פסקי דין על מרום אימפריאל בניה בע"מ | פסקי דין על מנוף הצפון | פסקי דין על אהוד שגיא | פסקי דין על כהן רחמים | פסקי דין על מאור-כהן גילי | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על רשם המקרקעין חיפה |

1315/00 בשא     21/02/2000




בשא 1315/00 מרום אימפריאל בניה בע"מ נ' מנוף הצפון בע"מ, אהוד שגיא, כהן רחמים, מאור-כהן גילי , מינהל מקרקעי ישראל , רשם המקרקעין חיפה




בעניין:
מרום אימפריאל בניה בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד
ר. אדרי

המבקשת

- נ ג ד -
1. מנוף הצפון בע"מ

2. אהוד שגיא

ע"י ב"כ עוה"ד : משרד עו"ד ד. גושן

3. כהן רחמים

4. מאור-כהן גילי

ע"י ב"כ עוה"ד : ע. אור-זך

5. מינהל מקרקעי ישראל

6. רשם המקרקעין חיפה


המשיבים

החלטה

א. בפני
י בקשתה של התובעת מרום אימפריאל בניה בע"מ
(להלן: "המבקשת ") למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לעשות דיספוזיציה או פעולה כלשהיא בחלקם היחסי (2/6) של המשיבים מס' 3 ומס' 4 במקרקעין שבגוש 11014, חלקה 4, המצויים ברח' ארלוזורוב 16 קרית אתא, (להלן: "המקרקעין"), לרבות שינוי ברישום שעבוד משכנתא.

ביום 23.1.2000 נתתי צו ארעי כפי שנתבקש, והוריתי על קיום דיון במעמד הצדדים שהתקיים בפני
י ביום 30.1.2000.

ב. תמצית העובדות העומדות בבסיס בקשה זו: המשיב מס' 3 (רחמים כהן) והמשיבה מס' 4 (מאור -כהן גילי) הינם בעלי זכות חכירה בשיעור של 2/6 במקרקעין הנ"ל. משיבים אלה התקשרו בזכרון דברים מיום 2.6.99 (מסמך א') עם המשיב מס' 2 אהוד שגיא
או חברה בבעלותו (שהיא המשיבה מס' 1 מנוף הצפון בע"מ
) ולפיו אמורים בעלי המגרש (משיבים 3+4) למכור למשיבה מס' 1 או למשיב מס' 2 שליש מן המקרקעין הנ"ל.

משיבים מס' 1 או מס' 2 התחייבו לבנות לבעלי המגרש שתי יחידות דיור על מקרקעין אלה, וכן התחייבו בעלי המגרש לשלם למשיבים מס' 1-2 סך של 150,000 דולר ארה"ב שיהוו, ביחד עם שליש המגרש, את התמורה לבניית שתי יחידות דיור לבעלי הקרקע.

עוד צויין באותו זיכרון דברים שבעלי הקרקע שילמו למשיבים מס' 1-2 סך של 100,000 ש"ח בשיק ליום 11.6.99.

ג. המשיבים מס' 1 ומס' 2 התקשרו מצדם בהסכם מיום 9.9.99 עם המבקשת לפיו לקחה על עצמה המבקשת לבצע את העבודות להקמת המבנה כנגד תשלום של 900,000 ש"ח, כשההסכם מתייחס לתכנון מערכות, ויש בו התייחסות למבנה קיים ובניית מבנה, כולל עבודות פיתוח ותשתית.

עבודות הבנייה בוצעו בפיקוחו של המהנדס טוביה ארז. לפי הנטען בבקשה התקשרה המבקשת עם בעלי מקצוע שונים בענף הבנייה והזמינה חמרי בניה בהתאם.

ד. נטען בבקשה שהמשיבים מס' 3+4 היו מודעים לחוזה הקבלנות, ביקרו באתר הבניה, עקבו אחר מהלך הבניה והתקדמות הבניה, ועם סיום יציקת הרצפה הראשונה גררה המשיבה מס' 4 משכנתא מנכס אחר לחלקה זו. (עיינו : נסח רישום מקרקעין, פעולה מיום 10.11.99).

