פסקי דין על גדעון פישר | פסקי דין על עזבון המנוח רועי קרן ז"ל | פסקי דין על מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות |

66627/07 א     13/11/2014




א 66627/07 גדעון פישר נ' עזבון המנוח רועי קרן ז"ל, מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 66627-07 פישר ואח' נ' רועי -עזבון המנוח(המנוח) ואח'






בפני

כב' השופט
רמי חיימוביץ


תובע

גדעון פישר
באמצעות עו"ד ירון


נגד

נתבעים
1. עזבון המנוח רועי קרן ז"ל
באמצעות עו"ד בן גד

2
. מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות


באמצעות עו"ד מושקוביץ


נגד

צד שלישי
עיריית פתח תקווה
באמצעות עו"ד גליקמן




פסק דין


קטטה בין תלמידי תיכון הובילה לפגיעה באחד מהם. אין חולק על מעשה התקיפה וחילוקי הדעות נוגעים, בעיקר, לאשמו התורם של התובע, לאחריות הרשויות לתקיפה ולנזק.

הצדדים
1.
התובע, יליד 14/1/1984, כבן שלושים, רואה-חשבון במקצועו.
2.
הנתבע 1, מר רועי קרן ז"ל (הנתבע), היה בן גילו של התובע. למרבה הצער, לאחר שמיעת הראיות וטרם הגשת הסיכומים קיפח הנתבע את חייו.
3.
התובע והנתבע למדו שניהם בבית-ספר התיכון על שם בן-גוריון, בפתח תקווה (בית הספר). באותה עת לימדה אימו של התובע בבית-הספר.
4.
נתבע 2 הוא משרד החינוך (המדינה). הצד השלישי הוא הרשות המקומית שבשטחה פעל בית הספר (העירייה).
התקיפה
5.
האירוע המזיק ארע בשנת 2000, כשהתובע והנתבע למדו בכיתה י' בבית-ספר התיכון. התובע למד בכיתה מדעית, שנועדה לתלמידים מצטיינים, בה למדה גם בת דודתו של הנתבע, גב' מיכל פלצי'. הנתבע למד בכיתת מב"ר – מסלול בגרות רגיל (ללא מגמה).

6.
ב-10/4/2000, בבוקר, לפני הלימודים, סיפרה אימו של הנתבע לבנה כי כי התובע לועג, מתעלל ומציק לבת דודתו, גב' פלצ'י.
הנתבע העיד כי עד לאותו מועד הוא לא ידע על טענותיה של בת-דודתו וכלל לא הכיר את התובע בשמו. הנתבע הגיע לבית הספר שם ערך "בירור" של הנושא. לאחר ששוחח עם מספר תלמידים וזיהה את התובע החליט "לדבר עם הבן אדם הזה ולהכניס בו הגיון" [עמ' 63, 28]. במהלך אחת ההפסקות הוא ניגש, מלווה בשלושה מחבריו, לכיתתו של התובע. דלת הכיתה הייתה סגורה. הנתבע וחבריו פתחו את הדלת ונכנסו לכיתה. לטענת הנתבע – וטענה זו שנויה במחלוקת – בכיתה עדיין ישבה מורה. אין חולק כי גם אם הייתה מורה השיעור כבר הסתיים והמורה סיימה ללמד. הנתבע מדגיש כי לא היתה מניעה להיכנס לכיתה, גם אם יושבת בה מורה, מפני שזו הייתה הפסקה והשיעור הסתיים. כשנכנסו לכיתה התובע עדיין ישב ליד שולחן הכתיבה, כדי להעתיק שיעורים מהלוח או כדי לסדר את ספריו. הנתבע וחבריו נגשו לתובע ונעמדו מול שולחנו. הנתבע שאל את התובע מדוע הוא מציק לבת דודתו. התובע קם ממקומו. הנתבע סטר לו. התובע התגונן ואגב כך הפיל את משקפיו של הנתבע. בתגובה היכה אותו הנתבע באגרוף. מכה זו גרמה לזעזוע מוח, לשבר בארובת העין ולפגיעה בראיה. בהמשך פונה התובע לביתו ומאוחר יותר באותו יום אושפז בבית-חולים.
7.
כנגד הנתבע הוגש כתב אישום והוא הודה בתקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בהתאם לסמכותו בסעיף 24 לחוק הנוער החליט בית-המשפט שלא להרשיעו
(ת.פ. 460/00, הכרעת דין וגזר דין מ-2/7/01).
8.
נקדים את המאוחר ונאמר כי מומחה מטעם בית-המשפט העריך כי לתובע נותרה נכות בשיעור 15% כתוצאה מהפגיעה שגרם לו הנתבע, שביטוי בכפל ראיה במבט כלפי מעלה.
טענות הצדדים
9.
התובע

טוען כי הנתבע שתקף אותו אחראי לנזקיו וכי מוטלת אחריות גם על משרד החינוך על שלא מנע את מעשה התקיפה. לטענתו הנתבע וחבריו היו חבורה אלימה, שהטילה אימה על תלמידי בית-הספר, וכי היה על בית-הספר לזהות את הגורם האלים ולנטרל אותו. התובע עצמו לא זכר אם בכיתה אכן ישבה מורה, אך הוא מאמץ את גרסת הנתבע בנקודה זו וטוען כי היה על המורה למנוע את המעשה האלים שהתרחש בכיתתה.
10.
הנתבע

