פסקי דין על מנחם ישראל פרץ | פסקי דין על רחמים בוכריס | פסקי דין על משה בוכריס | פסקי דין על אברהם בן גיגי אלמוג ואח' |

33538-01/13 תאמ     27/10/2014




תאמ 33538-01/13 מנחם ישראל פרץ נ' רחמים בוכריס, משה בוכריס, אברהם בן גיגי אלמוג ואח'








st1\:*{behavior:(#ieooui) }
בית משפט השלום בעפולה



תא"מ 33538-01-13 פרץ נ' בוכריס ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
שאדן נאשף-אבו אחמד


תובע

מנחם ישראל פרץ


נגד


נתבעים

1.רחמים בוכריס

2.משה בוכריס

3.אברהם בן גיגי אלמוג

4.מדינת ישראל (ניתן

פסק דין
)




פסק דין


התביעה ובעלי הדין

בפני
י תביעה כספית ע"ס 75,000 ₪ לתשלום פיצויים בגין נזקים שהסבו הנתבעים, לפי הנטען, לתובע, בין היתר, אגב מסירת הודעות כוזבות ועדויות שקר.

תחילתו של סיפור המעשה בתגרה שהתפתחה ביום 08.08.08 בין נוסע באוטובוס, הנתבע 1, שהוסע עם אחרים לכפר גלעדי לטקס אזכרה, לבין נהג האוטובוס, באשר להפעלת המזגן באוטובוס, ואשר הובילה בסופו של יום להגשת תלונה למשטרה נגד הנהג, התובע כאן, הגשת כתב אישום נגד האחרון בגין תקיפה ופתיחתו של הליך פלילי שהסתיים בהכרעת דין המזכה את הנאשם, קרי התובע, מהעבירה שיוחסה לו מחמת ספק סביר, זאת לאור סתירות שנתגלו בעדויותיהם של הנתבעים 1-3.


התביעה שבפני
י הוגשה במקור נגד המתלונן, הנתבע 1, שהגיש תלונה נגד התובע בטענה שהותקף ע"י האחרון,
שני עדי התביעה במשפט הפלילי, הנתבעים 2 ו- 3 ,שהינם קרובי משפחתו של המתלונן, וכן נגד הנתבעת 4, מדינת ישראל (להלן: "המדינה" או "המאשימה").

לאחר שהגישה המדינה כתב הגנה ותצהיר עדות ראשית מטעמה, הושג הסכם פשרה בינה לבין התובע, שקיבל תוקף של

פסק דין
, לפיו חויבה המדינה לשלם לתובע סכום של 5,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של התביעה כנגדה בגין האירועים נשוא כתב התביעה.




עיקר טענות התובע

על-פי הנטען בתביעה, במועד הנקוב הסיע התובע את הנתבעים 1-3 (להלן: "הנתבעים") יחד עם אחרים לטקס אזכרה בכפר גלעדי. בסיום הטקס, נתבקש התובע ע"י הנתבע 1, בוכריס רחמים (להלן: "רחמים"), להדליק את המזגן באוטובוס. התובע דחה את בקשתו והסביר לו בנועם כי הוא מנוע מלעשות כן עפ"י חוק. רחמים התחיל לקלל את התובע ואיים עליו כי ישחט אותו באם לא יפעיל את המזגן. לאחר מכן, לפת רחמים את התובע ביד ימין והתחיל לחנוק אותו כשביד שמאל הוא מחזיק בגרונו של התובע. התובע מוסיף וטוען בכתב התביעה כי גם בסיום הנסיעה, ובעת הירידה מהאוטובוס, ניגש אליו רחמים, איים עליו וחבט בו 3 חבטות.

לטענת התובע, אף שבמועד הנקוב הוא הותקף פעמיים ע"י רחמים, הגיש האחרון נגדו תלונה כוזבת למשטרה אודות מסכת האירועים שהתרחשה ביניהם, הדיח את גיסו, הנתבע 3, אברהם אלמוג בן גיגי (להלן: "אברהם") למסור הודעה כוזבת במשטרה ותיאם עמו עדויות במטרה לשבש הליכי משפט ולהפליל את התובע.

התובע טוען כי, על בסיס ההודעות הכוזבות שמסרו רחמים ואברהם במשטרה הוגש נגדו כתב אישום במסגרת ת"פ 18256-02-09 בבית משפט השלום בצפת, במסגרתו יוחסה לתובע עבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בטרם הועמד התובע לדין, ביקש רחמים לבטל את התלונה במשטרה, וכן עתר לבית המשפט בבקשה לבטל את ההליך הפלילי נגד התובע. ואולם, המדינה עמדה על דעתה להמשיך בניהול ההליך הפלילי נגד התובע.

התובע טוען, כי במהלך המשפט הפלילי העידו הנתבעים 1-3 מטעם המאשימה ומסרו עדויות שקר ועדויות סותרות בנוגע לשני אירועי התקיפה.

בסופו של ההליך הפלילי זוכה התובע זיכוי מלא.

בנסיבות אלו, נאלץ התובע להוציא מכיסו כספים רבים למימון עלויות הגנתו, לרבות שכ"ט עו"ד, הוצאות נסיעה והפסדי שכר, שהוערכו על ידו, לצרכי אגרה, בסך של 75,000 ₪.

על יסוד האמור עד כאן טוען התובע, כי הגשת כתב האישום נגדו הינה תוצאה ישירה של ההודעות הכוזבות שמסרו הנתבעים במשטרה, העדויות השקריות והסותרות שמסרו במהלך המשפט הפלילי וכן מעשי שיבוש הליכי המשפט.

מכאן, התביעה שבפני
י שבמסגרתה עותר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום מלוא הוצאות הגנתו, הוצאות לדוגמא וכן נזק לא ממוני שנגרם לו עקב מעשי התקיפה.

התובע השתית את תביעתו על עוולות הרשלנות, התקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש],
הפרת חובות חקוקות, שבעיקרן הן עבירות לפי חוק העונשין, כגון מסירת הודעות כוזבות, עדויות סותרות, הדחה בחקירה, הדחה בעדות ושיבוש מהלכי משפט, וכן עוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין המיוחסת למדינה.

התובע טוען בסיכומיו, כי מסר גרסה אחידה ועקבית בנוגע לנסיבות אירוע התקיפה, הן בהודעותיו במשטרה, הן בעדותו במסגרת ההליך הפלילי בביהמ"ש השלום בצפת והן בתצהירו ועדותו בפני
בית משפט זה. לפיכך, ביקש כי ביהמ"ש ייתן בה אימון מלא. זאת, במובחן מעדויות הנתבעים שלקו, לטענתו, בסתירות מהותיות שנוטלות ממהימנותן, במיוחד גרסתו של רחמים באשר לנסיבות התקיפה שחלו בה תמורות ושינויים במרוצת הזמן. עוד נטען, כי במהלך ההליכים המשפטיים, סיפקו שלושת הנתבעים תימוכין למכביר לגרסת התובע בשלמותה, בעיקר הודיית רחמים ואחיו, הנתבע 2, משה בוכריס

(להלן: "משה"), בכך שהתובע הותקף ע"י רחמים.


התובע מוסיף וטוען, כי במצב דברים זה, מתבקשת המסקנה כי אירוע התקיפה אירע, כפי שתיאר התובע, ולכן יש להעדיף את גרסתו על פני גרסתם של הנתבעים. לאור זאת, יש לקבוע כי הנתבעים מסרו הודעות כוזבות במשטרה והתנהגותם זו מהווה, בנסיבות העניין, 3 עוולות לפי פקודת הנזיקין: רשלנות, נגישה והפרת חובה חקוקה. בהקשר זה, מפנה התובע אל פסיקת ביהמ"ש האוסרת ניצול לרעה של מנגנון 'הודעה במשטרה', ככלי ניגוח או נקמה, וכאשר אין בתלונה כל אמת. כפי שנקבע, 'תלונת שווא' עלולה להצמיח עוולת נגישה ואף עוולת רשלנות ובגינן עלול המתלונן לחוב בנזיקין. התובע סבור, כי ההודעות הכוזבות שמסרו הנתבעים במשטרה הובילו להגשת כתב האישום נגדו, ודי היה באם אחד מהם היה מוסר הודעה כנה ומדויקת
לאשר ארע וכתב האישום לא היה מוגש מלכתחילה נגד התובע. משכך, חבים שלושת הנתבעים, כמעוולים במשותף, ביחד ולחוד, כלפי התובע.

עיקר טענות הנתבעים 1-3

כטענה מקדמית, טוענים הנתבעים כי דין התביעה כנגדם להימחק על הסף מחמת העדר עילה, שכן עפ"י ההלכה הפסוקה, עבירה של עדות שקר שבחוק העונשין אינה יכולה להוות "חובה חקוקה" אשר הפרתה תגרור הטלת חבות מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין וכי קביעה כאמור היוצרת עילה אזרחית חדשה נוגדת את תקנת הציבור.


לגופו של עניין, הנתבעים מכחישים את נסיבות אירועי התקיפה, כפי שתוארו ע"י התובע, וטוענים כי רחמים הוא זה שהותקף ע"י התובע.

לגרסתם, בסיום טקס האזכרה בכפר גלעדי, בו השתתפו הנתבעים ואליו הוסעו באוטובוס שהיה נהוג ע"י התובע, נתבקש האחרון ע"י רחמים ומשה להדליק את המזגן מפאת החום ששר מחוץ ובתוך האוטובוס. התובע סירב להפעיל את המזגן בטענה שהדבר נוגד את הוראות הממונים עליו. התובע היה עצבני והחל לצעוק ולקלל את אברהם. משהבחין רחמים, כי התובע מתכוון להרים את ידיו על אברהם, הוא ניסה להגן על האחרון ולמנוע את המריבה בינו לבין התובע, בכך שהניח את ידו על חזהו של התובע, או אז נגח התובע עם ראשו בפני
ו של רחמים ושבר לו את השן, וכתוצאה מהנגיחה נפגע התובע בראשו.

הנתבעים מכחישים מכל וכל, כי רחמים תקף את התובע וטוענים, כי היה זה התובע שהכה את רחמים, שעה שזה האחרון ניסה להפריד בין התובע לבין אברהם ולמנוע את העימות הפיסי ביניהם.
עוד כופרים הנתבעים בטענה, שמסרו הודעות כוזבות או שקריות וכי תיאמו ביניהם עדויות. עוד נטען, כי הנתבעים מסרו עדויות אמיתיות ונכונות במסגרת ההליך הפלילי בבית המשפט בצפת, כפי שקלטו בחושיהם את האירועים בזמן אמת, ועדויות אלו תואמות את ההודעות שנגבו מהם במשטרה.

