פסקי דין על יוסף חאיק | פסקי דין על יואל חנן | פסקי דין על בתי הזיקוק |

870/92 א     23/03/2000




א 870/92 יוסף חאיק נ' יואל חנן בע"מ , בתי הזיקוק בע"מ




בעניין:
יוסף חאיק

ע"י ב"כ עוה"ד
ע. בדארנה

התובע

-נ ג ד-
1. יואל חנן בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד : א. בנר

2. בתי הזיקוק בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד
ע. קרינסקי

הנתבעים
פסק דין
א. התובע, יוסף חאיק
, יליד 1962 (להלן: "התובע ") רתך במקצועו, הועסק ע"י מעבידתו - הנתבעת מס' 1 חב' יואל חנן בע"מ
(להלן: "הנתבעת") בשטח המפעל של הנתבעת מס' 2 בתי הזיקוק לנפט בע"מ (להלן: "בתי הזיקוק").

ביום 27.9.90 במהלך עבודתו של התובע מטעם מעבידתו-הנתבעת במפעל בתי הזיקוק ארעה דליפת גז ממיכל, התובע שאף את הגז, ונפגע.

התובע ייחס לשתי הנתבעות רשלנות שבעטיה נפגע. תחילה הוגשה התביעה (ביום 23.9.92) כנגד הנתבעת בלבד, וזו מצדה שיגרה הודעת צד ג' כנגד בתי הזיקוק, וביום 30.11.94 הוגשה התביעה המתוקנת כנגד שתי הנתבעות גם יחד.

ב. בכתב הגנה מיום 18.12.94 טענה הנתבעת כי הגז הרעיל, אם אמנם דלף, היה בשליטתם ובאחזקתם של בתי הזיקוק, לנתבעת לא היה קשר אליו, וכי בתי הזיקוק הפרו או לא קיימו את הוראות חוק ארגון הפיקוח על העבודה תשי"ד1954- ו/או הוראות פקודת הבטיחות בעבודה וכן מחמת רשלנות בתי הזיקוק שלא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה, לא פיקחו ולא הדריכו ולא דאגו לאמצעי בטחון ומיגון.

ג. בכתב ההגנה של בתי הזיקוק שהוגש ביום 5.2.95 נטען כי התאונה ארעה ברשלנות התובע וכן ברשלנותה של הנתבעת לגביה נטען כי לא סיפקה לתובע אמצעי מגן מתאימים לרבות מסיכות גז וכיסוי פנים.
כמו כן נטען שהנתבעת לא הזהירה את התובע מפני סיכונים בעבודה, לא ווידאה שאין סכנה במקום עבודתו, והפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה.

ד. בכתב ההגנה שהגישו בתי הזיקוק כנגד הודעת צד שלישי (שהנתבעת שיגרה לבתי הזיקוק ) נטען כי הנתבעת שיחררה עפ"י חוזה את בתי הזיקוק מכל אחריות וחובות חוקיות החלות על מעביד ומכל חובות כספיות כלפי התובע וכי הנתבעת התחייבה לפי החוזה לדאוג שכל עובדיה יתייצבו לעבודה וישתמשו בבגדי העבודה המקובלים ובבגדי המגן כנדרש בהוראות הבטיחות של בתי הזיקוק, וכן התחייבה לבטח עצמה לכיסוי חבותה עפ"י החוזה מפני כל הסיכונים הנובעים ממנו.

ה. בכתב התשובה של הנתבעת (מיום 8.2.95) נטען כי האמור בהסכם שבין הנתבעת לבין בתי הזיקוק, ובמיוחד סעיף 16.1 של ההסכם [בו נאמר כי הנתבעת משחררת את בתי הזיקוק מכל אחריות ומכל חובות חוקיות החלות על מעביד ומכל חובות כספיות כלפי העובדים , וכי הנתבעת מתחייבת להחזיר לבתי הזיקוק כל סכום שבתי הזיקוק יחויבו לשלם למי מן העובדים] הוא תנאי מקפח כהגדרתו בחוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982-, כך גם לגבי מסמך התנאים הנוספים, ובמיוחד סעיף 2 של התנאים הנוספים (שלפי האמור בו אחראית הנתבעת לכל נזק שייגרם במישרין או בעקיפין לבתי הזיקוק או לצד שלישי מחמת מעשה או מחדל של הנתבעת או עובדיה או מי הבא מטעמם).

נטען עוד בכתב התשובה שהאמור בהסכם פוטר את בתי הזיקוק מאחריות שהיתה מוטלת עליה לפי הדין, אלמלא אותם תנאים שבהסכם הנ"ל, או מסייג את אחריות בתי הזיקוק באופן בלתי סביר ומגביל את זכויות הנתבעת העומדות לה עפ"י הדין.

אוסיף כאן שבישיבת ביהמ"ש מיום 5.2.95 הסכימו ב"כ הנתבעת וב"כ בתי הזיקוק שהטענות ההדדיות בין הנתבעות לבין עצמן תתבררנה במהלך המשפט ללא צורך בהודעת צד ג'.

ו. במחלוקת הרפואית שבין הצדדים בתיק מיניתי ביום 28.12.95 את פרופ' ישראל ברודרמן, מומחה למחלות ריאה, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 22.7.96 קבע המומחה שהתובע סובל מאסטמה כרונית, שנכותו מחמת מחלת האסטמה היא בשיעור של 20% לצמיתות (ובתוספת תקנה 15), וכי קיים קשר סיבתי בין חשיפתו הבודדת של התובע לגז המימן הגופריתי לבין התפתחות האסטמה.

ז. הופיעו והעידו בתיק זה התובע עצמו, בישיבת ביהמ"ש מיום 28.12.95, לגבי השאלה למשך כמה זמן נחשף התובע לחומר מסוכן, עמ' 15-18, וקצין הבטיחות של בתי הזיקוק, מר ראובן רונן, עמ' 18 - עמ' 21 לפרוט.

לאחר מכן כאשר נקבע התיק העיקרי לשמיעה העידו: התובע עצמו, בישיבת יום 1.10.96 (עמ' 29 - עמ' 43 לפרוט'), מטעם הנתבעת העיד מנהל העבודה שלה מר זאהר נביל (עמ' 43 - עמ' 48 לפרוט'), ומטעם בתי הזיקוק נקרא לעדות מנהלה של הנתבעת מר יואל חנן (עמ' 48 - עמ' 51 לפרוט').

