פסקי דין על אחמד חדור | פסקי דין על עפיף סמעאן | פסקי דין על רז חיפה | פסקי דין על ירק הגליל | פסקי דין על עזבון המנוח משה אפריאט ז"ל |

1415/99 א     21/07/2004




א 1415/99 אחמד חדור נ' עפיף סמעאן , רז חיפה בע"מ , ירק הגליל בע"מ , עזבון המנוח משה אפריאט ז"ל




1
בתי המשפט

א 001415/99
בית משפט מחוזי חיפה
21/07/2004
תאריך:
כב' השופט י.יעקבי-שווילי
- ס.נשיא
בפני
:
אחמד חדור

בעניין:
התובע
עו"ד פלד נעם

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -

הנתבעים
1 . עפיף סמעאן

ע"י ב"כ עוה"ד י. מנסור
ואח'
2 . רז חיפה בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד ש. אשבול
ואח'
3 . ירק הגליל בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד א. מיכלוביץ ואח'
4 . עזבון המנוח משה אפריאט ז"ל

ע"י ב"כ עוה"ד ג. קינן

פסק דין
1. התובע עותר לקבלת

פסק דין
המצהיר "כי כל צוי העיקול שהוטלו על ידי לשכות ההוצל"פ השונות והמפורטים בנסח הרישום המצורף לתביעה בטלים ומבוטלים בזאת ויש למחוק אותם". המדובר בצוי עיקול שהוטלו לפי בקשות הנתבעים על חלקים בבנין ברח' אנילביץ 11 חיפה, הידוע כחלקה 1 בגוש 11112 (להלן "הבית" ו"החלקה"), שרשומים על שם חדר חדור (להלן "חדר"), ע"ש אמינה חדור (להלן "האם"), וע"ש מחמוד חדור (להלן "מחמוד"). הנתבעים הם נושים של חדר (הנתבע 1 נושה גם של האם ושל מחמוד). הנתבעים הטילו את העיקולים להבטחת הפרעון של החובות המגיעים להם.
2. הבית, שהוא בן שלשה מבנים, מכיל 6 יחידות, 4 מהן דירות מגורים ו-2 מהן יחידות עיסקיות. הבית היה בבעלות של בעלה המנוח של האם ואביהם של התובע ושל חדר (שלהם יש ששה אחים ואחיות נוספים). המנוח נפטר ב-1982 (להלן "האב"), ולאחר פטירתו (בעקבות תביעה משפטית שהגישה אשת האב ואם הילדים הנ"ל), נרשמה האם כבעלת מחצית הבית, וכל אחד משמונת הילדים נרשם כבעלים של 1/16 מהבית. הבית נרשם כבית משותף והיחידות יוחדו לבעלים בהתאם. התובע רכש את חלקו של האח עזיז ביום 1.4.86, והפך להיות בעלים רשום של 2/16 חלקים בבית (ר' ת/13, תצהיר של התובע). חלקים אלה היוו את דירת המגורים של התובע בבית.
3. ביום 8.2.95 נעשה בקרב המשפחה הסכם שכותרתו "חוזה חלוקה" (ת/4). ההסכם נעשה בין האם לבין התובע לבין חדר לבין אחות בשם אמנה (שהיא חסויה להלן "אמנה"). כמוצהר בת/4, יתר האחים "ויתרו ללא תמורה על חלקם בבית לאחיהם חדר חדור", וההסכם ת/4 נועד להעביר ללא תמורה את חלקיה של האם לתובע ולחדר ולאמנה. בסעיף 4 לת/4 נאמר, שבעקבות הויתורים של האחים כנ"ל והחלוקה שבת/4, תהיה לאמנה ולחדר יחד דירה בקומת קרקע בבנין, לתובע תהיה דירה בקומה ראשונה בבנין (היא הקומה האמצעית שהתובע גר בה) ויתר החלקים בבית יהיו של חדר. זכות המגורים בדירה העליונה בבית נשארה לאם לכל ימי חייה. לא נעשה רישום בעלות בלשכת רישום המקרקעין (להלן "הטאבו") בעקבות ת/4 .
4. התובע טוען שלאחר הסכם החלוקה ת/4 נעשו חוזים שונים, שמכוחם הועברו חלקים בבית בין האחים, באופן שבסופו של דבר הפך התובע להיות הבעלים של כל הבית, זולת 1/16 החלקים של אמנה (החסויה). התובע טוען שכאשר הוטלו העיקולים לזכות הנתבעים, כבר לא היו לחדר ולאם ולמחמוד זכויות בבית, וכי כל הזכויות של השלשה כבר היו שייכות לתובע, אם כי עדיין לא נרשמו בטאבו על שם התובע. לפיכך מבקש התובע לקבל