הנתבעים טוענים, כי רחמים ניסה לבטל את התלונה אשר הגיש במשטרה לא מחמת היותה כוזבת אלא משום שלאחר שנרגעו הרוחות, הוא לא היה מעוניין בהמשך ניהול התלונה וביקש לזנוח אותה.
ההחלטה לפתוח בהליך פלילי ולהגיש כתב אישום נגד התובע נתקבלה בסופו של יום ע"י המדינה ועל סמך החומר שהיה מונח בפני
ה, לרבות הודעות התובע עצמו, ללא שהיה לנתבעים כל שליטה על ההליך הפלילי שניהלה המדינה נגד התובע. לחילופין, נטען כי החלטת המדינה להמשיך בניהול ההליך הפלילי גם לאחר שמיעת העדויות, בניגוד לעמדת השופט שישב בדין אשר המליץ למאשימה לחזור בה מהאישום, מנתקת את הקשר הסיבתי, אם בכלל, בין התלונה לבין הגשת כתב האישום ותוצאותיו של ההליך הפלילי.

לטענת הנתבעים, זיכויו של התובע בהליך הפלילי, אשר במסגרתו הוגש כתב אישום בגין תקיפה סתם, היה אך ורק מחמת הספק ואין בכך משום קביעה פוזיטיבית בדבר חפותו של התובע. אף הכרעת הדין שניתנה בעניינו של התובע אינה מלמדת, כי עדותם של הנתבעים הייתה עדות שקר.
עוד נטען, שעפ"י ההלכה הפסוקה לא ניתן לבסס ממצאים כלשהם לחובת הנתבעים על בסיס הכרעת הדין, זאת להבדיל מ

פסק דין
פלילי מרשיע המהווה ראיה נגד הנאשם במסגרת הליך אזרחי.


עוד נטען, כי בסיכומיו הרחיב התובע את חזית המחלוקת, כאשר ייחס, לראשונה, לנתבעים עוולת הנגישה ועוולת הרשלנות בגין הודעותיהם במשטרה ועדויותיהם בבית המשפט, כאשר אין כל זכר לעוולות אלו, במתכונתן האמורה, בגדר כתב התביעה. עוד נזנחה בגדר סיכומיו של התובע עוולת הרשלנות כלפי משה ואברהם. ייאמר כבר כאן, כי הנתבעים התנגדו בתוקף להרחבות חזית אלו בגדר סיכומיהם.

הנתבעים טוענים, כי בניגוד לנטען בסיכומיו, התובע לא הציג גרסה אחידה, אלא התגלו סתירות ופרכות ממשיות בשלל הגרסאות שמסר התובע בנוגע לנסיבות אירוע התקיפה בהליכים השונים. לעומת זאת, לא היה כל שוני בין העדויות שמסרו רחמים ומשה בהליך הפלילי לעדותם בפני
בית משפט זה. לחלופין, באם תימצא גרסת התובע עדיפה על פני גרסתם של
הנתבעים, אין בכך כדי להעיד, בהכרח, על כך שהנתבעים מסרו עדות שקר או תיאמו ביניהם עדויות, שכן טענות התובע למעשים פליליים מצד הנתבעים מצריכות ראיות כבדות משקל ואין די בהעדפת עדות התובע, שמשקלה אינו עולה על משקלן של עדויות הנתבעים, כדי לייחס לנתבעים עבירה של עדות שקר.

לטענת הנתבעים, יש לזקוף לחובת התובע את הימנעותו מלהזמין עדים רלוונטיים, כגון מנהל החברה בה הוא עבד, שלטענתו, שמע את התקיפה בטלפון או חייל בשם אדי ציטרוב, שלפי הנטען, נכח במעמד התקיפה וראה את אשר ארע, כדי שאלה יתמכו בגרסתו.

באשר לסוגיית הנזק, נטען כי התובע לא הוכיח את שיעור הנזקים הנטענים ובפרט, הוצאות הגנתו בהליך הפלילי, באשר החשבוניות שצורפו אינן מעידות על ביצוע התשלום בגין ייצוג משפטי בהליך הפלילי ולא הוצג הסכם שכ"ט עם עו"ד.

דיון ומסקנות

לאחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה. להלן יובאו הטעמים לכך.

טרם הכניסה לעובי הקורה של טענות הצדדים, יש להסיר מעל הדרך את טענת הנתבעים, לפיה הרחיב התובע בסיכומיו את חזית המחלוקת, כאשר ייחס לנתבעים עוולות שלא בא זכרן בכתב התביעה.

ייאמר כבר כאן, כי הדין עם הנתבעים בנקודה זו, כפי שיפורט להלן.

בכתב התביעה ייחס התובע אחריות, לכל אחד מהנתבעים, בשל העוולות הבאות:

כלפי רחמים
נטענו בכתב התביעה (סעיפים 32 ו- 33) עוולת התקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"); עוולת הפרת חובה חקוקה, כאשר נטען כי החובות שהופרו הן עבירות פליליות שמקורן בחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), לפי סעיף 427 (סחיטה בכוח), סעיף 428 (סחיטה באיומים); סעיף 380 (תקיפה הגורמת חבלה ממשית); סעיף 243 (מסירת ידיעה כוזבת); סעיף 237 (עדות שקר); סעיף 240 (עדויות סותרות); סעיף 244 (שיבוש מהלכי משפט); סעיף 245 (הדחה בחקירה); סעיף 246 (הדחה בעדות).

כלפי משה ואברהם
נטענו בכתב התביעה (סעיף 34) עוולת הפרת חובות חקוקות המעוגנות בחוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998 וחוק העונשין לפי הסעיפים הבאים: סעיף 243 (מסירת ידיעה כוזבת); סעיף 237 (עדות שקר); סעיף 240 (עדויות סותרות); סעיף 244 (שיבוש מהלכי משפט); סעיף 245 (הדחה בחקירה); סעיף 246 (הדחה בעדות). עוד יוחסה למשה ואברהם עוולת הרשלנות (סעיף 35 לכתב התביעה) מכוח הפקודה והמתבטאת במעשים או במחדלים הבאים: אי מניעת אירוע התקיפה הראשון; עידוד אירוע התקיפה הראשון; אי הענקת טיפול רפואי ראשוני לתובע לאחר התקיפה; עשיית מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות והימנות מלעשות מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות.

בסיכומיו של התובע נטענה, לראשונה, עוולת הנגישה כלפי כלל הנתבעים. ואולם, מדובר בהרחבת חזית אסורה, לה התנגדו הנתבעים מפורשות בסיכומיהם, משום שעוולת הנגישה כלל לא נזכרה בכתב התביעה כלפי הנתבעים 1-3 והיא יוחסה למדינה בלבד. בנסיבות אלו, אין להידרש כלל לטענה זו.

אמנם, התובע הינו אדון לתביעתו, ואולם אין הוא רשאי להרחיב את חזית המחלוקת, כפי שהותווה בכתבי הטענות, לה התנגדו הנתבעים ובצדק בסיכומיהם. משכך, התביעה תיבחן לפי העילות שיוחסו לכל אחד מהנתבעים, כפי שנטען בכתב התביעה עצמו, למעט טענות שהתובע חזר בו מהן במהלך עדותו בביהמ"ש ובסיכומיו (ראו לעניין עדותו של התובע בעמודים 10-11 לפרוטוקול).

זאת ועוד, בגדר סיכומיו מייחס התובע לכלל הנתבעים את עוולת הרשלנות. ברם, עיון בכתב התביעה מגלה, כי עוולת הרשלנות נטענה כלפי משה ואברהם בלבד ובהקשר לאירוע התקיפה עצמו, ולא ביחס להודעות שמסרו במשטרה. גם בסוגיות אלו, הרחיב התובע את גדר הפלוגתאות שבמחלוקת. ב"כ הנתבעים התנגדו להרחבת החזית האמורה, ועל כן אין מקום להתירה.

עוד מגלה העיון בסיכומיו של התובע, כי זה האחרון כלל לא טען לעניין עוולת הרשלנות כלפי משה ואברהם בכל הקשור לאירוע התקיפה שנטענה תחילה בכתב התביעה, כאשר בסיכומיו טען כאמור לעוולת הרשלנות כלפי משה ואברהם ביחס להודעות שמסרו שניהם במשטרה. מכאן, ניתן להסיק כי התובע זנח את עוולת הרשלנות כלפי משה ואברהם בכל הקשור לאירוע התקיפה עצמו.
התובע הגיש את פרוטוקול הדיון והכרעת הדין בהליך הפלילי וביקש להסתמך עליהם כחלק מראיותיו בתיק דנן. על כן, ראוי להבהיר כבר בפתח הדברים כי בהתאם לדיני הראיות, "פרוטוקול הדיון- הן בהליך פלילי והן בהליך אזרחי- מהווה 'תעודה ציבורית'. לפיכך, אין מניעה בדין להגישו כראיה להוכחת תוכנו, כגון: להוכחת דברים שאמר עד בעדותו; וזאת – ללא כל קשר להוראה הקבועה בסעיף 42 ב לפקודת הראיות ..." (ראו: י' קדמי, "על הראיות", תשס"ד- 2003, עמ' 1366). משכך, עדויות התובע והנתבעים כאן במסגרת ההליך הפלילי, כפי שהובאו ב 'פרוטוקול הדיון' באותו הליך, מהוות ראיה בהליך דנן.

באשר ל- 'הכרעת הדין', מאחר ומדובר ב

פסק דין
מזכה, הרי שהוא יכול לשמש כראיה לעצם קיומו, קרי בכוחו להעיד על עצם התקיימות ההליכים ותוצאתם, אולם אין הוא קביל לצורך הוכחת אמיתות תוכנו, לרבות התרשמות השופט מהעדים שהעידו בפני
ו, שכן בהתאם לסעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, רק

פסק דין
מרשיע יתקבל כראיה במשפט אזרחי.

על רקע הדברים האמורים, נודעת חשיבות לממצאים ולקביעות במסגרת התיק הפלילי במישור טענותיו של התובע בעניין העוולות האזרחיות שהוא מייחס לנתבעים בגדר ההליך שבפני
י.

הליכים במסגרת התיק הפלילי

כפי שכבר צוין לעיל, בגין התגרה הגיש רחמים תלונה למשטרה וטען, כי התובע 'תקף אותו ונגח בו בפני
ו'. לאחר הגשת התלונה, התנהלה חקירה ע"י המשטרה, ובעקבותיה החליטה הפרקליטות לפתוח בהליך פלילי נגד התובע ולהגיש נגדו כתב אישום בתאריך 18.2.09 המייחס לו ביצוע עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין במסגרת ת"פ 18256-02-09 בבית משפט השלום בצפת. לפי האמור בכתב האישום, בתאריך 8.8.08 בסמוך לשעה 12:30, באוטובוס שחנה באזור כפר גלעדי, תקף הנאשם שלא כדין את רחמים בכך שנגח בפני
ו. במסגרת ההליך הפלילי, כפר התובע בעובדות כתב האישום. לפיכך, התקיימו ישיבות הוכחות בהליך הפלילי במהלכן נשמעו עדויות בעלי הדין דכאן.

בהמשך, ביקש רחמים לחזור בו מהתלונה שהוגשה נגד התובע, ואולם המשטרה לא נעתרה לדרישה זו והמשיכה בניהול ההליך הפלילי נגד הנאשם.

