פסקי דין על אדי דוד פינטו | פסקי דין על האפוטרופוס לנכסי נפקדים | פסקי דין על חברת מלונות דן |

5634/90 עא     01/09/1993




עא 5634/90 אדי דוד פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, חברת מלונות דן בע"מ




(פ"ד מז (4) 796)

(פ"ד מז (4) 846)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 5634/90

השופטים:
כבוד השופט ד' לוין
כבוד השופט ג' בך
כבוד השופט א' מצא


המערער:
אדי דוד פינטו
ע"י ב"כ עו"ד מ' ברעם

נ ג ד

המשיבים:
1. האפוטרופוס לנכסי נפקדים


ע"י ב"כ עו"ד מ' גולן
, סגן בכיר לפרקליט המדינה
2. חברת מלונות דן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ר' מלמן


ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים
(הנשיא ו' זיילר)
מיום 7.11.90 בה"פ 993/89.

פסק-דין

השופט ד' לוין
:

1. ערעור זה מופנה כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיו נדחתה על הסף התובענה שהגיש המערער בה"פ 993/89.

הרקע העובדתי


2. בה"פ 993/89 הנ"ל נתבקש בית המשפט בדרגה הראשונה ליתן פסק-דין הצהרתי, שלפיו המערער הינו הבעלים החוקי של 6050 מניות למוכ"ז, בנות 1 לירה שטרלינג ע"נ כל אחת (להלן – המניות למוכ"ז), בחברת
palestine hotels ltd.
, הידועה היום בשם חברת מלון המלך דוד בע"מ (להלן – החברה). כמו-כן נתבקש בית המשפט בדרגה הראשונה להצהיר על זכאותו של המערער לעשות עיסקאות במניות למוכ"ז הנ"ל, על כך שהמניות לא היו בבחינת "נכס נפקד" ולפיכך גם לא הוקנו מעולם לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (המשיב 1), וכנובע מכך שהעברת הזכויות במניות למוכ"ז לחברת מלונות דן בע"מ
(המשיבה 2) בטלה ומבוטלת.

3. בנימוקי הבקשה למתן פסק-דין הצהרתי בה"פ 993/89 נטען, כי ביום 27.5.85 העביר המנוח ויטוריו פינטו ז"ל, שהיה בעליהן של המניות למוכ"ז דנן והחזיקן בבנק דיסקונט בג'נבה, את זכויותיו במניות אלה, בדרך של מתנה, לבנו – המערער, שהינו תשוב אנגליה ואזרח איטליה.

4. במהלך הדיון במסגרת קדם המשפט שהתנהל לפני הדרגה הראשונה הוסכם בין הצדדים כי המנוח ומשפחתו התגוררו במצרים עד שנת 1967, עת עברו לצרפת ואחר כך לאיטליה.

5. מאישור על-פי סעיף 30(ה) לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, שנמסר לבית המשפט בדרגה הראשונה מטעם המשיב 1 – האפוטרופוס לנכסי נפקדים
– עולה, כי בשנת 1961 קבע המשיב 1, תוך שהוא מסתמך על הוראות החוק הנ"ל, שכל בעלי המניות למוכ"ז בחברה, זולת אלה שאותרו על-ידי מנהלי החברה, הינם בבחינת "נפקדים". כיוון שכך ולאור האמור בסעיף 4(א) לחוק, הוקנו למשיב 1 כל המניות למוכ"ז של החברה, למעט אלה שבעליהן אותרו.

בתאריך 20.8.61 מכר המשיב 1 את המניות למוכ"ז הנ"ל לחברה לפיתוח תעשיית התיירות בע"מ, וזו מצדה מכרה אותן מאוחר יותר למשיבה 2. לטענת המשיב, גם אם אכן מחזיק המערער בפועל בשטרי המניות של 6050 מניות למוכ"ז של החברה, הרי שמניות אלה, בהיותן "נכס מוקנה", נמכרו בהתאם לחוק ובתום-לב, והן מצויות עתה בבעלות המשיבה 2, מכוח שרשרת העיסקאות המתוארת לעיל. האישור האמור שנמסר מטעם המשיב 1 כולל תמיהה על גירסאות סותרות שנמסרו למשיב 1 על-ידי המערער ומטעמו, וכן תמיהה על חוסר התעניינות מצד המערער במניות שבמחלוקת במשך תקופה של כ-30 שנים, אשר במהלכן לא נעשה כל ניסיון לממש את הזכויות הגלומות בהן, לרבות קבלת דיווידנד ומניות הטבה. נוכח תמיהות אלה הגיע המשיב 1 לכלל מסקנה, כמפורט בסיפא לכתב האישור הנ"ל, כי המנוח ויטוריו פינטו ז"ל והמערער אחריות לא הוכיחו את בעלותם במניות שבמחלוקת.