המבקשת זכאית היתה, הואיל ושלב יציקת הגג נסתיים, ל40%- מסכום החוזה, דהיינו, 360,000 ש"ח לפי חשבונות שאושרו ע"י המפקח. השיק הראשון שקבלה המבקשת מן המשיבה ע"ס 90,000 ש"ח לא כובד מפאת חוסר כיסוי. משפנה מנהל המבקשת אל המשיב מס' 2 ודרש פרעון השיק נאמר לו כי משיבים מס' 3+4 לא שילמו לו את המגיע לו, ואילו המשיבים מס' 3+4 טענו בפני
מנהל המבקשת שהם שילמו למשיב מס' 2 100,000 ש"ח ב1.9.99-, ועוד 126,870 ש"ח ב 30.11.99-.

מצב הדברים בישיבת ביהמ"ש מיום 30.1.2000 בכל הנוגע לכספים המגיעים למבקשת היה שרק השיק בגין מע"מ ע"ס 15,453 ש"ח, ליום 15.1.2000, כובד, ואילו השיק ליום 31.12.99 ע"ס 90,000 ש"ח לא כובד מפאת חוסר כיסוי, כך גם אמור היה להיות לגבי שיק נוסף ע"ס 86,991 ש"ח ליום 31.1.2000.

שיק נוסף ע"ס 90,900 ש"ח זמן פרעונו הוא 10.3.2000.

ה. טענת מנהל המבקשת מר אולג חייט, בתצהירו התומך בבקשה, היא שהואיל ולא שולמה למבקשת התמורה המוסכמת בהתאם לחוזה יש לראות את המשיבים 1-4 כמי שהפרו את החוזה הפרה יסודית וכי המבקשת רשאית לבטל את החוזה. נטען בבקשה שהמשיבים 1-4 התעשרו שלא כדין על חשבון המבקשת שמילאה מבחינתה את תנאי החוזה.

נטען ע"י מנהל המבקשת בתצהירו, סעיף 16, כי המבקשת זכאית לצו עיכבון על המקרקעין כדי להבטיח את פרעון החוב של המשיבים או מי מהם כלפיה, ולמתן צו המניעה הזמני, וכי העיכבון הוא הבטוחה היחידה של ממש.

החשש של מנהל המבקשת הוא כי משיבים 3-4 יתקשרו ישירות בחוזה עם קבלן אחר שיסיים את הבניה, וכן חושש מנהל המבקשת שהמשיבים או מי מהם יעשו דיספוזיציות במקרקעין.

ו. בדיון שהתקיים בפני
י ביום 30.1.2000 הוגשו לעיוני תמונות שונות (שצולמו ביום 16.1.2000) המדגימות את השלב אליו הגיעה הבניה באתר.

מנהל המבקשת מר אולג חייט שהעיד ציין כי מזה כעשרה ימים אין מבוצעות עבודות באתר ואין בו פועלים. המכולה שהיתה באתר, הוצאה, הואיל והפריעה להמשך ביצוע העבודות, החמרים דהיינו, בלוקים, מלט, חול וחמרי בנין נשארו באתר.

ב"כ המשיבים מס' 1-2 הודיע באותה ישיבה, בעמ' 5 לפרוט', כי מרשיו מסכימים
לעתירותיה של המבקשת ככל שהדבר מתייחס לזכויות של המשיבים 3-4 במקרקעין אלה.

ב"כ המבקשת ציין כי העבודה באתר מתבצעת באמצעות החמרים והעבודה של המבקשת
והוא מבסס את טענתו לענין זכות העיכבון על סעיף 31 לחוק המכר, תשכ"ח1968-, סעיף 5
לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד1974-, וסעיף 11 לחוק המטלטלין, תשל"א1971-, ועל האמור
ב-רע"א 5095/93 ארבן בע"מ נגד גבי א.ג.ר, מ"ט (1) פד"י, עמ' 730.