מודה במעשים שיוחסו לו אך מטיל את האחריות על התובע ועל הרשויות. לטענתו, היה על גורמי בית-הספר למנוע את ההתעללות בבת דודתו וכך היה נמנע האירוע האלים כולו. הוא מוסיף וטוען כי לא מתקיים היסוד הנפשי הנדרש בעוולת התקיפה, שכן הוא לא התכוון לפגוע בתובע ורק הגיב להפלת משקפיו, וכי ממילא יש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי הן בשל יחסו לגב' פלצ'י והן משום שפגע בנתבע. הנתבע ועדיו טוענים כי בכיתה ישבה מורה בשם תמר רוט, והנתבע מלין על כך שהמורה לא עצרה אותו מלבצע את האקט האלים. לפיכך, הוא סבור שהאחריות לאירוע מוטלת עליה, היינו – על משרד החינוך ועל העירייה שהעסיקה אותה.
11.
משרד החינוך

טוען כי מדובר בקטטה בין שני בני נוער שלא היו לה סימנים מקדימים ולא ניתן היה לצפות או למנוע אותה, ולפיכך לא ניתן להטיל על משרד החינוך אחריות כלשהי. המשרד מוסיף כי צוות בית-הספר מועסק על ידי העירייה וככל שנפלה רשלנות בהתנהלות הצוות יש להפנותה לעירייה ולא למדינה.
12.
העירייה

מצטרפת לטענות משרד החינוך ומוסיפה כי המורה מכחישה מכל וכל כי נכחה בכיתה. העירייה מוצאת חיזוק לגרסתה בכך שהגב' רוט לא נחקרה במשטרה ואיש מן התלמידים
שנחקרו לא הזכיר אותה.
13.
בנוסף למחלוקות בשאלת האחריות קיימת מחלוקת של ממש בשאלת

הנזק
, שכן הפגיעה בעינו של התובע מתבטאת בראיה כפולה במבטי קיצון, והתובע הודה, בהגינות, כי השפעתה על עבודתו ועל חייו מוגבלת וכי למד לחיות עם הפגיעה.
אחריות הנתבע
14.
העוולה המיוחסת לנתבע היא עוולת התקיפה שבסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובעת כי: "

תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם ...
".
15.
יסודותיה העובדתיים

של העילה מתקיימים בבירור. מעשה התקיפה אינו שנוי במחלוקת, ונסיבותיה תוארו באופן דומה על ידי כל העדים – כולל הנתבע עצמו – שהודה כי סטר לתובע ולאחר מכן הנחית עליו אגרוף שגרם לו לפגיעות חמורות. בכך התקיימו יסודותיה העובדתיים של עוולת התקיפה. יתרה מכך, במסגרת ההליך פלילי הודה הנתבע בביצוע תקיפה הגורמת לנזק ממשי, ולכן חל סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, לפיו הממצאים והמסקנות של

פסק דין
פלילי חלוט המרשיע נאשם יהיו קבילים כראיה במשפט אזרחי.
הנתבע טוען אמנם שפסק הדין אינו מהווה ראיה בעניינו משום שבית-המשפט השתמש בסמכותו שבחוק הנוער ונמנע מלהרשיעו, ברם לטענה זו אין כל אחיזה בדין ובהתאם להלכה הפסוקה
לעניין סעיף 42א לפקודת הראיות אין הבדל בין פסק-דין מרשיע ופסק-דין שבו נקבעו ממצאים ומסקנות מרשיעים אך מנימוקים טיפוליים הוא לא נסתיים בהרשעה
(ע"א 269/82 הילמן נ' כרמי, פ"ד מא(4)1 [1987]; ע"א 19/89 שלג נ' כלפה [1991]; רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מ"י, פ"ד נו(3) 418 [2002])
.
16.
הנתבע מוסיף כי גם אם היסוד העובדתי מתקיים, לא מתקיים

היסוד הנפשי לפיו הפגיעה תהא "במתכוון". לטענתו, הוא לא התכוון לתקוף את התובע אלא רק להתעמת איתו מילולית, וגם האגרוף המזיק נעשה באינסטינקט לאחר שהתובע הפיל את משקפיו. אין לקבל טענה זאת. יסוד הכוונה אינו מתייחס לתוצאה המזיקה אלא למודעות המזיק לעצם השימוש בכוח כנגד גופו של אחר (רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג, פ"ד סב(3) 396 [2007]; ישראל גלעד, דיני הנזיקין – גבולות האחריות [תשע"ב-2012] פסקה 12.33, עמ' 1201). די בכך שהמזיק היה מודע למעשיו ולכך שהוא מכה אדם אחר כדי לקבוע כי פעל במתכוון. זהו המצב בענייננו – הנתבע היה מודע לכך שהוא מכה את התובע, הן כשסטר לו והן כשהיכה אותו באגרוף המזיק, וגם אם פעל בעידנא-דריתחא אין הדבר פוטר אותו מאחריות או שולל את יסוד הכוונה.
אין אפוא ספק כי היכה את התובע "במתכוון".
17.
נוסיף כי במקרה הנוכחי לא עומדות לנתבע ההגנות שבסעיף 24 לפקודת הנזיקין. ההגנה הרלוונטית היא ההגנה העצמית שבסעיף 24(א), ולא ניתן לומר שהנתבע פעל בסבירות כדי להגן על גופו. הנתבע,