6. במסגרת הדיון בקדם המשפט הורה השופט המלומד בדרגה הראשונה לצדדים לסכם בכתב את טענותיהם בשני נושאים:

א. האם התביעה התיישנה;

ב. האם יש מקום לדחות את התביעה מפאת חוסר עילה.

הצדדים סיכמו טענותיהם בנושאים אלו, ובהחלטת בית המשפט בדרגה הראשונה, המתייחסת לסוגיות אלו בלבד, נדחתה התובענה על הסף – כנגד שני המשיבים בה"פ 993/89 – בשל חוסר עילה, וכנגד המשיבה 2 גם בשל התיישנות. המשיב 1 נמנע מלהעלות טענת התיישנות, בשל שיקולים ציבוריים.

טענת ההתיישנות כנגד מתן פסק-דין הצהרתי


7. טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה 2 לפני הדרגה הראשונה התבססה על כך שהמניות למוכ"ז נתפסו על-ידי המשיב 1 בשנת 1961, כי מאז שנת 1967 לא התגוררו המערער ואביו בארץ אויב, ומאותו זמן לא הייתה מניעה להגשת התובענה, וכן כי לפי המצוין בתובענה הודע לאבי המערער בשנת 1972 (על-ידי הודעה מבנק דיסקונט בארץ לבנק דיסקונט בג'נבה, שם הוחזקו כאמור המניות למוכ"ז), כי המניות נתפשו על-ידי המשיב 1 וכי כדי לשחררן יש לפנות אל המשיב 1. לפחות מאז שנת 1972 היו אפוא העובדות הצריכות לעניין בידיעת אבי המערער (שממנו שואב המערער את "זכויותיו"), אולם חרף זאת הוגשה התובענה רק בשנת 1989, כ-17 שנים לאחר מכן. וזאת יש לזכור – על-פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות לתביעה "בשאינו מקרקעין" הינה 7 שנים.

מנגד, הסתפק המערער בטענה משפטית, שלפיה הסעד ההצהרתי הנתבע על-ידיו אינו "סעד אפקטיבי" שכנגדו ניתן לטעון התיישנות, וזאת מבלי שהתכחש לעובדות שהועלו על-ידי המשיבה 2, כמצוין לעיל.

8. בפסק הדין של הדרגה הראשונה, נושא הערעור, נדחתה טענתו של המערער כנגד הגנת ההתיישנות שהעלתה המשיבה 2. השופט המלומד נימק את החלטתו בכך שהסעד ההצהרתי, המבוקש על-ידי המערער, נועד לשלול את הבעלות במניות למוכ"ז שבהן עסקינן מהמשיבה 2, ואין המדובר בהצהרה ערטילאית גרידא, שאילו כך היה הדבר – הייתה התביעה נדחית ולו בשל כך בלבד. לפיכך, נקבע כי זכותה של המשיבה 2 להתגונן מפני מי שמבקש ליטול ממנה את המניות למוכ"ז, בין השאר, גם בטענת התיישנות.

המערער חוזר וטוען לפנינו כי לא ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד הצהרה על קיום זכות, וזאת להבדיל מתביעה לאכיפת אותה זכות.

9. סעד ההצהרה, אשר מעוגן בהוראות החוק החרות (ראה סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984), מקורו בדיני היושר, ונראה הדבר כי משום כך רשאי בית המשפט לתת את דעתו גם על התנהגות התובע, בשוקלו אם ראוי הוא לקבלת הסעד, ובלבד שהתנהגותו קשורה במישרין לנושא הסכסוך. בתי המשפט ממשיכים לנהוג בסוגיה זו לפי דיני היושר, כנראה על יסוד ההנחה שאלה נקלטו בארץ לפי סעיף 2(ב) לחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980 (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 534).

לאור זאת כבר נפסק בעבר, כי בית המשפט יכול וישלול סעד הצהרתי מבעל דין בטענת שיהוי, וזאת בהתקיים התנאים הבאים: כאשר נסיבות המקרה מצביעות על כך שהשיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה; כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה; וכאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה (ראה: ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח' פ"ד לו (2) 309, בעמ' 317; ע"א 69/84 שפר נ' ת' בונה ואח', פ"ד לח (2) 425, בעמ' 656).