בין לבין, ובתום ישיבת ההוכחות השנייה שהתקיימה בבימ"ש בצפת ביום 18.9.11, ציין כב' השופט שישב דאז בדין, ס. דבור, כי קיימים קשיים ראייתיים בהוכחת עובדות כתב האישום ונתן לב"כ הצדדים שהות לנהל מו"מ, תוך שהוא ממליץ על חזרה מכתב האישום בהסכמה בטרם תישמע עדות הנאשם. לפיכך, הפרקליטות וב"כ הנאשם באו ביניהם בדברים, אך לא הצליחו להגיע להסכמה בשל קיומה של מחלוקת ביניהם, כאשר המדינה חפצה בחזרה מכתב האישום בהסכמה לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בעוד שב"כ הנאשם חפץ בכך שהמדינה תחזור מכתב האישום 'שלא בהסכמה', כך שהנאשם 'יזוכה'. לאור העדרה של הסכמה כאמור, המשיך ההליך הפלילי להתנהל נגד הנאשם עד תום והסתיים בהכרעת דין שניתנה על ידי כבוד השופט ס. דבור ביום 15.7.12 (להלן: "הכרעת הדין").

בהכרעת הדין, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי לא היה ניתן לבסס הרשעה על סמך המסכת הראייתית שהונחה לפניו, שכן לא הוכחה אשמתו של הנאשם במידה הדרושה במשפט פלילי, היינו מעל לכל ספק סביר. אי-לכך, פסק כי: "מסקנתי היא כי אני מורה על זיכויו של הנאשם מהעבירה המיוחסת לו".

ביהמ"ש חילק את הכרעת הדין לשני חלקים מהותיים והם : הוכחת היסוד העובדתי והוכחת היסוד הנפשי. בפרק העוסק ביסוד העובדתי הוא קבע, כי העובדות 'שהוכחו' בפני
ו היו כדלקמן:

"הוכח כי הנאשם היה נהג אוטובוס וביום האירוע, 8.8.08, הסיע נוסעים לכפר גלעדי לצורך השתתפות בטקס לזכרם של חללים שנפלו. אותו יום, עת החלו חלק מהנוסעים לחזור לאוטובוס, פנו אלה לנהג וביקשו ממנו להפעיל את המזגן. הלה סירב בטענה כי, לפי הכללים והוראות הממונים עליו, הוא יפעיל את המזגן כעשר דקות לפני תחילת הנסיעה. חלק מהנוסעים, ביניהם המתלונן בוכריס וכן עד התביעה אבי, התחילו להתווכח עם הנאשם. או אז, אירע את אשר אירע במהלכו בוכריס הוכה בשן וגם הנאשם הוכה במצח" (עמ' 27 להכרעת הדין, ש' 24-32) [הדגשות הוספו – ש.נ.].

מכאן, המסקנה שאליה ניתן להגיע על סמך דברים אלה, היא כי בית המשפט הגיע במסגרת ההליך הפלילי לקביעה עובדתית, לפיה גם רחמים וגם התובע הוכו.

כבוד השופט ס. דבור ממשיך וקובע, כי עובדות אחרות ומהותיות 'לא הוכחו' בפני
ו:

"לא הוכח בפני
ביהמ"ש את המקום בו התרחש האירוע, בין אם זה בתוך האוטובוס או מחוצה לו; לא הוכח איך בוצעה התקיפה - תיאור המעשה; לא הוכחו הנסיבות אשר אפפו את המקרה ומי היה מעורב; גם ביחס לשעה בה אירעה התקיפה לא הצליח ביהמ"ש להגיע למסקנה אחת וברורה; גם היסוד הנפשי הדרוש לא הוכח. ונפסק כי 'בכל נקודה ונקודה הוצגו מספר גרסאות אשר היה בהן כדי למנוע ממני להגיע לחקר האמת ולבסס מסקנותיי בהתאם" (שם, ש' 18-22 להכרעת הדין) [הדגשה לא במקור – ש.נ.].

עוד הוסיף ביהמ"ש וקבע, כי גם אם היה מקבל את היסוד העובדתי כמוכח, עדיין לא היה ניתן להטיל אשמה על התובע דכאן (הנאשם), מאחר ולא הוכח בפני
ו היסוד הנפשי הנדרש במשפט הפלילי:



"לא הוכח כי הנאשם עשה ביודעין מעשה שטמן בחובו סכנה מוחשית שאחרים (וגם הוא עצמו) עלולים לקבל מכה; כך בעדויות עדי התביעה וכך מעדות הנאשם עצמו. בחינת העדויות מובילה למסקנה כי הנאשם לא התכוון במעשיו לפגוע במתלונן ולגרום לו לפציעה. גם אם נאמץ את גרסתו של המתלונן הרי, זה טען כי הנאשם ביקש לקום מכיסא הנהג ואז הוא נגח בו בפני
ם; אם נלך לפי גרסת הנאשם, הרי הוא טען שהמתלונן קיבל את המכה בלי שהתכוון לכך כי אם לאחר ניסיונותיו להשתחרר מהידיים של המתלונן. עדי התביעה הנוספים גם לא ידעו לפרט איך היתה הפגיעה כך שלא הוכח בפני
י גם בהקשר זה את היסוד הנפשי הדרוש. בין כה ובין כה, לא הוכחה מודעות או פזיזות מצידו של הנאשם (כלפי הרכיב העובדתי של המעשה וכלפי אפשרות התרחשות הפציעה, במידה הדרושה במשפט הפלילי".

יצוין כבר כאן, ועל סמך דבריו של ביהמ"ש במסגרת ההליך הפלילי, אינני סבורה כי יש בהכרעת הדין המצוטטת בחלקה דלעיל, כדי ללמד כי הנתבעים מסרו 'עדות שקר', ומכל מקום הדבר צריך להיבחן באצטלה של דיני העונשין. בית המשפט קבע בהכרעת הדין, כי גרסאות המתלונן שם, קרי רחמים, ועדי התביעה לא היו מהימנות עליו, זאת לאור אי דיוקים וסתירות שדבקו בעדויות. זאת ועוד וכפי שכבר הבהרתי לעיל, אין בהכרעת הדין 'המזכה' כדי לבסס עליה ממצאים לחובת צד זה או אחר, בהיותה בבחינת 'עדות שמיעה'. עוד עיון בהכרעת הדין מגלה, כי אכן היה ריב בין המעורבים שגלש לפסים אלימים, כאשר העדויות לא סיפקו בסיס להרשעה בהליך פלילי מעל לכל ספק סביר וספק אם הם מספקים בסיס לקבלת התביעה בהליך אזרחי זה, לאור ריבוי הגרסאות והסתירות בעדויות כל המעורבים, המתלונן (רחמים), עדי התביעה (משה ואברהם) והנאשם (התובע), ובהעדר יכולת לאתר את העד שהיה על-פי הנטען עד לאירוע והיה יכול למסור גרסה ניטראלית וחסרת כל פניות לאשר אירע בין הצדדים.

עוולת התקיפה

סעיף 23 (א) לפקודה קובע, כי "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".

סעיף 24 (1) לפקודה קובע, כי בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם "עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר".

תקיפה היא שימוש בכוח, "במתכוון", כאשר דרישת "הכוונה" בעוולת התקיפה, משמעה שהתוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיזי בגופו של הזולת, אך לא נדרשת כוונה להזיק, דהיינו לא נדרש יסוד של "זדון" מצד התוקף (ע"א (חי') 2174/04 גדי כרמי באמצעות הוריו ' סבג דניאל (29.12.04)). נפסק כי, הדין הפלילי לעצמו ודיני הנזיקין לעצמם ואין להקיש מענף אחד על משנהו, גם אם מדובר באותו מעשה (ע"פ 677/83 שמואל בורוכוב נ' זאב (1.8.1985)).

סעיף 24 לפקודה מונה מספר הגנות לנתבע מפני עוולת התקיפה. ס"ק (1) עניינו בהגנה עצמית. ההחלטה אם לפטור נאשם מאחריות פלילית או לפטור מזיק מאחריות נזיקית, מערבת שיקולים מתחום המשפט, הרפואה והמוסר. הנטל להוכיח את תחולת ההגנות מוטל על הטוען זאת, ובמקרה שלפנינו, הנתבעים אשר טענו בסעיף 31 (ג) לכתב ההגנה, כי ככל שבית המשפט יקבע כי התובע הותקף על ידי רחמים, הרי שעומדת לו הגנת סעיף 24 (4), ולפיה הדבר נעשה כדי להגן על עצמו או על זולתו. כמו כן, בעוולת התקיפה, כביתר העוולות הנזיקיות ובכלל, רובץ נטל ההוכחה והשכנוע על כתפי התובע, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה".

בענייננו, התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ובו מסר את גרסתו באשר לאופן התרחשות אירוע התקיפה ונסיבותיה, והלה נחקר על תצהירו במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק. כמו כן, כל אחד מהנתבעים הגיש אף הוא תצהיר עדות ראשית המתאר את אופן ביצוע התקיפה ונחקר עליו. תצהירים אלה התווספו לעדויות הצדדים, הן במשטרה והן במסגרת ההליך הפלילי.

יצוין כבר כאן, כי בחינת שלל העדויות שהונחו לפניי מביאני לאותה מסקנה אליה הגיע בית המשפט במסגרת ההליך הפלילי, ולפיה בפני
י שלל גרסאות של כל אחד מהמעורבים באשר לנסיבות אירוע התקיפה, השונות אחת מן השנייה, כאשר כל אחת מהן רוויה באי דיוקים וסתירות ממשיות, באופן שלא מאפשר ליתן אימון באף אחת מהן ולבסס על יסודה ממצאים עובדתיים ולקבוע כיצד בדיוק התפתח האירוע, האם תקף התובע את המתלונן או שמא היה זה המתלונן שתקף את התובע, מי תקף ראשון, מי ביניהם ביצע את עוולת התקיפה, כהגנה עצמית, אם בכלל, והאם אין למי מצדדים אלה הגנה אחרת המוכרת מכוח סעיף 24 לפקודה.

יצוין בהקשר זה, כי במסגרת הכרעת הדין ציין כב' השופט ס. דבור כי אינו מוצא לנכון לקבוע
מסמרות אילו מבין שתי הגרסאות, המתלונן או הנאשם, היא הנכונה, כיוון ששוני הגרסאות שמסרו המתלונן ועדי התביעה לא היה די בהם כדי להוכיח כי התובע תקף את רחמים ולבסס נגדו הרשעה בפלילים.
דעתי היא, כי אף אם ניתן לקבוע כי בנסיבות העניין נעשה שימוש לרעה בזכות להגיש תלונה במשטרה בטענה של תקיפה (ולא כך הדבר), הרי שהתנתק ההקשר הסיבתי בין הגשת התלונה לבין הגשת כתב האישום ופתיחת ההליך הפלילי, כאשר ביקש המתלונן לחזור בו מהתלונה ואף עתר לבית המשפט בבקשה לביטול ההליך הפלילי, וחרף זאת עמדה המדינה על דעתה להמשיך ולנהל את ההליך הפלילי נגד התובע, ועל אף המלצותיו של בית המשפט במסגרת ההליך הפלילי.