היה בחברת שלושה מחבריו, וכל הארבעה באו להתעמת עם התובע שהיה לבדו
וישב ליד שולחנו בכיתה, וברי כי לא נשקף לנתבע כל סיכון והוא לא היה צריך להגן על עצמו מפני התובע. הנתבע הוא זה שיצר את האיום. הוא זה שתקף את התובע ראשון וסטר לו משום ש"התעצבנתי מההתעלמות שלו" (כפי שמסר במשטרה). והוא זה שהיכה את התובע באגרופו. גם אם התובע הפיל את משקפיו בתגובה לסטירה לא נשקפה לנתבע
כל סכנה ולא היתה לו כל סיבה להכות את התובע באגרוף בפני
ו. בהקשר זה אעיר כי גרסת הנתבע שסטר לתובע משום ששולחנו פגע באשכיו לא היתה אמינה, סתרה את גרסתו האותנטית במשטרה והוא אף הודה כי הבין שהתובע לא פגע בו בכוונה.
המסקנה העולה מכל אלה היא כי מתקיימים כל יסודותיה של עוולת התקיפה וכי לא מתקיימות ההגנות, ומכאן שהוכחה אחריותו של הנתבע לפגיעת התובע ויש לקבל את התביעה כנגדו
.
אחריות הרשויות
18.
גם התובע וגם הנתבע מפנים, כל אחד מסיבותיו, אצבע מאשימה למדינה ולעירייה (נכנה אותן הרשויות) ומייחסים להם רשלנות שהובילה לאירוע.
19.
לטענת

התובע
אין חולק כי הרשויות אחראיות לשלום התלמידים ודומה כי הוא סבור שעצם הפגיעה בתלמיד בתחומי בית-הספר מלמדת כי התרשלו בתפקידם. התובע מוסיף כי הנתבע וחבריו היו חבורה אלימה שהטילה אימה על תלמידי בית-הספר אך לא טופלה כראוי, וכי היה על בית-הספר לצפות מעשים אלימים מצד הנתבע ולמנוע אותם מבעוד מועד. הוא מוסיף כי התקיפה בוצעה בכיתה בה נכחה מורה אך זו לא מנעה את המעשה האלים, וגם מכאן נלמדת התרשלות הרשויות. כאמור לעיל, התובע מודה כי הוא עצמו אינו זוכר בוודאות שבכיתה נכחה מורה.
20.
הנתבע

מכחיש את טענות התובע כי הוא וחבריו היו תלמידים אלימים, אך הוא מלא טענות כרימון לבית-הספר והמורים על כך שלא מנעו מן התובע להציק לבת-דודתו של הנתבע. הוא מסביר שהתנהלות התובע היתה ידועה היטב
לגורמי בית-הספר אך לא טופלה ולא הופסקה וחוסר טיפול זה הביא למצב שבו הנתבע היה צריך לפעול בעצמו להפסקת ההצקות, ומכאן התגלגלו הדברים לכדי אלימות. הנתבע טוען, כאמור, כי בכיתה ישבה מורה ומלין על כך שזו לא מנעה ממנו מלהתעמת עם התובע ולא דרשה כי יעזוב את הכיתה, וכך היה נמנע האירוע האלים.

21.
הרשויות

דוחות את טענות התובע והנתבע כאחד, וטוענות כי מדובר בקטטה ספונטנית ואלימה בין שני תלמידי תיכון שלא ניתן היה לצפות או למנוע אותה בשום דרך. הן מכחישות את טענת התובע כי הנתבע היה תלמיד אלים שהיה צפוי לפגיעה באחרים, מכחישות את טענת הנתבע לגבי האפשרות לצפות כי הצקות התובע לבת-דודו יובילו לתקיפה, ומכחישות את טענת שני הצדדים כי המורה תמר רוט ישבה בכיתה בעת האירוע. בעניין זה הן נסמכות על עדותה של גב' רוט שאינה זוכרת אירוע אלים שהתרחש בכיתתה ועל כך שהיא כלל לא הוזכרה בחקירת המשטרה.
לאחר שמיעת הראיות ובחינת טיעוני הצדדים מצאתי לדחות את הטענות כנגד רשויות. התקיפה היתה מעשה ספונטאני שארע תוך שניות ולא ניתן היה לצפות או למנוע אותו. לא היה סכסוך מוקדם בין התובע לנתבע. לא היו סימנים שיצביעו על סיכון, וחלק ניכר מהטענות ה"עובדתיות" בהקשר זה לא הוכחו. אפילו הטענה כי בכיתה נכחה מורה לא הוכחה, וממילא לא היה באפשרותה של המורה לצפות כי שיחה בין תלמידים בהפסקה תהפוך לעימות אלים
.
אחריות רשויות – כללי
22.
נקודת המוצא לדיוננו מחמירה עם הרשויות. אחריותן לביטחונם של תלמידים היא אחריות מוגברת וכבדת משקל.

