פסקי דין על חלמי אבו ענזה | פסקי דין על חברת החשמל | פסקי דין על מדינת ישראל |

36485-01/12 א     18/11/2014




א 36485-01/12 חלמי אבו ענזה נ' חברת החשמל, מדינת ישראל








בית משפט השלום בבאר שבע



ת"א 36485-01-12 אבו ענזה נ' חברת החשמל
ואח'




תיק חיצוני:



בפני

כב' השופטת
אורית ליפשיץ


המשיב- תובעים

חלמי אבו ענזה


נגד


המבקשות - נתבעים

1. חברת החשמל
2. מדינת ישראל



החלטה

מבוא


1.
לפני בקשה מיום 28/8/14 לדחיית התביעה על הסף וזאת מחמת התיישנות ו/או שיהוי. הבקשה מתייחסת לאחד משני אירועי תפיסת נחושת ושאר סוגי מתכת (להלן: "אירוע התפיסה
הראשון"), הנטען בכתב התביעה, המכילה בכללותה שני אירועי תפיסה.


2.


אירוע זה, כך נטען בבקשה, ארע ביום 30/12/2003, ומשכך, ולנוכח העובדה כי כתב התביעה הוגש אך ביום 18/1/2012,יש לדחות את התביעה על כל רכיביה ככל שהיא מתייחסת לאירוע התפיסה הראשון.


רקע עובדתי
בתמצית


3.
עסקינן בתביעה על סך 560,000 ₪,
אשר הוגשה לבית המשפט ע"י התובע, העוסק למחייתו בקנייה ומכירה של פסולת מתכת, ואשר עניינה
החזרת רכוש מסוג כבלי מתכת ונחושת או שוויו,
אשר נתפסו ע"י משטרת ישראל במגרש התובע, בשני אירועי תפיסה נפרדים, ואשר זוהו ע"י חברת החשמל
כרכושה, כך לטענת המבקשת.

הסך המבוקש בתביעה מגלם כ- 14.5 טון נחושת אשר הוחרמו מהתובע,
בעוד מחירו של 1 טון נחושת עומד על עשרות אלפי שקלים.



4.
אירוע התפיסה הראשון, הרלוונטי לעניין בקשה זו, ואשר בגידרו העלו הנתבעים טענת התיישנות, ארע ביום 30/12/2003 , עת נעשה חיפוש על ידי משטרת ישראל בחצריו של התובע, אשר במהלכו עלה בקרב השוטרים חשד כי מתכת שנמצאת אצל התובע שייכת לחברת החשמל
. למקום הוזמן נציג של חברת החשמל
, עובד מטעמה, מר מנחם וקסלר, אשר זיהה את הציוד וטען כי הכבלים שייכים לחברת החשמל
ונגנבו ממנה. המשטרה תפסה בחיפושה זה, 12 טון של פסולת נחושת.
יצויין כי חברת החשמל
טוענת כיום כי העובד אינו מצוי עוד בשורותיה, וכי עסקינן ככל הנראה בעובד קבלן.


5.
ביום 16/5/04 ניתנה במעמד צד אחד החלטת כבוד השופטת בית אור בבש 1035/04 , החלטה בה הורתה כבוד השופטת
למשטרת ישראל, להשיב לתובע פסולת נחושת שנתפסה על ידה בפ"א 2115/03 , והועברה לחברת החשמל
.


6.
עם חלוף השנים, ולאחר אירוע תפיסה שני אשר פורט בהרחבה בכתבי הטענות, פנה ב"כ התובע ביום 15/12/2010 למחלקה המשפטית בחברת החשמל
, וכן פנה הוא למשטרת ישראל, ובו בקש דין וחשבון באשר להשבת התפוס, כפועל יוצא מהחלטות בית המשפט שניתנו בעניין.
העתק המכתבים צורפו לכתבי הטענות (ראה ח1 ו- ט1). ביום
2/1/2011, וביום 22/2/2011 קבל מענה מהמשטרה בו הוסבר לו כי הטיפול בבקשתו הועבר לגורמים המתאימים (המענים צורפו לכתבי הטענות- ט'3, ט' 4, ט'5, בהתאמה). בסופו של יום ,
ב- 17/4/2011 התקבל מכתב לקוני מיועמ"ש המשטרה בו
נכתב כלהלן:

"...אבקש להתנצל על השיהוי במענה , אשר בעיקרו נבע מהקושי באיתור חומרי חקירה...בשל חלוף הזמן הניכר... טרם גיבשנו מענה לפנייתך ונעשה כל מאמץ להשיבך בהקדם...".

