פסקי דין על מוחמד קבלאוי | פסקי דין על ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ

34937-09/12 סעש     10/11/2014




סעש 34937-09/12 מוחמד קבלאוי נ' ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בחיפה


סע"ש 34937-09-12



בפני
כב' השופט
אסף הראל
נציג
ציבור (עובדים)
מר יהודה בן סימון
נציג ציבור (מעסיקים)
מר פסח דוד

ה
תובע:
מוחמד קבלאוי
, ת.ז.
027542430
ע"י ב"כ: עו"ד ס' חיאט
-

ה
נתבע
ת:
ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ
, ח.פ. 511599854
ע"י ב"כ: עו"ד מ' צדוק



פסק דין


1.
התובע הועסק על ידי מעסיקה אחת כעובד שכיר בתפקיד גנן.
לאורך השנים בוצעה עבודתו באתרים שונים, אולם בחצי השנה האחרונה להעסקתו אצל מעסיקה זו בוצעה העבודה באתר אחד.
מיד בתום העסקתו אצל אותה מעסיקה, החל להיות מועסק – באותו תפקיד ובאותו מקום – על ידי חברה שניה.
כנגד המעסיקה הראשונה ניתן צו פירוק והיא אינה צד להליך כאן.
התובע עותר בתביעה כאן לחייב את המעסיקה השניה – היא הנתבעת כאן - לשלם לו זכויות שונות בגין תקופת עבודתו אצל אותה מעסיקה שניה.
כן עותר הוא לחייב את המעסיקה השניה לשלם לו זכויות שונות המגיעות לו, לטענתו, בגין עבודתו אצל המעסיקה הראשונה, לרבות בגין התקופה שקדמה לעבודה באתר האחרון בו הוצב.
הנתבעת מכחישה את טענות התובע ואת זכאותו לסעדים הנתבעים על ידו.


2.
על התשתית העובדתית הבאה לא היתה מחלוקת.
לפי תשתית מוסכמת זו, הועסק התובע כעובד שכיר בעבודות גינון על ידי א.ש. דהן שירותי גינון בע"מ (להלן – דהן) ובהמשך על ידי הנתבעת.
על תנאי העסקת התובע אצל הנתבעת ואצל דהן חלו הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות (להלן – צו ההרחבה).
תקופות ההעסקה היו כדלקמן: אצל דהן עבד התובע בתקופה שראשיתה 1.7.01 ועד 31.5.11; אצל הנתבעת עבד התובע בתקופה שראשיתה 1.6.11 ועד 14.12.12.
שכרו של התובע שולם על פי תלושי השכר שהנפיקו דהן, ובהמשך- הנתבעת.
בין התובע לנתבעת לא נכרת הסכם העסקה בכתב ולא ניתנה לו הודעה בכתב על תנאי העסקה.
בנוסף, התובע לא החתים כרטיס נוכחות, והנתבעת או דהן לא ניהלו לגביו פנקס שעות עבודה.

3.
החל מחודש 12/2010 עבד התובע בפועל בגינון בקצרין אצל דהן.
לפני כן עבד בחיפה, במעלות ובאור עקיבא (סעיף 13 לתצהיר התובע).
החל ממועד תחילת העסקתו בנתבעת המשיך התובע לעבוד בגינון בקצרין.
לאחר תחילת עבודתו בנתבעת, ובעקבות דרישת התובע, הנפיקה הנתבעת תלוש שכר מתוקן לחודש 8/2011 בו תוקן ותק העבודה, כך שבמקום "תאריך ותק: 01/06/2011" נרשם "תאריך ותק: 01/07/01".
הנתבעת הסכימה לראות בכל הקשור לתשלום זכויות חופשה והבראה את ותקו של התובע אצלה ככזה מיום 1.7.01.
החל מחודש 6/2011 – היינו, ממועד תחילת העבודה אצל הנתבעת – הסיע התובע, שהוא תושב מעלות תרשיחא, עובדים של הנתבעת מכפר יאסיף ואבו סנאן לקצרין הלוך וחזור, מדי יום עבודה.
זאת בנוסף לעבודתו כגנן.

4.
עוד אין חולק כי התובע פוטר על ידי הנתבעת; ניתן לו מכתב פיטורים הנושא תאריך 15.11.12; וסיום עבודתו בנתבעת היה באמצע חודש 12/2012.
התובע לא זומן בכתב לשימוע עובר לפיטוריו.
הנתבעת לא שילמה לתובע מענק שנתי, תוספת משפחה או דמי כלכלה.

5.
את תביעתו של התובע לחייב את הנתבעת בתשלום זכויות שלטענתו חבה לו דהן, יש להבין לאור העובדה כי כנגד דהן ניתן צו פירוק ביום 15.7.13 (דברי באת כח התובע, עמוד 1 לפרוטוקול).
התובע הגיש תביעת חוב למפרקה של דהן, אולם לטענתו לאור המגבלות הקבועות בפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי), לא יוכל להיפרע בתביעת החוב מכל זכויותיו, ועל כן עומד הוא על התביעה כנגד הנתבעת, תוך שנטען כי כל סכום שישולם לו בתביעת החוב יקוזז על ידו ממה שיפסק לו כאן מהנתבעת (דברי באת כח התובע, בעמוד 8 לפרוטוקול).

6.
התובע העיד מטעמו.
כן העידו מטעם התובע איאד עבד אלעאל (להלן – עבד אלעאל) ו-ישראל אלקובי (להלן – אלקובי) שהועסקו אף הם בעבודות גינון על ידי דהן, והחל מחודש 6/2011 הועסקו על ידי הנתבעת.
מטעמה של הנתבעת העיד אבי ליבוביץ, חשב הנתבעת (להלן – ליבוביץ).

האם יש לחייב את הנתבעת בתשלום חובות דהן לתובע
7.
כפי שהתברר בפני
נו, בין הנתבעת לבין דהן שררו יחסים של קבלן וקבלן משנה, בהתאמה.
יחסים אלו נוצרו בסוף חודש 11/2010 - עת הנתבעת התקשרה עם המועצה המקומית קצרין בחוזה לשם אספקת שירותי גינון בקצרין – והנתבעת ודהן כרתו לצורך זה הסכם בכתב בחודש 11/2010 (נספח י' לתצהיר התובע; נספח 1 לתצהיר ליבוביץ; עדות ליבוביץ בעמוד 20 לפרוטוקול).
אין טענה של התובע – וממילא הדבר לא הוכח – כי לנתבעת היה קשר כלשהו להעסקתו בדהן בתקופה שלפני חודש 12/2010.
מכאן, שבמשך שנים ארוכות בהן עבד התובע בדהן, נעשה הדבר מבלי שיש קשר כלשהו לנתבעת.
רק בחודש 12/2010 נכנסה הנתבעת לתמונה – בכך שדהן ביצעה עבורה את עבודות הגינון בקצרין כקבלן משנה (סעיף 10 לתצהיר ליבוביץ).

8.
תחילת העסקתו של התובע אצל הנתבעת ארעה בשל כך שבסוף חודש מאי 2011 הפכה דהן למוגבלת בהתאם להוראות בנק ישראל, ולא יכולה היתה עוד לשלם לעובדיה את שכרם (סעיף 12 לתצהיר ליבוביץ).
בעקבות חוסר יכולתה של דהן לשלם לעובדיה - ביניהם התובע- את שכרם, החליטה הנתבעת החל מתחילת חודש 6/2011 לבצע בעצמה את עבודות הגינון בקצרין, אותן עבודות שדהן אמורה היתה לבצע עבורה כקבלן משנה.
יצויין כי אפשרות זו ממילא עמדה לנתבעת לפי סעיף 9(ב) לחוזה בינה לבין דהן (נספח 1 לתצהיר ליבוביץ).
במסגרת זו פנתה הנתבעת לעובדי דהן בפרויקט בקצרין – ביניהם התובע - וביקשה לקלוט אותם לעבודה אצלה.
כך עולה מעדות ליבוביץ (סעיפים 12-14 לתצהירו;


עדותו בעמוד 17 לפרוטוקול).
עדות זו לא נסתרה.
היא זוכה לעיגון מעצם העובדה שניתן בהמשך צו לפירוקה של דהן ומעצם העובדה שאף בעליה של דהן – מר דהן – נקלט באותו מועד לעבודה כעובד שכיר בנתבעת והועסק בפרויקט הקשור למשרד הבטחון (עדות ליבוביץ בעמוד 18 לפרוטוקול).