ביום 5.12.96 העיד המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש פרופ' ברודרמן (עמ' 61 - עמ' 73 לפרוט'), ובישיבת יום 5.1.97 העיד מטעם בתי הזיקוק מר אלי דולב, הממונה בבתי הזיקוק על בטחון, בטיחות וכיבוי אש (עמ' 76 - עמ' 78 לפרוט').

ח. בשלב מאוחר יותר הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפי הצעת ביהמ"ש, ובהתאם להסדר זה שולם לתובע פיצוי בסכום כולל של 294,718 ש"ח (כולל שכ"ט עו"ד והוצאות משפט למעט אגרה), בהתאם ל

פסק דין
מיום 23.7.97, שנתן תוקף להודעתו של ב"כ בתי הזיקוק, ולפי החלטה נוספת מיום 25.9.97 (עמ' 84 לפרוט') נתווסף סך של 1,100 ש"ח (בהסכמת ב"כ כל הצדדים) לסכום הנ"ל של פסק הדין.

ט. המחלוקת נותרה לגבי החלוקה בין הנתבעות לבין עצמן כשעמדת ב"כ בתי הזיקוק היא שמרשתו זכאית לשיפוי מלא מצד הנתבעת הן במישור הנזיקין והן במישור החוזי.

מן העדויות ומן המוצגים שבתיק עולה כי במשך תקופה של כשבועיים לערך, בסמוך לאירוע, עבד התובע יחד עם קצין הבטיחות של בתי הזיקוק, העד מר רונן, ועובד נוסף של הנתבעת מר ג'וני חנא בריקון מיכלים שהכילו גז מסוג s2h (מימן גופריתי) במתקן האתילן שבבתי הזיקוק, על יד הלפיד. (עדות התובע בעמ' 33 סיפא לפרוט').

כל מיכל הונח בתורו על חצובה בשיפוע כדי לוודא הוצאת כל הגז מן המיכל ובמקביל חומם המיכל ע"י קיטור מבחוץ כדי להפיק כל טיפת גז אפשרית ולהוציאה (הדו"ח של הממונה על הבטיחות מר א. דולב (נ9/).

ביום 27.9.90 בשעות הבוקר נהג מר רונן במכוניתו לאזור הלפיד שבשטח בתי הזיקוק כשעימו ברכב מר ג'וני חנא והתובע. (עיינו: הודעת מר רונן במשטרה ת1/ ועדותו לגבי אזור הלפיד בעמ' 57 לפרוט').

ברכב היה דלי ובו מסכות גז של בתי הזיקוק, ואולם שלושת נוסעי הרכב לא השתמשו במסכות אלה. לפי עדות התובע הוא ירד מן הרכב, הריח ריח גז, מר רונן הורה לו לגשת למתקן לסגור את צינור הקיטור, התובע עשה זאת, וכשחזר הורה לו מר רונן לחפש את צינור האויר.

שוב ניגש התובע למתקן, ולאחר שחזר למכונית החל להשתעל, קיבל סחרחורת , החל להקיא ונלקח למרפאה (עמ' 15 עד 16 לפרוט').

י. גירסת העד מר רונן שונה. בעדותו בבית המשפט מסר שהוא והעובד הנוסף יצאו מן הצד השמאלי של הרכב, ואילו התובע יצא מן הצד הימני של הרכב. כעבור 2 עד 3 דקות החל התובע להשתעל ואזי הכניסו מר רונן לרכב ולקח אותו למרפאה. כשנשאל מר רונן לגבי גירסת התובע לפיה שלח אותו מר רונן לסגור את ברז הקיטור, השיב על כך העד מר רונן בשלילה. (עמ' 18 לפרוט').

בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובע טען מר רונן שבשעת היציאה מן הרכב הוא לא הריח ריח של גז s2h וגם מכשיר גילוי הגז לא גילה דבר באותו שלב (עמ' 19 לפרוט'), ולדבריו הוא גם לא ביקש מן התובע לסגור את ברז הקיטור.

יא. מן הדו"ח שהגיש מר רונן למנהל מתקן האתילן ביום 1.10.90 (נ15/) עולה שמר רונן ציין שם שהורגש ריח, ואזי יצא מר רונן לברר את מקור הדליפה.
גם מהודעתו של מר רונן במשטרה מיום 1.10.90 (מוצג ת1/) עולה שכאשר התקרבה מכוניתו לשטח חש מר רונן בריח. לפי דברי מר רונן בהודעתו ת1/ החל התובע להשתעל מיד ביציאה מן המכונית.
באותה הודעה נשאל מר רונן האם הוא הורה לתובע לגשת לסגור את ברז הקיטור, והעד לא השיב על כך בשלילה (כפי שמסר בזמן עדותו בבית המשפט) אלא אמר שם, בהודעתו למשטרה ת1/ : "אני לא זוכר".

כשנשאל מר רונן שנית, באותה הודעה ת1/, מדוע אמר לתובע לגשת לסגור את ברז הקיטור, לאחר שהריחו ריח גז באויר, השיב העד שנית באותה הודעה: "אני לא זוכר".

הודעתו זו של מר רונן במשטרה (ת1/) ניתנה ביום 1.10.90, משמע ימים ספורים בלבד לאחר האירוע ולכן יש להעדיף אותה על פני עדותו בבית המשפט שניתנה בדצמבר 1995, משמע כחמש שנים לאחר הארוע.

כשיש בפני
נו הודעתו של התובע במשטרה נ5/, (התדפיס נ5/ א') מיום 30.9.90, בה מספר התובע שקצין הבטיחות הורה לו לסגור את הקיטור, והודעת מר רונן למשטרה למחרת היום, ת1/, בה הוא נשאל האם הורה לתובע לסגור את ברז הקיטור והוא השיב על כך כי אין הוא זוכר, הרי יש לראות בדבריו אלה של מר רונן משום חיזוק להודעת התובע במשטרה בשים לב לכך ששתי ההודעות נמסרו ימים ספורים לאחר הארוע.
(מר רונן גם אישר בעדותו בביהמ"ש עמ' 19 רישא לפרוט' שבזמן מסירת הודעתו במשטרה הוא זכר את הפרטים יותר טוב).

יב. לדעתי נושאים בתי הזיקוק באחריות לארוע המקרה גם לפי גירסתו של קצין הבטיחות מר רונן כפי שזו נמסרה בבית המשפט, דהיינו, שבזמן הירידה מן הרכב החל התובע להשתעל, מבלי שמר רונן עצמו חש בריח של s2h , ומבלי שהמכשיר שלו גילה נוכחות גז.