רק בהמשך, ביום 9/8/2011,
דווח הוא
במכתב ממשטרת ישראל כלהלן:
"... בשני ארועים נפרדים נמצאו ברשות מרשתך כבלים החשודים כגנובים... הרכוש זוהה
במקום ע"י נציג
רשמי של חברת החשמל
לישראל, אשר מסר כי הרכוש שייך
לחברת החשמל
לפי מאפיינים פרטניים...לאור זאת הרכוש הועבר למשמורת של חברת החשמל
..." .

מענה
מטעם חברת החשמל
, בדבר הברור שערכו בנוגע לנחושת שנתפסה, נשלח לתובע אך ביום 6/4/2011 ובו נכתב כלהלן:

"מבירור נוסף שנערך בחברתנו עולה כי פסולת הנחושת הנטענת לא הועברה לחזקתה ...של חברת החשמל
...הריני לדחות דרישותיך/טענותיך כנגד חברת החשמל
... "
(צורף לכתבי הטענות, ח'2).

טיעוני הצדדים לגופא של בקשה זו


7.
כעולה מבקשת משטרת ישראל, התלויה ועומדת בפני
,
יש לדחות
את התביעה על כל רכיביה ככל שהיא מתייחסת לאירוע
התפיסה הראשון מיום 30/12/2003 מחמת התיישנות. המבקשת מפנה
לסעיף 2 לחוק ההתיישנות
הקובע כי
"תביעה
לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה
על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזקק בית המשפט לתובענה", וכן לסעיף 6 לחוק הקובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדת עילת התובענה".


8.
כעולה מכתב התביעה,
עילת התובענה והנזק הנטען ביחס לאירוע הראשון התגבשה לה ביום 30/12/2003, עת נתפס הרכוש מידי התובע עצמו, ולכל המאוחר מתחילה היא ביום 11/5/2004, עת ניתן צו בית המשפט. התביעה הוגשה לפיכך בחלוף 7 שנים ממועד האירוע .


9.
כתוצאה משיהוי כבד ולא סביר זה, טוענת המדינה, נגרם לה נזק ראייתי כבד, וכעת זה כמעט ובלתי אפשרי עבורה להשיג הראיות הנדרשות לצורך הגנתה כנדרש.
הדבר למעשה שינה את מעמדה לרעה עד מאוד. ספק רב בידה אם ניתן
לאתר היום
תיעוד ו/או עדים אשר יש בהם כדי לשפוך אור ולסתור ולהפריך טענות התובעת משנת 2003, וכעת למעשה אין כל אפשרות לברר הטענות לגופן.



10.
המשיב, מצידו, מתנגד לבקשה. ראשית, הוא
טוען, על הבקשה להידחות מכוח סעיף 21 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "

פסק דין

בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה
בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה
כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות...".
דהיינו, לשיטתו, החלטת כבוד השופטת בית אור הינה

פסק דין
לכל דבר ועניין,
ולפיכך חלה עליה תקופת התיישנות בת 25 שנה, ומכאן שיש לדחות את טענת ההתיישנות על הסף.


11.
כמו כן, טוען המשיב, המבקשת, קרי, המשטרה,
פעלה על דעת עצמה עת קבעה כי היא חלק מהרשות השופטת
והשיבה התפוס לידי
הנתבעת 1, וזאת בניגוד לחוק ובניגוד להחלטות שיפוטיות, ומשכך חטאה היא שבעתיים כלפי התובע. לפיכך, טענתה כעת להתיישנות תמוהה ואיננה במקומה.


12.
זאת ועוד, לטענתו לא חלה כל התיישנות על
אירוע התפיסה הראשון אף מהטעם כי
ביום 16/5/2004
ניתנה החלטה על השבת תפוס לידי המשיב, ביום 15/12/2010 העביר המשיב לידי המבקשת 2 בקשה שעניינה
הוצאה לפועל על

פסק דין
כנגד המדינה , ולפיכך תקופת ההתיישנות נעצרה
במועד הנ"ל.
לא זו אף זו אלא שבהגנתה הודתה המבקשת למעשה בעובדות כתב התביעה ובכך שהתפוס לא הושב למשיב. כמו כן הודתה היא כי לא בצעה את פסק הדין, ולא נימקה זאת.