עוד הוסיף ב"כ המבקשת שמרשתו נקלעה למצוקה עקב סכסוך בין המשיבים לבין עצמם
בנוגע לכספים וזכויות, כשהמשיבים מעוניינים ליהנות מפרי עמלה של המבקשת מבלי
לשלם לה את הכספים המגיעים לה.

ז. ב"כ המשיבים 3+4 ציין בתגובתו שבכתב שאין כל תשתית המצדיקה מתן עיכבון לזכותה
של המבקשת, ואין כל יריבות בין המבקשת לבין המשיבים 3+4 , מזמיני העבודות היו
המשיבים 1+2 , או מי מהם, ואלה בלבד התחייבו כלפי המבקשים.

לעומת זאת, המשיבים 3+4 לא היו צד להסכמים אלה ולא ידעו על קיומם, לא התחייבו
כלפי המבקשת ולא הזמינו ממנה שרותים כלשהם, ולטענתו, היכרותם עם מנהל המבקשת היתה רק בכך שהוא הופיע באתר הבניה מפעם לפעם.

לטענת ב"כ המשיבים 3-4 , מרשיו לא היו מודעים לתפקידה של המבקשת (כפי שנגלה
לעיניהם כיום מן המסמכים שצורפו לבקשה) וברור שמעולם לא הסכימו למסור או להעביר
את המגרש או חלק ממנו למבקשת לביצוע עבודות הבניה.

ח. ב"כ המשיבים 3 + 4 מתבסס בטיעוניו על האמור בספרה של פרופ' נ. זלצמן, עיכבון,
מהדורת תשנ"ט 1998-, דהיינו, כי בהעדר חיוב אין קיום לזכות, וכן מסתמך ב"כ משיבים
3-4 על האמור בפיסקה 4.89 בספרה הנ"ל של פרופ' נ. זלצמן, דהיינו, שגם אם הבעלים של
הקרקע הפיק תועלת מעבודתו של העושה {כגון קבלן שהשביח את הנכס}, אין בכך כדי
להקנות לקבלן זכות לעכב את הנכס כערובה לחיוב המגיע לו מן החייב.

מציין ב"כ משיבים 4 + 3 שלצורך קיום זכות עיכבון נדרשת מן הנושה שליטה בלעדית והחזקה מלאה בנכס. מן האמור בהסכם שבין המבקשת לבין המשיבים 2 + 1 למד ב"כ המשיבים 3+4 שלמבקשת לא ניתנה חזקה או זכות בלעדית לתפוס את המקרקעין.

כמו כן מציין ב"כ משיבים 3+4 שהמבקשת עצרה את המשך ביצוע העבודות באתר, לקחה את כליה ואת הקרואן שהוצג באתר, ולכן גם אם היה למבקשת עיכבון על המגרש , הרי זה פקע עם עזיבתה.

ב"כ המשיבים 3+4 מתבסס, בין היתר, על סעיף 11 (ד) בחוק המיטלטלין ופיסקה 3.31 בספרה של פרופ' נ. זלצמן בענין העיכבון.

בטיעונו מיום 30.1.2000 עמ' 3 לפרוט', חזר ב"כ משיבים 3+4 על כך שאין למשיבים מס' 1 ומס' 2 כל זכות במקרקעין אלה, וכי לפי זכרון הדברים שילמו עד כה המשיבים מס' 3+4 55,000 דולר למשיב מס' 2, וכן שילמו הם את המיסים עבור בניית דירת הפנטהאוז.

לטענת ב"כ משיבים מס' 3+4 המשיב מס' 2 מר שגיא לא קיבל כל זכות במקרקעין, לא חכירה, לא הערת אזהרה, ולא כל שעבוד אחר.

כמו כן טען ב"כ משיבים מס' 3+4 שהמבקשת לא קבלה חזקה במקרקעין, ואיננה מחזיקה בהם, ובמסגרת ההסכם שבינה לבין משיבים מס' 1+2 לא נמסרה למבקשת החזקה במקרקעין, כי אם ביצוע עבודות בלבד.