הטעם למסקנתי הוא שלפי הוראות הבטיחות הפנימיות של בתי הזיקוק כלולים הן מתקן האתילן והן אזור הלפידים בשטח ה"איזורים המסוכנים במיוחד", ולכן חייבה התקרבותם של מר רונן ושני העובדים שהיו עמו למקום הימצאות מיכלי הגז בנקיטת אמצעי זהירות מיוחדים המתחייבים מרמתו של הסיכון הגבוה.

אבהיר את הדברים:

האתרים והתחומים של בתי הזיקוק נחשבים לאזורים מוגבלים שבהם קיימת סכנת אש ו/או התפוצצות כתוצאה מהתלקחות גזים ו/או נוזלים דליקים. אני מפנה לנספח מס' 1 של חוזה מס' 4449/88, עמ' 2, תקציר תקנות הבטיחות, מיועד לקבלנים וספקי שירותים במסגרת קובץ המסמכים נ10/.

יג. קובץ המסמכים נ19/ כולל הוראות כלליות של תקנות בטיחות מתוך תיק הבטיחות של המפעל (עיינו: בעמ' 73 לפרוט'). סעיף 1.6 מתייחס ל"אזורים מסוכנים במיוחד" ובין האתרים כלולים הן המתקן לייצור אתילן והן הלפידים.

לפי סעיף 4.1.1.2 שבתקנות בטיחות אלה, שבמסגרת נ19/, גז המימן הגופריתני הוא מסוכן במיוחד, והתקלות בו ללא הגנת מערכת הנשימה של האדם עלולה לגרום לאובדן חיים. לכן יש להתייחס לכל מיכל כזה כאל מיכל רעיל ודרושים אמצעים מיוחדים לביצוע פעולות ניקוי בצורה בטוחה.

מובהר באותן הוראות, בין היתר, שאין לסמוך על חוש הריח במקומות שבהם קיים חשד של נוכחות הגז ויש להסתייע בגלאי גז לגילוי גז זה, ובריכוז הגבוה מ10- m.p.p. באויר חובה להשתמש במסיכות ע"י מסנן המיועד לגז זה בשטח פתוח.

לפי האמור בנספח א' (2), תדריך למילוי טופס "היתר עבודה", בפרק המתייחס לסוגים שונים של ציוד מגן אשר נועד לשימוש בתנאים סביבתיים בלתי בטוחים, יש לעבוד (לפי ס"ק 3) עם מסכה עם מסנן נגד גזים, באויר פתוח בו אין ריכוז גבוה של גזים.

יד. על כך יש להוסיף את דברי הממונה על הבטיחות של בתי הזיקוק במסמך מיום 2.10.90 מר א. דולב, נ9/, בו נאמר בפרק ממצאים ומסקנות עמ' 2, ס"ק 4 :

"בסוגי עבודות שכרוכות בסיכון של פריצת חומר מסוכן מן הראוי היה לגשת למקום כאשר כל העובדים חובשים את המסכות, ורק לאחר שנמצא כי השטח נקי להסירן ולא להיפך כפי שאירע במקרה זה".

טו. מכאן שכבר כאשר הגיעו שלושת נוסעי הרכב: מר רונן, התובע, ומר ג'וני חנא, לקירבת מיתקן האתילן, ואיזור הלפיד, חייב היה קצין הבטיחות של בתי הזיקוק לוודא ששני העובדים והוא עצמו ישתמשו במסכות עם מסנן נגד גזים, כל זאת גם אם נקבל את גירסת מר רונן שלפיה חש התובע ברע מיד ביציאתו מן הרכב.
אין צריך לומר שהדבר כך על פי גירסת התובע שהוא נתבקש ע"י מר רונן לגשת למתקן ולסגור את ברז הקיטור.

טז. במערכת היחסים שבין בתי הזיקוק לבין הנתבעת אני סבור שהאחריות לארוע רובצת כולה על בתי הזיקוק ולא על הנתבעת.

טוען ב"כ בתי הזיקוק בסיכומיו שהנתבעת לא מילאה חובותיה כלפי התובע בהיותה המעבידה של התובע ונושאת בחובת זהירות מוגברת כלפיו. ב"כ בתי הזיקוק גם מפנה להוראות החוזה שבין הצדדים (מוצג נ11/) בציינו כי הנתבעת היא המעבידה לכל דבר וענין (סעיף 16.1) וכי הנתבעת חייבת היתה למנות מנהל עבודה שיהא נציג הקבלן בשטח (סעיף 11.1) ואכן נתמנה לענין נביל זאהר.

חובת הקבלן לדאוג לבטיחות העובדים, ולדעת ב"כ בתי הזיקוק הנתבעת הפרה חובה זו בכך שלא נתנה לתובע ציוד בטיחות הכרחי (מסכות). לענין זה מפנה ב"כ בתי הזיקוק לעדות התובע בעמ' 34 רישא לפרוט', וכן לדברי מר נביל זאהר מנהל העבודה מטעם הנתבעת, עמ' 45 לפרוט'.

עוד טוען ב"כ בתי הזיקוק שהקבלן לא בדק את שטח העבודה, ולא יצא לבדוק את שטח המיכלים, ומר חנן מנהל הנתבעת העיד בעמ' 49 סיפא לפרוט' שהוא לא נתן למר נביל זאהר הוראה לפקח על עבודת העובדים או לספק להם מסכות, וגם לא הביא מומחה לשטח לבדוק את תנאי העבודה.

מוסיף ומציין ב"כ בתי הזיקוק שלפי סעיף 11.5 של החוזה שבין הצדדים, נ11/, על הקבלן לדאוג שהעובדים יתייצבו לעבודה בבגדי עבודה ובבגדי מגן, ובהמשך נאמר שם:

"וכן כולל במקרים של עבודות חריגות בגדי מגן וציוד מגן מתאים - חליפות אסבסט, כפפות אסבסט, ציוד נשימה וכדומה...... ".

לענין זה מפנה ב"כ בתי הזיקוק לעדות מר רונן בעמ' 55 לפרוט'.

מוסיף ב"כ בתי הזיקוק ואומר שבתי הזיקוק נקטו בכל אמצעי הזהירות האפשריים, הפיצו את הוראות הבטיחות ונתנו הדרכה לגבי כללי בטיחות לכל העובדים והקבלנים, וכן חייבו את הקבלן לנקוט באמצעי הזהירות והבטיחות.

יז. צודק ב"כ בתי הזיקוק בכך שהנתבעת, כמעבידתו של התובע, נושאת באחריות כלפיו בכל הנוגע לנקיטת אמצעי זהירות ובטיחות. לפי סעיף 11.5 של החוזה נ11/ חובת הנתבעת במקרים של עבודות חריגות לספק בגדי מגן וציוד מגן מתאים ובכלל זה גם ציוד נשימה.