במקרה דנן, עוד בטרם אדרש לדברים שעלו במהלך החקירה, יש ליתן את הדעת לכך שהתובע בחר להסתפק רק בעדותו אף שהיו עדים נוספים לאירועים נשוא התובענה דנן שהיו יכולים לתמוך בגרסתו, ככל שהיה בה ממש. התובע לא עמד על העדת שני המצהירים מטעמו שלא התייצבו לדיון ההוכחות, אף שעדותם בעלת נגיעה מהותית למחלוקת בתיק. יתרה מכך, נמנע התובע מלהביא לעדות בבית המשפט את מנהל החברה בה עבד, אשר היה עמו בשיחה טלפונית בזמן קרות אירוע התקיפה והיה יכול להעיד על ההתרחשויות בזמן אירוע התקיפה. זאת ועוד, התובע לא הראה כי עשה מאמצים סבירים לאיתור החייל שנכח בזירת האירוע והיה עד לאירוע התקיפה עצמו, וזאת מפאת חשיבות עדותו להוכחת עוולת התקיפה הנטענת.

למותר לציין, כי הימנעותו של התובע מהבאת עדים רלוונטיים וחיוניים לשאלה מרכזית שבמחלוקת, בולטת ופוגעת בגרסתו. יש, אפוא, לתת את הדעת לכך שהתובע בחר להסתפק בעדות יחידה, חרף היותה עדות בעל דין, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. לטעמי, בנסיבות ממין אלה, אם בתום העדויות, היו כפות המאזניים מעוינות, הרי שדין התביעה להידחות.

במסגרת כתב התביעה, טען התובע לשני אירועי תקיפה שנקט כלפיו רחמים: הראשון ארע, לטענתו,
בזמן שבו "נשכב התובע בתא המטען של האוטובוס' וכעבור שעה וחצי שבו הנתבעים לאוטובוס ו'רחמים בוכריס
ניגש לתובע וביקש להפעיל את המזגן. התובע דחה את בקשתו והסביר לו בנועם כי הוא מנוע לעשות כן עפ"י החוק" (סעיף 6 לכתב התביעה) . לדברי התובע, "רחמים בוכריס
התחיל לקלל ואמר כי ישחט אותו אם התובע לא ידליק את המזגן. מיד לאחר מכן רחמים בוכריס
לפת את התובע ביד ימין והתחיל לחנוק אותו כשביד שמאל הוא מחזיק בגרונו של התובע. התובע ניסה לקום מישיבתו ובמהלך נסיון להשתחרר מאחיזתו של רחמים בוכריס
נפגע בראשו והחל לדמם" (סעיפים 7 ו- 8 לכתב התביעה).

יודגש, כי גרסתו של התובע באשר לנסיבות התקיפה לא הייתה אחידה והיא עברה שינויים ותמורות במהלך ההליכים השונים, באופן שלא ניתן לבסס על יסודה ממצא עובדתי, לפיו תקף רחמים את התובע באופן הנטען על ידו.

להלן אביא את עיקר הסתירות שבהן לקתה גרסתו של התובע ואשר עמדו ביסוד מסקנתי שלא לאמץ את גרסה זו.

שינוי בגרסה שמסר התובע בכתב התביעה נמצא בתצהיר עדותו הראשית של התובע (סעיף 3), עת מסר כי "אני עמדתי מחוץ לאוטובוס כאשר רחמים בוכריס
ניגש אליי וביקש להפעיל את המזגן. דחיתי את בקשתו והסברתי לו בנועם כי אני מנוע לעשות כן עפ"י החוק". עיננו הרואות, כי התובע
מוסר תיאורים שונים למקומו עובר לאירוע התקיפה הנטענת, פעם מציין כי התקיפה הראשונה ארעה כאשר הוא נשכב בתא המטען של האוטובוס ופעם אחרת הוא מוסר כי התקיפה התרחשה עת היה בעמידה מחוץ לאוטובוס.

נהיר כי שתי גרסאות שונות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

למיותר לציין, כי התובע נשאל בחקירה נגדית אודות הסתירות שנתגלו בגרסתו כאמור, אך הלה לא ידע ליישב ביניהן באומרו כי: "אני כתבתי את זה? אני מעיין וקורא ... לא יודע מה זה" (עמ' 13, ש' 7).

יתרה מכך, מעדותו הראשית של התובע התחוור כי הלה "כבש" את גרסתו, שעה שבתצהירו מסר מידע חדש שלא נזכר כלל בכתב התביעה על אף חשיבותו, ולפיו אירוע התקיפה אירע "בעודו משוחח בטלפון הסלולרי רחמים בוכריס
התחיל לקלל אותי ואמר כי ישחט אותי אם לא אדליק את המזגן. מיד לאחר מכן רחמים בוכריס
ביד ימינו לפת את צווארי והתחיל לחנוק כשביד שמאל הוא מחזיק בגרוני. עשיתי מאמצים להשתחרר מאחיזתו של רחמים בוכריס
ונחבלתי בראשי. בעקבות החבלה התחיל אצלי דימום בראש" (סעיפים 3-7 לתצהיר).

זאת ועוד, עיון בהודעות שמסר התובע במשטרה ובעדות שמסר בבית המשפט במסגרת ההליך הפלילי, מגלה כי גרסתו של התובע לאירוע התקיפה "התפתחה" במרוצת הזמן. כך למשל, במשטרה מסר התובע שתי הודעות: הראשונה (סומנה ת/1 במסגרת ההליך הפלילי ; נספח 3 לכתב התביעה) נחקר התובע תחת אזהרה בתור חשוד ובגדרה תיאר את אשר ארע כדלקמן: "... רחמים בוכריס
והוא החל מקלל אותי ביקשתי ממנו שיפסיק ותוך כדי הקללות הוא תפס אותי בצוואר והחל לחנוק אותי בשני הידיים שלו אני ניסיתי להשתחרר משני הידיים שלו בעזרת תנועות צוואר ואז רחמים קיבל מכה בפה מהמצח שלי ... " (ש' 7-9).

הודעה שנייה מסר התובע עוד באותו יום, מספר שעות לאחר שנחקר ומסר הודעה ראשונה ולאחר שהגיש תלונה נגד רחמים (מוצג ת/2 בהליך הפלילי ; נספח 3א לכתב התביעה). במסגרת הודעה זו מציין התובע, כי רחמים חנק אותו ביד ימין ואחז בגרונו ביד שמאל באמצע שיחת טלפון שעשה עם המעביד שלו, זאת בשונה מההודעה הראשונה שמסר ובה ציין כי רחמים ניסה לחנוק אותו בשתי הידיים. גרסה זו הקשורה לאופן החניקה בשתי הידיים אף עומדת בסתירה לגרסה שמסר התובע בתצהיר העדות הראשית שהגיש בהליך שבפני
י.

עוד יצוין, כי בהודעתו השנייה מוסיף התובע דברים "חדשים" שכלל לא הוזכרו בחקירתו הראשונה תחת אזהרה. כך למשל, מסר התובע, לראשונה, כי אירוע התקיפה התרחש בזמן שהוא שוחח בטלפון עם מנהל החברה בה עבד. על אף, שמדובר במידע חיוני, כיוון שמנהל החברה יכול היה לתמוך בגרסת התובע, לא ראה התובע לנכון לציין זאת בהודעתו הראשונה במשטרה. התובע נשאל בחקירה נגדית מדוע לא אזכר זאת בהודעתו הראשונה במשטרה והלה השיב כי : "אולי זה לא היה רלוונטי" (עמ' 18, ש' 25-30 לפרוט' מיום 28.03.12). נהיר כי הסבר זה אינו משכנע.

יתרה מכך, במסגרת הודעתו השנייה סיפר התובע, לראשונה, כי רחמים איים עליו יותר מפעם אחת. כשנשאל על כך במהלך חקירה נגדית במסגרת דיון ההוכחות בהליך הפלילי, השיב התובע כי לא יכול להיות שהוא לא ציין איומים בהודעתו הראשונה (עמ' 17, ש' 31-32 לפרוטוקול הדיון מיום 28.03.12 במסגרת ההליך הפלילי). בתשובה לשאלה ישירה, מדוע סיפר על האיומים רק בהודעתו השנייה במשטרה, מסר התובע הסבר שאינו משכנע באומרו כי : "כנראה שלא שאלו
אותי על זה (עמ' 18, ש' 3-4 לפרוט מיום 28.03.12).

שינוי נוסף שחל בגרסת התובע באשר למקום בו התרחש אירוע התקיפה היה במהלך חקירתו הנגדית במסגרת ההליך הפלילי, או אז העיד כי התקיפה ארעה במרחק של
20 מטר מהאוטובוס. למיותר לציין, כי גרסה זו אינה מתיישבת עם גרסה קודמת שמסר התובע בהודעתו הראשונה במשטרה, שם טען כי היה בתוך האוטובוס כשניגשו אליו רחמים ואברהם וביקשו ממנו להדליק את
המזגן (שם, ש' 2-3), ואף לא עם הגרסה המאוחרת שהעלה במסגרת הודעתו השנייה במשטרה, בה טען כי עובר לאירוע התקיפה הוא שכב בתא המטען של האוטובוס. יצוין בהקשר זה, כי בתצהיר העדות הראשית שהגיש בהליך בפני
י, חזר התובע לגרסה הראשונית באשר למקומו טרם שהותקף, ולפיה הוא עמד מחוץ לאוטובוס (סעיף 3 לתצהיר).

בנוסף, רק במסגרת הודעתו השנייה סיפר התובע, לראשונה, על אירוע התקיפה השני שארע לאחר
ששבו הנוסעים לאוטובוס ובמהלך הנסיעה חזרה, כאשר ציין כי "הבחור שכה אותי ישב בחלק האחורי של האוטובוס וכשראיתי במראה שלי ראיתי אותו לא יורד מהדלת האחורית אלא מתקדם אלי לכיסא הנהג לדלת הקדמית הושטתי לו יד לברכת שבת שלום ואז הוא החל שוב לאים עלי שישחט אותי ושהוא יזיין אותי ואז חבט בי ביד שמאל שלו 3 חבטות על החזה שלי כשאני עדיין יושב על כיסא הנהג רתום לגורת הבטיחות" (נספח 3א לכתב התביעה, עמ' 1, ש' 16-19).

יתרה מזאת, בהודעתו הראשונה לא סיפר התובע כי רחמים איים עליו גם בהמשך עת הגיע האוטובוס ליעדו הסופי בעפולה.