9.
התובע טוען כי הנתבעת נטלה על עצמה את חובות דהן כלפיו – בגין זכויותיו כעובד שכיר בעת שהועסק על ידי דהן – מכח הסכמה שנתנה הנתבעת.
לטעמנו, טענה זו לא הוכחה.
אין לקבל את טענת התובע (סעיף 3 לתצהירו) כי בעליה של חברת דהן הבטיח לו כי הנתבעת תישא במלוא חובות דהן כלפיו.
בעליה של דהן לא הובא למתן עדות, ובענין זה הנטל מוטל על התובע.
גם אם היינו מקבלים את טענת התובע – ולא כך הדבר - כי בעלי חברת דהן נתן הבטחה כזו, התובע אינו מסביר כיצד יש בה לחייב את הנתבעת, שהיא אישיות משפטית נפרדת ומובחנת מדהן.
טענה נוספת של התובע היא כי ליבוביץ מסר לתובע – עת החל לעבוד אצל הנתבעת – כי זכויותיו שמורות אצל הנתבעת (סעיף 5 לתצהיר התובע; עדותו בעמוד 14 לפרוטוקול).
בעדותו, שלל זאת ליבוביץ.
הוא הסביר כי כאשר נקלט התובע לעבודה בנתבעת הסכימה הנתבעת לשלם לו אך את דמי ההבראה שדהן נותרה חבה לו בגין שנת ההעסקה האחרונה.
בנוסף, הסכימה הנתבעת ליטול על עצמה את יתרת ימי החופשה שדהן נותרה חבה לתובע עם סיום העסקתו שם (סעיף 26 לתצהירו; עדותו בעמוד 19 לפרוטוקול).
גרסתו של ליבוביץ היתה מקובלת עלינו.
היא עולה בקנה אחד עם תלושי השכר שהנפיקה הנתבעת בזמן אמת.
כך, בתלוש שכר 7/11 – שהוא חודש ההעסקה השני של התובע אצל הנתבעת - הכירה הנתבעת ביתרת חופשה שנתית של 17 ימים העומדת לרשות התובע אצלה.
כך, בתלוש שכר 9/11 – בחלוף
ארבעה חודשי העסקה בנתבעת – שילמה הנתבעת לתובע שישה ימי הבראה. בניגוד לדמי ההבראה וליתרת החופשה, אין רואים בתלושי השכר הכרה של הנתבעת בחבותה לשאת בחובות דהן כלפי התובע בגין תקופת העסקתו של התובע אצל דהן ברכיבים אחרים.
נכון הדבר כי בתלוש שכר של חודש 8/2011, שהודפס ביום 14.9.11, שינתה הנתבעת את וותק התובע באופן שבמקום וותק שראשיתו ב- 1.6.11, נרשם וותק שראשיתו 1.7.01.
תיקון זה נעשה לאחר שהתובע פנה לנתבעת בכתב באמצעות באי כוחו (נספח א' לתצהיר התובע; עדות ליבוביץ בעמוד 19 לפרוטוקול). בפני
ה זו בכתב של התובע אל הנתבעת, דרש, בין היתר, כי הנתבעת תסדר את תלושי השכר ותבטיח בכתב את שמירת זכויותיו לגבי התקופה שבה הועסק אצל דהן.
לאחר שהנתבעת שינתה את הוותק בתלושי השכר, ציין התובע במכתב נוסף לנתבעת מיום 4.10.11 (נספח ג' לתצהיר התובע), כי אין בשינוי זה כדי לענות על דרישתו כי תובטח בכתב שמירת מלוא זכויותיו בתקופה בה הועסק על ידי דהן.
התובע לא זכה לקבל מענה בכתב לאף אחת מפניותיו.
לאור דרישת התובע כי הנתבעת תישא בחובות דהן כלפיו, נפגשו התובע וליבוביץ (סעיף 5 לתצהיר התובע; עדותו בעמוד 14 לפרוטוקול; סעיף 18 לתצהיר ליבוביץ; עדותו בעמודים 18-19 לפרוטוקול).
בפגישה זו, לפי ליבוביץ, הובהר לתובע כי הנתבעת תכיר בימי החופשה שצבר התובע אצל דהן, וכן כי הנתבעת מוכנה לשלם לו את דמי ההבראה שנצברו בשנת עבודתו האחרונה אצל דהן, וזאת לפנים משורת הדין, וללא קשר לדהן.
כאמור, טענה זו של הנתבעת מוצאת תימוכין בתלושי השכר שהונפקו לתובע על ידי הנתבעת במהלך חודשים 7-9/2011.
מנגד, התובע לא הציג אף ראיה שיש בה כדי לאשש את טענתו לגבי הכרתה של הנתבעת בחובות דהן, מעבר להסכמתה בדבר דמי ההבראה וחופשה כאמור.
לפי התובע, הוא לא השלים עם השינויים בתלושי השכר שלו, ומשלא קיבל הבטחה בכתב כי כל הזכויות אותן צבר בתקופת עבודתו אצל דהן נשמרות לו, הגיש הוא את התביעה בתיק כאן (סעיף 9 לתצהירו).
בכתב התביעה המקורי – שהוגש עובר לסיום העסקת התובע בנתבעת - עתר התובע לתשלום זכויות כספיות שונות המתייחסות הן לתקופת העסקתו בדהן והן לתקופת עבודתו אצל הנתבעת.
אנו קובעים כי הגשת התביעה אינה מהווה ראיה התומכת בטענות התובע.
זאת, מאחר ועצם העובדה שאליבא דתובע הנתבעת אינה לוקחת על עצמה את חובות דהן אינה מוכיחה שמלכתחילה הנתבעת אכן התחייבה לעשות כן.

10.
בעצם העובדה שהנתבעת נאותה לתקן את הוותק בתלושי השכר של התובע באופן שיירשם כי הוותק הוא מיום 1.7.01, אין ללמד כי הסכימה ליטול על עצמה את חובות דהן כלפי התובע.
לוותק של התובע יש השלכה על אופן חישוב זכויות מסוימות של התובע בגין עבודתו בנתבעת.
כך, למשל, חישוב דמי מחלה ופדיון חופשה שנתית הינו תלוי ותק במקום העבודה ולא תלוי ותק אצל מעסיק מסוים (סעיף 4(א) לחוק דמי מחלה, התשל"ו – 1976; סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951).
מכאן, שהסכמתה של הנתבעת לתקן את הוותק בתלוש השכר אינה מלמדת בהכרח כי הסכימה ליטול על עצמה את חובות דהן כלפי התובע.
הסכמה שכזו כלל לא הוכחה בפני
נו, פרט להסכמתה של הנתבעת לשאת בחלק מחובות דהן כלפי התובע בגין דמי הבראה וחופשה שנתית כמפורט לעיל.
היא גם אינה מלמדת כי הנתבעת הסכימה ליטול על עצמה לחשב את כל זכויות התובע אצלה על פי ותק זה.
מעדותו של ליבוביץ עלה כי ההכרה בוותק מ- 1.7.01 היתה לצרכי הבראה וחופשה בלבד (עמוד 19 לפרוטוקול).
גרסתו זו מקובלת עלינו שכן יש לה עיגון, מזמן אמת, בתלושי השכר של החודשים 7-9/2011 בהם הכירה הנתבעת בזכות התובע לימי חופשה והבראה הנובעים מתקופת העסקתו בדהן.