"חובתו של מורה, לפקח על קטין המסור לידיו, זהה לחובתו של הורה..." (ע"א 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561 [1976].
מערכת החינוך מקבלת לידיה תלמידים צעירים והיא אמורה ונדרשת להשיבם לידי הוריהם בריאים ושלמים. הואיל וגילם הצעיר של התלמידים מהווה גורם סיכון ייחודי, וכמצופה מבני גילם הם עשויים להשתלולל, להתקוטט, לטפס למקומות מסוכנים, להתעלם מהוראות זהירות וכיוצ"ב, מוטלות על מערכת החינוך ועל צוות המורים חובות מוגברות להסיר מפגעים, לפקח על התלמידים, ולמנוע מצבים מסכנים ומסוכנים (ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מ"י, פ"ד מז(1) 802 [1993]). פועל יוצא הוא חובת פיקוח שנועד למנוע מהקטינים להיפגע או לפגוע באחרים (ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט, פ"ד לה(2) 764 [1981]; ע"א 6111/03 שרוגו נ' בית-הספר כנסת יהודה [2005]
).
לכן נקבע כי יש לפקח על התלמידים בהפסקות למען לא יבואו לידי התפרעות במשחקיהם (ע"א 41/57 עידה נ' ששון, פ"ד יא 1100 [1956]), ומשום ש"מריבות וקטטות בין ילדים... אינן תופעה בלתי מוכרת. על כל הורה ומורה חלה חובת צפיות לגבי התרחשויות כאלה ומוטלת עליו חובה לנקוט אמצעי פיקוח סבירים למניעת סיכוני בטיחות מסוימים הקשורים בכך"
(דנ"א 2571/94 ארגמן נ' חפצדי [1996])
.
23.
אלא שאחריות מוגברת איננה אחריות מוחלטת, וטרם נטיל אחריות על הרשויות עלינו לבדוק את התנהלותן בהתאם לכללים המוכרים של דיני הנזיקין, ובהם היכולת לצפות את האירוע והיכולת למנוע אותו. "

יותר מורכבת היא השאלה: אימתי ייראה המורה כמי שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? מטבע הדברים, אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים – כאפשרויות ההשגחה של הורים באשר הם - אינן בלתי מוגבלות. מידת ההשגחה המצופה מהם הינה, בהכרח, תוצאה של 'איזון בין האינטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני
'" (דנ"א 2741/94 הנ"ל). היקף ההשגחה "הסביר" נקבע, אפוא, בהתאם לגיל התלמידים ולטיב הפעילות בה הם עוסקים, שכן "לא הרי ילדים בגיל רך ביותר כהרי ילדים מבוגרים לעניין פיקוח" (ע"א 41/57). ילדים צעירים זקוקים להשגחה מרובה יותר שכן תלמידי תיכון הנם בוגרים יותר ואחראים למעשיהם (
ע"א 6111/03). אולם הובהר
כי "לעתים נדרשת רמת פיקוח גבוהה יותר דווקא לעניינם של ילדים מבוגרים יותר, שהרי אלה האחרונים יכולים להיות אקטיביים והרסנים יותר" (ע"א 2061/90).
24.
אשר למעשי אלימים – והרי בכך עסקינן – מערכת החינוך הכירה בחובתה לפעול באופן אקטיבי