חשוב לציין, כי כבוד השופט ס' דבור התרשם כי הגרסה שמסר התובע בפני
ו סבלה ממקצה שיפורים, זאת לאור אלמנטים עובדתיים שהתווספו לגרסתו המקורית של התובע ככל שהתקדם ההליך הפלילי. על מנת לסבר את האוזן אביא מדבריו של כב' השופט ס' דבור בהתייחסו לגרסה שמסר התובע דכאן: "...הנאשם, בכמה הזדמנויות, הן בהודעותיו במשטרה והן בעדותו בפני
י, חזר וציין כי בוכריס תפס אותו בצוואר והחל לחנוק אותו בשתי הידיים ותוך כדי ניסיון להשתחרר ממנו בעזרת תנועות צוואר קיבל המתלונן מכה בפה מהמצח שלו. כך ציין הנאשם בהודעה במשטרה מוצג ת'/1. על אותה גרסה (ביתר פירוט) חזר הוא על אותו תיאור עם מקצה שיפורים" (עמ' 29 להכרעת הדין ש' 17-23) [ההדגשה אינה במקור – ש. נ.].

גם במהלך הדיון בפני
י התגלו סתירות מהותיות בין הגרסה העובדתית שמסר התובע בנוגע לנסיבות אירוע התקיפה הנטען לבין גרסאות קודמות שמסר בעבר, באופן המכרסם במהימנות עדותו. כך למשל, במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע באשר למקום בו עמד בטרם ארעה התקיפה והלה מסר, כי במועד בו החל האירוע הוא היה "מחוץ לאוטובוס במרחק של 20 מטר" (עמ' 12, ש' 9-10).

כאשר עומת התובע עם חוסר האחידות שדבק בגרסאות השונות שמסר למשטרה בשלבי החקירה בקשר למקומו עובר לאירוע התקיפה, הלה העיד כי "עד שהגיעו אליי רחמים ואבי את כל המקרים האלה ביצעתי. שהגעתי לכפר גלעדי פתחתי את תא המטען ושכבתי לנוח חצי שעה בתא המטען. למה פתחתי את האוטובוס? כדי להתאוורר היה לי חם. כעבור חצי שעה התעוררתי ויצאתי אולי במרחק של 20 מטר לעשן ואז הגיעו אליי אבי ורחמים" (עמ' 12, ש' 9 ואילך). גם בעדותו זו מוסר התובע פירוט באשר להשתלשלות העניינים טרם אירוע התקיפה שלא היה לו זכר בגרסאותיו הקודמות.

התובע חוזר ומאשר במענה לשאלות ב"כ הנתבעים, כי האירוע מבחינתו התחיל 20 מטר מהאוטובוס שרק אז ניגשו אליו הנתבעים לראשונה בדרישה להדליק את המזגן באוטובוס (עמ' 13, 1-3). ברם, כאשר נתבקש התובע להסביר את פשר הכתוב בכתב התביעה, שם הוא מתאר כי אירוע התקיפה התרחש בזמן שהוא נשכב בתא המטען של האוטובוס, העיד התובע כי הוא רואה תיאור זה לראשונה במהלך עדותו בפני
י (שם, ש' 4-7). נהיר כי אין זו תשובה המניחה את הדעת להבדל בין הגרסאות.

סתירה נוספת שנתגלתה בעדותו של התובע בפני
י נוגעת למנגנון הפגיעה. התובע מסר בהודעותיו במשטרה, כי עת ניסה להשתחרר מאחיזתו של רחמים, נפגע האחרון בפה ממכה שקיבל מהמצח של התובע. לעומת זאת, בעדותו בפני
י מסר התובע כי "כן הוא כרך אותי מקדימה, הוא הצמיד אותי הלחץ את הראש שלי על החזה שלו ואז אני השתחררתי ונפגעתי ככל הנראה מהסנטר או מהראש שלו" (עמ' 15 ש' 17-18). הנה כי כן, גם בנקודה מהותית זו מסר התובע גרסאות שונות בתכלית שאינן מתיישבות האחת עם השנייה.

בחינת עדויות התובע בהליכים השונים מובילה בהכרח למסקנה, כי לא ניתן ליתן אימון בגרסתו של התובע שעברה תמורות ותהפוכות, כאשר כל אימת נדרש התובע למסור תיאור מפיו על אודות נסיבות התקיפה, מוסיף הוא נדבכים עובדתיים חדשים לתיאור אירוע התקיפה ונסיבותיו שלא נאמרו על ידו קודם לכן, באופן הפוגם במהימנותו. זאת ועוד, התובע מספר תיאורים באשר לאירוע התקיפה שביחס אליהם קיימת חוסר אחידות, באופן שלא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים באשר למה שהתרחש במועד האירוע.

אל מול עדות התובע ניצבות עדויותיהם של שלושת הנתבעים בהליך שבפני
י.

לא נעלם מעיניי, כי עדויות אלו היו רוויות סתירות, אי דיוקים ותהיות הנוגעות לנקודות המחלוקת המהותיות בתיק דנן. כמו התובע, גם הנתבעים מסרו גרסאות שונות בתכלית במסגרת ההליכים השונים, הן בהליך בפני
י הן בהליך הפלילי והן בשלבי החקירה במשטרה. לא אעמוד בהרחבה על
הסתירות שעלו מגרסאות הנתבעים ואסתפק בהפניה אל האמור בסיכומי התובע, סיכומי הנתבעים עצמם והכרעת הדין בהליך הפלילי. ואולם, נוכח הגרסאות הסותרות שמסר התובע בהליך שבפני
י וגם במסגרת ההליך הפלילי, ומקום שעסקינן בעדות בעל דין יחידה על כל המשתמע מכך, הרי שאין מנוס מהקביעה כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו במשפט אזרחי להוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, כי הותקף על ידי רחמים, באופן העונה על יסודות עוולת התקיפה, כפי שנקבעו בסעיף 23 לפקודה. כפועל יוצא מכך, ניתן להסיק כי התובע לא השכיל להוכיח כי התלונה שהוגשה ע"י רחמים למשטרה באותן נסיבות הייתה תלונה שקרית או עלילת שווא, ולפיכך דין התביעה מכוח עוולת התקיפה לפי פקודת הנזיקין המוגשת נגד הנתבע 1- להידחות.

מעבר לדרוש יצוין, כי בשקילת גרסאות הצדדים לא מצאתי כי קיימת הצדקה להעדפת גרסת התובע דווקא בעניין עוולת התקיפה, זאת שעה שמדובר לכל הפחות בעדויות שקולות ואין ראיה שתכריע את הכף לטובת התובע, ומקום בו מוטל כאמור הנטל על התובע מכוח הכלל הברור כי "המוציא מחברו עליו הראיה", הרי שדין התביעה להידחות.

עוולת הרשלנות

כפי שכבר הובא לעיל, התובע לא ייחס לאף אחד מהנתבעים את עוולת הנגישה מכוח סעיף 60 לפקודה, במסגרת כתב התביעה. ואולם, טען התובע כלפי הנתבעים 2-3 שתי עוולות כשאחת מהן היא עוולת הרשלנות.

כאמור, עוולת הרשלנות המיוחסת לנתבעים 2-3 בכתב התביעה נטענת בהקשר של אירוע התקיפה עצמו. בכתב התביעה, סעיף 35, טוען התובע כי נתבעים 2-3 התרשלנו כלפיו שעה שלא מנעו את אירוע התקיפה הראשון ; במעשיהם ובמחדליהם עודדו את אירוע התקיפה הראשון ; לא העניקו לתובע טיפול רפואי ראשוני לאחר התקיפה. עוד מוסיף התובע סעיף כללי, ולפיו טוען כי הנתבעים 2-3 "עשו מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות ולא עשו מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות". ייאמר כבר כאן, כי מדובר לטעמי בסעיף "סל" שלא יצק בו התובע כל תוכן לא מבחינה עובדתית ואף לא מבחינה ראייתית.

לא רק שהתובע לא התייחס בסיכומיו לעוולת הרשלנות כלפי הנתבעים 2-3 ביחס לתקיפה עצמה ודומה כי הלה זנח טענות אלו, הרי שהתובע לא הניח בסיכומיו עיגון עובדתי או ראייתית לביסוסן.

יתרה מכך, עוולת הרשלנות שייחס התובע לנתבעים 2-3 אך בסיכומיו בהקשר של הודעותיהם במשטרה, הינן בבחינת הרחבת חזית, לה התנגד ב"כ הנתבעים, ולכן אין מקום להתירה.

יחד עם זאת, ולמען הזהירות בלבד, אתייחס בפרק זה לעוולת הרשלנות המיוחסת לנתבעים 2-3 בגין הודעותיהם במשטרה.

הלכה פסוקה היא, כי בפני
התובע לא חסומה הדרך להעלות טענה מכוח עוולת הרשלנות לאחר שנדחתה תביעתו מכוח עוולת הנגישה. בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון (11.2.1985) נקבע כי "המחוקק קבע יסודות מסוימים, אשר בהתקיימם מגבשים אחריות בעוולת הנגישה. אם יסודות אלה אינם מתקיימים, אין אחריות בנגישה. אך לא נובע מכאן, כי אין אחריות כלל. "... על כן, אפילו לא מתקיים יסוד זה או אחר של עוולת הנגישה, עדיין יש מקום לבחון, אם אין מקום לגבש אחריות הנזיקין על-פי עוולות אחרות, כגון איסור לשון הרע או רשלנות" (ההדגשה שלי- ש.נ). עוד נפסק שם, כי "ההלכה הפסוקה קובעת כי קיומה של עוולה פרטיקולארית אין משמעה שלא ניתן לחייב בעל-דין גם בעוולת מסגרת, כגון רשלנות, אם מערכת העובדות מצביעה על כך". ההלכה ברוח דברים אלה נפסקה ברע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ (19.12.2000), לפיה "לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו די לנו לקבוע, שמאז פסק הדין בעניין גורדון אין עוד מקום לפקפק, כי נפגע מהליך שיפוטי, אשר ננקט על-ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה) עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע מהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית המשפט. זאת, לא רק מפני שפגיעה במעשה מכוון היא, בעליל, יותר חמורה מפגיעה שנגרמה עקב מעשה רשלני, אלא גם מפני שיסוד ההתרשלות כולל, מניה וביה, גם מעשים מכוונים".

לצורך קביעת חבות ברשלנות על התובע להוכיח את יסודותיה של עוולה זו, הכוללים הוכחת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתה של חובת הזהירות, גרימת נזק וקשר סיבתי בין הפרת החובה לגרם הנזק. המבחן לקיומה של 'חובת זהירות' הוא מבחן של צפייה, קרי מקום בו הנזק צפוי כעניין פיזי, יש לצפותו במישור הנורמטיבי. 'הפרת החובה' מבחינת העקרונות הכלליים נבחנת רמת הזהירות הנדרשת מן הנתבע/ים לפי מידתו של אדם סביר כמצוותו של סעיף 35 לפקודת הנזיקין.
הגשת תלונה לרשות מוסמכת אינה מהווה סטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר. אדרבה, היא 'דרך המלך' בנסיבות, והינה הצעד הטבעי, לאור עדות הראייה המהימנה, המקימה חשד סביר למעשה פלילי, המחייב את הרשויות לפנות לרשות המוסמכת, קרי משטרת ישראל (ראו: ע"א (ת"א) 1337/01 רשות הדואר נ' אגשם (29.01.03)).