13.
מתשובת המבקשת לטיעוני המשיב עולה כי לשיטתה אין לראות בהחלטות כבוד השופטת בית אור כהחלטות שיפוטיות המהוות

פסק דין
: החלטות בית משפט
שניתנו במסגרת הליך פלילי ולפי סעיפים 34-35 לחסד"פ אינם
עונים על ההגדרה של

פסק דין
כמשמעותו בסעיף 21 לחוק ההתיישנות.
זאת ועוד,
הלכה פסוקה היא כי
צווים והחלטות
לפי סעיפים 34-36
לחוק החסד"פ
ביחס להחזרת רכוש תפוס במסגרת חקירה פלילית מהווים הכרעה
זמנית בלבד, ואין בהם כדי
לקבוע זכויות או בעלות,
כאשר לצורך זאת יש לפתוח בהליך אזרחי. החלטות אלו הינן החלטות זמניות אשר אינן קובעות דבר ביחס למהות הזכויות בתפוסים, וזאת כאשר סעיף 21 לחוק מתייחס לפס"ד סופי וחלוט הניתן בהליך אזרחי.



14.
עוד טוענת המדינה בתשובתה, כי למעשה החלטת בית המשפט מיום 16/5/2004
ניתנה בהעדר תגובה
ובהעדר התייצבות מטעם המשטרה, ולמעשה עמדת המשטרה ביחס לבעלות על התפוסים הובאה לראשונה במסגרת הליך זה. למעשה, ורק בשנת 2011,
נעשתה פנייה ראשונית למשטרה בעניין החזרת תפוסים אלו, ורק אז נודע למשטרה על ההחלטות והצווים שניתנו בעניינם.


15.
סעיף 21 לחוק ההתיישנות, טוענת המדינה, אינו חל במקרה שלפנינו,
ויש להחיל על התביעה את סעיף 5 לחוק ההתיישנות
הקובע כי תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים. ולפיכך, בענייננו, ועת הארוע התרחש ביום 30/12/03, החלטת בית המשפט מפי כבוד הש. בית אור, ניתנה ביום 11/5/04,
והתביעה הוגשה ביום 18/1/12 , חלפו להם למעלה משבע שנים ממועד הלקיחה ו/או מועד מתן החלטת בית המשפט.





דיון והכרעה


16.
לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, בתגובה לה,
ובתשובת המבקשת, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, הגעתי להחלטה כי יש לדון בבקשה זו, בסופו של ההליך.




17.
חוק ההתיישנות נחקק מתוך מטרה לברור ולתחום הסכסוכים אשר יכולים להתברר בפני
בית המשפט, וליצור משוכה בפני
תביעות אשר אין אפשרות של ממש לבררן ולהגיע לחקר האמת ביסודן, או למצות הצדק בעניינן, וזאת עקב חלוף הזמן הרב ממועד התרחשותן.


18.
אמנם, אינני מקבלת את טענות המשיב כי עסקינן בהחלטה שיפוטית המהווה

פסק דין
, ומשכך יש להחיל עליה התיישנות בהתאם, בת 25 שנה. את טענותיו אלו של התובע אני דוחה מכל וכל: עסקינן בהחלטה על החזרת תפוס, אשר ניתנה במסגרת הליך פלילי, ואין חולק כי אין היא מהווה

פסק דין
בתובענה.
מיותר לציין כי אין להחלטה זו כל נפקות מבחינת ההכרעה בדבר זכותו הקניינית של מי מהצדדים על התפוס, וכי רק הליך אזרחי יוכל להכריע בכך.


19.
זאת ועוד, טענות המבקשת, כי במהלך השנים נגרם לה נזק ראייתי לא מבוטל, המעמיד אותה כעת במצב נחות במיוחד לצורך ניהול תובענה זו- אמת ביסודן:
הרעת תנאים זו הנגרמת במרוצת השנים הינה ללא ספק אחד מהאדנים המשמעותיים העומדים בבסיס חוק ההתיישנות, אשר מכיר בקושי זה, ומעגן אותו בחקיקה על מנת להציב מחסום לצדדים המבקשים להעלות מן האוב סכסוכים מן העבר הרחוק מאוד, וליישבם בין כותלי בית המשפט, וזאת כאשר לצד כזה או אחר להליך כבר אבדה האפשרות לבסס את טיעוניו ולהציג ראיותיו.


20.


יחד עם זאת, סבורה אני כי התובע הוכיח וביטא מעש מצידו, החל משנת 2010 ואילך, עת פנה בא כוחו במכתבים לנתבעות ובקש התייחסותם וכן שיבהירו פשר "מחדלם".

וכך, מצאתי כי בעובדה שהתובע פנה למשטרה ולחברת החשמל
כבר בשנת 2010 בדרישה לקבל את פסולת הנחושת, ונענה כי העניין בבדיקה, יש בכך בכדי להפגין מעש של ממש מצדו בברור הסוגייה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות, בשלב זה, האם היה בהתנהלות זו, כדי להפסיק את המשך מרוץ ההתיישנות.
למעשה, בעת פנייתו הראשונה לנתבעות ביום 15/12/10
טרם חלפו להם 7 שנים ממועד התגבשות העילה הראשונה , ביום ה-
16/5/04.