טעמים דומים עומדים בבסיסו של עקרון ההתיישנות, כפי שבא לידי ביטוי בחוק ההתיישנות (פירוט והרחבה לעניין זה – בספרו של ז' יהודאי, דיני התיישנות בישראל (תמר, 1991) 5-10. לסקירת הפסיקה הדנה במשותף ובמפריד בין שיהוי להתיישנות – ראה שם, בעמ' 52-63).

בהבדל מטענת השיהוי המבוססת על דיני היושר, מעוגנת טענת ההתיישנות בחוק החרות, ועל-כן זכאי בעל דין להסתמך על טענת התיישנות כעל טענת הגנה מפני תביעה לסעד הצהרתי, בבחינת קל וחומר.

על אחת כמה וכמה זה הדין כאשר טענת ההתיישנות מועלית כטענת הגנה על - ידי צד שלישי, הטוען לזכויות נושא הסעד ההצהרתי המבוקש ואשר עלול להיפגע ממתן סעד הצהרתי כאמור (השווה לע"א 132/81 ג'י. בי. טורס בע"מ נ' חאייק ואח', פ"ד לח (2) 425, בעמ' 434, שם פסקנו, לעניין טענת שיהוי, כי עצם האיחור בהגשת התביעה אין בו כדי לשנות את המצב החוקי או כדי להקנות זכויות שאינן קיימות, אלא אם כן נוצרו בינתיים זכויות לצד ג').

10. סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע לאמור:

"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".


הלכה פסוקה היא כי התיישנות לפי חוק ההתיישנות היא דיונית ולא מהותית, דהיינו, ההתיישנות מהווה מחסום פרוצדוראלי בפני
המבקש לממש את זכותו על-ידי הגשת תביעה, אך הזכות עצמה בעינה עומדת (ראה, לדוגמה: ע"א 522/71, 360/72, 557, 558, בר"ע 142/72 מ' בנין נ' א' בנין ואח', פ"ד כח (2) 309, בעמ' 326; ע"א 506/82 זונטג ואח' נ' עיזבון המנוח מנדלסון דוד ואח' פ"ד מ (3) 113, בעמ' 118; ע"א 132/85, 133 אמרופא א.ג. נ' ה.ש.י. המגדר – תעשיות פלדה בע"מ; ה.ש.י. המגדר – תעשיות פלדה בע"מ נ' אמרופא א.ג., פ"ד מא (4) 477, בעמ' 486).


אין בידנו לקבל את טענת המערער כי אין להעלות טענת התיישנות כנגד הצהרה על קיום זכות. דחיית התובענה לסעד ההצהרתי עקב טענת ההתיישנות מהווה מחסום פרוצדוראלי, ואין בינה לבין קיום הזכות המהותית, אם אכן זו קיימת, ולא כלום. כשם שמתן סעד הצהרתי על-ידי בית המשפט בדבר קיום זכות אינו יוצר את הזכות בבחינת יש מאין, כך גם דחיית מתן הסעד ההצהרתי עקב טענת ההתיישנות אין בה כדי לשלול את הזכות הנדונה, אם זו אכן קיימת. בכך נבדלת ההתיישנות הדיונית המכוונת כנגד זכות התביעה, כאמור בחוק ההתיישנות לעיל, מההתיישנות המהותית הקבועה בחוקים אחרים, שמשמעה פקיעת הזכות והגורמת להיעדר עילת תביעה.


11. הטענה שאין התיישנות בכל מקרה שבו מבוקש פסק-דין הצהרתי בדבר זכות קיימת כבר נדונה בע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ ואח' פ"ד מה (5) 365, בעמ' 369, שם טענה המערערת כי חוק ההתיישנות אינו חל על מקרה שבו מבוקש תיקון פנקס חברים על סמך פטירת בעלה המנוח, שהיה חבר במשיבה הראשונה. לטענת המערערת, במקרה כגון דא מתבקש בית המשפט להצהיר על זכויות שכבר קיימות, ועל-כן התביעה אינה נתונה להתיישנות. טענה זו נדחתה על-ידי חברי השופט בך, אשר קבע כי מלשונו של סעיף 2 לחוק, שלפיו "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות...", עולה שטענת ההתיישנות עשויה להתקבל גם ביחס לתביעה לקיום זכות, שנטען לגביה כי היא קיימת ממילא.


באותו עניין הוסיף חברי השופט בך ואמר, בעמ' 369:

"איני שולל את האפשרות, שייתכנו מקרים בהם יתבקש בית המשפט להעניק סעד הצהרתי, ומחסום ההתיישנות לא יעמוד לנתבע, כגון מקרה בו אדם פונה לבית המשפט על-מנת שזה יצהיר על הסטטוס שלו (למשל בדבר גילו, מצבו המשפחתי ואזרחותו). אין להשיב למבקש כגון זה, שמכיוון שאותו מעמד נוצר לפני שנים, אין להעניק לו את מבוקשו בשל התיישנות, שכן הצורך במתן אותה הצהרה מתעורר, בדרך כלל, בשלב מאוחר יותר.

