות בחברה זכויות וחובות של החברה. הסעד של הרמת מסך הוא סעד קיצוני ומרחיק לכת ולא בנקל יורה בית המשפט על הרמת המסך בין החברה לבין בעלי מניותיה (ר' ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (פורסם במאגרים)).

8.
חוק החברות עיגן בסעיף 6 את הדוקטורינה של הרמת מסך, וכך מורה לנו סעיף 6(א) לחוק, בנוסחו לאחר תיקון מס' 3 משנת 2005:

(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו–193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

סעיף 6 לחוק, בנוסחו הנוכחי, צמצם את המקרים בהם ניתן יהיה לעשות שימוש בדוקטרינה זו לרשימה סגורה של מקרים. לאחר תיקון מס' 3, אין די בכך שבית המשפט מצא כי בנסיבות העניין "צודק ונכון" יהיה להרים את המסך, אלא נדרש כי יתקיים אחד המצבים המתוארים בסעיף 6, קרי שהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. בנוסף נקבע מפורשות כי השימוש בהרמת מסך ייעשה במקרים חריגים בלבד. כמו כן, נוספה בסעיף 6 לחוק החברות דרישה ליסוד נפשי, לפיו נדרשת מודעות של בעל המניות, כאשר גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, אך הימנעות מלבררם, ייחשבו למודעות, למעט אם מדובר ברשלנות בלבד (עניין נשאשיבי הנ"ל, בפסקאות 78-77).

9.
בענייננו טענה התובעת כי יש לייחס את חובה של החברה לנתבע (אזולאי) שכן זה נטל לרשותו את המרכזיה ועשה בה שימוש לטובת עסקו הפרטי ולא לצרכי החברה, ובפעולותיו נהג בחוסר תום לב ובאופן שיש בו כדי "לקפח נושה של החברה".
לאחר בחינת הטענות, לא מצאתי כי יש הצדקה לסטות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת ולהרים את מסך ההתאגדות. אין חולק כי הסכם ההתקשרות היה בין בזק לבין החברה וכי החברה היא שהתחייבה לשאת בתשלומים. כפי שפורט לעיל, לשם הרמת מסך יש להוכיח כי נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כאשר בעל המניות פעל ביודעין על מנת לפגוע בנושי החברה, בין אם באמצעות הונאה או קיפוח של נושים ובין אם על ידי נטילת סיכונים בלתי סבירים. במקרה זה לא הוכח כי כך פעלו בעלי המניות. אין לומר כי החברה נוהלה ביודעין מתוך כוונת מירמה או באופן שיש בו כדי להונות או לקפח נושים. את ההשתלשלות שהביאה למצב הנוכחי תאר המפרק בעדותו: "צריך להבין את הרקע, היו שני מחסנים. במחסנים כל המיטלטלין שהיו חולקו ביניהם. כל אחד לקח לעצמו מיטלטלין וזה תיק שלא היה צריך להגיע לבית המשפט המחוזי כי יש הסכם שהכל כתוב בו. סך הכל זה לא חברה כאן שחייבת כסף או כספים לצד ג', זה סך הכל שני שותפים שלדעתי פעלו בתום לב, ניסו בשנת שמיטה למכור ירקות, בעניין זה, כשסוף סוף אמרו שצריך להחזיר את המחסן הזה, מחסן ריק שהיה בו כמה שולחנות לפי הפרו', עו"ד ברקוביץ אמר שזה יהיה באמצעותי, המפתח. אמרתי למה לא, הם לקחו את המפתח וקיבלו חזקה. מי שקיבל חזקה ביום 26.8.09 זה האחים אגא באמצעות המתמחה אפרת" (עמ' 25 לפרו', שו' 13-7). בעלי החברה אמנם העבירו לחזקתם מיטלטלין של החברה בהתאם להסכם הפירוק מרצון וקבעו בהסכם כי כל צד ישלם לחברה את מחיר המיטלטלין על פי עלותם ביום הרכישה, אלא שבשל טענות (ככל הנראה הדדיות) להפרת ההסכם לא יצאו לפועל כל הוראותיו עד שלבסוף אזולאי החזיר את החזקה במחסן, והמרכזיה בתוכו, לאגא. עם החזרת החזקה במחסן, הודיע אזולאי כי נטל לידיו חלק ממיטלטלי החברה לרשותו וקיזז את שוויים כנגד חובות החברה אליו. בעניין זה נוהלה תכתובת בין המפרק לבין אזולאי (ת/11, ת/10, נ/1), אך עניין זה הוא במישור היחסים שבין החברה לבעלי מניותיה ובין אלה לבין עצמם ואין במחלוקות ביניהם לעניין מיטלטלי החברה כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות וייחס חובה החוזי של החברה לבעלי מניותיה. דווקא הסכם הפירוק והתכתובת שנוהלה בעניין המיטלטלין מעידים כי כעקרון נשמרה ההפרדה בין נכסי החברה לנכסי בעלי המניות.
אוסיף ואציין כי בנסיבותיו של מקרה זה לא מצאתי הצדקה להרמת מסך ההתאגדות חרף העובדה שמדובר בחברת מעטים, שלגביה נוטה בית המשפט לגלות גישה ליברלית יותר בהרמת מסך. התקשרות החברה במקרה זה היתה עם נושה רצוני בעל כושר מיקוח, שיכול היה להתנות על הכלל של האישיות המשפטית הנפרדת ולדרוש ערבות אישית של הבעלים. הנושה אף דאג להבטיח עצמו בדרכים אחרות, כגון יצירת שעבוד וסעיף שימור בעלות, אך משלא היה באלה כדי לאפשר פרעון החוב בשל כך שהמרכזיה "נעלמה", בא כעת הנושה ומבקש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעלי המניות באופן אישי. כאמור, אין אינדיקציה לכך שבעלי המניות פעלו בחוסר תום לב או מתוך כוונה להונות ולא הוכח כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. אשר על כן, אין מקום במקרה זה להרים את מסך ההתאגדות.