ט. בישיבת ביהמ"ש שנתקיימה במעמד הצדדים ביום 30.1.2000 הבאתי להסכמה עקרונית בין הצדדים. הסכמה זו נועדה להביא להסכם בדבר חידוש ביצוע העבודה באתר, באמצעות המבקשת, ע"י יצירת הסכמה במישרין בין המבקשת לבין המשיבים מס' 3+4 כשחלק מן המקרקעין ישועבד לטובת המבקשת כדי להבטיח את כל המגיע לה בגין ביצוע העבודה מכאן ולהבא, ואף תיבדק אפשרות להקדמת תשלום למבקשת (כנגד חידוש העבודה), ואילו לגבי העבודה שכבר בוצעה ע"י המבקשת עד היום תישמרנה כל התביעות והטענות, בין אם במסגרת התחשבנות בין הצדדים, ובין אם במסגרת הליך משפטי.

הסכמה עקרונית זו היתה טעונה שיכלול שיושג לאחר מפגש בין הצדדים שנקבע אף הוא מראש באותה ישיבה (עמ' 5 לפרוט'), דא עקא, לפי תוצאות דיווח שנמסר לבית המשפט בהודעה מיום 6.2.2000 מסתבר, לצערי, שהמשא ומתן לא עלה יפה.

לא נותר אלא להחליט בבקשה שבפני
י.

י. לאחר שעיינתי בטיעוניהם של הצדדים הגעתי למסקנה שיש לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני.

הכלל הוא שלצורך מתן צו מניעה זמני על התובע להוכיח זכותו לכאורה.

"פירוש של דבר, שהתובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה" (עיינו: סדרי הדין האזרחי, ד"ר י. זוסמן ז"ל, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 616).
הבקשה שבפני
היא למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים או מי מהם לעשות כל
דיספוזיציה או פעולה במקרקעין, לרבות שינוי ברישום, שעבוד או משכנתא, ואף לאסור
עליהם להיכנס למקרקעין אלה או להתקשר עם כל אדם בקשר למקרקעין אלה.
ב"כ המשיבים 1 + 2 הודיע (עמ' 5 לפרוטוקול) כי מרשיו מסכימים לעתירותיה של המבקשת, ככל שהדבר מתייחס לזכויות של המשיבים 3 + 4. בהודעה זו אין רבותא, שהרי בעלי זכות החכירה במקרקעין אלה (2/6) הינם המשיבים 3 + 4.

לפי זיכרון הדברים מיום 2.6.99 (מסמך א' שהוגש לי ביום 30.1.2000) התחייבו המשיבים 3 + 4 למכור למשיב מס' 2 או לחברה שבבעלותו שליש מן המגרש, זכות זו היא אובליגטורית ולא נעשתה לגביה כל פעולה במסמכי הקנין, כגון, הערת אזהרה.

לשאלה אם עלה בידי המבקשת להציב תשתית שיהא בה כדי לבסס זכות תביעה אשר תצדיק מתן צו מניעה זמני ביחס למקרקעין אלה, שמשיבים 3 + 4 הינם בעלי הזכות הקניינית בהם - התשובה היא שלילית.

למניעת ספק יודגש שאין בכך כדי להביע עמדה בכל הנוגע לסיכויי התביעה של המבקשת כנגד משיבים אלה, באופן כללי, אלא השאלה שבפני
י מתייחסת ספציפית לזכות העיכבון, שעליה מבסס ב"כ המבקשת את טענתו (עמ' 3 סיפא - עמ' 4 רישא לפרוט' ישיבת יום 30/1/00).

י"א. אין חולק שלא נעשתה התקשרות חוזית כלשהי בין המבקשת לבין המשיבים מס' 3 + 4.