11.
יש אף לדחות את טענת התובע המבקש להסתמך על הסכם פשרה שנכרת בין הנתבעת לבין עבד אלעאל, בעקבות תביעה שהאחרון הגיש כנגד דהן והנתבעת לאחר פיטוריו.
עיון בהסכם הפשרה (נספח ה' לתצהיר התובע) מעלה כי אין בו הסכמה כלשהי לפיה הנתבעת נוטלת על עצמה את חובות דהן כלפי עבד אלעאל.
נכון הדבר שכתב התביעה שהגיש עבד אלעאל כלל תביעה לתשלום זכויות בגין התקופה שעד חודש 6/11, היא התקופה בה הועסק על ידי דהן (נספח ד' לתצהיר התובע; סעיפים 4 ו- 9 לתצהיר עבד אלעאל).
אלא שאין לדעת מה עמד בבסיס שיקולי הנתבעת עת כרתה עם עבד אלעאל הסכם פשרה בו שילמה לו 16,000 ש"ח בגין פיצויי פיטורים (נספח ה' לתצהיר התובע).
כך, למשל, יתכן שסברה כי קיים מבחינתה סיכון כספי הקשור לתקופת העסקתו בנתבעת, אף אם ביטוי לסיכון זה לא נמצא מפורשות בכתב התביעה.
זה טיבם של הסכמי פשרה.
אין מקום כיום לקרוא לתוכם את שלא נאמר בהם מפורשות, ואין לפרשם ככאלה המבטאים נכונות של הנתבעת ליטול על עצמה את חובות דהן כלפי אלעאל או כלפי התובע.
אנו אף דוחים את טענת התובע ככל שזה מבקש להסתמך על הסכם הפשרה אשר נכרת בין הנתבעת לאלקובי, במסגרת תביעה אותה הגיש אלקובי כנגד דהן והנתבעת.
ראשית, בתביעה זו עתר אלקובי מפורשות לזכויות אשר קמו לו, לטענתו, מתקופת עבודתו אצל השתיים.
שנית, התובע לא הציג בפני
נו את נוסח הסכם הפשרה.
שלישית, מתצהירו ומעדותו של אלקובי לא עלתה טענה מפורשת לפיה הנתבעת לוקחת על עצמה את חובות דהן (עמוד 12 לפרוטוקול).

12.
יש לדחות את טענת התובע בדבר תחולת סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן - חוק הגנת השכר).
עצם העובדה שהתובע עבד בתקופה מסוימת אצל דהן ומיד אחר כך המשיך לעבוד בנתבעת, אינה מקימה לו בהכרח זכות כי הנתבעת תישא בחובות דהן כלפיו.
אין לבלבל בין חובת הנתבעת ליתן לתובע זכויות שונות כשהיא מתחשבת
- באופן חישובן – בוותק מלא או חלקי של התובע במקום העבודה, לבין הטלת אחריות על הנתבעת לשאת במלוא חובותיה של המעסיקה הקודמת - היינו דהן.
על מנת שתוטל על הנתבעת, מכח סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, חבות לשאת בחובות דהן כלפי התובע, יש צורך בהתקיימות התנאים הקבועים באותו סעיף בחוק.
נדרש שמפעל יעבור מיד ליד, או כי יחולק או ימוזג.
תנאים אלו – שעל התובע להוכיחם – כלל לא הוכחו במקרה דנן.
ראשית, אין כל טענה – וממילא ראיה – כי הנתבעת רכשה את דהן או כי נכרת בין דהן לנתבעת חוזה למיזוגה של דהן בתוך הנתבעת.
גם בפועל לא הוכח כי דהן מוזגה לתוך הנתבעת.
כך, התובע לא הוכיח כמה מתוך עובדי דהן נקלטו לעבודה בנתבעת בחודש 6/2011.
כך, התובע לא הוכיח מה היו הפרויקטים השונים בהם עסקה דהן והאם הנתבעת המשיכה – מעבר לפרויקט בקצרין ולפרויקט אחר הקשור למשרד הבטחון (עדות ליבוביץ בעמוד 18 לפרוטוקול; סעיף 3 לתצהיר אלקובי) – לבצעם במקום דהן.
כך, לא הוכח כי הנתבעת נטלה על עצמה את חובותיה העסקיים של דהן- בין במלואם ובין בחלקם.


13.
בהקשר זה גם לא הוכח כי נכסי דהן הועברו לידי הנתבעת.
באשר לשימוש בכלי העבודה, התברר כי לאחר חודש 6/2011 המשיך התובע לעשות שימוש בכלי גינון – חרמשים, מפוחים, מרססים, כלים ידניים - שהיו שייכים בעבר לדהן (סעיף 13 לתצהיר התובע).
ליבוביץ הסביר בעדותו כי כלי עבודה אלו היו כלים מתכלים וכי המשיכו לעשות בהם שימוש עד שהנתבעת רכשה כלים חדשים (עמוד 20 לפרוטוקול).
עוד התברר כי לאחר חודש 6/2011 המשיך התובע לעשות שימוש ברכב שהעמידה לרשותו דהן.
ליבוביץ הסביר בעדותו כי הרכב היה רשום על שמה של דהן, וכי דהן והנתבעת הסכימו כי הנתבעת תעשה בו שימוש כדי לאפשר לדהן, בצורה זו, לפרוע חוב כספי שחבה לנתבעת באותו מועד בשל מקדמות ששולמו לה (עדותו בעמודים 20-21 לפרוטוקול).
לא מצאנו טעם שלא לקבל את גרסתו של ליבוביץ.
גרסתו סבירה בשים לב לכך שבין הנתבעת לבין דהן שררו יחסים של קבלן וקבלן משנה, יחסים במסגרתם עשויה היתה דהן להיות חבה כספים לנתבעת.
אין היא מצביעה על העברת נכסים של דהן לנתבעת.
באשר לרכב יש לזכור כי זה נשאר רשום על שמה של דהן ולא הועבר על שמה של הנתבעת.
באשר לכלי הגינון, ההסבר בדבר היותם כלים מתכלים מקובל עלינו.
ממילא נראה כי מדובר בכלים שערכם אינו גבוה, והתובע לא הוכיח אחרת.
לאור כל אלה, התמונה שנפרשה בעיננו אינה של העברת דהן לנתבעת או מיזוגה לתוך הנתבעת.
תחת זאת התמונה המצטיירת היא של קבלן משנה- היא דהן- שקרס מבחינה כלכלית, ולא יכול היה עוד לשלם את שכר עובדיו ביניהם התובע, והקבלן הראשי- היא הנתבעת- בא ונוטל על עצמו את ביצוע העבודה שבוצעה עד אותו מועד על ידי קבלן המשנה, מתוך מטרה לצמצם את נזקיו של הקבלן הראשי.
יש לזכור כי הנתבעת היתה מחוייבת כלפי המועצה המקומית קצרין– מכח חוזה - לביצוע עבודות הגינון שם, שאם לא כן רשאית היתה המועצה המקומית, בהתאם לאותו חוזה, לבצע את העבודה בעצמה על חשבון הנתבעת (נספח י' לתצהיר התובע).
בכך שהנתבעת החלה לבצע את העבודה בקצרין שבוצעה עד אותו מועד על ידי דהן, תוך שהיא קולטת לשם כך את עובדי דהן שעסקו באותו פרויקט, אין ללמד כי מפעלה של דהן הועבר מדהן לנתבעת, או כי דהן מוזגה לתוך הנתבעת.
לא מתקיים כאן הרציונל הטמון בסעיף 30(א) לחוק הגנת השכר.
הרציונל האמור מתקיים כאשר מעסיק רוכש מפעל אחר (או ממזג אותו לתוכו), נהנה מנכסיו השונים של אותו מפעל אחר, ובשל כך נתפס כמחויב לשאת בחובות אותו מפעל אחר כלפי עובדיו.
רציונל זה אינו מתקיים כאן.
זאת מאחר ודהן קרסה כלכלית, ולא יכולה היתה להמשיך בביצוע חובותיה כקבלן משנה.
לא הוכח כי מקריסה כלכלית זו צמחה לנתבעת תועלת כלשהי.