ממסמך נ11/ א' שהוגש בהתאם להחלטה שבעמ' 87 לפרוט' עולה כי החוזה של השנה הקודמת הוארך לפי מסמך נ11/ א' מיום 1.10.90 לשנה נוספת עד 31.7.1991, כך שהחוזה בכל הנוגע לעבודות אחזקה לצנרת וציוד במתקן האתילן חל גם במועד הרלוונטי לתאונה שבפני
נו.

ואולם, בנסיבות הענין שבפני
נו אין קשר סיבתי בין אי אספקת מסכות על ידי הנתבעת לבין הנזק שנגרם לתובע.

אבהיר את הדברים:

מעדותו של מר רונן עולה שבמכוניתו היה דלי ובתוכו מסכות גז לעובדים.

אני מפנה לדברי מר רונן בעמ' 18 לפרוט':

"בדרך כלל אני לוקח איתי את כל אמצעי המיגון בגלל סיכון של הגז. זה כלל מסכות גז וכן מכשיר המתריע במידה ויש גז s2h בסביבה " .

גם התובע אישר בהודעתו במשטרה, נ5/, שבדלי של קצין הבטיחות היו מסכות גז, מר רונן אישר בהודעתו במשטרה ת1/ שבתוך דלי ברכב היו מסכות גז עם מסכות נגד s2h.

בעמ' 38 לפרוט' העיד התובע:

"אני אמרתי לו (הכוונה לקצין הבטיחות - י.ג.) שיש ריח גז ואם אני אומר לקצין הבטיחות שיש ריח גז אז הוא צריך לתת לי ולא נתן" (הכוונה: מסכות גז-י.ג.).
יח. מכאן שגם אם המסכות לא היו של הנתבעת, הרי בפועל מסכות הגז סופקו, על ידי בתי הזיקוק.

מר רונן הסביר בעדותו בביהמ"ש מיום 1.10.96 בעמ' 55 לפרוט' את הסיבה לכך שבתי הזיקוק סיפקו את המסכות:

"כפי שידוע לי יש חוזה עם קבלנים שמועסקים ע"י בתי הזיקוק, אספקת ציוד מיגון לעובדים שלהם. הכוונה למסכות. אני מצאתי לנכון היות ולקבוצה זו של עובדים לא היו מסכות, סיפקתי להם מסכות שהיו ברשותי, בגלל שתי סיבות, בדרך כלל הציוד שמובא ע"י קבלנים לא טוב, לא עומד בתקנים שאנו מבקשים כנדרש בחוק, היות ואצלי הציוד תקין העדפתי לתת להם את הציוד שלי . הכוונה למסכות גז".
בעמ' 56 לפרוט' הוסיף והעיד מר רונן שציוד הנשימה של הקבלנים אינו עונה על הדרישות של בתי הזיקוק, ובבוקרו של יום הארוע הוא הופיע כדרך שבשגרה עם הדלי ובו מסכות הגז.

מכאן שהסיבה לגרימת הנזק לתובע איננה נעוצה בכך שהמעביד לא סיפק את המסכות, שהרי מסכות גז היו, גם אם של בתי הזיקוק.

הסיבה לכך שנגרם נזק לתובע נובעת מכך שלא נעשה שימוש כנדרש במסכות הגז.

מי שהיה בעל הסמכות במקום, ומי שהיה מודע לסכנה שבדבר, היה קצין הבטיחות של בתי הזיקוק, דהיינו, מר רונן, שחובתו היתה לוודא שבהגיעם למקום שבסמוך למיכלי הגז ישתמשו הוא והעובדים במסכות הגז, וכזכור עבודה זו בוצעה בצוות קטן של קצין הבטיחות מר רונן, התובע ועובד נוסף של הנתבעת.

הממונה על הבטיחות של בתי הזיקוק מר א. דולב, כותב בדו"ח שלו נ9/, מיום 2.10.90, סעיף 1, בפרק הממצאים והמסקנות:

"העובדים לא צויידו על ידי הקבלן בציוד בטיחות כמתחייב מאחריותו ולפיכך ציידם מר רונן בציוד בטיחות (מסכות גז) של החברה. עם כל ההבנה לצעדו של מר רונן, אני סבור כי היה צריך לאכוף הוראות החברה על הקבלן ולחייבו לצייד עובדיו כראוי".

מכאן, שמסכות הגז סופקו, לא על ידי הנתבעת, אלא על ידי בתי הזיקוק, ואולם, לא נעשה שימוש בעוד מועד וכנדרש במסכות הגז, כעולה מסעיף 4 של פרק הממצאים והמסקנות בדו"ח של מר דולב נ9/ :

"בסוגי עבודות שכרוכות בסיכון של פריצת חומר מסוכן מן הראוי היה לגשת למקום כאשר כל העובדים חובשים את המסכות ורק לאחר שנמצא כי השטח נקי להסירן ולא להיפך כפי שאירע במקרה זה".

יט. בעדותו בבית המשפט נשאל מר רונן ע"י ביהמ"ש לגבי השימוש במסכות, וזאת בעמ' 54 סיפא לפרוט', שם נשאל האם לא סבר להלביש מסכת גז לפני שמתקרבים למקום, בגלל חוסר הוודאות אם יש דליפה של גז במקום, ותשובת מר רונן היתה:

"זו היתה הפעם ה12- או כמה שהגענו למקום ואף פעם לא הלבשתי לו מסכת גז אלא כאשר כבר היינו במקום. היות והמקום היה מקום פתוח ומאוורר לא מצאתי לנכון להלביש את המסכות לפני כן, הלפני זה אין לזה הגדרה, מה זה לפני זה, באוטו, במתקן ? איפה זה לפני זה".

כאמור, עולה מדברי מר דולב בדו"ח שלו, נ9/, כי מן הראוי היה לגשת למקום כשכל העובדים חובשים את המסכות.

לפי עדות מר דולב בבית המשפט בעמ' 77 לפרוט':
"ישנה הוראת בטיחות קיימת שבמקום שיש חשש למפגע כלשהו או סכנה להתהוות מקרה, צריך לבוא עם ציוד הבטיחות המתאים".

כזכור בענייננו, מתקן האתילן, וכן אזור הלפידים, כלולים ב"אזורים המסוכנים במיוחד", לפי סעיף 1.6 בנ19/. יש לזכור שהעבודה שבוצעה במקרה שבפני
נו היא סילוק התכולה של מימן גופריתני מתוך גלילי הגז, עבודה שחייבה את קצין הבטיחות לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים ובכלל זה שימוש במסכות גז בהתקרבם למקום הימצאות גלילי הגז.