אין הכרח שנגדיר כאן במדויק, מהם אותם מקרים חריגים, אשר אינם נתונים להתיישנות, שכן תביעתה של המערערת אינה נופלת במסגרתם. קבלת תביעתה של המערערת ומתן הצהרה, כי המערערת זכאית להירשם בפנקס החברים של המשיבה 1, יובילו לשינוי המצב הקיים שהדריך את הצדדים ושעליו הסתמכו המשיבים במשך כל השנים... תביעה זו היתה צריכה על-כן להיות מוגשת בתוך תקופת ההתיישנות, שכן הראציונאל העומד מאחורי עקרון ההתיישנות, כגון הסתמכות הנתבע על מצב הקיים שנים רבות ואי היכולת לשמור על ראיות במשך תקופה ארוכה, מתקיים במקרה זה.
...
עולה מכאן, שדין טענה זו של המערערת להידחות. ראוי לציין, שקבלת טענת המערערת בצורתה הגורפת, היינו שאין התיישנות בכל מקרה בו מבוקש פסק-דין הצהרתי בדבר זכות קיימת, הייתה יוצרת מצב בלתי רצוי, בו תובעים ש'ישנו' על תביעותיהם יוכלו להגישן על דרך של בקשה למתן פסק-דין הצהרתי, ובכך היו מתחמקים ממחסום ההתיישנות".


דברים אלה יפים אף לענייננו.


12. מהאמור לעיל עולה כי בדין נתקבלה טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה 2 כנגד התובענה למתן סעד הצהרתי, נושא הדיון. מאחר שאין בקבלת הגנת ההתיישנות בענייננו, כמוסבר לעיל, כדי להפקיע זכות כל שהיא של המערער, ומאחר שהמשיב 1 לא העלה מצדו את טענת ההתיישנות, ברור כי קבלת טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה 2 אינה חוסמת את מימוש זכותו של המערער כלפי המשיב 1, אם אכן זכות כזו עומדת לו, ועל כך נעמוד בהמשך הדברים.


דחיית התובענה על הסף מפאת חוסר עילה


13. המחלוקת, לגופו של עניין, בין המערער לבין המשיבים 1 ו-2, מתמקדת בשאלה אם המניות למוכ"ז דנן הינן בבחינת "נכס נפקד" כמשמעותו בחוק נכסי פקדים (להלן – החוק).


המונח "נכס" מוגדר בסעיף 1(א) לחוק, כדלקמן:

"...כולל מקרקעים ומטלטלים, כספים, זכות בנכס, מוחזקת או ראויה, מוניטין, וכל זכות בחבר בני אדם או בניהולו"
(ההדגשה שלי – ד' ל').


המונח "נפקד" מוגדר בסעיף 1(ב)(1) לחוק כהאי לישנא:

"אדם אשר – בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) חדל מלהתקיים – היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או על-ידי אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה.

(
i
) היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק או תימן, או
(
ii
) נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח ישראל, או
(
iii
) היה אזרח ארצישראלי ויצא ממקום מגוריו הרגיל בארץ-ישראל –
(א) אל מקום שמחוץ לארץ-ישראל, לפני יום כ"ז באב תש"ח (1 בספטמבר 1949); או
(ב) אל מקום בארץ-ישראל שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה".


"נכס נפקד", כמוסבר בסעיף 1(ה) לחוק, פירושו "נכס" אשר בכל עת בתוך התקופה האמורה "נפקד" היה בעליו החוקי.


14. אין מחלוקת כי במועד הרלוואנטי נמצאו המערער ואביו במצרים, וכי הגדרת "נכס" בחוק הנ"ל כוללת אף מניות למוכ"ז. ברם, לטענת המערער המניות למוכ"ז דנן אינן בגדר "נכס נפקד", הואיל והן לא היו "נכס שבשטח ישראל", כאמור בהגדרת "נפקד" לעיל. טיעונו של המערער מתבסס על כך שהמניות למוכ"ז הוחזקו בפועל מחוץ לשטח ישראל. לפיכך, ממשיך הוא וטוען, המקום או ה"סיטוס" של המניות למוכ"ז לצורך הסוגיה שבענייננו אינו בשטח ישראל.