כדי לאתר גורמים אלימים ולפעול לניטרולם ואף הורתה לצוותים החינוכיים לגלות חוסר סובלנות למעשי אלימות (חוזר מנכ"ל משרד החינוך
בעניין "אורחות חיים במוסדות החינוך, אלימות, יצירת אקלים בטוח וצמצום האלימות במוסדות החינוך").
ואכן, אם ניתן לצפות את הארוע המזיק ולמנעו באמצעים סבירים תושת אחריות על רשויות. כך מקום בו המעשה האלים הוא "חוליה בשרשרת מעשי אלימות נוספים" (715/79); כך מקום בו המזיק הוא תלמיד הידוע במעשיו האלימים או המסוכנים אך הרשויות לא הפסיקו אותם; כך כאשר התרחשו מעשי אלימות קודמים ושרתה אווירת אלימות בבית-הספר אך לא ננקטו פעולות לשינוי האווירה; וכך כשצוות המורים ידע או היה עליו לדעת על סכסוך בין תלמידים שעלול לגרום לקטטה אך התלמידים לא נקראו לסדר והקטטה לא נמנעה (ת.א. 5811/07 בייצר נ' מ"י [2009] המוזכר בסיכומי התובע)
. עם זאת, לצערנו, קיימים גם אירועים פתאומיים ומידיים שלא ניתן למנוע אותם, והדברים באו לכדי ביטוי בדנ"א 2741/97, שנסיבותיו דומות לענייננו (בתוצאות טראגיות הרבה יותר), שם נפסק כי
"גם אם צריך היה להביא בחשבון אפשרות של מריבה או קטטה בין הילדים - במהלך הפעילות בה עסקו - כלל לא ניתן היה לצפות תקרית כה חמורה, כשבמכת אגרוף אחת ויחידה יגרום תלמיד למותו של תלמיד אחר. יתר על כן: גם אילו ניצב מי מהמורים בקרבת מקום, לא היה בידו למנוע את מעשה התקיפה הפתאומי".
מן הכלל אל הפרט
25.
נשוב לענייננו, נבחן את טענות התובע והנתבע, הן לעניין האירועים שקדמו לקטטה והן לעניין הקטטה עצמה, ונמצא כי מדובר בקטטה ספונטאנית, מהירה ובלתי צפויה שהיה ניתן למנוע אותה.
26.
התובע טען כי היא כי הנתבע וחבריו היו חבורה אלימה שהטילה אימה על בית-הספר, ולכן הרשויות היו צריכות לצפות כי הנתבע ינקוט באלימות ולרסן אותו מבעוד מועד. ובלשונו – "הכתובת רשומה על הקיר". אלא שטענה זו לא הוכחה. לא הוצגה כל ראיה למעשי אלימות קודמים שיוחסו לנתבע או חבריו. לא הובאו ראיות לגבי התנהגותו. לא הוצג תיק בית-הספר של הנתבע שבו נרשמו הערות על התנהגותו. לא הובאו תלמידים שיעידו כי הנתבע נקט נגדם מעשי אלימות. לא הובאו לעדות מורים שיעידו כי דווח להם שהנתבע ביצע מעשה אלים. לא הוכח כי היה לנתבע עבר פלילי קודם, ומפרוטוקול הדיון בבית-המשפט לנוער נלמד כי אין עבר שכזה.
ולא הובאה כל ראיה אחרת. כל שהוצג היו "שמועות" על מעשי אלימות שאיש לא חזה בהם ואיש אינו יודע לפרטם; העובדה שהנתבע היה "על תנאי" בבית-הספר, לטענתו בשל איחורים; הטענה שהנתבע וחבריו התלבשו כפנקיסטים – טענה שהנתבע הכחיש אותה לגבי עצמו; ומקרה אחד בו הגיע הנתבע למסיבה שערך התובע בלי שהוזמן ועזב לאחר זמן מה ללא אירועים חריגים. כל אלה אינם מוכיחים דבר. אכן, שוכנעתי כי התובע חשש מהנתבע ומחבריו והיה סמוך ובטוח כי מדובר בנער אלים ומסוכן, אולם אין די בחששו הסובייקטיבי של התובע כדי להצדיק קביעה כי הנתבע אכן היה נער אלים ובוודאי שאין בו כדי להראות כי הרשויות היו מודעות לכך וכי היה עליהן לנקוט צעדים שימנעו מעשי אלימות נוספים.

חשוב להדגיש – אם היה מוכח כי הנתבע וחבריו אכן נקטו במעשי אלימות מרובים בעבר או כי התנהגו באופן "מטיל אימה" כדברי התובע, היה בהחלט מקום לשקול להטיל אחריות על הרשויות, אלא שהדבר לא הוכח.
27.
הנתבע טוען כי היה על הרשויות לצפות את המעשה האלים, שכן תחילתו במסכת ההצקות שהציק התובע לבת דודתו. על פי עדות בת הדוד, גב' פלצ'י, המורים והיועצים בבית-הספר ידעו על ההצקות ועל הפגיעה הקשה שנגרמה לה אך לא עשו דבר. הנתבע סבור כי בכך התרשלו המורים וגרמו לתקיפה. לא ניתן לקבל טענה זו. ראשית, התובע שולל את הטענות הנתבע ובת דודתו מכל וכל ומדגיש כי מי שהציקה ופגעה בגב' פלצ'י היתה דווקא חברתו של הנתבע, עדי, שלמדה איתם באותה הכיתה. שנית, הנתבע הודה כי הוא עצמו כלל לא ידע על ההצקות עד לבוקר התקיפה, ומכאן שאיש, כולל הנתבע עצמו, לא יכול היה לצפות את התקיפה. ושלישית, ועיקר, גם אם נקבל כי התובע הציק לבת-הדוד, איש לא יכול היה לצפות כי הצקה זו תביא לתקיפה מצדו של צד שלישי (הנתבע) שכלל לא היה קשור לאירועים. ההחלטה לעשות בירור, לגשת לתובע ולהכותו היתה כולה ביוזמתו של הנתבע ואיש לא יכול היה לצפות אותה.

גם בהקשר זה חשוב להדגיש – אם מוכח כי תלמיד אחד מציק ופוגע באופן שיטתי בתלמיד אחר והדבר ידוע לרשויות והן לא מונעות זאת, עשויות הרשויות לשאת באחריות לפגיעה שנגרמת לתלמיד החלש או לתגובת נקמה במציק. אלא שזה אינו המצב בענייננו. לא הגב' פלצ'י היא שהגיבה, אלא הנתבע שהיה צד שלישי שעד למועד התקיפה כלל לא היה מודע לאירועים ולא היה חלק מהם.
28.
נותרה הטענה כי בכיתה נכחה מורה שיכלה למנוע את התקיפה. טענה זו נשמעת בעיקר מפי הנתבע ועדיו – חברו מר לירן דוד ובת-דודתו מיכל פלצ'י. הנתבע ומר דוד רק זוכרים נוכחות מורה בכיתה ואינם יודעים את זהותה, ואילו גב' פלצ'י היא שהעידה כי מדובר בגב' תמר רוט. גב' רוט מכחישה כי נכחה בכיתה ואכן שמה לא נזכר בעדויות הספונטאניות שנמסרו במשטרה סמוך לאירוע, איש מהתלמידים, כולל התובע והנתבע, לא הזכיר אותה והיא לא נחקרה במשטרה. התובע הודה כי הוא