21.
יתירה מזו- המשטרה וחברת החשמל
התמהמהו במתן תשובתם לתובע, השיבו לו לקונית כי העניין בברור, ושבו אליו עם מענה מפורט יותר רק לאחר מספר לא מבוטל של חודשים.

לו במשטרה היו משיבים לתובע תוך זמן קצר יותר, עורכים ברור יסודי ומעמיק ולא מסתפקים בלהשיב כי העניין מצוי בבדיקה, לא מן הנמנע כי יכול היה הוא להגיש את תביעתו בזמן ובטרם חלוף 7 השנים. דה עקא, שבפועל המשטרה השיבה לתובע כי העניין הועבר לברור, ואילו רק ביום 9/8/11 השיבו לו כי התפוס הועבר לחברת החשמל
.


22.
למעשה- ממועד פנייתו לראשונה לנתבעות ביום 15/12/10 ועד לקבלת התגובה הסופית ביום 9/8/11 עברו חלפו להם 8 חודשים, אשר יתכן שמן הראוי שלא לכלול אותם במניין הימים אשר חלף ממועד האירוע ועד המועד בו הוגשה התובענה.
למותר לציין כי התביעה הוגשה
ב- 1/12 , באיחור של 6 -7 חודשים ממועד התגבשות העילה, ככל הנראה, באשר לתפיסה הראשונה, כך לשיטת הנתבעת , הדבר שווה ערך כמעט לתקופה שבה המתין התובע לתשובה מהמשטרה.


23.
אמנם, וככלל , התכתבויות לא מהוות גורם המפסיק את תקופת ההתיישנות, אולם במקרה דנן, פנייתו של התובע לא נענתה בשלילה- הוא התבקש להפנות את עניינו לגורמים אחרים ורק לאחר חלוף 8 חודשים נמסר לו סופית כי הכבלים הועברו לחברת החשמל
. למעשה יש בכך בכדי להראות מעש מצדו לעניין ברור העניין נשוא התובענה, ובמקרה זה קיים טעם לפגם לקבל כטענת סף את טענת ההתיישנות, שכן המבקשת התמהמה בתשובתה הסופית למשך
8 חודשים תמימים.


24.
בהערת אגב יצויין כי הפסיקה קובעת חזור ושנה כי כאשר המדינה או רשות מינהלית מטעמה טוענת להתיישנות, יש לבחון טיעוניה אלו בזהירות יתירה, וכן כי עצם העלאת הטענה ע"י המדינה מעוררת חוסר נוחות מסויימת (ועל כך ראה בהרחבה פסק דינו של כבוד הש. ארבל וכן כבוד הנשיא גרוניס, (ע"א 5964/03). גישה זו נובעת בין היתר מכך שחזקה על המדינה, שמטבע הדברים, היא בעלת אפשרויות רחבות לאין שיעור מאשר לכל פלוני אלמוני שהוא, במובן המשפטי ואף במובן הכלכלי, לשמור ראיות ולתעדם בזמן אמת.


25.
ולפיכך, ומבלי לקבוע מסמרות, האם ההתכתבויות שצורפו ע"י התובע מפסיקים את מירוץ ההתיישנות, מצאתי כי בנסיבות העניין יש לדון לעומק בשאלות כגון מתי פנה התובע לראשונה למשטרה, מתי הודע לו כי הכבלים הועברו לחברת חשמל , מה גרם לעיכוב בתגובת המדינה, וזאת בטרם מתן החלטה בטענת ההתיישנות.



26.
בנסיבות אלו, לאור אי הנוחות שעולה מהעלאת טענת ההתיישנות ע"י המדינה, ובנסיבות בהם התובענה הוגשה לאחר חלוף מספר חודשים מתום תקופת ההתיישנות, ולנוכח כך שהמדינה עיכבה את תשובתה לפניות התובע אליה בלמעלה מ-8 חודשים, ובעוד
פנייתו הראשונה אליה היתה בתוך מתחם 7 השנים , אני מוצאת כי יש לדון בטענת ההתיישנות רק בסופו של ההליך ולאחר שמיעת ראיות הצדדים.


27.
בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.


28.
המזכירות תודיע לצדדים.




ניתנה היום, כ"ה חשוון תשע"ה, 18 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 36485-01/12 חלמי אבו ענזה נ' חברת החשמל, מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 18/11/2014)