פסקי דין על זכריא סיאם | פסקי דין על מוסא סיאם |

42751-01/13 פ     19/10/2014




פ 42751-01/13 מדינת ישראל נ' זכריא סיאם, מוסא סיאם








בית המשפט המחוזי בירושלים



ת"פ 42751-01-13 מדינת ישראל
ואח' נ' סיאם ואח'









לפני
כב' השופט
משה יועד הכהן

המאשימה
מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי)
ע"י ב"כ עו"ד נורית לנגנטל-שוורץ


נ
ג
ד


הנאשמים

1. זכריא סיאם
2. מוסא סיאם
ע"י ב"כ עו"ד יעקב קמר



החלטה


1.
בסיומה של פרשת ראיות התביעה ולאחר שהכריזה ב"כ המדינה "אלה עדיי", העלה ב"כ הנאשמים טענה שאין להשיב לאשמה, טענה הנסמכת על סעיף 158 לחסד"פ. על פי אותה טענה, אין בראיות שהציגה התביעה, ולו "הוכחה לכאורה" לאשמה המיוחסת לנאשמים בכתב האישום ולפיכך ראוי לזכותם. ב"כ הנאשמים טען, כי העדות היחידה העומדת בפני
בית המשפט הינה עדות המתלוננת ר' (להלן: "המתלוננת"). זאת, לאחר שהמאשימה ויתרה על העדת אמה, גאדה סיאם. משלא בוצע צו ההבאה שהוצא נגדה מתאריך 30.3.14 והמאשימה טענה כי ניסיונות רבים שנעשו לאתרה לא צלחו. לדבריו, נמצא בית המשפט לפני "רסק של ראיות", שאינן יכולות לשמש ראיות לכאורה וכי עדותה של המתלוננת בגדר גרסה מפוברקת, בלתי הגיונית, המהווה עלבון לאינטלגנציה.

2.
ב"כ הנאשמים היפנה לכך שעדות המתלוננת נמסרה ארבעה חודשים לאחר האירוע הנטען מבלי שהובאו ראיות שיסבירו את האיחור במסירת התלונה. לדבריו, המתלוננת מסרה בשלבים שונים גרסאות שונות לגבי נסיבות האירוע. בין היתר, טענה לראשונה בעדותה בבית המשפט, כי סבה היה עד לחלק הראשון של האירוע, שבו לפי הנטען היכה אותה הנאשם 2 באמצעות מודם של מחשב על ראשה, על אף שהדבר לא הוזכר בעדותה במשטרה. עוד לדבריו, נעשה ניסיון על ידי ב"כ התביעה לכוון את המתלוננת למסור שעה מאוחרת יותר לגבי החלק הראשון של האירוע, אל מול גרסתה הראשונה, כדי לנסות ולהפריך את האליבי שמסר הנאשם 2 ואשר לפיו לא יכול היה להיות נוכח בשעת האירוע במקומו הנטען.

3.
ב"כ הנאשמים הוסיף, כי התיקון שנעשה בכתב האישום ושינה את התאריך מה-29.6.10 ל-28.6.10, היה מכוון, לא נבע מטעות, ונועד אף הוא לחבל בטענת ההגנה של הנאשמים. עוד טען, כי המתלוננת העלתה במהלך עדותה גרסאות שונות וסותרות לגבי נסיבות המפגש עם אמה ועיתויו ולגבי השאלה האם שהתה במקום העבודה של אמה לפני שנלקחה לטיפול הרפואי. במהלך עדותה בבית המשפט גם מסרה, לדבריו, לראשונה נתונים לגבי מפגשים עם דודה, עם אשתו של הדוד שאף טיפלה בפגיעה בפני
ה, ועם שכנה של אמה. לדבריו, עולה מגרסתה, כי כל אלה ראו את הפגיעה הנטענת בפני
ה, בסמוך לאחר שהתרחשה, אולם כלל לא נחקרו כדי לאשש או להפרים את הטענה. בנוסף ציין, כי לא נחקרו אנשים נוספים שהיו בבית בעת שהוכתה המתלוננת, לטענתה, באופן קשה על ידי הנאשם 1 ובהם אחיה ואשר אמורים היו לשמוע את צעקותיה. בנוסף, אביה של המתלוננת, שלדבריה ראה את הפגיעה בה, נחקר במשטרה אולם לא הועמד לדין, מחד, אך גם לא הובא כעד תביעה, מאידך, ומכאן יש להסיק שגרסתו אינה מסייעת לגרסת התביעה.