בכך טמון הבדל מהותי בין נסיבות המקרה שבפני
נו לעומת רע"א 5095/93, ארבן בע"מ נ' גבי א. ג. ר. מ"ט (1) פד"י, עמ' 730, שם התקשרו המבקשת והמשיבה בחוזה לפיו התחייבה המשיבה (קבלן המשנה) להקים בניינים עבור המבקשת שהיא חברה קבלנית.

המשיבה, שם, טענה לזכות עכבון לגבי שלושה מן הבניינים שהקימה עד לסילוק החוב המגיע לה מן המבקשת בגין עבודות הבניה.

לעומת זאת, בענייננו, לא היתה התקשרות חוזית בין המבקשת לבין המשיבים 3 + 4, ומכאן שגם אין לטעון כי משיבים 3 + 4 הפרו חוזה כלפי המבקשת שהרי בין המבקשת לבין המשיבים 3 + 4 לא נכרת חוזה. טענת המבקשת שמשיבים 3 + 4 ביקרו באתר הבניה ועמדו על התקדמות הבניה לשביעות רצונם, אין בה כדי לבסס תשתית המצביעה על יצירת התחייבות בין משיבים 3 + 4 לבין המבקשת.

גם בעניין ע"א 79/89, סולל בונה נ' גולדשטיין, מ"ו (3) פד"י, עמ' 58, עמד בבסיס זכות העיכבון חוזה שנעשה בין המערערת לבין המשיבה מס' 1, מה שאין כן בענייננו.

עוד אני מפנה לספרה של פרופ' נ. זלצמן, עיכבון, מהדורת תשנ"ט - 1998, עליו הסתמך ב"כ משיבים 3 + 4 בטיעוניו.

סעיף 1.1 של הספר עמ' 17:

"לפיכך, אין משמעות למעשה הפיזי של עיכוב נכס אלא כאשר עומדת מולו זכות להחזיק בנכס..." (ההדגשה שלי - י.ג.).

ובהמשך:

"השאלה אם פלוני רשאי להחזיק בנכס או שהוא מעכב נכס שלא כדין תוביל אל השאלה אם קמה לו בנסיבותיו של מקרה זכות עיכבון".

ובסעיף 1.8 של הספר, עמ' 24:

"אך בכל מקרה, כדי שהזכות המוענקת לפי דין או בהסכם תהא עיכבון - צריכים להתקיים בה רכיביו של דפוס העכבון הישראלי, כפי שהתווה סעיף 11 לחוק המטלטלין, תשל"א - 1971, לאמור: זכות לעכב מיטלטלין או מקרקעין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב" (ההדגשה שלי - י.ג.).

יב. אין איפוא לקבל את טענת ב"כ המבקשת המתבסס על האמור בסעיף 31 לחוק המכר, וסעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, הואיל והמבקשת לא מכרה דבר למשיבים 3+4, ולא התקשרה בכל חוזה עם המשיבים מס' 3+4, שכן התקשרותה היתה אך ורק עם המשיבים מס' 1+2.

גם על סעיף 11 לחוק המיטלטלין אין המבקשת יכולה להתבסס, הואיל וכאמור בספרה של פרופ' נ. זלצמן, על העיכבון:

"סעיף 11 (א) לחוק המיטלטלין הוא סעיף מגדיר של זכות עיכבון, ואינו מקור להיווצרותה. בין רכיביה של ההגדרה גם התנאי שהזכות היא על פי דין" (סעיף 2.5 של הספר הנ"ל, עמ' 36).
ובסעיף 4.5 של הספר, עמ' 143 :

"עקרונית, כל התקשרות חוזית עשויה להצמיח זכות עיכבון לאחד הצדדים כנפגע בשל הפרת חוזה...... ".

כאמור, בין המבקשת לבין המשיבים מס' 3+4 לא נוצרה התקשרות חוזית.

יג. יחד עם זאת, יש להוסיף ולבחון את השאלה האם יש להחיל בענייננו את הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט 1979-.

