פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על דוד לחיאני

2373/04 בל     18/01/2005




בל 2373/04 המוסד לביטוח לאומי נ' דוד לחיאני




3
בית הדין לעבודה

ב"ל 2373/04
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
18/01/2005

השופט: חיים ארמון
בפני
המוסד לביטוח לאומי

בענין:
המערער
ע"י עו"ד לובנא תלחמי-סוידאן
נ ג ד
דוד לחיאני
המשיב

מטעם המערער - עו"ד וירג'יניה מנסור-ג'בארין
מטעם המשיב - המשיב בעצמו
נוכחים:
פרוטוקול

עו"ד מנסור-ג'בארין:
אני חוזרת על האמור בכתב הערעור.

המשיב:
אני עובד במפעל מתעת, חריטה, כרסום ועיבוד שבבי. אני איש האחזקה היחיד שם. מאז הפציעה המפעל קלט עובד שיעזור לי שיתן מענה לכל העבודה הקשה שלי. לפני כן הייתי עובד אחזקה יחיד.
בגלל מצב כלכלי קשה חזרתי לעבודה למרות הפציעה והאופי שלה. המפעל בא לקראתי וגייס לי עובד שיעזור לי. הלכתי לעבודה "על ארבע" כי לא היתה לי ברירה.
כאיש אחזקה ומתקן מכונות, אני אמור לעבוד בתנאים מאד קשים, כולל התכופפויות ממושכות. לא היתה לי ברירה, חזרתי לעבוד אחרי 3 חודשים. זה קשה לי והעובד שגוייס לעזור לי אינו מיומן כמוני. לכן התפוקה יורדת.
עד היום כושר העבודה שלי אינו כמו לפני הפציעה. אם המפעל ייסגר לא אמצא מקום אחר שתהיה לי בו פריווילגיה כזו כמו שהמפעל נותן לי כעת.
אני לא זקוק לקצבה של הביטוח הלאומי. רוב השנים עבדתי ופרנסתי בכבוד את המשפחה.
ה ח ל ט ה
אני מוצא לנכון להפנות את תשומת לב הצדדים לכך שכפי הנראה נפלה בהחלטת הועדה טעות משפטית אחרת מזו שהמערער טען לה.

כוונתי לכך שהועדה מצאה כי מצבו של המשיב מצדיק קביעת דרגת נכות בשיעור 10% (לפני תקנה 15), אך למרות זאת הסתפקה בקביעת דרגת נכות בשיעור 5% וזאת בשל כך שלא היה ערר מצד המשיב.

על פי הדין וההלכה הפסוקה, הועדה אינה מוגבלת לטענות שהועלו בערר שבפני
ה, כך שנראה לכאורה שכשהועדה מצאה שהמצב של המשיב מצדיק קביעת דרגת נכות בשיעור 10% היה עליה לקבוע למשיב דרגת נכות כזו.

הצדדים זכאים לטעון כעת גם לענין זה.

חיים ארמון
- שופט

הצדדים:
אנו מסכימים שעניינו של המשיב יוחזר אל הועדה על מנת שהועדה תקבע מחדש את דרגת הנכות הבסיסית (לפני התחשבות בתקנה 15). פסק הדין יפנה את תשומת לב הועדה לכך שעליה לקבוע למשיב את דרגת הנכות הבסיסית שהיא מוצאת כמתאימה למצבו, גם אם היא גבוהה מזו שנקבעה על ידי הפוסק הרפואי, וזאת למרות שלא היה ערר מצד המשיב.
בענין תקנה 15 - המחלוקת בינינו נמשכת.
פ ס ק ד י ן
הרקע לערעור והטענות בו

1. ביום 4/5/03, נפל המשיב מסולם בעת עבודתו, ונחבל בגבו ובידו. הפגיעה בגב גרמה לשבר בחוליה l3 וכן בעצם הסיכה. המערער הכיר בנפילה האמורה כתאונת עבודה, ושילם למשיב דמי פגיעה בגין התקופה שמיום 15/5/03 ועד יום 31/7/03.

2. המשיב ביקש לקבוע לו דרגת נכות מעבודה. המשיב נבדק על ידי פוסק רפואי, אשר קבע, ביום 30/5/04, כי החל מיום 1/5/04, יש למערער נכות מעבודה בשיעור 5%, בגין שבר גוף חוליה שהתרפא (לפי פריט 37(8)(א) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (שתיקראנה להלן: "התקנות"). בנוסף, קבע הפוסק הרפואי כי יש להעלות את שיעור הנכות במחצית, ל-7.5%, על פי תקנה 15 לתקנות.

3. המשיב הגיש ערר על החלטתו של הפוסק הרפואי. לטענת המשיב בעררו, טעה הפוסק הרפואי בכך שהפעיל את תקנה 15 "במלואה ובכלל" שכן המשיב חזר לעבודתו הקודמת.