כאשר בוחנים את יסוד 'הקשר הסיבתי' נמצא, כי הלכה פסוקה היא ש- "מסירת המידע לרשות המוסמכת, מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על-ידי הרשות, עליה מוטלת החובה להעריך מידע זה ... האחריות לפתיחת הליכי החקירה מוטלת על שכם המשטרה, ומידיה זכאי הנחקר לתבוע את נזקו אם פעלה ברשלנות. לדידי, עצם ניהול חקירה על-פי מידע שהתברר כלא נכון, אינו מהווה ראיה לכך שהמערערים התרשלו בהגשת התלונה" (ע"א 1337/01 הנ"ל).

יחד עם זאת, קיימים מצבים אחרים בהם כן תוטל אחריות, כאשר מוכח כי מדובר בתלונה כוזבת ושקרית המוגשת ביודעין ובכוונה. כך למשל, בפסק דינה של כבוד השופטת דליה גנות בת"א 3488/05 צהור נ' מדמוני (30.5.07) נפסק כי "הגשת תלונות כוזבות ושקריות ביודעין ובמכוון לרשויות המוסמכות לא רק שאינה מקדמת כל אינטרס ציבורי, אלא שהיא עומדת בניגוד לאינטרס הציבורי, ומשכך, מטעמי מדיניות ציבורית והגיינה ציבורית, ראוי לקבוע קיומה של חובת זהירות מושגית במקרים של הגשת תלונה כוזבת במכוון". על כן, מקום שמוגשת תלונה כנה ובדיעבד מתברר כי לא היה לה בסיס עובדתי, ייתכנו מקרים בהם נכון היה לערוך איזון בין האינטרסים הנוגדים טרם הגעה למסקנה כי יש להטיל על המתלונן חבות בנזיקין, איזון שיכול ויוביל למסקנה כי אין להטיל חבות כזו. אולם, פני הדברים הם שונים כאשר מדובר בתלונת שווא מכוונת (ראו והשוו: ת"ק 51735-07-10 יקירי נ' מייזלס (31.08.11).

מן הכלל אל הפרט

התובע טוען בסיכומיו, כי הנתבעים מסרו הודעות כוזבות במשטרה ואלו היו הסיבה להגשת כתב האישום נגדו ע"י המדינה.

אני דוחה טענה זו ולהלן טעמיי לכך.

במקרה שלפנינו, החליטה המשטרה להגיש כתב אישום נגד התובע לאחר שפתחה בחקירה, גבתה עדויות מן המעורבים (המתלונן, הנאשם והעדים), ולאחר ששקלה את מלוא השיקולים הרלוונטיים, לרבות עדויות כל הצדדים המעורבים, כך שלנתבעים לא הייתה כל מעורבות או נגיעה ישירה בגיבוש החלטת המשטרה לפעול כפי שפעלה. יתרה מזאת, סברתה של המשטרה, לפיה היא פעלה כראוי על יסוד התלונה שהוגשה וגביית עדויות מהצדדים והעדים המעורבים ואף ניסיונותיה לאתר עדים נוספים שפרטיהם נמסרו על ידי המעורבים בפרשה, כל זאת בטרם הוחלט על הגשת כתב אישום, מחזקת את המסקנה לפיה החלטה זו התקבלה לאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, גם אם בסופו של יום התוצאה הייתה זיכוי הנאשם.

יצוין עוד, כי לאחר שהתובע הגיע לכדי הסדר פשרה עם המדינה הוא וויתר על חקירת המצהיר מטעם האחרונה. עקב כך, לא הוכיח התובע, באמצעות חקירת המצהיר מטעם המדינה, מה הייתה
מידת תרומת ההודעות שמסרו הנתבעים במשטרה, בגיבוש ההחלטה להגיש כתב אישום כנגד התובע. מכאן, לא ניתן לשלול ההשפעה שהייתה להודעותיו של התובע במשטרה בקבלת ההחלטה ע"י המדינה להגשת כתב האישום נגדו. רוצה לומר, הודעות הנתבעים במשטרה לא עמדו לבדן ביסוד ההחלטה להגיש כתב אישום נגד התובע והודעותיו של האחרון במשטרה היוו שיקול מני רבים להגשת כתב האישום.

אוסיף ואומר, וזאת גם אם דעתי אינה נוחה מחוסר האחידות בגרסאות שנתנו הנתבעים בקשר לאירוע התקיפה, כי כאשר מוגשת תלונה על ידי מתלונן במשטרה ובעת שבו מחליטה המשטרה על הגשת כתב אישום, אין זה מתפקידו של המתלונן לוודא מראש כיצד תביא המשטרה את ראיותיה. מתלונן, מציג את תלונתו מזווית הראיה הסובייקטיבית שלו, ומכאן ואילך הוא מניח למשטרה לעשות את תפקידה ולהחליט את החלטותיה, ובכלל זה לבחון אם יש בתלונה ממש ואם יש מקום להגיש כתב אישום על סמכה, כל זאת ובלבד שלא ייווצר מצב שבו מוגשת תלונה תוך ניצול לרעה של המנגנון המטפל בתלונה או תוך שהיא משמשת כלי ניגוח (ראו והשוו: ת"ק 1677/09 כברה נ' אידן (25.10.09)).

כזכור, רחמים הגיש למשטרה בקשה לביטול התלונה, אולם בקשתו נדחתה (מכתב למשטרה מתאריך 21.04.10; מוצג המסומן נ/4 בתיק המשטרה). חרף בקשה זו, המשטרה החליטה, ושיקוליה עמה, להמשיך בניהול ההליך הפלילי נגד התובע שהסתיים בזיכויו. יתרה מכך, גם לאחר הגשת כתב האישום ובמהלך ניהול ההליך הפלילי, ביקש המתלונן לחזור בו מהתלונה ובקשתו זו זכתה להתייחסות במסגרת הכרעת הדין בפלילים. גם במהלך המשפט הפלילי שקלה המדינה את המשך דרכה, לאור הערותיו של בית המשפט בעניין עוצמת ראיות התביעה והמלצתו למדינה לחזור בה מכתב האישום בטרם תישמע עדות הנאשם. ברם, לאחר שקילה, עמדה המדינה על המשך ניהול ההליך.

לפיכך, גם אם אניח כי הגשת התלונה הייתה ממניעים זרים או בלתי כנים תוך מסירת עדויות סותרות ובלתי מהימנות במסגרת ההליכים השונים ותוך ניסיון לתאם עדויות בין העדים (לטעמי אין זה המצב), הרי שבנסיבות שתוארו כאן, מתנתק הקשר הסיבתי בין עצם הגשת התלונה לבין הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי, לאחר שהוכח בפני
י כי המתלונן אכן ביקש לחזור בו מהתלונה ומניהול ההליך הפלילי במספר הזדמנויות, אך בקשתו נדחתה ע"י המשטרה שהייתה אמונה באותו שלב על ניהול ההליך המשפטי, ושיקוליה עמה.
יוער, כי על אף הזיכוי, מהכרעת הדין והעדויות לפניי עולה כי עקב התקרית שארעה נחבלו הן התובע והן רחמים. בהקשר זה כותב כב' השופט ס' דבור, כי "חלק מהנוסעים, ביניהם המתלונן בוכריס וכן עד התביעה אבי, התחילו להתווכח עם הנאשם. או אז, אירע את אשר אירע במהלכו בוכריס הוכה בשן וגם הנאשם הוכה במצח" (הכרעת הדין, עמ' 27 ש' 29-31)
עוד מוסיף השופט דבור כי "יודגש, כי אף המתלונן בעצמו, לא מכחיש את הטענה כי הוא 'נגע' בשלב מסוים בנאשם ו/או כי 'דחפו'" (עמ' 29 להכרעת הדין, ש' 22-23). יוצא, אפוא, כי על אף הזיכוי, מצא בית המשפט בהליך הפלילי כי התובע הכה את רחמים בשן (ואף הנאשם בעצמו קיבל מכה במצח ונדחף), ולכן לא מן הנמנע כי רחמים ראה בכך תקיפה והגשת התלונה למשטרה בנסיבות העניין אינה יכולה להיחשב כתלונה זדונית או תלונת סרק, כל עוד לא הוכח אחרת. במצב דברים זה, בו שני בעלי הדין נפגעו פיזית במהלך התקרית האלימה שהתפתחה ביניהם, אין לומר כי הגשת התלונה למשטרה על ידי מי מהם, מהווה בנסיבות ניצול לרעה של הליך החקירה המשטרתי, כאשר האחריות לחקירת האירוע ובחינת צדקת התלונות ואמינות העדויות, מסורה לחלוטין לרשויות האכיפה המוסמכות.

משום כל הטעמים שאוזכרו לעיל, אני מוצאת לדחות את טענת התובע בדבר התרשלות הנתבעים כלפיו.

הפרת חובה חקוקה

סעיף 63 לפקודה, שכותרתו "הפרת חובה חקוקה", קובע כדלקמן:

"(א). מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק- למעט פקודה זו- והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם ככלל או של בני אדם מסוג או הגדרה שעמם נמנה אותו פלוני".

כדי לזכות בסעד מכוח העילה של הפרת חובה חקוקה יש להוכיח את קיומם המצטבר של חמישה יסודות חיוביים, ויסוד שלילי אחד: החובה מוטלת על המזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לנזק לניזוק; הנזק הוא מסוג אשר אליו התכוון החיקוק. כמו כן, יש להוכיח כי החיקוק לפי פירושו הנכון, לא התכוון להוציא את הסעד בנזיקין (ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה, פ"ד מו (5) 727 (1992); ע"א 2351/90 לסלאי נ' ג'מאל (28.3.1993)).
העוולה של הפרת חובה חקוקה הינה "עוולת מסגרת" שבה רב לו ידו של ביהמ"ש ביצירת חבויות. תוכנה של עוולה זו מתמלא ע"י הוראות המטילים חבות בחיקוקים שונים ועל ידי הפרשנות של ביהמ"ש, הניתנת לאותן הוראות, אם עונות הן על יסודות העוולה המוגדרים בסעיף 63 לפקודה (ע"א 119/86 הנ"ל).

כפי כבר צוין לעיל, בכתב התביעה מונה התובע שלל הוראות המהוות עבירות פליליות מחוק העונשין שהופרו ע"י הנתבעים ואשר מקימות, לשיטתו, עילה לעוולות נזיקיות. ברם, עיון בסיכומיו מעלה כי רוב טענות אלו נזנחו והתובע התמקד רק בשני סעיפים מרכזיים, שלגביהם נטען כי הם מהווים חובה חקוקה שהופרה: סעיף 237 (עדות שקר) וסעיף 240 (עדויות סותרות) בחוק העונשין.

כפי שעוד יבואר להלן, הלכת בית המשפט בסוגיה זו אינה מאפשרת הגשתה של תביעה כזו וחוסמת את דרכו של התובע, ובכך הצדק הוא עם הנתבעים, וטענותיהם בעניין זה, כפי שבאו לידי ביטוי ב סיכומיהם, מתקבלות על ידי, כפי שיבואר להלן.