מאידך גיסא, סוברים המשיבים, כי המניות למוכ"ז דנן הינן "נכס שבשטח ישראל", מאחר שהן מניות של חברה בישראל, ומקום האכיפה האפקטיבי של הזכויות הנובעות ממניות אלה הוא בישראל.


15. תעודת מניה למוכ"ז היא מסמך המקנה למחזיק בו, כלפי החברה, את כל אותן זכויות הכרוכות במניות והמצויות במסמך זה. רק האדם המחזיק למעשה בתעודת המניה למוכ"ז ייראה בעיני החברה באותו זמן כבעל המניות המפורטות בה. מסעיף 57 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, עולה כי מניה למוכ"ז ניתנת להעברה במסירת שטר המניה. המטרה העומדת בבסיס המניה למוכ"ז היא לאפשר את העברת המניות בחברה על-ידי מסירת שטח המניה מידי המעביר לידי הנעבר, זאת ותו לא, בלי צורך ברישום ההעברה בפנקסי החברה, בשונה מהנדרש לגבי מניה על שם. העברת המניה למוכ"ז בדרך זו הינה בעלת תוקף חוקי כלפי החברה. מניה למוכ"ז, להבדיל ממניה על שם, היא אפוא מסמך סחיר, ועל-כן מי שרוכש אותה בתמורה ובתום-לב עשוי לרכוש בה זכות טובה יותר מזכותו של המעביר (ע"א 197/47 לויטין נ' סלזובסקי ואח' פ"ד ב 268, בעמ' 272-274; בג"צ 279/51, 280, 306, 10/52, 17, 22 אמסטרדם ואח' נ' שר-האוצר, פ"ד ו 945, בעמ' 977-980; ע"א 368/78, 370 סוקולובסקי ואח' נ' נבנצאל ואח'; נבנצאל נ' קיסרמן ואח' פ"ד לה (2) 180, בעמ' 184).



כידוע, מניה היא בעיקרה ביטוי למכלול זכויות וחובות, אשר תחומיהן מותווים בהסדרים החוזיים המיוחדים בין החברה לבעלי מניותיה ובין בעלי מניותיה לבין עצמם, הסדרים אשר נערכו בדרכים המיוחדות שגובשו בדיני החברות. העיקריות שבין הזכויות הן: הזכות להצביע באספה הכללית של בלעי המניות, הזכות לקבל דיווידנד לכשיוחלט בחברה על חלוקתו, והזכות להשתתף בעודפי הפירוק של החברה עם פירוקה (ד"נ 39/80 ברדיגו ואח' נ' ד.ג.ב. 9 טקסטיל בע"מ ואח', פ"ד לה (4) 197, בעמ' 208).


כפועל יוצא מכך כבר נפסק, כי מניה כמוה כזכות ראויה הטומנת בחובה צרור או אגד של זכויות כלפי החברה ובחברה (ראה: המ' (ערעור) 89/51 מיטובה בע"מ נ' קדם, פ"ד ו 4, בעמ' 8-10; בג"צ 279/51, 280, 306,10/52, 17, 22 [9] הנ"ל, בעמ' 977; ע"א 368/78 [10] הנ"ל, בעמ' 184).


17. לאור המוגדר בחוק, מניה למוכ"ז מהווה אפוא "נכס" בשני מובנים: מחד גיסא, בהיותה "מסמך סחיר" הרי היא "זכות מוחזקת"
(chose in possession)
, ולמוכ"ז יש כנובע מכך קניין בנכס מוחשי. מאידך גיסא, בהיותה "מניה" הרי היא זכות ראויה
(chose in action)
, ולבעליה יש כנובע מכך קניין בנכס בלתי גשמי.


18. האם היו המניות למוכ"ז בתקופה הרלוואנטית "נכס שבשטח ישראל"? כדי לענות על שאלה זו עלינו לקבוע מהו הסיטוס של המניות למוכ"ז בעניין שלפנינו.


בפסק הדין נושא הערעור התייחס השופט המלומד בדרגה הראשונה לשאלה מהו הסיטוס של מניה, וכך קבע:

"אחד הדברים הנגזרים מהפנים הרב-גוניות של המניה, הוא השאלה מה מקומה והיכן היא נמצאת. לא בהכרח יהיה מקום הימצאה של המניה לענין 'פן' אחד של המניה, כמקום הימצאה ל'פן' אחר שלה [השווה בכל הנוגע לנושא זה גם ל-
cheshire and north, private international law, 11th ed. (1987) p. 821-822
...