כ. אין לקבל את טענת ב"כ בתי הזיקוק בסיכומיו, עמ' 6, פיסקה 3 (ב) (2) שלא הובאה חוות דעת מומחה הקובעת כי הוראת הבטיחות לפיה יש לחבוש מסיכות גז רק לאחר שמגיעים לשטח פתוח, וגלאי גז מצביע על נוכחות גז - היא הוראה שגויה.

ממוצג נ9/ אנו למדים כי עמדת הממונה על הבטיחות של בתי הזיקוק מר א. דולב היא שראוי היה לגשת למקום כשכל העובדים חובשים את המסיכות, וזאת בסוגי עבודות הכרוכות בסיכון של פריצת חמר מסוכן.

מעבר לכך, לא בכל מקרה יש להוכיח אמצעי זהירות ע"י מומחה. עיינו, דברי כב' השופטת ד' דורנר ב- ע"א 3124/90 סבג נ. אמסלם, מ"ט (1) פד"י, עמ' 102, בעמ' 109 סיפא:

"אין לקבל את הטענה כי האמצעים הראויים למניעת הסיכון לא הוכחו . אמצעי הזהירות לא היו טעונים הוכחה על ידי מומחה שכן הם מתבקשים מטיבה של הסכנה הצפויה, שאותה כמוסבר לעיל, ניתן היה למנוע ע"י אמצעי זהירות פשוט".

כך גם בעניייננו. אזור מתקן האתילן, ואזור הלפידים, הוגדרו ע"י בתי הזיקוק כאחד האזורים המסוכנים במיוחד, ולכן חבישת המסיכות כשניגשים למקום הימצאות של גלילי גז המימן הגופריתני הוא אמצעי זהירות אלמנטרי שחובה היתה לנקוט בו.

כא. בסיכומיו מוסיף ומעלה ב"כ בתי הזיקוק טענות שונות נוספות כנגד הנתבעת, כגון, שלא בדקה את שטח העבודה, לא נתנה לתובע ציוד בטיחות (מסיכות), לא בדקה את שטח המיכלים, ולא וידאה ע"י מומחה את תנאי העבודה בשטח (עמ' 4 לסיכומי ב"כ בתי הזיקוק), אך לדעתי אין לכל אלה קשר ביחס לגרימת נזקו של התובע.

התובע עבד בזמן הארוע בצמוד לקצין הבטיחות של בתי הזיקוק (מר רונן) כשברשות מר רונן היו המסיכות הדרושות, וחובתו של מר רונן כקצין הבטיחות וכממונה על הצוות, היתה למסור את המסיכה לתובע ולוודא, באותו מקום ובאותו זמן, שהתובע יחבוש את המסיכה, וזאת גם בהנחה שהגירסה העובדתית של מר רונן היא הנכונה, דהיינו, שהתובע חש ברע בסמוך לאחר שירד מן המכונית.
אסור היה להגיע למצב שהעובדים, ובהם גם התובע, ייחשפו לגז הרעיל מבלי שיחבשו את המסיכות שנועדו להגן עליהם מפני סיכון זה, וגם אם סבר מר רונן שמדובר אולי בסיכון רחוק ולא כל כך ממשי, הרי כשמדובר באיזור הנחשב למסוכן במיוחד, חייב היה, דווקא בהיותו קצין הבטיחות, לפרש כל ספק לחומרה.

כב. טענה נוספת המועלית בסיכומיו של ב"כ בתי הזיקוק היא שהמיכל נשוא התאונה הותקן ע"י הנתבעת עצמה (עמ' 3 בסיכומי ב"כ בתי הזיקוק) וכי הדליפה של הגז בזמן הארוע רובצת לפתחה של הנתבעת שהתקינה את המיכל בצורה לקויה, דבר שגרם להחלקת המיכל ולדליפה (עמ' 6 בסיכומיו של ב"כ בתי הזיקוק).

נראה לי שיש לדחות את הטענה לפיה אחראית הנתבעת להחלקת המיכל ולדליפה. בדו"ח התאונה של מר דולב (נ9/), מיום 2.10.90, נכתב בפרק ממצאים ומסקנות סעיף 3:

"מהעדר סימנים אחרים אני יכול להניח כי המיכל החליק משום שלא נקשר היטב על אף התמיכה שהונחה תחתיו". (ההדגשה שלי - י.ג.).

בעמ' 77 לפרוט' נשאל מר דולב מי התקין את המיכל והשיב:

"הצוות שעבד שם, האנשים של הקבלן, הם התקינו את התושבת והם סמכו את המיכל עם אבנים".

עדות מר דולב בענין זה נתקלה בהתנגדות ב"כ הנתבעת מס' 1 מן הטעם שבכתבי הטענות לא הועלתה הטענה בדבר אחריותה של הנתבעת מס' 1 למצבם של המיכלים.

ב"כ הנתבעת מס' 1 ציין במפורש, בעמ' 77 לפרוט', את התנגדותו לשינוי חזית.

אני סבור שהתנגדותו זו בדין יסודה.

הטענה כי הדליפה נגרמה מחמת התקנה רשלנית של המיכל או של התושבת למיכל חייבת היתה להופיע מפורשות בכתבי הטענות של בתי הזיקוק על מנת שהנתבעת מס' 1 תוכל להתייחס לטענה זו. גם לאחר התנגדותו של ב"כ נתבעת מס' 1 לא נתבקש ע"י בתי הזיקוק תיקון כתבי הטענות.

יתר על כן: הטענה שבסיכומי ב"כ בתי הזיקוק מתבססת על אמירתו הכללית של מר דולב בעמ' 77 לפרוט', רישא:

"הצוות שעבד שם, האנשים של הקבלן, הם התקינו את התושבת והם סמכו את המיכל עם אבנים".

דברים אלה כלליים ביותר, ללא הסבר, וללא פירוט: מה בדיוק וכיצד היה צריך לבצע את ההתקנה בדרך ראויה, מתי נעשו הדברים וכיוצ"ב.

לא זו אף זו: העיד בביהמ"ש מנהל העבודה של הנתבעת מס' 1, מר נביל זאהר (עמ' 43 - עמ' 48 לפרוט'), ולא הוצגה לו שאלה כלשהיא בענין התקנת המיכל או התושבת למיכל.