"לא

זוכר

אם

היתה

[מורה] באותו

זמן

בכיתה
" [עמ' 18, שם חזר על הדברים מספר פעמים]. ואמו של התובע, שהייתה מורה בבית-הספר, העידה כי מעולם לא שוחחה עם גב' רוט על האירוע [עמ' 53-54]. דבר זה מחזק את המסקנה שזו כלל לא היתה בכיתה, שכן התרשמתי שמדובר באם מעורבת מאוד, ולא סביר שמעולם לא פנתה לחברתה לעבודה כדי לברר כיצד ארעה התקיפה ומדוע לא מנעה אותה.
29.
אולם גם אם נניח כי גב' רוט או מורה אחרת היו בכיתה, עדיין אין בכך כדי להשית אחריות על הרשויות שכן לא היה באפשרותה של מורה כלשהי לצפות את התקיפה או למנוע אותה. התקיפה ארעה בהפסקה. השיעור הסתיים. המורה סיימה ללמד והתלמידים עסקו בהעתקה מהלוח ובסידור ספריהם. ארבעה תלמידים נכנסים לכיתה ופונים לשוחח עם אחד התלמידים. לוּ היו נכנסים במהלך השיעור או מפריעים למורה בעת שלימדה היה זה מעשה חריג, אך כניסה במהלך הפסקה היא מעשה שביום יום ולא היו בו כל סימנים חריגים. כיצד יכלה המורה לנחש את הילך רוחם? כיצד יכלה לדעת שבכוונתם להתעמת עם התובע? מנקודת מבטה הייתה זו שיחה שגרתית בין תלמידים, עד להתפרצות הפתאומית של מעשה האלימות שהסתיים כהרף עין. התלמידים שוחחו. התובע קם.
הנתבע סטר לו. הפלת המשקפיים ואגרוף. התפרצות ספונטאנית, שמשהחלה לא ניתן היה להפסיקה או למנוע אותו. לכן, גם אם הייתה מורה בכיתה

כלל לא ניתן היה לצפות תקרית כה חמורה וממילא לא היה בידה למנוע את מעשה התקיפה הפתאומי.
המסקנה העולה מכל אלו היא כי מעשה התקיפה היה פתאומי, מפתיע וללא סימנים מקדימים, וגם פיקוח הדוק יותר של הרשויות לא יכול היה למנוע אותו. בנסיבות אלו, ונוכח כל האמור לעיל, נדחות התביעה והודעת הצד השלישי כנגד המדינה והעירייה.
אשם תורם
30.
סוגיה אחרונה בשאלת האחריות נוגעת לטענת הנתבע כי יש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי, הן בשל התנהגותו לגב' פלצ'י והן משום שהפיל את משקפי הנתבע. יש לדחות טענות אלו.

הנתבע הוא יוזם האירוע האלים. הוא שניגש לתובע יחד עם חבריו. הוא שתקף ראשון וסטר לתובע. התובע רק התגונן ואז הנתבע היכה אותו. ברי כי אין להטיל על התובע אחריות משום שהפיל את משקפי הנתבע בתגובה לסטירה. ברי גם כי התנהגות קודמת של התובע (אם היתה) אינה מצדיקה את התקיפה. לא היה זה מתפקידו של הנתבע לערוך בירור ו"לפתור" את הנושא. איש לא הסמיך אותו לכך. הוא פעל ביוזמתו מבלי שהתובע התגרה בו. יתרה מכך, חיי היום יום מלאים בחילוקי דעות ובמחלוקות ואין לקבל את האפשרות שאירועים אלו יובילו כדבר שבשגרה לאלימות פיסית. "האחריות לאלימות הפיסית מוטלת, כמעט תמיד, על התוקף, והטלת אשם תורם על המותקף תהווה מסר שלילי לציבור ואף עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה למעשים אלימים" (ת.א. 8147-10-09 פדל נ' עמבר [2013]). "למעט מקרים בודדים, בהם נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם או ליקיריו, אין אדם רשאי לקחת את החוק לידיו, ולהעניש באמצעות אלימות פיסית, אדם אחר על פגיעה שפגע בו" (ת.א. 5280/03 עזבון המנוח רחלין נ' ציסין [2009]). לכן "לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו" (ת.א. 15518-05-10 סעד נ' סעד [2012]).
המסקנה היא שאין כל עילה להטלת אשם תורם על התובע.
סיכום שאלת האחריות
31.
נמצא כי הנתבע תקף את התובע וכי מתקיימים לגביו יסודות עוולת התקיפה. התביעה כנגדו מתקבלת ואין מקום לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. לא הוכחה רשלנותן של הרשויות ולפיכך התביעה כנגד המדינה נדחית, וכך גם הודעת הצד השלישי כנגד העירייה.
הנזק
32.
בערב התקיפה פונה התובע לבית-חולים שרון בפתח תקווה, שם אובחנו זעזוע מוח, שבר בארובת העין וחבלה בעין שמאל. בהמשך אובחנה פגיעה בראיה, המתבטאת בכפל ראיה (דיפלופיה) בקצות תחומי הראיה. התובע צרף את חוות דעתו של פרופ' לזר שסבר כי נותרה נכות בשיעור 15%. הנתבעים צרפו את חוות דעתה של פרופ' גייר שסברה כי לא נותרה נכות.
33.
נוכח הפערים מונה ד"ר זק"ש כמומחה מטעם בית-המשפט, ולאחר שבדק את התובע ואת בדיקות הראיה האובייקטיביות מצא כי "בדיקת