בנסיבות אלו הפניה לאסמכתאות שונות, בהן נפסק מה שנפסק, מבלי ליתן את הדעת ל'פן' הקונקרטי הנדון יכול שתביא לתוצאות בלתי נכונות.

מטרתו של החוק שאנו עוסקים בו היא ברורה. החוק ביקש לרכז בידי האפוטרופוס את כל הנכסים אשר הזכות שבהם נתונה ל'נפקד' במשמעותו בחוק, והנמצאים בארץ. כשמדובר בנכסים המוחזקים ע"י חברה נכון יהיה לפרש את החוק כממקד עצמו לאגד הזכויות שהמניה מעניקה לבעל המניה ביחסיו עם החברה. המניה מעניקה לבעליה בדרך כלל זכות להינות מרווחי החברה, לנווט את פעילותה, לבחור מנהלים, לפרקה ולקבל את רכושה, ועוד כיוצא באלו פעולות שמתבטאות בשליטה על הרכוש של החברה. זהו הפן היחיד 'המעניין' את החוק בהקשר למטרתו המוצהרת, כפי שהיא מתגלה מבין השיטין של הוראותיו.
...........
בנסיבות אלו, וכשעלי לפסוק מהו המקום בו נמצא הנכס הזה, שבעניננו הוא מניה, נראה לי שהמקום הוא ישראל. ...".


במחלוקת שבין בעלי הדין, בערעור שלפנינו, מדגיש המערער את הפן המוחשי של המניות למוכ"ז, ואילו המשיבים שמים את הדגש על זכותו הערטילאית של בעל המניה למוכ"ז כלפי החברה ובתוכה.


סיווג הסיטוס של המניות למוכ"ז בעניין דנן אכן ראוי שייעשה תוך בחינת מטרת החוק בו עסקינן; באמצעות מטרת החוק נסיק איזה "פן" של המניה למוכ"ז צריך שישפיע על קביעת הסיטוס שלה – היותה של המניה למוכ"ז זכות מוחזקת או היותה זכות ראויה.


19. החוק מבקש לרכז בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים
את כל הנכסים בארץ של האנשים שנמצאו בתקופה הרלוואנטית במדינות אויב. לפיכך, נכון יהיה לפרשו, לאור תכליתו, באופן שיקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים שליטה בחברות ישראליות, ככל שהמניות למוכ"ז שבידי אותם אנשים מקנות. "חמושים במשקפיים" של החוק, צריך מבטנו להתמקד אפוא באיפיונה של המניה למוכ"ז כ"זכות ראויה".


הסיטוס של "זכות ראויה" הינו במקום בו ניתן לאוכפה באופן אפקטיבי (ע"א 418/86 רוזין נ' מנהל המכס ומס ערך מוסף – תל-אביב פ"ד מג (1) 837, בעמ' 845: ראה גם:
a. v. dicey and j. h. c. morris, the conflict laws (london, 11th ed., by l. collins and others, 1987) 908; new york life insurance co. v. public trustee (1924) 2 ch. 101 (c.a.), at 109; alloway v. phillips (1980) 1 w.l.r 888 (c.a), at 893-894, 897
).
כפועל יוצא מכך יש לקבוע, כי המניות למוכ"ז דנן הן בגדר "נכס שבשטח ישראל", ועל-כן הינן בבחינת "נכס נפקד" כמשמעותו בחוק.


20. בספרם הנ"ל של המלומדים דייסי ומוריס, העוסק במצבים של "מתקל דינים", נאמר לעניין קביעת הסיטוס של מניות של חברה, בעמ' 911-912:

at first sight, the cases on the situs of shares seem to conflict, or rather they seem to ascribe a different situs for different purposes. most of the cases concern the situation of shares for succession duty purposes and the basic principle here is that shares are situate in the country where, under the law of the country in which the company was incorporated, they can be effectively dealt with as between the owner for the time being and the company. the law of the place of incorporation of the company decides haw shres in the company may be transferred. if they may be transferred only by registration on a particular register, they will be regarded as situate at the place where the register is kept… if, under the law of the place of incorporation, they may be transferred by delivery (with or without endorsement), i.e. if they are bearer or order shares, they will be regarded as situate where the relevant document (the share warrant) is situate.

these principles to be contradicted by canadian authrities on the expropriation of enemy property. which hold that the state in which the company was incorporated has jurisdiction to expropriate shares owned by enemy aliens, even if (in the case of shares transferable by registration) they are transferable only on a register in another country, or (in the case of bearer shres) the relevant documents are situate in another country. the reason for this is that a share, as an interest in the company, is subject to the law of the place of incorporation of the company, which governs all matters concerning the constitution of the company… if a share warrant or other document is situate in another country, the law of that country decides title to the document… if the law of the place of incorporation provides that… possession of the document, confers title to the shares, then the lex situs of the… document, will to that extent decide title to the shares. but this is so only because the law of the place of incorporation gives that effect to what happens in the other country. it follows from this that the law of the place of incorporation may always override the lex sisus of the… document: it may refuse to recognise the effects of what happens under that law and it may itself provide for a transfer of title, by expropriation or otherwise. the consequences is that, although shares may in certain cases be regarded as situate in some place other than of the incorporation of the company, this attributed situs applies only by virtue of the law of the place of incorporation and may at any time be overridden or revoked by the latter”.