בסעיף 16 של הבקשה נטען כי המבקשת זכאית לסעדים המבוקשים, בין היתר, גם מכר דיני עשיית עושר ולא במשפט, ואילו ב"כ המשיבים מס' 3+4 טען בסעיף 11 של התגובה כי אין מקום לטענה בדבר זכות עיכבון לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן זכות העיכבון אינה מוענקת לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, לא במפורש ולא מכללא, ואף אין היא עולה בקנה אחד עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכן נטען שגם אין עילה כנגד המשיבים מס' 3+4 לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, הואיל והם שילמו למשיבים מס' 1+2 בגין הבניה, ואין לחייבה פעמיים בגין פריט זה.

יד. פרופ' נ. זלצמן, בספרה על העיכבון, משיבה בשלילה על האפשרות של הפעלת זכות העיכבון בנסיבות כאלה.

בסעיף 4.88, עמ' 236 שבספרה, כותבת פרופ' נ. זלצמן:

"אם נאמר שהזכות לעכב עומדת לנושה כנגד תביעת הבעלים, גם כאשר לא היה זכאי מלכתחילה להחזיק בנכס כלפיו, משמעות הדבר היא שהנושה רוכש כלפי הבעלים, מכוח עיכבון, זכות ל"תפוס" את ההחזקה בנכס, ולא רק להמשיך להחזיק בו. משמעות כזו מעניקה אופי שונה לעיכבון כסעד של עזרה עצמית. יתר על כן, הכרה בכוחו של הנושה למנוע את הנכס מבעליו במצבים אלה משמעה שזכות העיכבון נותנת בידי הנושה אמצעי להפעיל לחץ על מי שאינו נושא כלפיו בחיוב האובליגטורי, כדי להניעו לפרוע את חובו של החייב. זה מצב יוצא דופן, והוא טעון הצדקה מיוחדת".

טו. מוסיפה וכותבת פרופ' נ. זלצמן, בסעיף 4.89 של ספרה, עמ' 237:

"אפילו נוסיף לכך שהבעלים הפיק תועלת מעבודתו של הנושה, כגון שהאחרון הוא קבלן שגרם בעבודתו להשבחת הנכס, אין די בכך להקנות לקבלן זכות לעכב נכס שלו כערובה לחיוב המגיע לו מן החייב". (ההדגשה שלי - י.ג.) .

דהיינו, בנסיבות כמו אלה שבפני
נו, בהם לכאורה מפיקים בעלי הקרקע תועלת מעבודתה של המבקשת, אין מקום לאפשר לקבלן, משמע, למבקשת, זכות ל"תפוס" נכס של בעלי הקרקע, כערובה לחיוב אשר מגיע למבקשת כשההתקשרות היתה כזכור, בין המבקשת לבין המשיבים מס' 1+2, כשההתקשרות היתה, כזכור, בין המבקשת לבין המשיבים 1+2 .

טז. קיים ספק בלתי מבוטל בשאלה האם עשויה תביעת המבקשת לבוא במסגרת הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט.

אני מפנה לספרו של פרופ' דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א', מהדורה שניה, עמ' 200, סעיף 7.10:

"אדם הפועל מכח חוזה עם אדם אחד אינו זכאי לתשלום מאנשים אחרים שנהנו מביצוע החוזה. ביצוע החוזה הוא בגדר עניינו שלו ושכרו הוא כפי שנקבע בחוזה. זאת ותו לא. התמורה שהעניק שייכת למתקשר השני ששילם עבורה. קבלן, אשר הוזמן לבצע עבודה ע"י שוכר של מקרקעין זוכה בשכר המוסכם, ואין לו תביעה כלפי בעל הקרקע לתשלום עבור מלאכתו".

יז. בהמשך דבריו מוסיף פרופ' ד. פרידמן, בספרו הנ"ל על דיני עשיית עושר ולא במשפט, ודן בשאלה האם בכלל עומדת למתקשר עילה בעשיית עושר כלפי הצד השלישי, לפחות לכאורה (ההדגשה שלי - י.ג.), (עיינו, שם, בעמ' 203, רישא).