hess screen
מדגימה דיפלופיה במבט למעלה, כפל ראיה שנגרם מהחבלה הישירה לעין" וכי פגיעה זו מזכה ב-15% נכות בהתאם לתקנה 57(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (תקנות המל"ל), שעניינה "דיפלופיה במבט להיקף שדה הראיה". יוער כי מאז ניתנה חוות הדעת תוקנו תקנות המל"ל בסוגיית הנקודה זו ונקבע כי כפילות ראיה במבט למעלה מזכה ב-10% נכות בלבד.
34.
ד"ר זק"ש נחקר באריכות רבה, ואקצר ואומר כי מצאתי שחוות דעתו היתה אמינה ומנומקת, וכי הדברים הוסברו בהרחבה בחקירתו. ניסיונות הנתבעים לקעקע את חוות הדעת לא שכנעו אותי. נהפוך הוא. הובהר כי מסקנותיו התבססו על בדיקות אובייקטיביות ועל ניסיונו המקצועי, והם תאמו את תלונותיו של התובע ואת עדותו.
אני מקבל אפוא את חוות דעתו של המומחה במלואה, אולם נוכח השינוי בתקנות נקבע כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על 10%.
35.
אשר להשפעתה התפקודית של הנכות - מדובר בפגיעה בקצה הראיה במבט למעלה, וכפי שציין המומחה בסיכום חוות דעתו פגיעה שכזו משפיעה בעיקר על ילדים ואנשים נמוכים שנדרשים להביט כלפי מעלה, והיא משפיעה פחות על "מבוגרים שמבטם מכוון, על פי רוב, ישר ולמטה". ואכן, התובע בעדותו, שהיתה, כאמור, אמינה והגונה, ולא נטתה להגזמה או הפרזה, הודה, כי הסתגל ולמד לחיות עם הנכות, ובלשונו "

התאמתי

את

עצמי

למגבלות, לחיות

ולדעת

איך

להסתכל, מה

אני

יכול

ומה

אני

לא

יכול
" [עמ' 33, 15]. התובע הוסיף והודה כי לפגיעה אין השפעה על עבודתו [עמ' 32, 12, 18], על יכולתו לעבוד מול מחשב [עמ' 32, 25, 31] או על יכולתו לנהוג ברכב [עמ' 33, 9-13]. וכדבריו "נהיגה ועבודה אין לי עם זה בעיה ... אני יכול לנהוג ולעבוד" [עמ' 33, 15, 24]. עם זאת הוא ציין כי הוא מתקשה בקריאה בשכיבה
[עמ' 32, 4]. בהתאם לדברים אלו יוערכו ראשי הנזק.

36.
הפסדי השתכרות

: אין טענה להפסדי עבר אלא לעתיד בלבד. התובע עובד כרואה חשבון, והוא מבקש כי הפיצוי לעתיד יחושב לפי כפל השכר הממוצע המשק ו-15% נכות תפקודית. לא ניתן לקבל את דרישתו. הבקשה לכפל שכר ממוצע במשק היא ריאלית, אולם כפי שנלמד מן הראיות השפעת הנכות על כושר השתכרותו מוגבלת ביותר. היא לא מנעה ממנו לסיים לימודי ראיית חשבון ולהשתלב בשוק העבודה, וכיום היא אינה מגבילה אותו בעבודתו ובאורחות חייו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהפגיעה ומהנכות לחלוטין, בוודאי כשמדובר בפגיעה בעין. גם אם כיום היא אינה מקפחת את שכרו אין לשלול כי בעתיד היא תגרום למגבלה שאיננו יכולים לצפות אותה. כך, תתכן פגיעה שתתווסף אליה ותהפוך אותה למשמעותית. כך, גם, יתכנו פיתוחים טכנולוגיים שיהפכו מבט כלפי מעלה לבעל משמעות (בודדים מאתנו ידעו על טלפון-חכם ומסך מגע עד 2007, לפני שבע שנים בלבד, ומי ידע מהן הטכנולוגיות שישלטו בחיינו בעוד שבע שנים?). לניתוח מקיף של השפעתה התפקודית של פגיעה בעין, גם כשאין פגיעה מידית בכושר העיסוק ראו ע"א 9721/07 איסכור נ' גוזלן [2010] (אם כי שם דובר, כמובן, באבדן מלא של העין). התובע הוא אדם צעיר, נותרו לו עוד שנות עבודה רבות מאוד, ובנסיבות אלו יש מקום לפסוק לו סכום גלובאלי בגין פוטנציאל הפגיעה בכושר העיסוק, כבהתאם למכלול הנתונים מועמד סכום זה על סך של 75,000 ₪.
37.
עזרת הזולת