10.
שאלה נפרדת היא אם היה מקום בנסיבותיו של מקרה זה להטיל על הנתבע והצד השלישי אחריות אישית מכוח דיני הנזיקין בשל "העלמות" המרכזיה. ויודגש, כי יש להבחין בין "הרמת מסך" לבין הטלת אחריות אישית על אורגן של החברה. הטלת אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. בעוד אשר האחריות האישית מקיימת את העקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, הרמת המסך מתעלמת ממנו (ר' ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661). ואמנם, במקרה זה ניתן היה לעורר שאלה בנוגע לאחריותם האישית של בעלי המניות מכוח דיני הנזיקין, נוכח התנהלותם כפי שעלה מהראיות, אלא ששאלה זו אינה מצריכה הכרעה במקרה שלפניי שכן היא חורגת ממסגרת הדיון אותה הגדירו הצדדים בכתבי טענותיהם. בכתב התביעה תבעה התובעת מכוח הדוקטורינה של הרמת מסך ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט. התובעת לא הגישה תביעה כנגד הנתבע באופן אישי בעילה נזיקית וגם לא בעילה חוזית, ועניין זה הובהר שוב גם בסיכומיה (עמ' 18 לפרו' מיום 1.10.14, שו' 6-4). יש לציין כי בטענות התובעת בסיכומיה לא תמיד נשמרה ההבחנה בין המישורים השונים ואלה שימשו לעתים בערבוביה, אך אין בכך כדי לאפשר הרחבה של מסגרת הדיון אל מעבר לעילות התביעה, בפרט כאשר לא ניתנה לכך הסכמת בעלי הדין האחרים ואלה אף שבו והצהירו על התנגדותם לשינוי והרחבת חזית. משגדרה התובעת את עילות התביעה, ותביעה אישית נזיקית או חוזית לא היתה בכלל אלה, הרי שכל הטענות שהועלו בסיכומיה הנוגעות לעילות אלה מהוות משום הרחבת חזית ולפיכך אין להידרש אליהן לגופן.

עשיית עושר ולא במשפט
11.
התובעת טענה בנוסף כי עומדת לה כנגד הנתבע גם עילה של עשיית עושר ולא במשפט, זאת משום שהנתבע נטל לעצמו את המרכזיה מכוח הסכם הפירוק ועשה בה שימוש בכל התקופה בה החזיק במחסן. להבדיל מהטענה לעניין הרמת מסך, כאן מבקשת, למעשה, התובעת להטיל על הנתבע אחריות אישית בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

12.
סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע בזו הלשון:

"1. חובת ההשבה
מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשריות או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.
אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

13.
תנאי להקמת העילה לפי חוק עשיית עושר הוא שהתעשרותו של הזוכה תהיה "שלא על פי זכות שבדין". התובעת טענה בסיכומיה כי אזולאי החזיק במרכזיה "שלא על פי זכות שבדין", בין מאחר וההסכם עם החברה אסר להעביר חזקה במרכזיה ובין מאחר שמעת שהודיע אזולאי על ביטול הסכם הפירוק היה עליו להשיב את המרכזיה למצבת נכסי החברה על ידי השבתה למפרק. לפיכך, כך נטען, עליו לשלם את שווי הזכיה, שהוא יתרת החוב על פי הסכם ההתקשרות. התובעת הוסיפה וטענה כי אם יוכיח אזולאי שהעביר את המרכזיה לצד השלישי (אגא), הרי שיש לחייבו בדמי שימוש ראויים בגין התקופה בה החזיק במרכזיה (עמ' 21-22 וכן עמ' 33 לפרוטוקול מיום 1.10.14).