14.
נכון הדבר שהנתבעת – עת קלטה את התובע לשורותיה – נהנתה מהנסיון שצבר התובע כגנן בקצרין כאשר הועסק על ידי דהן.
אלא שבהנאתה זו של הנתבעת מהנסיון שצבר התובע אין כדי להטיל עליה לשאת בחובות דהן כלפי התובע ויש לדחות את טענת התובע בענין זה.
אין בכך כדי להוות העברת מפעל מיד ליד כאמור בסעיף 30(א) לחוק הגנת השכר.
התמורה אותה נותנת הנתבעת בגין הנסיון שצבר התובע כגנן בעת עבודתו בדהן בקצרין באה לידי ביטוי בחובתה של הנתבעת – מכח הוראות חוקים וצווי הרחבה- לחשב זכויות מסוימות להן זכאי התובע בגין תקופת העסקתו בנתבעת, תוך שהיא מביאה בחשבון את ותק התובע במקום העבודה ולא רק את הוותק אצל הנתבעת.


מהו ותק התובע במקום העבודה
15.
את ותקו של התובע ב"מקום העבודה" יש לבחון בהתאם לרכיבי התביעה השונים להם הוא עותר.
אמנם, אין חולק כי בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת עבור התובע מצויין ותק מיום 1.7.01, אולם על יסוד מסקנותינו לעיל, אנו קובעים כי יש לפרש ותק זה בצמצום.
עצם העובדה כי הנתבעת שינתה את רישום הוותק בתלוש השכר של התובע ל-1.7.01 אינו מהווה הודאה מטעמה כי יש למנות ממועד זה את ותק התובע לצורך הכרה בכלל רכיבי התביעה.
שינוי רישום זה יש לבחון לפי אומד דעתה של הנתבעת, עת ביצעה שינוי זה.
כפי שהוסבר לעיל, יש להבחין בין ותקו של התובע לצורך חישוב זכאותו לפדיון חופשה ודמי הבראה, לבין זכאותו לפיצויי פיטורים או תוספת משפחה, דמי כלכלה או מענק שנתי.
בכל הנוגע לרכיבים דמי הבראה ופדיון חופשה, עמדנו כבר על הטעמים בגינם יש לקבוע כי הנתבעת לקחה על עצמה להכיר במלוא ותקו של התובע אצל דהן- היינו מיום 1.7.01- ולשלם לו עבור רכיבים אלו באופן הבא: פדיון חופשה- לפי מספר הימים שנצברו לתובע בתקופת עבודתו אצל דהן, ודמי הבראה- עבור שנת עבודתו האחרונה אצל דהן, תוך הכרה בוותק שנצבר לו בעבודתו אצל דהן לצורך חישוב מספר הימים שישולמו בגינם דמי הבראה על ידי הנתבעת.
הכרה של הנתבעת בזכאותו של התובע לרכיבים אלה באה לידי ביטוי בתלושי השכר שהונפקו לו בסמוך לתחילת עבודתו אצל הנתבעת.

16.
באשר לרכיב התביעה של פיצויי פיטורים, חולשת על זכאותו של התובע לרכיב זה הוראת סעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים).
בהתאם לאמור בסעיף זה, ותקו של התובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים יחושב מיום 1.12.10- הוא המועד בו החל התובע לעבוד בקצרין מטעם דהן.
לפני מועד זה, עבד התובע מטעם דהן במקומות אחרים.
לאחר שהוצב לעבודה על ידי דהן בקצרין, ועבד שם בפועל חצי שנה, חל שינוי בזהות המעסיקים באופן שהנתבעת היתה למעסיקה של התובע.
מכח הוראת סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים רק בגין הוותק שלו במקום העבודה, היינו הוותק באתר העבודה בקצרין.
כפי שקבענו לעיל, לא הוכח בפני
נו כי לנתבעת היה קשר עם דהן בתקופה שקדמה להצבת התובע לעבודה על ידי דהן בקצרין בחודש 12/2010.
מכאן שאין לראות בנתבעת ככזו החייבת לשלם פיצויי פיטורים גם בגין התקופה שקדמה לחודש 12/2010.
יש לדחות את טענת התובע כי יש לראות בו כעובד המוצב באתרים שונים.
בענייננו הצבתו לעבודה בקצרין החל מחודש 12/2010 היתה קבועה ולא נטען- וממילא לא הוכח- כי התובע הוצב החל מתקופה זו באתרים נוספים.
מכאן שבפני
נו מקרה של עובד שמקום ביצוע עבודתו היה אחד וקבוע, היינו בקצרין.
לא הוכח בפני
נו כי הכרתה של הנתבעת בוותקו של התובע מיום 1.7.01 כללה בתוכה הסכמה לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור גבוה מזה בו היא מחויבת לפי הוראות סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים.
לכך מתווספת העובדה שנראה בעינינו לא צודק להטיל על הנתבעת חובת תשלום פיצויי פיטורים גם בגין כל תקופת העסקת התובע בדהן ולפטור את דהן מחובה זו, גם אם מדובר במימוש זכות לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי.
יש לזכור כי מעצם חילופי המעסיקים, ובשים לב לקביעתנו כי הנתבעת לא אמורה היתה לחוב בחובות דהן כלפי התובע, זכאי היה התובע כי דהן תשלם לו פיצויי פיטורים בגין תקופת העסקתו אצלה.
זאת, משיש לראות בדהן כמי שפיטרה את התובע עת לא יכולה היתה עוד- מסיבות תזרימיות- להמשיך ולשלם לו החל מ-6/11 את שכרו.


17.
באשר לרכיבי התביעה של פיצוי בגין הפרשות בחסר לפנסיה; תוספת משפחה; דמי כלכלה; מענק שנתי; ותוספת ותק-
אנו קובעים כי ככל שהדבר רלבנטי לאיזה מרכיבים אלה, יש לראות את ותקו של התובע מיום 1.12.10- היינו, המועד בו החל התובע לעבוד בקצרין.

18.
התוצאה הינה כי הנתבעת אינה חבה בחובות דהן כלפי התובע.
יחד עם זאת, היא כן חייבת לחשב את זכויות התובע אצלה תוך התחשבות בוותק במקום העבודה, היינו בקצרין, החל מחודש 12/2010.
זאת, פרט לשני הרכיבים- פדיון חופשה ודמי הבראה- אשר מכח הסכמתה של הנתבעת, עליה לשאת בהם בהתאם לוותקו של התובע אצל דהן, היינו מיום 1.7.01.


פדיון חופשה
19.
כאמור, נטלה על עצמה הנתבעת לשאת בחבות דהן כלפי התובע בגין יתרת החופשה שהגיעה לו במועד סיום העסקתו בדהן (סעיף 18 לתצהיר ליבוביץ). מתלושי השכר עולה כי מתכונת העסקת התובע – הן בדהן והן בנתבעת – היתה של שישה ימים בשבוע.
מתכונת זו גם עולה בקנה אחד עם החוזה שנכרת בין הנתבעת לבין המועצה המקומית קצרין במסגרתו נדרשה הנתבעת לספק שירותי גינון במשך שישה ימים בשבוע (סעיף 7(ג) לנספח י' לתצהיר התובע).
תביעתו של התובע ברכיב זה מתייחסת לשלוש השנים האחרונות הנמנות ממועד סיום העסקתו בנתבעת, היינו החל משנת 2010.
חישוב זכאות התובע לחופשה שנתית ייעשה על פי ותק הנמנה מיום 1.7.01.
בגין שנת 2010, אז היה ותק העבודה של התובע כ- 8.5 שנים, זכאי היה התובע על פי צו ההרחבה ל-20 ימי חופשה.
בשנת 2011, אז היה ותק העבודה של התובע כ-9.5 שנים, זכאי היה התובע על פי צו ההרחבה ל-24 ימי חופשה.
בגין, שנת 2012, אז היה ותק העבודה של התובע כ- 10.5 שנים, זכאי היה התובע על פי צו ההרחבה ל- 26 ימי חופשה.
יובהר, כי על אף שבשנה זו עבד התובע רק 0.95 משנה מלאה, מצאנו כי זכאי הוא לפדיון עבור שנה מלאה, וזאת משיש לחשב את זכאותו לפדיון חופשה עבור שלוש השנים האחרונות להעסקתו.
מכאן, עולה כי סך הכל זכאי היה התובע בשלוש השנים שקדמו לסיום העסקתו בנתבעת ל- 70 ימי חופשה.