4.
עוד ציין, כי טענת המתלוננת כי עזבה את בית אביה מבלי שאיש יבחין בכך ושהתה לילה שלם בשדה הסמוך למחסום קלנדיה, אינה מתקבלת על הדעת לאור גילה הצעיר בעת האירוע. עוד טען, כי אופן מתן תשובותיה, השיהוי במתן התשובות, התנהגותה המתריסה בעת מתן העדות וכן הסירוב לענות לחלק מן השאלות שהוצגו לה על ידי ההגנה וכן תשובות עקביות בנוסח "אינני זוכרת" "אינני יודעת", מצביעים אף הם על חוסר מהימנות. זאת, בהתחשב בעובדה שמדובר באירוע חריג, אלים ולא שגרתי שמצופה היה, כי המתלוננת תזכור אותו לפרטיו.

5.
ב"כ הנאשמים הוסיף, כי במידה ויחוייבו הנאשמים להשיב לאשמה אין זה בטוח כי יעידו. מכל מקום, בכוונת ההגנה לזמן שורה ארוכה של עדים ובהם הסב, האב, וגם האם, דבר שיאריך את ההליך שלא לצורך, על אף שכבר כעת ניתן לקבוע כי המאשימה לא עמדה בנטל הבסיסי להוכחת האישום.

6.
ב"כ המאשימה, בתגובתה הקצרה, טענה כי מקומן של הטענות שהעלה ב"כ הנאשמים בשלב הסיכומים. לדבריה, בשלב זה של טענת "אין להשיב לאשמה", בית המשפט אינו בוחן את מהימנות העדים ואינו מעניק משקל לראיות שהובאו לפניו. לדבריה, המתלוננת, שנחקרה על פני שלוש ישיבות, חזרה על "גרעין" העדות כמתואר בכתב האישום, לפיו, שני הנאשמים בנפרד תקפו אותה באותו יום בשני אירועים שונים. עוד לדבריה, המתלוננת כלל לא טענה שהחלק הראשון של אירוע התקיפה ארע בשעת הצהריים, אלא רק מיקמה אותו בשלב שבו חזרה מבית הספר. עוד ציינה, כי חברות של המתלוננת שחזרו עמה מבית הספר לא נחקרו כיוון שלא היו עדות לחלק הראשון של האירוע.

דיון והכרעה

7.
לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הטענה להידחות. המשמעות המעשית של העדר ראיות לכאורה עם סיומה של פרשת התביעה, הינו, כי אין באותן ראיות כדי לבסס הרשעה אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי. במצב כזה אין לדרוש מן הנאשם להתגונן, שכן אין לו בפני
מה להתגונן וראוי לזכותו. עם זאת, בשלב זה, בית המשפט אינו בודק אם הוכח לכאורה כל פרט שולי כל יסוד משני מאלה, שהוזכרו בפרשת העובדות שבאישום ודי בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות להוכחת יסודות העבירה, שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראו: י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום א', תשס"ט-2009 (להלן: "קדמי"), עמ' 1445-1454 והאסמכתאות המובאות שם.