4. הערר הובא לדיון בפני
ועדה רפואית לעררים שדנה בו ביום 15/8/04 (ותיקרא להלן: "הועדה"). הועדה החליטה לדחות את עררו של המערער, תוך שקבעה למשיב דרגת זכות זהה לזו שנקבעה על ידי הפוסק הרפואי.

5. הערעור שבפני
מופנה כנגד החלטתה האמורה של הועדה.

6. לטענת המערער, היתה לועדה טעות משפטית בכך שהיא הפעילה את תקנה 15 למרות שלא נקבע שהמשיב אינו מסוגל לחזור לעבודה ושהנכות הביאה לירידה ניכרת ושלא לזמן מוגבל בהכנסותיו.

7. המשיב טען כי כאיש אחזקה במפעל, הוא כבר אינו מסוגל לעשות את העבודה שעשה טרם התאונה, והוא נעזר כעת בעובד אחר לשם ביצוע העבודות שעשה טרם התאונה.

בחינת החלטת הועדה

8. בחינת הפרוטוקול שערכה הועדה מעלה כי הועדה שמעה מאת המשיב שהוא מתקשה כעת בעבודה מאומצת וכי הוא נעזר בעובד אחר.

9. הועדה בדקה את המשיב וציינה שמבחינת סוג השבר וחומרתו, המצב מתאים לקביעת דרגת נכות בשיעור 10% לפי פריט 37(7(ב) למבחנים שבתוספת לתקנות, אלא שבהעדר ערר של המשיב - הועדה אינה משנה את דרגת הנכות. (בענין זה הושגה הסכמה בין הצדדים, כמפורט לעיל בפרוטוקול).

10. בענין תקנה 15 לתקנות קבעה הועדה כאמור להלן:
"הועדה מצאה שהפעלת תקנה 15 מוצדקת במקרה זה גם לפי תלונות הנבדק וגם לפי חומרת השבר".

11. תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 15 לתקנות קובעת כך:
"(א) הועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה לצד המבחנים או מזו שנקבעה מכוח תקנה 14 או 31(ב) בשים לב למקצועו, ולגילו של הנפגע, ובלבד שדרגת הנכות היציבה כתוצאה משינוי זה לא תעלה על 19% אם דרגת הנכות פחותה מ-20%, ובכל מקרה אחר לא תעלה על 100%.
(ב) הועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו.".

12. מכאן, שטיעונו של המערער מבוסס על האמור בתקנת משנה (ב) לתקנה 15 לתקנות. אכן, על פי תקנת משנה (ב) האמורה, על הועדה להתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו וכאשר הנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו.

תנאים אלה, האמורים בתקנת משנה (ב) לא התקיימו אצל המשיב.

אולם, האם יש ללמוד מכך שהועדה היתה מנועה מלהפעיל את תקנה 15 לתקנות בעניינו של המשיב גם בלא התקיימותם של התנאים האמורים בתקנת משנה (ב) ? לדעתי, התשובה לשאלה זו שלילית - כפי שיוסבר להלן.
15. מטרתה של תקנה 15 לתקנות הינה להביא לאיזון מסויים בין ההוראות האובייקטיוויות המצויות במבחנים - מכח תקנה 11 לתקנות (מבחנים הקובעים שיעורים אחידים לכל פגימה), לבין מצבו הסובייקטיווי של הנפגע, כך שיהיה ניתן לסטות מהמבחנים האחידים, בהתאם למקצועו וגילו של הנפגע.

מכאן, שהשאלה שהיה על הועדה לשאול את עצמה היתה אם נסיבותיו האישיות של המערער, מבחינת מקצועו וגילו - מצדיקות סטיה מדרגת הנכות שנקבעה לפי המבחנים.

אם עמדתו של המערער היתה מתקבלת, התוצאה מכך היתה ערוב תחומין בין ענין ה"מקצוע" לבין ענין "כושר העבודה" (שהוא, למעשה, הנושא של התנאים המנויים בתקנה 15(ב) לתקנות). קבלת עמדת המערער היתה מביאה לכך שאין אפשרות להתחשב ב"מקצוע" באופן נפרד מענין "כושר העבודה".

ערוב תחומין כזה נוגד את ההלכה הפסוקה. ראו בענין זה את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בדב"ע שן/17-01 הטלי - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כב 414. מסקנתו של בית הדין הארצי באותו ערעור (שם, 418), היתה:
"סוף דבר - הערעור מתקבל והעניין מוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתשקול אם יש מקום להפעיל את תקנה 15 לתקנות הנכות בשים לב למקצועו של המערער (בשונה מכושר עבודתו) ...".

16. העובדה שתקנת משנה (ב) מחייבת את הועדה להתחשב במקצועו של הנפגע בקרות תנאים מסויימים, אינה אומרת שסמכותה של הועדה להתחשב במקצועו של הנפגע, כפי שנקבעה בתקנת משנה (א) נשללת בהעדר קיומם של אותם תנאים. לשם הבנת ענין זה, נכון לפנות להיסטוריה התחיקתית של תקנה 15 לתקנות.