20.
התובע אינו מכחיש כי הרישום בתלושי השכר בדבר ניצול ימי חופשה- אכן משקף ימי חופשה שנוצלו בפועל (דברי באת כוחו בעמוד 16 לפרוטוקול).
על פי תלושי השכר ניצל התובע בחודש 8/2010 ארבעה ימי חופשה.
כאשר הועסק אצל הנתבעת ניצל תשעה ימי חופשה ובנוסף שולמו לו 25.5 ימים כפדיון חופשה, בתלוש שכר 12/2012.
סך הכל ניצל התובע או שולמו לו כפדיון 38.5 ימים בגין רכיב זה.
לאור זאת, נותרת לזכות התובע יתרה של 31.5 ימי חופשה, אותם על הנתבעת לשלם לו.
התשלום ייעשה לפי שכר יומי של 274 ש"ח שהוא תוצאת חילוק השכר ברוטו ששולם לתובע בנתבעת (6,822 ש"ח)
יחד עם תוספות משפחה וותק- בשיעורים כפי שיפורט בהמשך- במתכונת העסקה של 25 ימים בחודש. סך הכל על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בסך 8,631 ש"ח.
סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום סיום העסקת התובע בנתבעת, היינו החל מיום 14.12.12.

דמי הבראה
21.
הנתבעת נטלה על עצמה לשלם לתובע את חובה של דהן כלפיו בגין דמי הבראה
בשנת העסקתו האחרונה של התובע בדהן (סעיף 18 לתצהיר ליבוביץ; עדותו בעמודים 18-19 לפרוטוקול).
משמעות הדבר היא כי יש לחשב את זכאות התובע לדמי הבראה בגין תקופה של שנתיים וחצי שקדמו לסיום העסקתו בנתבעת.
במחצית שנת 2010 עמד ותק התובע על כתשע שנים, ולכן בהתאם לצו ההרחבה זכאי היה לעשרה ימי הבראה בגין שנה זו.
נתון זה תקף גם לשנים שאחר כך, ועד מועד סיום העסקתו בנתבעת.
התוצאה היא שבשנתיים וחצי האחרונות שקדמו לסיום העסקתו בנתבעת, זכאי היה התובע ל-25 ימי הבראה.
הנתבעת שילמה לתובע 12 ימי הבראה במסגרת תלושי השכר של 9/2011 ו-7/2012.
על כן הנתבעת נותרה חבה לתובע 13 ימי הבראה, אותם עליה לשלם לפי התעריף שעמד בתוקף במועד סיום העסקת התובע, היינו סכום יומי של
371 ש"ח.
סך הכל חבה הנתבעת לתובע בגין דמי הבראה סך של 4,823 ש"ח.
התובע עתר בגין רכיב זה לסך של 2,808 ש"ח וסכום זה אנו פוסקים לו.
הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 14.12.12.

דמי חגים
22.
בכל תקופת העסקתו של התובע בנתבעת היה התובע עובד במשכורת.
הוא לא היה עובד בשכר.
כך עולה מתלושי השכר, וכך גם הוסכם על הצדדים בדיון מיום 21.11.13.
זאת ועוד.
עיון בתלושי השכר מעלה כי כאשר חלו חגים לא הופחת שכרו של התובע בנתבעת.
משכך, אין לומר כי לתובע זכאות לתשלום בגין רכיב זה.

23.
באשר לטענה המופיעה בתצהירו של התובע, לפיה תמיד עבד או היה תורן בימי חג- הרי דינה להידחות.
ראשית, בעדותו בפני
נו לא חזר התובע על טענתו כי עבד בפועל בימי חג, אלא צמצם את טענתו לידי כך ששימש תורן זמין לפניות טלפוניות של המוקד (עדותו בעמוד 16 לפרוטוקול).
שנית, גרסת התובע כי עבד בפועל בימי חג עומדת בסתירה לחוזה שנכרת בין הנתבעת לבין המועצה המקומית קצרין, שם נקבע מפורשות איסור על עבודה בשבת ובחגי ישראל (סעיף 7(ג) לנספח י' לתצהיר התובע).
לכך יש להוסיף כי התובע לא פרט את ימי החג בהם עבד לטענתו.


24.
באשר לטענה כי היה תורן- טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת ואין אנו מוצאים סיבה שלא לקבוע כי התובע שימש כתורן טלפוני בחגים.
אלא שבכך אין להקים לתובע זכות לתשלום דמי חגים.
תביעתו של התובע – במהותה – איננה לדמי חגים כי אם, כך נראה, לתוספת כוננות. התובע לא הצביע על מקור חוקי כלשהו המקים לו זכות לתוספת תשלום, מעבר לשכר ששולם לו, בגין הפעמים ששימש תורן טלפוני בימי חג.
משכך, התביעה לדמי חגים נדחית בזאת.

פיצוי בגין הפרשות בחסר לפנסיה
25.
במהלך תקופת העסקתו של התובע בנתבעת זכאי היה כי מעסיקתו תפריש עבורו בגין חלק מעביד לתגמולים, 6% ממשכורתו הכוללת (היינו משכר היסוד ומתוספות משפחה וותק בשיעורים שיפורטו להלן) בערכי ברוטו, החל מיום העסקתו הראשון (סעיף 43 לצו ההרחבה).
המשכורת הכוללת ברוטו של התובע בתקופת העסקתו בנתבעת הסתכמה ב- 127,115 ש"ח, ומשכך זכאי היה כי הנתבעת תפריש עבורו לתגמולים 7,627 ש"ח.
כעולה מתצהירו של ליבוביץ, בחשבון התובע בביטוח פנסיוני בחברת "הראל"- אליו הופרשו כספים בעת העסקת התובע בנתבעת- נצבר ברכיב התגמולים סך של 3,236 ש"ח (סעיף 22 ונספח 5 לתצהיר ליבוביץ).
לכאורה היה מקום לייחס רק מחצית מכך לחלק מעביד לתגמולים.
אלא שעיון בתלושי השכר – בנתון של "ניכויי רשות" - מעלה כי הנתבעת נשאה גם בחלק העובד לתגמולים.
משכך, יש לראות בנתבעת כמי שהפרישה לתגמולים עבור התובע סך של 3,236 ש"ח.
כתוצאה מכך, יש לקבוע שהנתבעת נותרה חבה לתובע בגין הפרשות בחסר של חלק מעביד לתגמולים סך של 4,391 ש"ח – אותם עליה לשלם לתובע בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע תקופת העסקתו של התובע בנתבעת, היינו החל מיום 1.4.12.