יסודות העבירה של עדות שקר לפי סעיף 237 לחוק העונשין הם: מתן עדות בהליך שיפוטי; העדות היא כוזבת; העדות מתייחסת לדבר מהותי לגבי שאלה שנדונה באותו הליך; העדות ניתנה ביודעין שהיא כוזבת. סעיף 236 לחוק העונשין מגדיר "עדות" כ- "אמרות בעל פה או בכתב שנאמרו לשם ראיה, למעט אמרות שלא בשבועה מפי נאשם בהליך פלילי, ולרבות חוות דעת שניתנו לשם ראיה ותרגומים מפי מתרגם בהליך שיפוטי". "הליך שיפוטי" הוגדר בסעיף 34כד לחוק העונשין כ- "כל הליך לפני בית משפט, בית דין, רשות שיפוטית, ועדת חקירה או אדם המוסמכים להשביע עדים". בענייננו התקיימו יסודות העבירה, מלעט התנאי ולפיו "העדות היא כוזבת". לא הוכח בפני
י כי העדויות שמסרו שלושת הנתבעים הינה כוזבת וכי ניתנה על ידם ביודעם כי הינה כוזבת, שכן כפי שעוד יובהר, אין מקומה של טענה זו להתברר במסגרת הליך אזרחי אלא במסגרתו של הליך פלילי מכוח סעיפים אלה.

במה דברים אמורים.

בע"א 6019/07 משה טור'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (25.2.2010) נפסק, כי במישור הנזיקי נפסקה ההלכה לפיה עדות שקר אינה עוולה נזיקית ולא ניתן לתבוע בגינה גם במסגרת עוולות נזיקיות אחרות. לא למותר לציין כי אחד הנימוקים לקביעת הלכה זו היה כי ניתן להתמודד עם עדות השקר הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי באמצעות ביטול פסק הדין שהושג על-ידי עדות שקר". דברים אלה שנאמרו על ידי בית המשפט אינם אלא חזרה על ההלכה שנקבעה זה מכבר ושהובאה בהרחבה בדברי ביהמ"ש בע"א 572/74 מרדכי רויטמן עו"ד נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (12.03.75) [להלן: "עניין רויטמן"] ובו נפסק כי: "... העולה מן האמור ביחס לחקיקה בארץ, שאין שום הוראה לפיה ניתן לתבוע עד בנזיקין בשל עדותו, ואין סיבה לסטות מן הפסיקה האנגלית בענין זה. טובת הציבור היא שלא לתת ביד נאשם כלי לרדוף ולהטריד את העדים על ידי הגשת משפטים כדי שהם יסרבו לבוא להעיד. לפיכך כדי לקיים משפט הוגן בין אדם לחברו או במשפט פלילי, יש להגן על העדים שיתנו את עדותם באופן חפשי ללא פחד מפני התנכלות להם על ידי סיבוכם במשפטים, מהם יהיו צפויים אף לכך שעדי שקר יעידו נגדם ויחייבום שלא כדין. זאת ועוד, המדינה מחייבת כל עד היודע דבר עדות לבוא ולהעיד, והיא אף כופה אותו לכך על ידי הטלת קנסות ומאסר, לכן על המדינה לנצור מכל משמר את החופש של העדים ולשחררם מכל לחץ ואיומים. נוכח דברים אלה ניתן לסכם את המצב בשאלה הנדונה כדלקמן: (א)- אין בין רשימת העוולות האזרחיות עוולה של עדות שקר, או עוולה של קשירת קשר לעדות שקר. (ב)- אין בפקודת הנזיקין הוראה שכל עבירה פלילית מהווה עילה בנזיקין כאשר נגרם למישהו נזק על ידי מעשה העבירה. (ג)- היה זה סותר את תקנת הציבור בישראל אם בית המשפט על ידי פסיקתו יצור עוולה של עדות שקר, בין באופן ישיר (אילו היתה אפשרות כזאת), בין על ידי פירוש סעיפים 46 ו- 64 לפקודת הנזיקין (נ"ח), כפי שהוצע על ידי התובע ובא כוחו, וכפי שאין ליצור עוולה של עדות שקר כך אין ליצור עוולה דומה כגון קשירת קשר לעדות שקר או רשלנות ביחס למסמכים המהווים ראיות במשפט. (ד)- מאידך גיסא דאג המחוקק לכך שלאדם שהורשע כתוצאה מעדות שקר תינתן אפשרות סבירה לתקן את העוול על ידי משפט חוזר, ובמקרה שיצליח במשפט החוזר יוכל לקבל גם פיצויים" (הדגשה הוספה – ש.נ.).

הוראת חיקוק נוספת שנטען, כי הופרה בענייננו היא, סעיף 240 לחוק העונשין העוסק במסירת עדויות סותרות והקובע, כי "המוסר הודעות או עדויות בענין אחד בפני
רשויות שונות, והודעותיו או עדויותיו סותרות זו את זו בשאלה העובדתית שהיא מהותית לגבי הענין, ועושה כן בכוונה להטעות, דינו- מאסר חמש שנים". על מנת להרשיע אדם בעבירה על פי סעיף זה, על התביעה להוכיח 3 דברים: מתן הודעות או עדויות בענין אחד בפני
רשויות שונות; ההודעות או העדויות סותרות זו את זו בשאלה עובדתית מהותית; הדבר נעשה בכוונה להטעות, ועל התביעה להוכיח את כל שלושת האלמנטים המצוינים לעיל ולא די בהוכחת חלק מהם על מנת לגרום להרשעתו של אדם בדין (ראו והשוו: ת"פ 6282/93 מדינת ישראל נ' בן שמעון ניסים (4.7.1994)). לעניין המונח "רשויות שונות", נקבע בע"פ 2555/91 ענת דרחני נ' מ.י (11.11.1991), כי "הדיבור 'רשויות שונות' בסעיף 240(א) לחוק העונשין מתייחס לרשויות נפרדות ובלתי קשורות מבחינה מוסדית, אולם גם שני גופים או מותבים שונים במסגרת אותה רשות יהוו 'רשויות שונות', כגון שני בתי משפט שונים או שני שוטרים שונים, לפיכך, מסירת הודעות סותרות בפני
שני שוטרים שונים תיחשב כעבירה". עוד נדרש, שהעדות מתייחסת לשאלה עובדתית שהיא מהותית, כאשר המושג 'מהותי' הקבוע בעבירה לפי סעיף 240 לחוק העונשין זהה לאותו מושג הנדרש בעבירת עדות שקר לפי סעיף 237 לחוק העונשין והוא מוגדר כ- "כל דבר, העלול להשפיע על תוכנו של פסק הדין ולו רק השפעה קלה ועקיפה ..." (ע"פ 377/82 שלמה אשכנזי נ' מ.י (20.4.1983). היסוד השני הוא קיומה של 'כוונה להטעות' ועל מנת להוכיח את הכוונה להטעות, יחולו הכללים החלים על הוכחת 'הלך נפש', דהיינו, את הכוונה להטעות ניתן להסיק הן מהמעשה, הן מהנסיבות, והן מבחינת היות הנאשם ער לשוני בגרסאותיו השונות, ומסר את שתי גרסאותיו- הסותרות האחת את רעותה, מתוך רצון חופשי שלו ו- "די בכך שההודעה יכלה לשמש כראיה בעלת חשיבות באותו משפט" (ע"פ 813/80 שמעון אביטן נ' מ"י (22.12.1981)).

בעניין רויטמן הנ"ל נפסק, כי עדות שקר אינה מקימה עילה בנזיקין ואינה יוצרת עילת תביעה. הרציונל מאחורי קביעה זו פורט בהרחבה ע"י ביהמ"ש באומרו כי:

"...סדרי משפט תקינים מחייבים מתן חסינות לעדים, אחרת יימנעו מלהעיד מפני חשש שמא יסבכום במשפטים על מה שאמרו בבית המשפט. והימנעותם מלהעיד תגרום סיכול הצדק ... חסינות הניתנת לעד, לשם עשיית צדק, אינה מוגבלת לתביעת נזיקין דווקא. עדות בבית המשפט ניתנת תחת הסנקציה של שבועה, שהפרתה עלולה להביא עד שקר בפלילים. אבל על כך ממונה היועץ המשפטי, והענין אינו בשליטתו של צד הנוגע בדבר, העלול לפעול מתוך יצר להתנקם בעד או להטרידו. השיקול המונח ביסוד החסינות מפני חבות בנזיקין, לשחרר עד מחשש שעדותו תסבך אותו במשפטים עם טרדנים שאינם מרוצים או שניזוקו על ידי עדותו, מחייב את המסקנה שבית המשפט לא ידון גם בתביעת הצהרה נגד העד, שאף היא, כתביעת נזיקין, עלולה להרתיע אדם מלמלא חובתו כאזרח ולהעיד במשפט פלילי. עצם האפשרות של התדיינות עם עד- זולת לפי יזמת היועץ המשפטי האוכף את המשפט הפלילי מטעם המדינה- יש בה משום היזק לציבור" (הדגשה לא במקור- ש.נ.).

[ראו גם: ת"א (מח') 4580-05-13 עו"ד אופנהיים נ' עו"ד שפטניצקי (28.10.13); ת"א 32774-03-13 פרידה נ' מאיר (8.7.14); ת"א 36545-10-13 סיגל נ' רם (22.5.14)].

יודגש, כי העוולה היחידה המתייחסת להגשת תלונות שווא הינה עוולת הנגישה הקבועה בסעיף 60 לפקודה הקובעת בזו הלשון: "נגישה היא פתיחתו או המשכו של הליך נפל- למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת- נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". כזכור, התובע בענייננו לא רק שלא הפנה טענה בדבר עוולת הנגישה כלפי מי מהנתבעים (אלא רק כלפי המדינה), הרי שגם אם טענה זו הייתה מועלית היא לא הייתה מתקבלת, שכן "לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

כזכור, אחד מיסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה, הינו שהחיקוק נועד לטובתו של הניזוק. יסוד זה פורש בהרחבה בפסיקה. נקבע בעניין קני בתים הנ"ל, כי "[בחינת] קיומו של יסוד זה תעשה תוך בחינת מדיניותו של המחוקק וכוונתו בחיקוק הנדון ... נקבע שבחינה זו צריכה להיעשות ביחס להוראת החיקוק הספציפית, המהווה את מקור החובה, ולא תוך בחינה כוללת של החיקוק הרלוונטי. ... עוד נקבע שבעובדה שהחיקוק נועד להגנתו או לטובתו של הציבור בכללותו, אין כדי לשלול אפשרות של קיום מטרה נוספת לאותו חיקוק, והיא הגנת הניזוק או סוג הניזוקים עמה הוא נמנה". כן נקבע, כי אף אם קיימת סנקציה עונשית על פי חוק העונשין, אין בכך כדי לשלול תרופה אזרחית על פי סעיף 63 לפקודה.