בעבר, כללה תקנה 15 גם את תקנת משנה (ג) שבה היו הוראות מתי אין להתחשב במקצוע, ובגיל של הנפגע.
באותה עת, היה ברור כי כוונת מתקין התקנות היתה לקבוע את תקנה 15 באופן הבא:

תקנת משנה (א) - נקטה לשון "רשאית" לגבי האפשרות של הועדה לסטות מדרגת הנכות שבמבחנים בגין הגיל והמקצוע של הנפגע.

תקנת משנה (ב) - הורתה לועדה מתי היא חייבת להתחשב במקצועו של הנפגע.

תקנת משנה (ג) - הורתה לועדה מתי עליה להימנע מלהתחשב בגיל ובכושר העבודה.

אמור מעתה: כשרצה מתקין התקנות להורות לועדה באילו מקרים אין היא אמורה להתחשב בגיל ובכושר העבודה, הוא ידע לקבוע זאת במפורש (כמו בתקנת משנה (ג)).

לפיכך, אם מחוקק המשנה לא נקט ניסוח דומה בתקנת משנה (ב) לענין מקצועו של הנפגע, אין מקום לומר שהמחוקק החליט למנוע מן הועדה להתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לא חל האמור בתקנת משנה (ב).

הפירוש הנכון של תקנה 15 כפי שהיתה בעבר, הוא לדעתי כך:

הכלל נקבע בתקנת משנה (א) המתירה לועדה לסטות מן המבחנים. תקנת משנה (ב) צמצמה את שיקול דעתה של הועדה וחייבה אותה להתחשב במקצועו של הנפגע, כאשר התקיימו התנאים האמורים בתקנת משנה זו ואילו תקנת משנה (ג) מנעה מן הועדה להתחשב בחלק מהקריטריונים, אם הובאו כבר בחשבון.

אמנם כבר בראשית דרכו של בית הדין לעבודה נפסק שאת הביטוי "רשאית" שבתקנת משנה (א) יש לפרש כאילו נאמר שהועדה "חייבת" לשקול את הפעלתה של תקנה 15 (דב"ע לא/25-0 כהן - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע ב 326), אלא שבהטלת החובה על הועדה, על פי ההלכה הפסוקה, לא היה כדי לשנות את פרשנותה של תקנה 15(ב), כמוסבר לעיל. הוא הדין בכך שבוטלה תקנת משנה (ג). כשהמחוקק החליט לבטל את תקנת המשנה שקבעה מתי הועדה לא תתחשב בקריטריונים האמורים בתקנת משנה (א), אין בכך כדי לשנות את פרשנותן של תקנות משנה (א) ו-(ב).
17. לפיכך, גם אם הועדה לא מצאה שהתקיימו התנאים אשר לפי תקנה 15(ב) חייבו אותה להתחשב במקצועו של המשיב, אין זאת אומרת שנשללה סמכותה להתחשב במקצועו מכח הרשות שניתנה לה בתקנת משנה (א).
לסיכום

18. כמוסבר לעיל - אני דוחה את ערעורו של המערער בכל הנוגע לענין תקנה 15 לתקנות.

19. אני קובע כי הועדה טעתה, טעות משפטית אחרת מזו שהמערער טען לה, וזאת בכך שלמרות שמצאה כי מצבו של המשיב מצדיק קביעת דרגת נכות בסיסית בשיעור 10% (לפי פריט 37(7)(ב) למבחנים שבתוספת לתקנות), היא קבעה למערער דרגת נכות בסיסית בשיעור 5% רק בשל כך שלא היה ערר מצד המשיב.

בענין זה, אני נותן תוקף של

פסק דין
להסכמה בין הצדדים כפי שפורטה לעיל בפרוטוקול.

לפיכך, אני מורה שעניינו של המשיב יוחזר אל הועדה על מנת שהועדה תקבע מחדש את דרגת הנכות הבסיסית (לפני התחשבות בתקנה 15).

תשומת לב הועדה מופנית לכך שעל פי הדין וההלכה הפסוקה עליה לקבוע למשיב את דרגת הנכות שהיא מוצאת כמתאימה למצבו, גם אם היא גבוהה מזו שנקבעה על ידי הפוסק הרפואי, וזאת למרות שלא היה ערר מצד המשיב.

20. בשל דחיית טענותיו של המערער בערעורו, אני מחייב את המערער לשלם למשיב את הוצאות המשפט בסך 250 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/3/05 אם לא ישולמו לפני כן.

21. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על

פסק דין
זה תוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, ח' בשבט תשס"ה (18 בינואר 2005), במעמד הצדדים.
חיים ארמון
- שופט
ענבל








בל בית דין אזורי לעבודה 2373/04 המוסד לביטוח לאומי נ' דוד לחיאני (פורסם ב-ֽ 18/01/2005)