ראה לעניין זה גם –
g. mcleod, the conflicts of laws (1983) 366-369
, הדן ב-
"governmental acts concerning property"
וכן ראה
f.a. mann, "the confiscation of corporations, corporate rights and corporate assets and the conflict of laws" 11 int'l & comp. l. q. (1962) 471, 497-500
.


21. יוצא אפוא שעל-אף מקרים שונים שבהם, לאור הדין הכללי בנושא זה, כפי שהוסבר לעיל, יש לייחס למניה למוכ"ז סיטוס לפי המקום שבו מוחזק שטר המניה, הרי שתוקפה של קביעה זו כפוף להוראותיו של החוק הרלוואנטי לעניין שבמוקד הסכסוך, במדינה שבה ממוקמת החברה. דהיינו, כאשר פרשנות תכליתית של החוק הנ"ל מביאה לידי מסקנה שיש לייחס למניה למוכ"ז סיטוס לפי מקומה של החברה, תהא למסקנה זו חשיבות מכרעת בקביעת הסיטוס של המניה למוכ"ז במצב של "מתקל דינים" כאמור.


הלכה בדומה לכך נפסקה בארצות-הברית בעניין
cities services co. v. mcgrath 342 u.s. 330
(1952)
,
שם דובר בחיקוק אשר נועד לאפשר החרמת רכוש גרמני בארצות-הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. המחלוקת נושא הדיון שם התמקדה במניות למוכ"ז, שהועברו לרשות האפוטרופוס הממונה על-פי החיקוק הנ"ל, אף-על-פי שתעודות המניות היו מחוץ לארצות-הברית באותה עת, ובית המשפט פסק כי אכן רשאי היה האפוטרופוס להחרים את המניות (ראה בעניין זה
mann, supra, at 500
).


כך נפסק אף בקנדה בעניין
brown, gow, wilson v. beleggings societeit n.v.
(1961) 29 d.l.r. (2d) 673
,
שם דובר בצווים שהוציאה ממשלת הולנד, אשר נועדו להבטיח קבלת פיצויים בגין נזקי מלחמת העולם השנייה, ולפיהם הוחרם רכושם של נתינים גרמניים אשר נמצא בהולנד. לאור צווים אלה הועברה הבעלות במניות למוכ"ז של חברה הולנדית, שהיו שייכים לנתינים גרמנים, לדי ממשלת הולנד, וזאת על-פי שתעודות המניות הוחזקו אותו זמן בקנדה. בית המשפט הקנדי הכיר בהחרמת המניות למוכ"ז ובהעברתן לידי ממשלת הולנד, וזאת לאור תכליתם של הצווים הנ"ל, אשר משקפים את דין מקום מושבה של החברה. בית המשפט שם אף ציין כי בקנדה עצמה הוצאו צווים בדומה לכך, וצווים מסוג זה תואמים את המשפט הבינלאומי ואת האמנות הבינלאומיות אשר נועדו לפצות את הארצות שנפגעו במלחמת העולם השנייה, על-ידי החרמת רכוש של נתינים גרמנים הנמצא באותן ארצות, וזאת אף אם רכוש זה מוסתר או מוסווה (ראה גם:
spitz v. secretary of state of canada
(1939) 2 d.l.r. 546
.


22. השאלה מהו המבחן הראוי לקביעת הסיטוס של מניה כבר נדונה בבג"צ 279/51, 280, 306, 10/52, 17, 22 [9], בעמ' 987, ושם נקבע על-ידי השופט אגרנט (כתוארו דאז) כי הסיטוס של מניות שהוצאו על-ידי חברה הוא המקום שבו אפשר לטפל בהן (במובן של העברת הזכויות במניות) טיפול אפקטיבי, דהיינו – טיפול המשפיע על היחסים שבין בעל המניות לבין החברה. הסיטוס של המניות הוא המקום שבו אפשר להעביר את הזכויות הצפונות בהן באופן שהעברה זו תהא בת תוקף חוקי כלפי החברה, וזו תהא חייבת להכיר באדם שאליו הועברו המניות כבעל הזכויות אשר המניות מזכות בהן. בהמשך פסק הדין נקבע כי הסיטוס של מניות למוכ"ז הוא המקום שבו נמצאות תעודות הקניין למעשה, הואיל ובהיותן תעודות למוכ"ז מקפלות תעודות הקניין בקרבן גם את הזכויות שבמניות המפורטות בהן, העברתן של זכויות אלה מתקיימת בדרך של מסירת התעודות בלבד, ומטבע הדברים תבוצע פעולה זו במקום שבו נמצאות התעודות למעשה אותה שעה (שם, בעמ' 980).