מציין, שם, פרופ' ד. פרידמן, שאכן עשויה להתעורר סיטואציה שבה הצד השלישי מזמין ביצוע עבודה אצל קבלן ראשי, המעביר את הביצוע לקבלן משנה, ובמצב כזה אין המדובר בטובת הנאה כפויה, שהרי הצד השלישי חפץ בביצוע העבודה (כמו, בענייננו, הקמת המבנה על המקרקעין של המשיבים 3+4).

ואולם, במקרה זה עשוי הצד השלישי (בענייננו : משיבים 3+4) להשתחרר מאחריות אם שילמו למתקשר השני (בענייננו : המשיבים 1+2) בתום לב, עבור העבודה שבוצעה.

[עיינו, בעמ' 203, ספרו הנ"ל של פרופ' ד. פרידמן, כרך א', מהדורה שניה, (ההדגשה היא שלי - י.ג.).

יח. במקרה שבפני
נו, עולה מטענות המבקשת עצמה, שהמשיבים 3+4 שילמו למשיבים 1+2 בהתאם להתקשרות שביניהם, אני מפנה לדברי מנהל המבקשת, מר אולג חייט, בתצהירו, סעיף 11 (ב), בציינו שהמשיבים 3+4 הודיעו לו כי הם שילמו למשיב מס' 2 סך של 100,000 ש"ח ב - 1.9.99, וסך נוסף של 126,870 ש"ח ב - 30.11.99.

בחשבוניות שצורפו לתצהיר נרשם כי התשלום הוא ע"ח בניית בית ברח' ארלוזורוב 16 קרית אתא, החשבונית האחת שוויה הדולרי הוא , לפי השער היציג, כ- 25,000 דולר ארה"ב, והשניה שוויה 30,000 דולר ארה"ב, כפי שגם חזר וציין ב"כ משיבים מס' 3+4 בטיעונו בפני
י, עמ' 3 לפרוט'.

עולה איפוא מן האמור לעיל שהמשיבים 3+4 שילמו כמפורט לעיל למשיבים מס' 1 + מס' 2 ולכן לכאורה אין מקום לחזור ולחייבם בתשלום כלפי המבקשת.

מכאן שגם אם נבחן את זכותה של המבקשת לפי העילה של עשיית עושר ולא במשפט נראה כי לא עלה בידה להציב תשתית שיהא בה כדי להקנות לה, לכאורה, זכות עיכבון לפי עילה זו.

יט. במצב דברים זה, והגם שאני ער למפח הנפש אליו נקלעה המבקשת שביצעה עבודה (ועל כך אין שמץ מחלוקת), אך אינה מקבלת את התמורה לה היא זכאית, אינני רואה מנוס מלדחות את הבקשה למתן צו מניעה, ולבטל את צו המניעה הזמני שנתתי ביום 23.1.2000, וכך אני מחליט.
בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות בהליך זה.
ההחלטה בדבר ביטול צו המניעה הזמני תיכנס לתקפה בתאריך 29.2.2000.
המזכירות תמציא בהקדם העתק ההחלטה אל:
1. ב"כ המבקשת - עו"ד - ר. אדרי
, כרמיאל.

2. ב"כ משיבים מס' 1+2 - עו"ד ד. גושן
, חיפה.

3. ב"כ משיבים מס' 3+4 - עו"ד ע. אור-זך
, קרית מוצקין.
וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתן היום ט"ו ב אדר א תש"ס, 21 בפברואר 2000 בהעדר הצדדים.
מותר לפרסום מיום 21/02/2000
יגאל גריל
- שופט
ר.ס. / h001315002.1
1
בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בחיפה

בשא 001315/00
בתיק עיקרי: ה.פ. 123/00

בפני

כב' השופט י. גריל








בשא בית משפט מחוזי 1315/00 מרום אימפריאל בניה בע"מ נ' מנוף הצפון בע"מ, אהוד שגיא, כהן רחמים, מאור-כהן גילי , מינהל מקרקעי ישראל , רשם המקרקעין חיפה (פורסם ב-ֽ 21/02/2000)