בע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (2005) נפסק כי גם בהנחה כי הופר האיסור הפלילי (המתייחס באותו מקרה לאיסורים הפליליים על הגרלות), עדיין על התובע להוכיח, כי החיקוק שעליו הוא מבסס את תביעתו אכן נועד להגן על האינטרסים שלו. באותו מקרה הגיע ביהמ"ש למסקנה, כי לא הוכח שההוראות הנדונות נועדו לטובתה או להגנתה של התובעת באותו הליך, אך ציין דברים החשובים הם לענייננו ולפיכך אצטט אותם כלהלן: "אין במסקנה האמורה כדי לשלול את האפשרות שלפיה גם חוק עונשי יכול להוות חובה חקוקה לצורך סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כפי שטוענת המועצה, ובלבד שמדובר בהוראת חוק שנועדה לטובתו או להגנתו של היחיד... [ראו: ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ (2.7.03)].

יישום ההלכה שעניינה בהוראת סעיף 237 לחוק העונשין על נסיבות המקרה שלפנינו, מביאני למסקנה, כי יסודות עוולת הפרת החובה החקוקה מכוח סעיפים אלה אינם מתקיימים בענייננו ובכך נחסמת תביעתו של התובע בפני
י. על משמעותו של המונח "החיקוק נועד לטובתו של הניזוק" עמד השופט ברק בעניין ועקנין הנ"ל וקבע (בעמ' 141-142) כי:

"הוראה זו מבחינה בין חיקוקים שנועדו לטובתו או להגנתו של היחיד, לבין חוקים, שלא נועדו לטובתו או להגנתו של היחיד. להבחנה זו עלינו ליתן תוקף. נראה לי, כי החיקוק בא 'לטובתו או להגנתו של אחר', אם אותו חיקוק קובע נורמות ורמות התנהגות, אשר נועדו להגן על האינטרסים של הפרט. כנגד חיקוק מסוג זה באים אותם חיקוקים אשר לא נועדו להגן על האינטרסים של הפרט. ביניהם ניתן לכלול אותם חיקוקים, שבאו להגן על האינטרסים של המדינה, של הממשלה, ושל מירקם החיים הקולקטיביים ואורחות חיי האומה".

ואמנם, בפרשת ועקנין צומצמה במידה רבה משמעותו של התנאי האמור נוכח ביטול ההבחנה בין חובה לפרט לבין חובה לציבור, אך נקבע כי עדיין על בית המשפט לשאול את עצמו "אם הוראה פלונית באה להגן על אינטרסים של היחיד אם לאו, בין אם יחיד זה עומד לעצמו, ובין אם יחיד זה כמוהו כשאר היחידים".


תשובה לשאלה זו באה אל פתרונה בדבריו של כבוד השופט קיסטר עת שקבע בעניין רויטמן, כי סעיפים 46 ו- 63 לפקודה אינם מכניסים עדות שקר לגדר עוולה אזרחית של רשלנות והפר חובה חקוקה, כלומר שיש לראות את חובת העד להגיד את האמת בבית המשפט כחובה כלפי בעלי הדין, וכדבריו "עדות שקר נכללת בפקודת החוק הפלילי במסכת השניה, בפרק י"ג
offences relating to the administration of justice
. פרק זה בא להבטיח את מטרתה של כל חברה כי שופטים יוכלו להוציא לאור משפט אמת, ללא הפרעה במהלך התקין של המשפט על-ידי עדויות שקר או השפעה על עדים או הטרדתם. תפארתה של המדינה היא שתשכיל למנוע ככל האפשר עיוות דין ופסקי דין מוטעים בשעריה כתוצאה מעדויות שקר ולכן נקבעה עדות שקר כעבירה פלילית. ברור לכן שעבירה של עדות שקר באה להגן על הציבור ולא על הפרט, ועל כן זו עבירה פלילית שאינה יכולה להיכלל בגדר עוולה אזרחית לפי סעיפים 46 ו-64 לפקודה"
(כן ראו דברי כבוד השופט ח' כהן בעמוד 78 לפסק הדין).

הישענות התובע במקרה שלפנינו על הכרעת הדין הפלילי שניתנה בעניינו, ולפיה יצא זכאי בדין, אינה יכולה לסייע בידיו, כיוון ש

פסק דין
פלילי המזכה נאשם אינו יכול להוות ראיה בהליך אזרחי, מאחר ונטל הראיה בהליך פלילי הוא מעל לכל ספק סביר, ואילו נטל הראיה בהליך אזרחי הוא מאזן ההסתברויות. לפיכך, צודקים הנתבעים בטענתם, כי אין עילת תביעה אזרחית בגין עדות שקר. הלכה זו נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין ומיושמת, הלכה למעשה, עד היום (ע"א 254/58 אינגסטר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כט (2) 57, 58 (1975), ת"א (מח'- ת"א) 4580-05-13 אדם אופנהיים נ' יוסף שפטניצקי (28.10.13); ת"א 14948-09-13 חדשות כוכב הצפון בע"מ נ' גרפופרינט בע"מ (31.7.14) – להלן: "עניין חדשות כוכב הצפון"). פסיקה זו שללה מפורשות את תחולתה של עוולת הפרת חובה חקוקה של עדות שקר. בעניין חדשות כוכב הצפון הודגש, כי הטעם להלכה זו ברור – אם תותר עילת תביעה בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מעדות שקר, המשמעות היא יצירת אפשרויות אי סופיות להגשת תביעות על ידי מי שהפסיד במשפט. אמנם, יש חובה על אדם להעיד עדות אמת על פי הוראות חוק העונשין, אך עפ"י הלכה זו גם אם אדם העיד עדות שקר, אין בכך כדי לבסס נגדו עילת תביעה בנזיקין.

יתרה מזו, הישענות התובע על עניין רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר (מיום 25.12.2003) המוזכר בסיכומיו, אין בה כדי להועיל לתביעתו כאן, באשר נסיבותיו של מקרה זה שונות מענייננו. באותו מקרה נדון מצב בו רשות הדואר הגישה כנגד עובד שלה תלונה למשטרה בגין גניבה לכאורה של ציוד. לאחר חקירה התברר, כי אין יסוד לתלונה והתיק נסגר. בתביעה שהגיש העובד לביהמ"ש השלום בעילת לשון הרע, ולחילופין רשלנות, נפסק כי רשות הדואר הייתה חייבת לצפות שתלונה של עובד בשירותה, ללא בדיקה מספקת עשויה לפגוע בכבודו ובשמו הטוב, כאשר לרשותה עומדת מחלקת ביטחון, שמתפקידה לברר תלונות של גניבות דברי דואר, שבה לא נעשה שימוש במקרה זה. רשות הדואר הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי שביטל את פסק דינו של בימ"ש השלום. העובד הגיש בר"ע לביהמ"ש העליון, אשר החזיר את פסה"ד של בימ"ש השלום על כנו. בהקשר זה, מסכימה אני עם דעתו של ב"כ הנתבעים, כי אין תחולה לעניין רשות הדואר על נסיבות המקרה שלפנינו, שכן לנתבעים לא הייתה חלופה אחרת לטענותיהם ולתלונתם מאשר פנייה למשטרה, כרשות האמונה על בירור סוגי תלונות כגון אלה, כאשר אף בהכרעת הדין שניתנה בעניינו של התובע, מצא בית המשפט כי גם המתלונן (רחמים) קיבל מכה מהתובע בשן שלו, זאת במובחן מעניין רשות הדואר ששם הטלת האחריות נבעה, בעיקרה, מאי שימוש במנגנוני הבירור המצויים בידי רשות הדואר עפ"י דין טרם הגשת התלונה למשטרה.

יודגש, כי בית המשפט בהליך הפלילי לא קבע, כי הנתבעים שיקרו בבית המשפט אלא מצא שעדותם אינה מהימנה עליו, וככזו היא אינה מספיקה בכדי לבסס נגד התובע דכאן הרשעה בפלילים (ראו והשוו: ת"א 10827-01-11 פארטי נ' כהן (26.7.12)).

לדידי, הדברים שנאמרו ביחס לסעיף 237 לחוק העונשין שעניינה עדות שקר נכונים ויפים גם להוראת סעיף 240 לחוק העונשין שעניינה בעדויות סותרות. זאת, כיוון שדרישת 'המהותיות'
מתקיימת בשתי העבירות הנ"ל והיא מהווה אלמנט משותף בשתיהן כדי להביא להרשעה עפ"י סעיפים אלה. משכך, ההלכה בעניין סעיף 237 לחוק העונשין חלה אף היא, מבחינה מהותית, גם בעניין סעיף 240 לחוק העונשין. מטעם זה, יש לדחות את התביעה גם ביחס לטענת הפרת חובה חקוקה העוסקת בעדויות הסותרות.

לפני סיום, מצאתי לנכון להוסיף כי בחקיקה קיים הסדר המבקש למצוא איזון בין האינטרס הציבורי באכיפת הדין, לבין הפגיעה בנאשם בקיום ההליך הפלילי שבעקבותיו יצא זכאי בדין. כך קובעת הוראת סעיף 81 לחוק העונשין, כי "זיכה בית המשפט את הנאשם לאחר שראה כי התלונה שגרמה למשפט הוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד, רשאי הוא לחייב את המתלונן, לאחר שנתן לו הזדמנות סבירה לטעון טענותיו לעניין זה, בתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם והוצאות התביעה, כפי שיקבע בית המשפט". קביעת בית המשפט בהכרעת הדין זיכתה את התובע מחמת הספק, זאת לאחר שהתייחס בית המשפט לכך שהן המתלונן (רחמים) והן הנאשם (התובע) נחבלו במהלך האירוע וכי עדויות כל המעורבים לא אפשרו לו לקבוע אם התקיימו יסודות התקיפה. לטעמי, תרופתו של התובע לקבלת פיצויים בגין הוצאות הגנתו מצויה בהוראת סעיף זה ומקומה היה במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגדו.

למעלה מן הנדרש, אוסיף ואציין כי גם לעניין הנזק לא הרים התובע את העול ולא הוכיח, כי שילם לעו"ד שייצג אותו בהליך הפלילי את הסכומים הנקובים בחשבוניות שצירף לתצהירו, שכן לא ברור אם תשלומים אלה היו בגין הייצוג בהליך הפלילי, אם לאו. יתרה מכך, התובע לא צירף את הסכם שכ"ט, או למצער, לא הזמין את עו"ד שייצג אותו בהליך הפלילי על מנת שיעיד על גובה שכ"ט שגבה ממנו עבור הייצוג בהליך. לכן, גם מטעם זה יש לדחות את התביעה.
סוף דבר

לשיטה אחרונה, אני מורה על דחיית התביעה.

אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
ג' חשוון תשע"ה, 27 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.
















תאמ בית משפט שלום 33538-01/13 מנחם ישראל פרץ נ' רחמים בוכריס, משה בוכריס, אברהם בן גיגי אלמוג ואח' (פורסם ב-ֽ 27/10/2014)