העיד מנהל הנתבעת מר יואל חנן (עמ' 48 - עמ' 51 לפרוט'), שהועד בעדות ראשית ע"י ב"כ בתי הזיקוק, גם הוא לא נשאל כלל בענין התקנת מיכל הגז או התושבת למיכלים כך שאפילו לא ניתנה לנתבעת מס' 1 הזדמנות להגיב בראיות על טענה זו שהועלתה לראשונה בשאלה שהוצגה למר דולב (שהיה העד האחרון במשפט), בעמ' 77 לפרוט', ונתקלה בהתנגדותו של ב"כ נתבעת מס' 1.

מעבר לכל אלה, אם נעיין בדברי מר דולב בדו"ח נ9/ , ניווכח שהמסקנה לפיה המיכל החליק משום שלא נקשר היטב מועלית על דרך ההנחה בלבד:

"מהעדר סימנים אחרים אני יכול להניח ....... ".

כך שגם מטעם זה לא ניתן לקבוע מימצא שהדליפה נובעת מחמת החלקת המיכל שלא נקשר כיאות, וכאמור לעיל, גם אין תשתית שמכוחה ניתן לייחס זאת לנתבעת דווקא .

כג. אם לסכם את הדברים אני סבור שהאחריות המלאה לארוע רובצת על בתי הזיקוק וזאת מן הטעם שקצין הבטיחות לא הורה לעובדים, ובהם גם התובע, לעשות שימוש במסכות הגז, מיד כאשר יצאו מן הרכב, הגם שציוד הנשימה עמד לרשותם ונועד להגן עליהם מפני שאיפת גז מסוכן.

כד. הטענה הנוספת של ב"כ בתי הזיקוק היא שעל הנתבעת לשפות את בתי הזיקוק בהתאם להוראות החוזה שבין הצדדים, דהיינו, הוראת סעיף 16.1 של החוזה נ11/ :

"אנשי צוות העובדים יהיו עובדיו של הקבלן בלבד לכל דבר וענין. הקבלן משחרר את החברה מכל אחריות שהיא ומכל חובות חוקיות החלות על מעביד וכן מכל חובות כספיות שהן כלפי העובדים.
הקבלן מתחייב להחזיר לחברה מיד עם דרישה כל סכום שהחברה נתבעת לשלם על ידי מי מן העובדים וחוייבה לשלם למי מן העובדים מכח כל דין או

פסק דין
בצירוף כל ההוצאות הכרוכות בכך".

טענת ב"כ בתי הזיקוק היא שמדובר בסעיף שיפוי ברור וחד משמעי, ללא כל סייג, וכי ב"כ הקבלן - הנתבעת אינו מנמק למעשה בסיכומיו מדוע לא תהא תחולה לסעיף השיפוי בחוזה. לטענת ב"כ בתי הזיקוק יש לתת לסעיף זה פירוש המקיים את תנאי סעיף 16.1 ויש להעדיף את הפירוש הקובע חובת שיפוי של הקבלן.

כה. אינני סבור שיש בהוראות החוזה שבין הצדדים (סעיף 16.1 של החוזה נ11/) כדי להוביל למסקנה שהנתבעת משחררת את בתי הזיקוק מאחריות לכל ארוע באשר הוא, ומתחייבת לשפות את בתי הזיקוק בגין כל סכום שבתי הזיקוק יידרשו לשלם למי מן העובדים.

לדעתי משמעות סעיף 16.1 בחוזה ההתקשרות נ11/ היא שהנתבעת משחררת את בתי הזיקוק מכל אחריות שהיא ומכל חובה חוקית שחלה על מעביד, ואם תיתבע בתי הזיקוק לפצות מי מן העובדים, יהא על הנתבעת לשפות את בתי הזיקוק, אך זאת כל עוד מדובר בהפרת חובת זהירות המוטלת על הנתבעת כמעביד.

כו. סעיף 25 (א) של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973-, קובע כי :

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".
וכן עיינו בדברי כב' הנשיא א. ברק , ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים, מ"ט (2) פד"י, עמ' 265, בעמ' 311 סיפא:

"..... סיכומו של דבר: חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים " הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה ברורה היא אם לא . שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני..... ".
ובהמשך בעמ' 312, מול האות ג':

"ולאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעתה זה "משתמע" - כלומר אם יש לו עיגון - מתוך החוזה. אם התשובה היא בחיוב, יפורש החוזה על פי אומד דעת זה, שבגיבושו שימשו בערבוביה נתונים הבאים מהחוזה ומחוצה לו".
כז. במקרה שבפני
נו נראה לי כי עולה מסעיף 16.1 של חוזה ההתקשרות בין הצדדים שהנתבעת תישא באחריות מקום בו חלה עליה אחריות כמעביד, ובמקרה כזה יהא עליה לשפות את בתי הזיקוק, אם זו תחוייב.

לא היתה לדעתי כוונה לצדדים להטיל על הנתבעת אחריות בנזיקין מקום בו הנזק נגרם מנסיבות הנובעות אך ורק ממעשים או מחדלים של בתי הזיקוק, כמו במקרה שבפני
נו בו הפגיעה בתובע ארעה מחמת גז (מימן גופריתני) שדלף ממתקן של בתי הזיקוק, שהיא המחזיקה במקרקעין מהם דלף הגז, ובנסיבות שבהן קצין הבטיחות של בתי הזיקוק לא הורה לעובדים באותו מעמד להשתמש בציוד הנשימתי, הגם שהעבודה בוצעה בצוות קטן, שכלל את התובע, ובאחריותו של קצין הבטיחות עצמו, באיזור המוגדר על ידי בתי הזיקוק עצמם כמצוי ב"איזורים המסוכנים במיוחד".

כח. אינני מקבל את הטענה לפיה פירוש זה של סעיף 16.1 לחוזה ההתקשרות שבין הצדדים, נ11/, מרוקן את סעיף השיפוי מתוכן.

עלול היה להתרחש מצב בו ייגרם נזק לעובד של הנתבעת בגין אחריות משותפת של בתי הזיקוק והנתבעת גם יחד. במקרה כזה היה על הנתבעת לשאת לפי ההסכם במלוא תשלום הנזק לעובד שלה אשר נפגע, אם נפגע העובד בנסיבות הנובעות, בין היתר, גם מהפרת חובותיה של הנתבעת כמעבידתו של הנפגע, ואזי היה על הנתבעת לשפות את בתי הזיקוק, בגין אותו חלק של הנזק שביהמ"ש היה מטיל על בתי הזיקוק. (במקרה של אחריות משולבת).

הוראות ההסכם המטילות במקרה כזה [של אחריות משותפת לנתבעת ולבתי הזיקוק] חבות חוזית מלאה על הנתבעת גוברות על אופן חלוקת האחריות שבין מעוולים במשותף, ואולם בענייננו, נפגע התובע, לפי דעתי, בנסיבות שנבעו כולן ממעשים או מחדלים של בתי הזיקוק, ולכן אין להטיל על הנתבעת חובת שיפוי כלפי בתי הזיקוק.