8.
בשלב זה, משקלן של הראיות אינו רלבנטי והן אינן מאבדות מערכן הלכאורי, גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות או אף סותרות את אותן ראיות. בעניין זה יצויין, כי הטענה נבחנת, בהנחה שראיות שבאו לחובת הנאשם ואפילו מדובר ב"חלקים" או ב"שברים" של עדות או בראיות העומדות בסתירה לראיות אחרות, תזכנה במלוא האמון ולמשקל הראייתי. באשר למהימנות, בית המשפט רשאי להביע דעתו בעניין זה רק בנסיבות שבהן "שום בית משפט סביר" לא יכול היה לראות בהן בסיס להרשעה (ראו קדמי, שם)

9.
לאחר עיון מעמיק בראיות, סבורני, כי אכן נמסרה על ידי המתלוננת, במסגרת חקירתה הראשית והנגדית, גרסה "גרעינית" שגם אם אינה מפורטת במידה המירבית וגם אם עולות מתוכה סתירות ותהיות, יש בה כדי לענות על אותם מבחנים. ראו לעניין זה, גרסת המתלוננת בחקירה הראשית (פרוטוקול מיום 9.6.13, עמ' 68-72), גרסה נוספת בחקירה הראשית (פרוטוקול מיום 5.11.13, עמ' 101), וכן גרסתה בחקירה הנגדית (שם, בעמ' 132). יצויין, כי סירובה של המתלוננת בישיבה מיום 4.12.13, עת העידה בפעם השלישית, להשיב לחלק משאלות הסניגור, בא לאחר שנשאלה, שוב ושוב, שאלות דומות או זהות, לגביהן גם נשאלה בישיבה שקדמה לכך. באותה נקודת זמן כשנשאלה מספר פעמים, באופנים שונים, האם סבה, שהוא גם אביהם של הנאשמים, ראה את הנאשם 2 מרביץ לה, והיא עומתה עם הטענה שהסב מכחיש את הדברים והיא משקרת, השיבה שאיננה רוצה לענות והוסיפה "אני לא שיקרתי בכלום ואני לא רוצה לענות לך. ש. בכלל מעכשיו את לא תעני לי? ת. כן. ש. או תבחרי איזה שאלות לענות? ת. אני לא רוצה לענות על כלום" (שם, עמ' 121-122).

10.
כאמור, על אף תהיות שעשויה עדות המתלוננת לעורר, בין מתוכה ובין עקב עימותה עם עדויות אחרות, בשלב זה לא ניתן לומר כי מדובר בעדות כה בלתי מהימנה עד כי "שום בית משפט סביר" לא יוכל לבסס ממצאים מרשיעים על פיה. אוסיף ואעיר, כי אכן ההגנה העלתה מספר טענות הראויות לליבון ולהתייחסות בשלב הסיכומים, בין היתר, טענות הנוגעות לאי חקירתם של עדים פוטנציאליים שונים למצבה של המתלוננת, מיד לאחר האירוע וכן להתרחשות האירוע עצמו, עדים שחלקם הוזכרו על ידה, ולו באיחור, בעדותה בבית המשפט. לאלה מצטרפות טענות לגבי אי בדיקה מיידית של האליבי שהציג הנאשם 2 בחקירתו, אי ביצועם של איכונים סלולריים, ויתור התביעה על העדתה של האם וכן טענות נוספות. יחד עם זאת, אין המדובר בטענות שיש מקום לברר וללבן בשלב זה של בחינת הטענה של "אין להשיב לאשמה".

11.
בשלב זה, ניתן לפיכך לומר, כי התביעה עמדה בסיום פרשת התביעה בחובת הראיה, לאמור, חובתה להביא "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה המיוחסת לנאשמים. עם זאת, אין משמעות הדברים, כי עמדה בחובת ההוכחה מעבר לכל ספק סביר, חובה בה עליה לעמוד לאחר סיום פרשת ההגנה, כדי להביא להרשעת הנאשמים.

12.
לאור כל האמור, הטענה נדחית והנאשמים רשאים לקיים את פרשת ההגנה לפי בחירתם. לפיכך, הישיבה הקבועה ליום 2.11.14 שנועדה לפרשת ההגנה ולסיכומים תתקיים במועדה והנאשמים מוזהרים על חובתם להתייצב אליה.

13.
המזכירות תעביר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.


ניתנה היום, כ"ה תשרי תשע"ה, 19 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.















פ בית משפט מחוזי 42751-01/13 מדינת ישראל נ' זכריא סיאם, מוסא סיאם (פורסם ב-ֽ 19/10/2014)