23. בבג"צ 279/51, 280, 306, 10/52, 17, 22 [9] הנ"ל דובר בתקנות שהותקנו על-פי תקנה 7(2) לתקנות ההגנה (כספים), 1941, אשר מעבירות לשר האוצר ניירות ערך במטבע זר, ומטרתן להבטיח, בתקופה של שעת חירום, כי תיווצר קרן שבה תוכל המדינה לרכז בידיה, במידה האפשרית, נכסים במטבע זר, לשם הגברת כוח הקנייה של המדינה בחוץ
לארץ (ראה שם, בעמ' 976).


השאלה שעמדה לדיון בבג"צ 279/51, 280, 306, 10/52, 17, 22 [9] הנ"ל הייתה שאלת היכולת לתפוס בעלות בניירות ערך, על-מנת שיוכל האוצר להמירן במטבע זר. על-כן הדגש היה על יכולת העברת המניות, ולא על היכולת לשלוט בנכסי חברה שבישראל. לפיכך, הפן הקונקרטי בקביעת הסיטוס של מניות למוכ"ז בעניין שנדון שם היה היותן "מסמך סחיר", שהוא, כבר אמרנו, "זכות מוחזקת", ומשום כך נקבע שם הסיטוס של המניות למוכ"ז במקום שבו נמצאו תעודות הקניין למעשה.


לאור ההבדל במטרת החוק בעניין שלפנינו, מהחוק שנדון בבג"צ 279/51, 280, 306, 10/52, 17, 22 [9] הנ"ל ברורה ומובנת התוצאה השונה שהגענו אליה בקביעת הסיטוס של המניות למוכ"ז דנן.


24. מאחר שקבענו כי המניות למוכ"ז בעניין שלפנינו הינן בבחינת "נכס נפקד", כמשמעותו בחוק, התוצאה היא כי הן הוקנו כדין למשיב 1 (כאמור בסעיף 4(א) לחוק). סעיף 26 לחוק קובע כי אם היה הנכס הנפקד שטר – יוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים גם אם לא נמסר לו ואף לא בא לידיו בכל דרך אחרת. הגדרת "שטר" בסעיף 1(י) לחוק כוללת כל מסמך סחיר איזה שהוא. מכאן נובע שהמניות למוכ"ז הוקנו כדין למשיב 1 משום היותן נכס נפקד, וזאת על-אף העובדה שתעודות הקניין לא באו, למעשה, לידיו. לפיכך, כדין נדחתה על הסף התובענה שהגיש המערער, מפאת חוסר עילה.


25. התוצאה שהגענו אליה אינה פוטרת את המשיב 1 מהחובה להפעיל את שיקול-דעתו כאמור בסעיף 28 לחוק, ביחס לתמורה שנתקבלה בגין מכירת המניות למוכ"ז על-ידי המשיב 1. לצורך זה יהא המערער רשאי לפנות אל המשיב 1, להמציא לו את ההוכחות הדרושות לקבלת התמורה הנ"ל, ולהסיר את הספקות שנתעוררו אצל המשיב 1 בקשר לבעלותם של המנוח ויטוריו פינטו ז"ל והמערער תחתיו במניות שבמחלוקת בתקופה הרלוואנטית.


26. לא מצאנו כל ממש בטענת המערער לעניין גובה ההוצאות שנפסקו כנגדו בפסק הדין נושא הערעור.


27. אשר-על-כן הערעור נדחה.


המערער ישלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות ערעור זה ושכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪, בצירוף מע"מ, להיום.


השופט ג' בך
: אני מסכים.


השופט א' מצא
: אני מסכים.


הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין
.



ניתן היום, ט"ו באלול תשנ"ג (1.9.93).












עא בית המשפט העליון 5634/90 אדי דוד פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, חברת מלונות דן בע"מ, [ פ"ד: מז 4 846 ] (פורסם ב-ֽ 01/09/1993)