פסק דין
הצהרתי בדבר בטלותם של העיקולים.
5. הנתבעים טוענים שהחוזים שעליהם מסתמך התובע, ושלפיהם רכש את חלקיהם של האחים חדר וריזק (שכתוצאה מרכישות אלה הפך התובע לבעלים של רוב רובו של הבית, להוציא את חלקה של אמנה), היו חוזים למראית עין, חוזים פיקטיביים, שנועדו להבריח מפני הנושים את הנכסים של החייבים. לפיכך מבקשים הנתבעים להשאיר את העיקולים על כנם. הנתבעים טוענים שהמשפחה של התובע עשתה יד אחת כדי להבריח את הנכס מפני הנושים. הנתבעים טוענים שאמנם העיקולים הוטלו אחרי החוזים, שמכוחם טוען התובע שהבעלות על רוב הבית עברה אליו, אולם החובות נוצרו לפני החוזים האמורים.
6. מטעם התובע העיד הוא לבדו, ובא כוחו הודיע שסיים את ראיותיו. אחרי התובע העיד הנתבע 1. אחרי עדות הנתבע 1, קרא ב"כ התובע לעדות את ריזק, שהוא אחד האחים (להלן "ריזק"). כבר עכשו אציין שעדותם של התובע ושל ריזק אינה אמינה בעיניי, והדבר ניכר בעליל גם מתוך קריאת הפרו' של עדותם. לעומת זאת נאמנת עלי עדותו של הנתבע 1, שחשיבותה בשלשה אלה: א. שהחוב שהוא נושה בחדר ובאם ובמחמוד נוצר עקב הלואה שהלווה הנתבע 1 ב-20.8.93 (נ/9); ב. שהתובע ידע אודות ההלואה העומדת להינתן וכן על כך שההלואה לא נפרעה (עמ' 35 ו-37 לפרו'); ג. שביום 22.2.96 הנתבע 1 שלח, באמצעות עו"ד, לאם ולחדר ולאח נוסף (עדנאן) דרישה לתשלום ההלואה, כיון שלא נפרעה ושלשתם ערבו לפרעונה. כפי שיתברר להלן עובדות אלה מוסיפות נדבך להגנתם של הנתבעים.
7. אין מחלוקת שמעיקרא היה הבית של האב לבדו, וכי בעקבות תביעה של האם נגד העזבון זכתה האם, בספטמבר 1993, במחצית הבית, וכי הבית נרשם בטאבו ב-9.1.96, מחציתו על שם האם, והמחצית השניה נרשמה ע"ש שמונה ילדים, לכל אחד 1/16 חלקים (ר' נסח שצורף לתביעה).

כשנפטר האב החזיק התובע במחצית הדירה האמצעית, והוא רכש מאחיו עזיז את חלקו ב-1.4.86, וביחד הפך להיות בעלים של שמינית בבית ומחזיק של הדירה האמצעית בשלמותה. בת/4 נאמר שבמועד כלשהו ויתרו ארבעה אחים לטובת חדר על חלקם בבית (כל אחד על 1/16 חלקים). בכלל המוותרים היה ריזק (ר' הסכם החלוקה ת/4). ביום 9.2.95 נעשה ההסכם ת/4, ובו העבירה האם ללא תמורה את חלקיה בבית לחדר (זולת חלקים שוליים שהוקנו לתובע ולאמנה וזולת שמירת זכות מגורים לאם, ושאינם מעניננו, ר' סעיף 3 לת/4). כתוצאה מת/4 נותרה לתובע הדירה האמצעית בשלמות, ויתר הבנין (זולת חלקה של אמנה) עבר לחדר.
8. התובע טוען שלאחר ת/4, לפי חוזה מיום 5.7.96, התחייב חדר להעביר לריזק ללא תמורה חלקים מהבית, ושהדבר דווח לשלטונות המס, ושנרשמה הערת אזהרה לטובת ריזק ב-28.10.96. כן טוען התובע שב-18.7.96 וב-18.11.96 התחייב חדר בחוזה ובתצהיר (ת/6 ות/7) להעביר לתובע ללא תמורה חלקים בבית, ושהדבר דווח לשלטונות המס. עוד טוען התובע שבחוזה מיום 26.3.97 התחייב ריזק בחוזה להעביר לתובע את חלקיו בבית(ת/12). בת/12 כתוב אמנם שההעברה מריזק לתובע היא ללא תמורה, אך לטענת התובע היתה זו רכישה בתמורה של 180,000 דולר (יצויין שבדיווח לשלטונות המס (טופסי מש"ח, נ/1) נרשם שמדובר במכר ללא תמורה). התובע טוען שכתוצאה מכל ההעברות הנ"ל הוא הפך להיות הבעלים של כל הבית, זולת חלקה של אמנה.
9. לזכות הנתבעים נרשמו עקולים על חלקיהם של חדר ושל האם ושל מחמוד במועדים הבאים:

ביום 19.1.97 - עיקול על חלקו של חדר לזכות הנתבעת 2.
בימים 25.2.97 ו-27.2.97 - עיקולים על חלקיהם של חדר ושל האם ושל מחמוד לזכות הנתבע 1.
ב-16.4.97 - עיקול על חלקו של חדר לזכות הנתבעת 3.
ב-8.5.97 - עיקול על חלקו של חדר לזכות הנתבע 4.
מאוחר יותר, בשנת 1999, נרשמו עיקולים נוספים, לזכות הנתבע 1 והנתבעת 3.
10. התובע טוען שכאשר העביר חדר את חלקיו בבית לתובע ולריזק, לא היו עדיין עיקולים רשומים על חלקיו, שכן העיקול הראשון הוטל ב-19.1.97. לטענת התובע, כשהוטלו העיקולים על חלקיו של חדר כבר לא היתה לחדר מאומה בבית, למרות שחדר נותר רשום בטאבו כבעלים על חלקיו באופן פורמלי. כך גם כאשר התחייב ריזק למכור את חלקיו בבית לתובע, שאז אמנם כבר היה עיקול מוטל על חלקיהם של חדר ושל האם ושל מחמוד לזכות הנתבעים 1-2, אך כאמור, הרישום על שם חדר והאם היה רישום בעלות פורמלי בלבד.

לטענת התובע, כיון שהעיקולים הוטלו לאחר שהחייבים (חדר, האם ומחמוד) חדלו להיות בעלים, פרט לרישום הפורמלי, ממילא לא יכולים היו העיקולים "לתפוש", והרכישות של התובע עדיפות על פני העיקולים. לפיכך זכאי התובע לעתירתו.

אכן "הניירת" על פניה תומכת בטענת התובע, שכל אשר נעשה לזכות התובע בחלקיהם של חדר והאם ומחמוד, נעשה לפני העיקולים (החלקים שהעביר ריזק לתובע, הועברו אמנם אחרי העיקולים, אך אין הם רלבנטיים שכן העיקולים לא הוטלו על חלקיו של ריזק). כפי שנראה להלן המראה העולה מהניירת אינו מכריע.
11. התובע טוען בסיכומיו (סעיף 4) שהתובע רכש בתום לב את חלקיו של חדר (ושל האם ושל מחמוד, שהועברו קודם לכן לחדר), בלי שידע אודות חובותיהם נשוא העיקולים, ועל כן אין זה מענינו של התובע ומעניננו, מה הניע את חדר להעביר את חלקיו בבית לתובע. התובע מוסיף וטוען שגם החזקה הועברה אליו בחלקיהם של חדר וריזק בבית. לשתי עובדות אלה אינני מסכים. כאמור לעיל ההלואה שניתנה ע"י הנתבע 1, שמכוחה נוצר החוב נשוא העיקולים לזכות הנתבע 1, ניתנה ב-1993, היינו לפני הסכם החלוקה והסכמי המכר לתובע, והתובע ידע אודות ההלואה ואודות אי פרעונה (קטע 6 לעיל). אני קובע זאת משום שעדות הנתבע 1 נאמנת עלי, והיא מתחזקת מתוך הנסיבות של הקשרים הקרובים של הנתבע 1 לכל המשפחה ובכללם לתובע. באשר לחזקה - העיד התובע שבבית גרים הוא והאם ואמנה (עמ' 28 לפרו', וכן ר' עמ' 13 לפרו', שם מספר התובע שהוא גר בדירה האמצעית ושיתר הבית מוחזק ע"י אחרים או מוזנח. גם דמי שכירות מחנות נגבים ע"י האם ולא ע"י התובע). כך היה מצב ההחזקה בבית ובחלקיו גם לפני החוזים להעברת חלקיהם של חדר וריזק לתובע.
12. התובע טוען (עמ' 5 לסיכומיו): "המדובר בעיסקאות אמיתיות ואין מקום להטיל דופי בתובע כל שכן בריזק. שניהם רכשו וקיבלו את היחידות בבית משיקוליהם". אינני סבור שכך פני הדברים, איפכא, סבורני שצודקים הנתבעים שמעשה המרכבה של החוזים השונים מהשנים 1996 ו-1997, שתוצאתם בעלות כמעט מלאה של התובע בבית, נעשה שלא כעיסקאות אמיתיות, אלא ככסות עינים כנגד נושים של חדר (ושל האם ומחמוד), ומתוך ידיעה והכרה מצד התובע, שהדברים נעשים כדי להציל את הבית מידי הנושים. אנמק את מסקנתי זו.