כט. ככלל, אין לדעתי מניעה לכך שצד להתקשרות חוזית ייטול על עצמו, מרצונו, על פי שיקוליו, אחריות חוזית לתשלום מלוא פיצויי הנזיקין לעובדיו, למקרה וייפגעו בתאונה, גם אם הנזק נגרם מחמת אשמו המלא של הצד השני לחוזה, וכן גם יתחייב לשפות את הצד השני לחוזה אם יידרש זה לשלם פיצויים לעובד שנפגע.

התחייבות כזו היא לדעתי לגיטימית שכן העקרון הנוהג הוא של חופש ההתקשרות החוזית, וביהמ"ש לא ימאן לאכוף חוזה מעין זה, על כל התחיבויותיו.

בסעיף 2 של כתב התשובה מיום 8.2.95 העלתה הנתבעת את הטענה כי סעיף 16.1 לחוזה הוא תנאי מקפח, כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982, וכך גם ה"תנאים הנוספים", ובמיוחד סעיף 2 שבתנאים הנוספים, הואיל וסעיפים אלה פוטרים את בתי הזיקוק מאחריות שהיתה מוטלת עליהם אלמלא הוראות אלה, כמו כן תנאים אלה שוללים זכויות העומדות לנתבעת כדין, או שתנאים אלה מסייגים זכויות אלה באופן בלתי סביר.

טענתה זו של הנתבעת בדבר היות תנאים אלה בגדר תנאים מקפחים אינה מקובלת עליי.

אני מפנה לדברי כב' השופט ת. אור בענין ע"א 971/90 + 1311/90, חרושת ברזל נ. סמרי ואח', מ"ו (4 ) פד"י, עמ' 421, בעמ' 428:

"עתה עוסקים אנו בשאלה, אם הותנה בין המעוולים על שיפוי האחד על ידי משנהו, והשאלה היא, באילו תנאים יחול סעיף השיפוי על פי מה שהסכימו הצדדים ביניהם. רשאים הצדדים להסכים בענין זה כאשר יחפצו, כל עוד הסכמתם אינם פסולה על פי הדין, ואין ספק ששיקולים מסחריים, כלכליים או שיקולי כדאיות אחרים, יכולים להכתיב את התנאים המוסכמים. שיקולים כאלה יכולים להביא גם לתנאי מוסכם, שעל פיו בכל מקרה שהאחד יחוייב בנזיקין יהא האחר חייב לפצותו".

ל. מכאן, שההתחייבות לשיפוי, כמבואר לעיל, בתור שכזו, היא לגיטימית, והסוגיה הרלוונטית העומדת לדיון בענייננו היא מה תוכן ההתחיבות שהנתבעת נטלה על עצמה.
עמדת בתי הזיקוק היא שהנתבעת התחייבה לשפות את בתי הזיקוק בכל מקרה שאלה יידרשו לשלם למי מעובדי הקבלן (הנתבעת), בעוד שעמדת ב"כ הנתבעת היא שעל בתי הזיקוק מוטלת היתה החובה להוכיח את אחריות הנתבעת להפרת חובותיה כמעביד , וכזאת לא הוכח (פיסקה 4 בסיכומי ב"כ הנתבעת).

התחייבות לשאת במלוא הפיצוי של עובד בגין נזק גוף, שנגרם לו, גם אם המעביד (שהתקשר בחוזה) איננו נושא בחבות נזיקית כלשהיא, ושחרור הצד השני לחוזה, שהנזק נגרם באחריותו, מכל תשלום, היא התחייבות אפשרית ולגיטימית, אך היא חייבת להיות ברורה מפורשת וחד משמעית.

עמד על כך כב' השופט ח. אריאל בתיק אזרחי ( מחוזי חיפה) אבו ניג'ם נגד נדים את קמיל, פסקים מחוזיים תשמ"ט, חלק ב', עמ' 326, בעמ' 334:

"אם היתה הכוונה שהקבלן ישא בשיפוי החברה גם בגין פעולות רשלניות שהיא, החברה, מבצעת בהקשר לאותה עבודה שנמסרה לקבלן, היה הדבר צריך להופיע בצורה ברורה, מפורשת באותו הסכם. אין כל סיבה, אם אכן לכך התכוונו, שאכן הדברים לא יובעו בצורה ברורה ומפורשת. מה עוד שהסכם זה נוסח ע"י חב' החשמל. אכן יכול וצד ישתחרר מאחריותו ויטילנה על אחר, אך זו צריכה להיות השתחררות והעברת אחריות בצורה ברורה ומפורשת מה שאין כאן...... " (ההדגשה שלי - י.ג.).

לא. במקרה שבפני
נו נראה לדעתי מתנאי סעיף 16.1 לחוזה ההתקשרות שבין הצדדים (נ11/) שהנתבעת (כקבלן) שחררה את בתי הזיקוק מכל אחריות ומכל חובות חוקיות החלות על מעביד, אך אין ללמוד מכך על התחייבות של הנתבעת לשאת בפיצוי עובד שלה בגין נזק שנגרם מחמת רשלנותה הבלעדית של בתי הזיקוק, ועל כוונה לשחרר את בתי הזיקוק מכל חבות לפיצוי במקרה כזה.

בענין ע"א 3192/93 משה"ב נ. כחלון ואח', נ' (1) פד"י, עמ' 210, התייחסה כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן לתניית שיפוי חוזית, וכן התייחסה, בין היתר, גם לפסק דינו הנ"ל של כב' השופט ח. אריאל ת.א. 2481/82.

בענין שנדון ב- ע"א 3192/93 חוייב קבלן המשנה לשפות את הקבלן הראשי, וכב' השופטת ט. שטרסברג-כהן נימקה ואמרה:

"נראה איפוא , כי ההלכה בנושא זה ברורה וכי תניית השיפוי הנדונה ברורה דייה, ויש לפרשה כמטילה חובת שיפוי על קבלן המשנה כלפי הקבלן...... " (שם בעמ' 213, מול האות ג').