26.
בעדותו בפני
נו ציין ליבוביץ כי הנתבעת אף הפרישה עבור התובע כספים לפוליסת ביטוח בחברת "הפניקס" אליה גם הפרישה דהן כספים בעת שהתובע הועסק על ידה.
על פי ליבוביץ, הפרשות אלו של הנתבעת לפוליסה בחברת "הפניקס" נעשו עד חודש 12/2011 והחל מחודש 1/2012 ביצעה הנתבעת את ההפרשות לחברת "הראל" (עדותו בעמוד 18 לפרוטוקול).
הנתבעת לא הוכיחה טענתה זו.
ראשית, טענה זו לא נזכרה בתצהירו של ליבוביץ, על אף שמצא לנכון להתייחס שם בצורה מפורשת לעובדה כי לתובע פוליסת ביטוח בחברת "הפניקס" שמספרה 2213490010, אשר התנהלה עבור התובע בתקופה בה עבד אצל דהן (סעיף 21 לתצהירו).
שנית, מדובר בטענה שלא נתמכה באסמכתא כלשהי.
כמי שטוענת שביצעה הפרשות עבור התובע לחברת "הפניקס", ניתן היה לצפות כי הנתבעת תציג אסמכתא מפורטת בעניין זה.
דבר זה לא נעשה על ידי הנתבעת.
תחת זאת, התובע הציג – במסגרת מסמך שהגיש ביום 9.9.14 – אישור של חברת "הפניקס" בנוגע לפוליסה מספר 2213490010, שם מצוי, בין היתר, נתון בדבר הסכום שנצבר בגין תגמולים.
אלא, שאין במסמך זה פירוט כלשהו מתי נעשו ההפרשות בגין תגמולים.
לאור זאת, לא ניתן על סמך מסמך זה לקבל את טענת הנתבעת, שכן אין לשלול אפשרות כי הסכומים שנצברו בפוליסה של "הפניקס" נצברו אך בשל הפרשות שביצעה דהן.
משכך, בחישוב חובה של הנתבעת לתובע בגין פיצוי בשל הפרשות בחסר של חלק מעביד לתגמולים, אין להביא בחשבון את הכספים שנצברו בפוליסת הביטוח בחברת "הפניקס".

תוספת משפחה;
דמי כלכלה;
מענק שנתי ותוספת ותק
27.
לא היה חולק כי הנתבעת לא שילמה לתובע תוספת משפחה, מענק שנתי, דמי כלכלה ותוספת ותק.
מדובר בזכויות המוקנות לתובע על פי צו ההרחבה, ובסיכומיה קיבלה על עצמה הנתבעת כי עליה לשלם לתובע זכויות אלו בגין תקופת העסקתו אצלה.


28.
באשר לתוספת משפחה, הגענו למסקנה כי התובע זכאי לתוספת בסך 14.5 ש"ח לחודש. זהו התעריף הנקוב בצו ההרחבה בהתייחס לעובד שרעייתו עובדת.
טענת התובע בתצהירו כי רעייתו אינה עובדת לא הוכחה.
כך, למשל, לא הובאה הרעייה למתן עדות.
כך, למשל, לא הוצג אישור של המוסד לביטוח לאומי ממנו ניתן היה ללמוד האם הרעייה עובדת או לא.
יש לדחות את טענת התובע בדבר זכאותו לתוספת לדמי המשפחה בגין חמשת ילדיו שגילם מתחת ל-21 ואשר אינם עובדים.
בהתאם לאמור בצו ההרחבה, הזכאות לתוספת בגין ילדים חלה רק עבור ילדים מגיל 18 עד תום שירות חובה בצה"ל או בגין ילד שאינו עובד עד גיל 21 שנה.
עיון בהעתק תעודת הזהות של התובע הכולל ספח עם פירוט נתוני הילדים (נספח ט' לתצהיר התובע), מעלה כי בתקופת העסקתו של התובע בנתבעת היו כל הילדים מתחת לגיל 18.
התובע לא סתר את ההנחה המתבקשת שילדיו הקטינים לומדים בבית ספר.

29.
אשר על כן, התובע זכאי לתוספת משפחה בשיעור חודשי של 14.5 ש"ח.
ברכיב זה, אין כל נפקות לוותקו של התובע במקום עבודתו, והתשלום מחושב עבור כל חודש עבודה בפועל אצל הנתבעת.
משתקופת עבודתו אצל הנתבעת עומדת על 18.5 חודשים, זכאי התובע לתוספת משפחה בסך כולל של 268 ש"ח, אותם על הנתבעת לשלם לתובע בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו מיום 1.4.12.


30.
באשר לדמי כלכלה, התובע זכאי לסך חודשי של 100 ש"ח שהוא התעריף הנקוב בצו ההרחבה.
אף ברכיב זה, אין כל נפקות לוותקו של התובע במקום עבודתו, והתשלום מחושב עבור כל חודש עבודה בפועל אצל הנתבעת.
משתקופת עבודתו אצל הנתבעת עומדת על 18.5 חודשים, סך הכל
זכאי התובע לדמי כלכלה בסך כולל של 1,850 ש"ח, אותם על הנתבעת לשלם לתובע בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו מיום 1.4.12.


31.
באשר לזכאותו של התובע לתוספת הוותק, יש לראות בו כמי שהחל את עבודתו ביום 1.12.10, שהוא הוותק במקום העבודה.
בהתאם לצו ההרחבה, תוספת זו משולמת לעובדים החל משנת עבודתם השנייה.
בעניינו, צבר התובע ותק של שנה במקום העבודה ב- 1.12.11.
לפיכך, זכאי הוא לתוספת של 17.5 ש"ח במשך 11.5 חודשי עבודתו האחרונים בנתבעת.
משכך, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 201 ש"ח בתוספת
הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו מיום 1.6.12.


32.
באשר למענק שנתי, הרי זכאותו של התובע, לפי צו ההרחבה, היא למחצית משכורת לכל שנה.
משקבענו כי יש למנות את ותקו של התובע במקום העבודה מיום 1.12.10, יש לומר כי במועד סיום עבודתו אצל הנתבעת זכאי היה הוא לשני מענקים שנתיים.
ואולם, אין להטיל על הנתבעת את התשלום עבור רכיב זה בגין התקופה שבין ה- 1.12.10 ועד ל- 1.6.11, בה היתה דהן מעסיקתו של התובע.
משכך, מתוך סך 6,822 ש"ח להם זכאי התובע בגין רכיב זה, אנו קובעים כי על הנתבעת לשאת בסך של 5,117 ש"ח.
סכום זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו מיום 1.4.12.

גמול עבודה בשעות נוספות
33.
התובע טוען כי בגין הסעות הפועלים שביצע מדי יום עבודה אל קצרין ובחזרה ממנה זכאי הוא לגמול עבודה בשעות נוספות בשיעור של שעתיים ביום.
הגענו למסקנה כי יש לקבל ברכיב זה את טענות התובע במלואן.


34.
גרסת התובע הינה כי הסעת העובדים האריכה את משך נסיעתו בכשעתיים ביום וכי מדובר בשעות שהן מעבר לתשע שעות העבודה הרגילות שלו בקצרין.
בעניין זה מפנה התובע לסעיף 7(ג) לחוזה שנכרת בין הנתבעת לבין המועצה המקומית קצרין (נספח י' לתצהיר התובע), שם נקבע כי עבודת הגינון תתבצע חמישה ימים בשבוע במשך תשע שעות כל יום, ובימי שישי וערבי חג במשך שש שעות כל יום.
יש להזכיר כי עניין לנו במקרה שבו הנתבעת לא ניהלה לגבי התובע פנקס שעות עבודה.
לטעמנו, התובע – בהצביעו על סעיף 7(ג) לחוזה שנכרת בין הנתבעת לבין המועצה המקומית קצרין – הביא התובע ראשית ראיה שיש בה להעביר את הנטל לנתבעת בכל הנוגע להוכחת שעות עבודתו (סעיף 26ב לחוק הגנת השכר).

35.
הוכח בפני
נו כי לצורך הסעת הפועלים יצא התובע מדי יום מביתו במעלות תרשיחא, דרך הכפר אבו סנאן, אחר כך דרך כפר יאסיף, תוך שההסעה מסתיימת בקצרין.
גם בדרכו חזרה מקצרין עבר בישובים אלה.
כך עולה מתצהירו של התובע ומעדותו בפני
נו (סעיף 8 לתצהיר התובע; עדותו בעמוד 16 לפרוטוקול).
ליבוביץ אישר זאת בעדותו (עמוד 20 לפרוטוקול).
גרסתו של התובע זכתה גם לעיגון מעדותו של עבד אלעאל, אשר ציין כי הוא מתגורר בכפר יאסיף וכי התובע הסיע אותו מביתו לקצרין, ובחזרה (עדותו בעמוד 12 לפרוטוקול).