א. כאמור אינני מאמין לתובע ולריזק, ועל כן אין בעדותם כדי לסתור את אשר עולה מהראיות. לעומת זאת נאמנת עלי עדותו של הנתבע 1, ולכן יש בנקודות הנזכרות לעיל שבעדות כדי לתמוך בעולה מן הראיות. הנתבע 1 לא יכול היה להעיד, מחוסר ידיעה, על אודות גוף העיסקאות שבין חדר וריזק לבין התובע.

ב. התובע מודה שחדר היה מסובך בחובות, וכי הוא ברח מהארץ (עמ' 28 ו-29 לפרו'). גם מחמוד נמצא באחוד תיקים (עמ' 31 לפרו'). גם לאחים האחרים לא היה רכוש, זולת לתובע שהוא בעל עסק מצליח. התובע מודה שלאיש מהאחים, ובכלל זה לחדר ולריזק, אין דירה משלו, וכי למעשה הנכס היחיד שהיה להם הוא חלקם בבית (עמ' 28 לפרו'. יש אמנם למשפחה קרקעות בשכם ובעין דור, אך פי התובע ענה בו שספק אם יש לקרקעות אלה ערך של ממש, ובאשר לאלה שבשכם גם אין לדעת אם יש שליטה עליהם). גם לאם אין דירה, זולת הדירה שהיא גרה בה בבית. הבית בעל שווי רב, אולי קרוב למיליון דולר. למה זה ועל מה זה יסכימו חדר וריזק להעניק ללא תמורה את חלקיהם בבית לתובע? כאמור, התובע וריזק טוענים שאת חלקיו של ריזק רכש התובע בתמורה, אך אינני מוכן לסמוך על עדותם והמסמכים סותרים זאת. יצויין עוד שגם התובע וריזק מודים, שהתובע לא שילם לריזק את התמורה המוסכמת כביכול. לטענת התובע שילם התובע לריזק סך 42,000 דולר כדי לשלם את מס השבח שחל על ריזק. ריזק טוען שקיבל 50,000 דולר למטרה זו, וכי שילם את המסים בכסף זה. ואולם שניהם טוענים שהכסף ניתן במזומן מידיו של התובע לידיו של ריזק בארץ, והנה מסתבר (עפ"י מסמך של משרד הפנים) שבתקופה ההיא ריזק היה בחו"ל, ולא יכול היה לקבל לידיו דבר.

ג. הפעולות שנעשו להעברת חלקיהם של חדר ושל ריזק לתובע, נעשו בסמיכות זמן לקיומם של החובות לנתבעים, ולפעולות שנקט הנתבע 1 כדי לדרוש את פרעון החוב המגיע לו מחדר ומהאם וממחמוד (דרישות בע"פ ואח"כ, ב-22.2.96, פנייה בכתב ע"י עו"ד, נ/10. בינואר 1997 פתח הנתבע 1 בהליכי הוצל"פ, נ/11). החוזה בין ריזק והתובע נעשה אפילו לאחר שהוטלו עיקולים לזכות הנתבעים 1 ו-2. אמנם העיקולים לא הוטלו על חלקו של ריזק, אך אפשר שהיה רצון להעביר את החלקים שקיבל ריזק מחדר ללא תמורה, כדי שלא תבוא טענה מצד נושים, שהעיסקה שבה העביר חדר לריזק חלק מהבית ללא תמורה בטלה, כגון אם יינקטו הליכי פשיטת רגל נגד חדר.

ד. הפעולות הנדונות נעשו בקרב המשפחה. אין תימה שהמשפחה היתה מעונינת בשמירת הבית בידיה ושלא יפול בידי נושים. אין גם תימה שהמשפחה היתה מוכנה להתגייס לעזרתו של חדר, ולהבריח בעזרתה את חלקיו בבית מפני הנושים.