ראוי הוא לעיין בסעיף השיפוי הרלוונטי כפי שצוטט ב- ע"א 3192/93 הנ"ל, בעמ' 212 :

"קבלן המשנה מקבל על עצמו כל אחריות לכל תאונה, חבלה או נזק שיגרמו לכל מי שהוא בגופו ו/או ברכושו מעבודתו ו/או עבודת הפועלים בביצוע העבודות. קבלן המשנה משחרר את משה"ב מכל אחריות או חובה הן לפי פקודת הנזקים האזרחיים, 1944, כפי שתוקנה מזמן לזמן והן לפי חוק אחר פקודה או חובה אחרת בקשר לתאונה, חבלה או נזק שיגרמו כנ"ל והוא מתחייב בזה לפצות ולשפות את משה"ב בעד כל תביעה ו/או נזק אחר שיגרם למשה"ב בגין כל האמור לעיל". (ההדגשה שלנו).

לב. מהשוואת סעיף השיפוי הנ"ל, כמצוטט ב- ע"א 3192/93, לעומת סעיף 16.1 בהסכם נ11/ שבפני
נו, נראה שסעיף השיפוי הנ"ל שבע"א 3192/93 הינו ברור, חד-משמעית, ולפיו על קבלן המשנה לשפות את הקבלן הראשי, ששוחרר מכל חבות, בין אם לפי פקודת הנזיקין, ובין אם לפי חוק אחר, בעוד שמעיון בחוזה שבפני
נו עולה לדעתי כי מדובר בהתחייבות שהנתבעת נטלה על עצמה כמעביד:

"..... הקבלן משחרר את החברה מכל אחריות שהיא ומכל חובות חוקיות החלות על מעביד וכן מכל חובות כספיות שהן כלפי עובדים... " (ההדגשה שלי - י.ג.).

את התחייבות הקבלן, בהמשכו של סעיף 16.1 הנ"ל, להחזיר לחברה מיד עם דרישה כל סכום שהחברה נתבעת לשלם ע"י מי מן העובדים, יש לקרוא בתוך אותו הקשר, כמו ברישא של הסעיף, דהיינו, כשמדובר באחריות ובחובות החלות על מעביד.

לג. משהגעתי למסקנה, במקרה שבפני
נו, שהנזק נגרם לתובע לא בגין אי-קיום חובותיה של הנתבעת כמעבידה, אלא מחמת דליפת גז ממיתקן של בתי הזיקוק, ומחדלו של קצין הבטיחות שלא דאג לעשיית שימוש בציוד נשימתי, כי אז לא מתקיים התנאי הבסיסי הנדרש לצורך הטלת חבות על הנתבעת, ולכן גם אין לחייבה בשיפוי.

לד. גם ב-ע"א 971/90 + ע"א 1311/90 חרושת ברזל נ. סמרי ואח', מ"ו (4) פד"י, עמ' 421 , בו נקבעה חובת שיפוי, היה סעיף השיפוי שבחוזה ברור וחד משמעי:

"קבלן המשנה אחראי לכל נזק שיגרם לעובדיו, לשכיריו או לכל אדם או רכוש בקשר או כתוצאה מבצוע העבודה. עליו לפטור ולשחרר את החברה מכל תביעה שתוגש נגדה בקשר לנזק כזה לפי פקודת הנזיקין או לפי חוק אחר שהיה בתוקף בישראל מזמן לזמן". (עיינו, שם , בעמ' 427, מול האות ו').

גם בסעיף שיפוי זה שבע"א 971/90 הנ"ל רואים אנו שהתחייבותו של קבלן המשנה היא חד משמעית, מוחלטת, וברורה, לרבות שחרורה של החברה עמה התקשר קבלן המשנה מכל תשלום.
התחייבות קבלן המשנה בסעיף השיפוי הנ"ל איננה מותנית בשאלה האם הוא נושא באחריות כמעביד דוקא, אלא הוא מקבל עליו, בהצהרה דקלרטיבית, אחריות לכל נזק שייגרם לעובדיו מביצוע העבודה, כל זאת במובחן מניסוחו של סעיף השיפוי במקרה שבפני
נו, ולא נחזור על הדברים פעם נוספת.

לה. המסקנה מכל האמור לעיל היא, ועל יסוד הנימוקים אותם פירטתי לעיל, שנזקו של התובע נגרם מחמת מחדליהם או מעשיהם של בתי הזיקוק, שהינם מחזיקי המקרקעין שמהם דלף הגז ממנו נפגע התובע, ואין להטיל על הנתבעת אחריות כלשהי בגין הנזק שנגרם לתובע.

מטעם זה מוטלת חובת הפיצוי של התובע על בתי הזיקוק בלבד, ואין לחייב את הנתבעת בשיפויים של בתי הזיקוק, הואיל וסעיף השיפוי איננו חל מקום בו הנזק לא נגרם מחמת מעשיה או מחדליה של הנתבעת, אלא רק מקום בו הנזק נגרם מחמת אי מילוי חובותיה של הנתבעת כמעבידתו של הנפגע.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שתשלום הפיצוי לתובע מוטל על הנתבעת מס' 2, בתי הזיקוק לנפט בע"מ בלבד, ואילו את התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 יואל חנן בע"מ
יש לדחות, וכך אני מחליט.

ממילא גם נדחית הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת.

משנדחתה התביעה כנגד הנתבעת מס' 1, זכאית הנתבעת, לכאורה, להוצאותיה, אך בשים לב לנסיבות הענין, כשהתברר מן הראיות שהנתבעת לא מילאה את חובתה החוזית לספק לעובדיה ציוד נשימה (סעיף 11.5 של החוזה נ11/), והמסכות הועמדו לרשות העובדים ע"י בתי הזיקוק, אין מקום לחייב את בתי הזיקוק בנסיבות אלה בתשלום הוצאות המשפט לנתבעת מס' 1, גם אם הנזק שממנו סובל התובע נגרם בסופו של דבר לא מחמת אי אספקת המסיכות ע"י מעבידתו - הנתבעת, אלא מחמת מחדלים ומעשים של בתי הזיקוק כפי שפירטתי.

מטעם זה אני מורה שכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום ט"ז ב אדר ב תש"ס, 23 במרץ 2000 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין אל:

1. ב"כ התובע עוה"ד ע. בדארנה
, חיפה.

2. ב"כ הנתבעת מס' 1, עוה"ד א. בנר
, חיפה.

3. ב"כ הנתבעת מס' 2, עוה"ד ע. קרינסקי
, תל אביב.

וזאת בדאר רשום עם אישור מסירה.

מותר לפרסום מיום 23/03/2000

יגאל גריל
- שופט

ר.ס. / d00087092a.1
20
בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בחיפה

תא 000870/92

בפני

כב' השופט י. גריל








א בית משפט מחוזי 870/92 יוסף חאיק נ' יואל חנן בע"מ , בתי הזיקוק בע"מ (פורסם ב-ֽ 23/03/2000)