36.
התובע הסביר בעדותו כי לפני העסקתו בנתבעת, כאשר לא נדרש להסיע פועלים, היתה נמשכת הדרך מביתו לקצרין 40-45 דקות (עדותו בעמוד 15 לפרוטוקול).
גרסתו זו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 8 לתצהירו.
בתצהירו טען התובע כי כאשר הסיע פועלים נמשך הדבר כשעה נוספת לכל כיוון.
לא מצאנו טעם שלא לקבל את גרסת התובע.
ראשית, יש להטעים
כי מעת שנדרש התובע על ידי הנתבעת להסיע פועלים, יש לראותו כמי שעובד כבר מעת יציאתו מביתו לעבר נקודת האיסוף הראשונה שבדרך.
כך הם הדברים גם בנוגע לדרך חזרה עת יש לראות בתובע כמי שממשיך לעבוד עד תום ביצוע ההסעות ועד להגעתו לנקודה הסופית, שהיא ביתו במעלות תרשיחא.
גרסתו של התובע בדבר משך הזמן שערכו ההסעות הלוך ושוב, זכתה לעיגון מעדותו של עבד אלעאל, שהסביר כי כאשר הוסע על ידי התובע יצא מביתו, בכפר יאסיף, בשעה 05:10 או 05:15 בבוקר, והיה מגיע לקצרין בשעה 06:20 או 06:30.
באשר לדרך חזרה, הסביר כי היו יוצאים מקצרין בשעה 15:30 והיה מגיע לביתו בשעה 17:15 או 17:30 (עדותו בעמוד 13 לפרוטוקול).
יש לדחות את טענת הנתבעת כי הסעת העובדים ארכה 15 דקות לכל כיוון וכי מדובר ב-30 דקות מידי יום אשר נכללות בשעות העבודה באתר (סעיף 24 לתצהיר ליבוביץ).
ראשית, הנתבעת מתחשבת רק בתוספת הזמן הכרוכה בהסעת העובדים, בהשוואה לזמן הנסיעה ללא הסעת עובדים, וזאת אין לקבל כפי שקבענו לעיל.
שנית, הנתבעת לא הביאה שום ראיה בנוגע למדידה שבוצעה בזמן אמת של משך הזמן שנזקק התובע לשם ביצוע הסעה מביתו דרך שני הכפרים האחרים ועד לקצרין ובחזרה.
לא רק שמדידה בזמן אמת לא בוצעה, אלא אף מדידה בדיעבד לא נעשתה.
כאן יש ליתן את הדעת כי אין להסתפק במדידה אריתמטית של נסיעה במסלול הנ"ל ללא עצירות. מעדותם של התובע ושל עבד אלעאל עלה כי התובע אסף את הפועלים בכל אחד מהכפרים, מביתם, וכי אלה לא המתינו לתובע בכביש הראשי מחוץ לכפר.
עוד התברר כי בכפר אבו סנאן נדרש התובע לאסוף שני פועלים שלא גרו אחד ליד השני ומכפר יאסיף נדרש התובע לעיתים לאסוף פועל אחד ולעיתים שניים שאף הם לא גרו אחד ליד השני (עדות התובע בעמוד 16 לפרוטוקול).
הנה כי כן, אנו קובעים כי מדובר היה באיסוף של עובדים ובפיזורם, שהיה דומה במהותו לכזה הנעשה על ידי מונית מיוחדת.
הנתבעת, כאמור לעיל, לא הביאה ראיה כלשהי בדבר משך הזמן הנדרש לביצוע הסעה עם מאפיינים כאלה.
לכך יש להוסיף כי הנתבעת לא ניהלה לגבי התובע פנקס שעות עבודה.
כעולה מסעיף 7(ג) לחוזה שנכרת בין הנתבעת לבין המועצה המקומית קצרין, אנו קובעים כי יום עבודתו הרגיל של התובע בקצרין בימי חול עמד על תשע שעות.
הדבר עולה בקנה אחד גם עם עדותו של עבד אלעאל אשר העיד כי היו מגיעים לקצרין בשעה 6:20 או 6:30 ועוזבים את מקום העבודה בשעה 15:30 (עדותו בעמוד 13 לפרוטוקול).
יצויין כי עבודתו של התובע בימי שישי ובערבי חג בקצרין הסתכמה בשש שעות.
לאור זאת, הזמן שנדרש לתובע לשם ביצוע הסעות הלוך ושוב היה כולו בגדר שעות נוספות.


37.
בגין כל אחד מימי החול שעבד התובע אצל הנתבעת זכאי הוא לשכר בגין שתי שעות נוספות.
זכאות זו קמה לו גם בגין עבודה בימי שישי וערבי חג, שכן כאשר השלים את יום עבודתו הרגיל בימי שישי ובערבי חג, הסתכמה מכסת השעות השבועית מעבר ל-43 שעות.
התובע עתר בתביעתו לתשלום לפי שיעור של 125% לשעה וכך אנו פוסקים לו.
כעולה מתלושי השכר שהונפקו לתובע, שכרו השעתי הנו 36.84 ש"ח שהוא שכר היסוד ברוטו יחד עם תוספת ותק ותוספת משפחה מחולק ב-186 שעות חודשיות (סעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951).
שכר זה לפי תעריף של 125% עומד על 46.05 ש"ח לשעה.
על פי תלושי השכר, כמות ימי העבודה של התובע בנתבעת עמדה על 465 ימים.
לא היה חולק כי לאורך כל תקופת העסקתו בנתבעת ביצע התובע את הסעות הפועלים.
מכמות ימים זו יש להפחית תשעה ימי חופשה בהם שהה התובע במהלך העסקתו בנתבעת.
כמו כן, יש להפחית ימי חג שחלו בתקופה זו.
הצדדים לא נתנו פירוט בנוגע לימי החג שחלו בתקופה זו, ומשכך נפחית 12 ימים שהם ימי החג שלא נפלו בימי שבת במהלך תקופת העבודה של התובע בנתבעת.
מתקבלים 444 ימי עבודה בפועל, בגין כל אחד מהם זכאי התובע לשכר יומי של 92.1 ש"ח בגין ביצוע הסעות,
סך הכל 40,892 ש"ח.
סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה, היינו מיום 1.4.12.

38.
יש לדחות את טענת הנתבעת כי שילמה לתובע מדי חודש 300 ש"ח בגין גמול עבודה בשעות נוספות (סעיף 23 לתצהיר ליבוביץ; עדותו בעמוד 20 לפרוטוקול).
שכר היסוד של התובע אכן הועלה בזמן שהועסק על ידי הנתבעת בהשוואה לשכר ששולם לו בדהן.
אלא שהעלאה בשכר היסוד אינה יכולה להוות תשלום בגין גמול עבודה בשעות נוספות (סעיף 5 לחוק הגנת השכר).

פיצויי פיטורים
39.
לא היה חולק כי התובע פוטר על ידי הנתבעת.
הנתבעת לא הכחישה את זכאותו לפיצויי פיטורים.
התובע היה עובד במשכורת ושכרו הקובע עומד על 6,854 (שהם שכר יסוד של 6,822 ש"ח אליו מצטרפים תוספת משפחה ותוספת ותק, כאמור בתקנה 1(א) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד- 1964).
באשר לתקופה שבגינה על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים- כאמור, באנו באנו לכדי מסקנה כי תקופה זו משתרעת החל מראשית חודש 12/2010 ועד סיום העסקת התובע, היינו תקופה של 2.041 שנים.


40.
אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור כולל של 13,989 ש"ח (שהם שכר קובע של 6,854 ש"ח כפול תקופת וותק לפיצויי פיטורים של 2.041 שנים).
לאחר סיום העסקתו שילמה הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים בסך 5,989 ש"ח (סעיף 24 ונספח יב' לתצהיר התובע)
וכן שחררה לידיו את רכיב פיצויי פיטורים שנצבר בפוליסת הביטוח "הראל".
מעיון בדוח של חברת "הראל" שצורף לתצהיר ליבוביץ, עולה כי רכיב פיצויי פיטורים שם הסתכם בסך 3,456 ש"ח.
אין להביא בחשבון את הסכומים שנצברו ברכיב פיצויי פיטורים בפוליסה בחברת "הפניקס", שכן הנתבעת לא הוכיחה כי היא זו שהפרישה את הכספים ברכיב זה.
משכך, יש לראות בנתבעת כמי ששילמה לתובע פיצויי פיטורים בסך כולל של 9,445 ש"ח.
התוצאה היא כי הנתבעת נותרה חבה לתובע פיצויי פיטורים בסך 4,544 ש"ח אותם עליה לשלם בתוספת הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 14.12.12.

פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים
41.
אנו דוחים את גרסת הנתבעת כי מכתב הפיטורים שמסרה לתובע נמסר על ידה ביום 15.11.2012, הוא התאריך הנקוב במכתב הפיטורים (נספח ח' לתצהיר התובע).
בעדותו הסביר ליבוביץ כי מכתב הפיטורים נמסר לתובע מיד לאחר שנערך לו שימוע עובר לפיטוריו על ידי נציג הנתבעת יוחאי יפת (להלן- יפת), וכי תאריך זה היה התאריך הנקוב במכתב הפיטורים (עדותו בעמוד 21 לפרוטוקול).
גרסה זו אינה מקובלת עלינו.
הנטל הוא על הנתבעת להוכיח כי נתנה לתובע הודעה מוקדמת בכתב לפני פיטורים.
בנטל זה לא עמדה הנתבעת.
יפת, אשר הנתבעת טוענת כי הוא שערך לתובע את השימוע, לא זומן למתן עדות.
אין טענה של הנתבעת כי ליבוביץ – אשר העיד בפני
נו – הוא שמסר לתובע את מכתב הפיטורים.
ליבוביץ אף לא טען זאת בעדותו.
הנתבעת אף לא הביאה ראיה אחרת - למשל אישור מסירה של דבר דואר רשום שנשלח לתובע - ממנה ניתן היה ללמוד כי מכתב הפיטורים הומצא לתובע עובר לפיטוריו.
לאור זאת, אנו מקבלים את גרסת התובע כי מכתב הפיטורים נמסר לו לאחר שכבר פוטר (סעיף 14 לתצהיר התובע).
משכך זכאי התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים בגובה שכר יסוד של חודש אחד, יחד עם תוספות ותק ומשפחה, היינו סך של 6,854 ש"ח, אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 14.12.12.

פיצוי בגין פיטורים ללא קיום שימוע
42.
לטעמנו יש לקבוע כי התובע פוטר מבלי שנערך לו שימוע כלשהו.
יש לדחות את טענת הנתבעת כי נערך לתובע שימוע.
כאמור לעיל, ליבוביץ העיד כי השימוע הנטען נערך לתובע על ידי יפת.
אותו יפת לא הובא כלל למתן עדות.
משכך, עומדת בפני
נו גרסתו של התובע – לפיה כבר באמצע חודש 11/2012 מסר לו יפת בעל פה כי יש כוונה לפטרו וכי ביום 14.12.2012 הודיעו לו טלפונית כי זהו יום עבודתו האחרון – מבלי שנסתרה כלל (סעיפים 14 ו- 22 לתצהיר התובע).
אף אם היינו קובעים כי נערך לתובע שימוע – ולא כך אנו קובעים – היה מקום לקבוע כי מדובר בשימוע שלא כדין, מאחר ולא היתה מחלוקת כי התובע לא זומן אליו בכתב.
למחדל זה יש להקנות משקל נכבד, שכן במועד פיטורי התובע היה התובע מיוצג על ידי עורכי דין אשר שלחו לנתבעת מכתבים בעניינו של התובע בחודשים 9-10/2011 (נספחים א' ו-ג' לתצהיר התובע), והגישו בשמו את כתב התביעה המקורי כאן ביום 13.9.2012.
אין לשלול כלל וכלל כי אילו זומן התובע לשימוע כדין עובר לפיטוריו, היה בוחר להשמיע את עמדתו בנוכחות או באמצעות באי כוחו, דבר שנמנע ממנו.


43.
התובע מוסיף וטוען כי במפגש עם יפת ביום 14.11.12 נאמרו לו דברים מהם השתמע כי אם לא יבטל את התביעה שהגיש כנגד הנתבעת יפטרו אותו, והתובע סרב לכך (סעיף 22 לתצהיר התובע; עדותו בעמוד 14 לפרוטוקול).
אף גרסה זו לא נסתרה עת שיפת לא הובא על ידי הנתבעת למתן עדות.
משכך, אנו קובעים כי בבסיס פיטוריו של התובע עמדה, בין היתר, העובדה שהגיש כנגד הנתבעת תביעה.
יחד עם זאת, גרסת הנתבעת כי פיטורי התובע נעשו בשל שינוי מבנה ארגוני של הנתבעת- עת שזו החליטה להעביר את העבודה בקצרין לקבלן מקומי (סעיף 27 לתצהיר ליבוביץ; עדותו בעמוד 21 לפרוטוקול) – מקובלת עלינו, ולא ראינו טעם שלא לאמצה.
היא עולה בקנה אחד עם העובדה שהעד עבד אלעאל, שעבד בקצרין עם התובע, אף הוא פוטר על ידה בסמיכות לפיטורי התובע (סעיף 9 לתצהיר עבד אלעאל), וכן עם העובדה שבחוזה שכרתה הנתבעת עם המועצה המקומית קצרין, ניתנת עדיפות להעסקת עובדים תושבי המועצה המקומית (סעיף 7(א)(1) לחוזה, נספח י' לתצהיר התובע).
אלא שבכך אין לשלול מסקנה – ולמסקנה זו אנו אכן מגיעים – כי ההחלטה בדבר פיטורי התובע היתה מעורבת, וכללה בחובה את עצם העובדה שהגיש כנגד הנתבעת תביעה.


44.
לאור נסיבות פיטורי התובע, היינו מבלי שקוים לו כלל שימוע ותוך שבין יתר שיקולי הפיטורים הובאה בחשבון העובדה כי הגיש נגד הנתבעת תביעה, אנו פוסקים לתובע פיצוי בסך כולל של 20,000 ש"ח.

סיכום
45.
אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע תוך 30 ימים מעת שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים:
א.
סך של 8,631 ש"ח בגין פדיון חופשה.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 14.12.12.
ב.
סך של 2,808 ש"ח בגין דמי הבראה.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 14.12.12.
ג.
סך של 4,391 ש"ח בגין פיצוי בשל הפרשות בחסר של חלק מעביד לתגמולים.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.4.12.
ד.
סך של 268 ש"ח בגין תוספת משפחה.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.4.12.
ה.
סך של 1,850 ש"ח בגין דמי כלכלה.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.4.12.
ו.
סך של 201 ש"ח בגין תוספת ותק.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.6.12.
ז.
סך של 5,117 ש"ח בגין מענק שנתי.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.4.12.
ח.
סך של 40,892 ש"ח בגין גמול עבודה בשעות נוספות.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.4.12.
ט.
סך של 4,544 ש"ח בגין פיצויי פיטורים.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 14.12.12.
י.
סך של 6,854 ש"ח בגין פיצוי בשל אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 14.12.12.
יא.
סך של 20,000 ש"ח בגין פיצויים בשל פיטורים שלא כדין.

46.
הנתבעת תישא בהוצאות התובע בגין הליך זה בסך כולל של 2,000 ש"ח.
כן תישא בשכר טרחת באי כח התובע בסך כולל של 10,000 ש"ח.
סכומים אלה ישולמו לידי התובע תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבעת.

47.
לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם

פסק דין
זה, זכות לערער עליו בפני
בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.


ניתן היום, י"ז חשוון תשע"ה, (10 נובמבר 2014
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.










נציג מעסיקים
מר פסח דוד

אסף הראל
, שופט

נציג עובדים
מר יהודה בן סימון










סעש בית דין אזורי לעבודה 34937-09/12 מוחמד קבלאוי נ' ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 10/11/2014)