ה. הדיווחים לשלטונות המס היו אודות עיסקאות של מכר ללא תמורה. מפי התובע וריזק שמענו שהמכר מריזק לתובע היה בתמורה, וכן שמענו מפי התובע שגם עיסקאות אחרות היו בתמורה. בענין התמורה וחוסר התמורה נקט התובע בדרך של "הן ולאו ורפיא בידיה", כשהבין שיקשה עליו לשכנע שמדובר בהענקות חינם טען שנתן תמורה (בכסף ובקרקעות בשכם ובעין דור), וכשחשב שנוח לטעון שמדובר במתנה - העיד שמדובר במתנה (ר' עמ' 15 לפרו').

ו. התובע ויתר בני המשפחה ידעו אודות החוב לנתבע 1,וזאת כשנוצר החוב ב-1993. כך העיד הנתבע 1, והדבר מתחזק גם בדברי התובע עצמו, שמפיו שמענו שהנתבע 1 היה חבר המשפחה ו"בן בית" שם (עמ' 29 לפרו'). יצויין שהנתבע 1 העיד שביקש מהתובע לערוב לפרעון ההלואה כשניתנה ב-20.8.93 (נ/9) והתובע סרב ואמר שאפילו לאמו לא יחתום כערב. אגב, דברים ברוח זו אמר התובע בעדותו, היינו שהוא מקפיד שלא לערוב לאחרים. מסתבר, לאור הקרבה בין בני המשפחה וקרבת המשפחה לנתבע 1, שהתובע ידע גם שהחוב לא נפרע ושהנתבע 1 נקט בהליכי הוצל"פ.

ז. התובע היה הבן היחיד שהתנגד לתביעת האם נגד העזבון, להכיר בה כבעלים של מחצית הבית. התובע אף השתמש במלים חריפות נגד האם, בתצהיר שנתן במסגרת התביעה של האם (ת/13). התובע האשים את האם בהטעיה ובחוסר נקיון כפיים ובהטעיית הרשם של ביהמ"ש. התצהיר הוגש לביהמ"ש בשנת 1992, והדיון במשפט נסתיים בספטמבר 1993. והנה, חולפות שנתיים-שלש, וכבר מוצאת האם לנכון, כטענת התובע, להניע את חדר להעניק לתובע את חלקיו בבית, אתמהה! כשהתובע נתבקש להסביר תימה זו ענה ואמר: "אלוהים יכול להסביר" (עמ' 30 לפרו').

ח. בת/8 נאמר שחדר מעביר חלקים משלו בבית לריזק ללא תמורה. והנה, פיו של ריזק ענה בו שאין הדבר כך, וכי חדר היה חייב לו 50 (או 100) אלף דולר (עמ' 43 לפרו'), וכן שחדר העביר לו מקרקעותיו בשכם ובעין דור (עמ' 44 לפרו').

כל הדברים הנ"ל בהצטרפם יחדו מלמדים שלא עיסקאות אמת נעשו כדי להפוך את התובע לבעלים של רוב הבית, אלא פעולות למראית עין, וכנראה תוך הכרה והסכמה בין בני המשפחה שכאשר יעבור זעם הנושים יחזור הגלגל לקדמתו.