: לאחר התאונה סבל התובע מפגיעה משמעותית בעין. הוא נדרש להשגחה. נזקק לבדיקות רפואיות רבות. וכן נאלץ לקבל את עזרת הוריו להשלמת הלימודים, וכדברי אימו "[]היינו צריכים
יום

ולילה

אני

ובעלי

להקריא

לו

את

החומר
" [עמ' 51, 21]. בגין עזרה מוגברת זו של בני משפחתו הוא זכאי לפיצוי, גם אם לא שכר עזרה בשכר, ובהתחשב בטיב הפגיעה, בגילו בעת הפגיעה ובהיקף העזרה, מועמד הפיצוי על סכום של 6,000 ₪ המשקף פיצוי חודשי של 500 ₪ למשך שנתיים. אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד שכן הפגיעה אינה מחייבת עזרה שכזו.
38.
הוצאות רפואיות ואחרות

: התובע העיד כי ביקר אצל מומחים רפואיים רבים בניסיון להטיב את מצבו. טענה זו סבירה אולם לא הוצגו קבלות מלאות. כמו כן נטען כי קיבל שיעורים פרטיים כדי להשלים את לימודיו.
גם טענה זו סבירה, אולם גם כאן לא הוצגו ראיות (אם כי המגבלות בתחום השיעורים הפרטיים ידועות). מדובר בראש נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות, ובאין ראיות עלינו לאמדו על דרך האומדנה בהתאם להוצאות הסבירות, ובנסיבות העניין נפסק סכום של 10,000 ₪ בגין הוצאות לעבר ולעתיד, כולל היטלים על ביקורי רופאי קופת חולים, פניה למומחים פרטיים, השתתפות עצמית בתרופות לאחר התאונה, נסיעות, שיעורים פרטיים וכיוצ"ב.
39.
כאב וסבל

: הפיצוי בראש נזק זה מתחשב במכלול נסיבותיו המיוחדות של המקרה. אין ספק כי התקיפה שגרמה זעזוע מוח, שבר בארובת העין ופגיעה בעין עצמה, גרמה לתובע סבל פיסי רב.
חוסר הוודאות לגבי היקף הפגיעה בעין והחששות הנובעים מכך, גם הם הסבו סבל רב. הפגיעות אלו נגרמו בעת שהתובע היה תמיד תיכון. הן הקשו עליו בלימודים ובוודאי היה חשש כי יפגעו בציוניו ובעתידו. יתרה מכך, התקיפה היא פגיעה קשה באוטונומיה של התובע, בזכותו לשלמות גופו, ואין ספק כי גרמה תחושת השפלה ופגיעה בערך העצמי. לכל אלה נוסיף את השפעות התקיפה היום, בפעולות שגרתיות כמו קריאה. על רקע כל אלה מצאתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך 100,000 ₪.
נזקי התובע עומדים על סך 191,000 ₪.
סוף דבר
40.
אירוע אלים, ללא כל צורך גרם לפגיעה בכל המעורבים בו. התובע, הוא הקורבן, הותקף, נפגע והפגיעות הפיסיות שנגרמו לו יפריעו לו כל ימי חייו. אולם גם הנתבע וחבריו לא יצאו נשכרים. הנתבע סולק מבית הספר ותוצאות האירוע ליוו אותו במהלך חייו, שנקטעו בעודו צעיר. השאלות ששאלנו למעלה נגעו לאחריות המעורבים באירוע ולשיעור הנזק. המסקנות אליהן הגענו היו כי הנתבע אחראי למעשיו ולאירוע התקיפה. בית-הספר והמורים יצאו פטורים. תוצאה זו אינה קלה, שהרי הוריו של התובע הפקידו אותו בידי מערכת החינוך וציפו כי ישוב בריא ושלם, אולם אירוע מסוג זה יכול היה להתרחש בכל מקום ונמצא כי לא ניתן היה לצפות ולמנוע את התקיפה הפתאומית. למרבה המזל היתה פגיעתו של התובע מוגבלת, והדבר בא לדי ביטוי בשיעור הפיצויים.
41.
התביעה נגד נתבע מס' 1 מתקבלת. עזבונו של הנתבע יפצה את התובע בסכום של 191,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 38,000 ₪ והוצאות משפט בסך 8,000 ₪. הפיצוי ישולם בתוך 30 ימים.
42.
התביעה כנגד נתבעת מס' 2 נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
43.
הודעות הצד השלישי נדחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
הערת סיום
44.
טרם יחתם פסק הדין אבקש להעיר כי שמיעת הוכחות בתיק זה נסתיימה באפריל 2013. בשל מותו של הנתבע נתארכה הגשת הסיכומים מאוד והסתיימה רק במאי 2014. הצדדים היו זכאים להגיש סיכומי תשובה, אולם אלה לא הוגשו ותזכורת פנימית שנועדה למתן

פסק דין
לא נקבעה ביומן מחמת טעות. בנסיבות אלו המתין התיק ממאי ועד אוקטובר, רק אז התברר במהלך בדיקת תיקים תלויים ועומדים כי הוא ממתין לכתיבה.

ניתן היום,
כ' חשוון תשע"ה, 13 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.


















א בית משפט שלום 66627/07 גדעון פישר נ' עזבון המנוח רועי קרן ז"ל, מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות (פורסם ב-ֽ 13/11/2014)