14.
משקבענו שהמרכזיה היתה במחסן מעת שנרכשה על ידי החברה ועד בכלל, ושהחזקה במחסן, כשהמרכזיה ומיטלטלין נוספים של החברה בתוכו, הושבה לאגא ביום 12.7.09, הרי שעל פי טיעוני התובעת טובת ההנאה שקיבל הנתבע (אזולאי), ושבהשבתה הוא חייב, היא דמי שימוש ראויים לתקופת השימוש (להבדיל משווי המרכזיה). כך או אחרת, התובעת לא הוכיחה מה שווי המרכזיה ולא הוכיחה שוויים של דמי שימוש ראויים. יש לציין, כי טענת התובעת לדמי שימוש ראויים נטענה לראשונה בסיכומיה ובשום שלב לפני כן לא נטען הדבר וממילא שלא הוצגה כל ראיה להוכחת גובה דמי השימוש הראויים. תביעתה של התובעת היתה לתשלום יתרת התשלומים שלא שולמו על פי הסכם ההתקשרות עם החברה, וכך טענה היא לאורך ההליך כולו. אין בהכרח זהות בין סכום זה לבין שווי המרכזיה או שווי השימוש. רק לאחר שנטען בסיכומיהם של הנתבע והצד השלישי כי לא הוכח מה שווי המרכזיה ושווי דמי השימוש הראויים, העלתה התובעת בסיכומי התשובה (!) טענה כי שווי השימוש הוא סכום התשלום החודשי בצירוף מע"מ, כעולה מסעיף 4 להסכם ההתקשרות. טענה זו אין לקבל. ראשית, הטענה הועלתה לראשונה בסיכומי התשובה באופן שלא איפשר לנתבע ולצד השלישי להתגונן מפניה ולהשיב לה והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. שנית, אף לגופו של עניין דין הטענה להידחות. אמנם בסעיף 4 לתנאים הכלליים נקבע "עד לתשלום בפועל של התמורה במלואה יישאר כל הציוד שסופק רכושה של החברה ובבעלותה מלאה... כל התשלומים שישולמו עד לאותו מועד יחשבו לתשלומים על חשבון דמי שימוש חודשיים בלבד", אלא שהסכמה זו עם החברה, במסגרת סעיף שימור בעלות, אין בה כדי לחייב אחרים שאינם צד להסכם ובוודאי שאין בכך משום הוכחה לדמי השימוש הראויים, כאשר בכתב התביעה ולאורך ההליך טענה התובעת כי התשלומים החודשיים היו "הן בעבור הציוד שסופק והן בגין מתן שירות תמיכה" (סעיף 5 לכתב התביעה בסדר דין מקוצר; סעיף 6 לכתב התביעה בסדר דין מהיר) וכאשר בהסכם ההתקשרות עם החברה נרשם כי התמורה ששולמה היתה כנגד "ציוד וביצוע עבודות" (סעיף 1 לטופס ההזמנה). אם ביקשה התובעת לטעון אחרת, היה עליה להעלות טענתה במועד ולהוכיחה כדבעי, וכזאת לא עשתה.
על האמור יש להוסיף, כי כפי שעלה מחומר הראיות, התשלומים פסקו בחודש אוקטובר 2008, כ-6 חודשים לאחר שאזולאי קיבל את החזקה במחסן, ולא ידוע (ולא עלה כלל לדיון) מי שילם את התשלומים עד לאותו מועד. משלא הועלתה כלל הטענה לתשלום דמי שימוש ראויים עד לשלב הסיכומים, ממילא שלא התבררו הנתונים הצריכים לעניין ולא הוכח מה גובה דמי השימוש הראויים, כמה שולם בתקופה הרלוונטית, אם בכלל, ועל ידי מי.
נוכח האמור, ומשלא הוכח כי מתקיימים התנאים הקבועים בחוק עשיית עושר לחיוב הנתבע, נדחית תביעת התובעת בעילה זו.

15.
משקבענו כי המרכזיה לא מצויה בידי הנתבע או הצד השלישי, והתובעת לא הבהירה כיצד תהליך עקיבה מוביל אותנו במקרה זה למרכזיה או לנכס אחר העשוי לשמש תחליפה, הרי שגם אין בטענה שהועלתה לעניין "זכות העקיבה" כדי לסייע לה (לעניין מהות העקיבה ר' דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית (פורסם במאגרים)).

16.
נוכח כל האמור, התביעה נדחית.
בנסיבות העניין, כאשר כל צד תרם במחדליו לתוצאה וכאשר ההליכים בתיק התארכו והתרחבו הרבה מעבר למידתו הטבעית של התיק בשל התנהלות הצדדים כולם, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו שלו. אין באמור כדי לשנות או לגרוע מהחלטות הביניים שניתנו לעניין הוצאות, ואלה יישארו על כנן.


ניתן היום, כ' תשרי תשע"ה, 14 אוקטובר 2014, בהיעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.









א בית משפט שלום 57363-10/10 בזק בינלאומי בע"מ נ' אבנר אזולאי (פורסם ב-ֽ 14/10/2014)