אכן, כנגד הנימוקים הנ"ל עומדת הראיה שהביא התובע, אודות תשלום מסים בסכומים ניכרים ביום 8.5.97, בקשר לרכישת חלקיו של ריזק (ת/14). ואולם שתי תשובות בדבר: א. אפשר שלצורך מראית העין, היה כדאי לשלם את הסכומים שמדוברים, כאשר מולם עומד בית ששוויו קרוב למיליון דולר; ב. העיסקה עם ריזק פחות חשובה לעניננו, שכן על החלק שעל שם ריזק לא הוטלו עיקולים. אגב, החוזים למכר מריזק לתובע אינם חתומים ע"י ריזק, אלא ע"י בן אחותו של התובע במקום ריזק (עמ' 21 לפרו').
13. הנתבעים 1 ו-4 טענו בסיכומיהם, שהאם העבירה רק מחצית מחלקה בבית לפי הסכם החלוקה לת/4. אינני סבור כך. אמנם נאמר בסעיף 3 של ת/4 שהאם "מעבירה בזאת ללא תמורה את מחצית זכויותיה בבית לבניה חדר ואחמד והבת אמנה", אבל ברור מכלל ת/4 שהכוונה אינה למחצית של זכויותיה, אלא ללמחצית שיש לה בבית.
14. עוד טוען הנתבע 4 בסיכומיו, שלא הוכח במסמכים שהאחים ויתרו לטובת חדר על חלקיהם לפני שנעשה ת/4, כפי שנאמר במבוא לת/4. אכן לא הובאו מסמכים. סוגיה זו לא נתבררה במהלך המשפט. לאור מסקנתי שאין לקבל את התביעה, אין נפקות מעשית לשאלה זו. אעיר רק זאת שיש רגליים לטענות הנתבע 4 בסיכומיו, שעולה מעדותו של התובע קושי בקבלת הטענה אודות הויתור (ר' סעיפים 28-34).
15. בצדק טוען הנתבע 4 בסיכומיו, שכיון שעל פי הרישום בטאבו, הבעלות בחלקים המעוקלים רשומה עדיין ע"ש חדר, עול ההוכחה שחל שינוי בהשואה לרישום, שינוי שהוא בעל תוקף מחייב, חל על התובע. עוד צודק הנתבע 4 בסיכומיו (סעיף 63 עד 66) שיש "אותות מרמה" רבים בכל הפרשה, כפי שגם הצבעתי לעיל (גם הנתבעים 1 ו-3 טענו בסיכומיהם שנטל ההוכחה חל על התובע).
16. הנתבע 4 טוען שבכל מקרה, הואיל וארבעת האחים הנזכרים בת/4 כמותרים, לא צורפו כנתבעים, ממילא לא ניתן לפגוע בזכויותיהם ע"י שביהמ"ש יעתר לתביעת התובע לגבי חלקיהם של אחים אלה (4/16 חלקים), והוא הדין לגבי האם ולגבי ריזק. טענה זו כוחה היה יפה, לוא ביקש התובע בתביעתו להצהיר שהתובע בעלים של 44/48 חלקים בבית וכי זכאי הוא להירשם כך בטאבו. ואולם העתירה בתביעה אינה לבעלות אלא רק להצהיר על בטלות העיקולים שהטילו הנתבעים.
17. הנתבע 1 בסיכומיו טוען שההלכה בפסה"ד בע"א 189/95, בנק אוצר החייל נ. אהרוני, פד נג (4) 199, שעליה מסתמך התובע בסיכומיו, אינה יכולה לסייע לתובע, שכן שם דובר על חוזה רכישה בתמורה, רכישה שלא הושלמה ברישום, ונקבע שם שעיקול שהוטל אחרי חוזה הרכישה נדחה מפני זכותו של הרוכש, למרות העדר הרישום, ואילו בעניננו מדובר בחוזי מתנה (ללא תמורה). סבורני שראוי לקבל טענה זו, שכן למה נעדיף מקבל מתנה שטרם נרשם כבעלים, שלא נחסר מאומה מכיסו, על פני נושה שלא יצליח לגבות את נשיו? (ר' גם שיקולים נוספים לאבחנה בין מתנה שלא הושלמה ברישום, לבין מכר שלא הושלם ברישום, כשאלה מתחרים עם עיקול של נושה של המוכר או של המעניק מתנה, בפסה"ד ע"א 1516/99, לוי נ. חיג'אזי, פד נה (4) 730, 761 ואילך). אמנם השאלה: מתנה מול עיקול של נושה היי מינייהו עדיף, לא הוכרעה בפסה"ד בפרשת לוי הנ"ל, והושארה בצ"ע, אך גם שם נפסק לטובת הנושים לפי נסיבות המקרה ההוא. גם בעניננו לפי נסיבותיו ראוי לפסוק לטובת הנושים, שכן הוכח, לפחות לגבי החוב המגיע לנתבע 1 (הנתבעים האחרים לא הביאו ראיות), שהוא נוצר הרבה לפני הרכישות ע"י התובע, וכן שהתובע ידע אודות החוב הזה, וכן עולה מחומר הראיות שהפעולות נעשו ע"י התובע שלא בתום לב וע"מ להבריח את הבית מפני הנושים.
18. סוף דבר, התביעה נדחית. התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים סך 5,000 ₪ שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.
נכתב ונחתם ביום: ג' באב תשס"ד (21 ביולי 2004).

י. יעקבי-שווילי - סגן נשיא

למזכירות: נא להמציא לב"כ הצדדים.
הקלדנית: ד.א.








א בית משפט מחוזי 1415/99 אחמד חדור נ' עפיף סמעאן , רז חיפה בע"מ , ירק הגליל בע"מ , עזבון המנוח משה אפריאט ז"ל (פורסם ב-ֽ 21/07/2004)