פסקי דין על אלון בן אלי מלכה

2638/99 בש     01/03/2000




בש 2638/99 מדינת ישראל נ' אלון בן אלי מלכה





בעניין:
מדינת ישראל

ע"י ב"כ עוה"ד
פמ"ח

המבקשת

- נ ג ד -
אלון בן אלי מלכה

ע"י ב"כ עוה"ד
ת. אולמן

המשיב

החלטה

1. זו בקשה של המדינה לחלט רכב פלוני (להלן "הרכב"). הרכב רשום על שם הגב' חביבה מלכה (להלן "האם"). האם היא אמו של הנאשם אלון מלכה (להלן "הנאשם"). הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בשלש עברות של סחר בסמים. בכתב האישום נטען שהנאשם השתמש ברכב בקשר לביצוע העברה הראשונה. וכה נאמר בכתב האישום לגבי האישום הראשון :

"2. בתאריך 28.6.98 סיכמו הנאשם והסוכן כי הנאשם ימכור לסוכן כמות של 5 גרם הרואיןן.
3. בתאריך זה בסביבות השעה 19.00, ועפ"י תאום מראש, פגש הסוכן בנאשם בכניסה לקופ"ח בקרית שמריהו. הנאשם הגיע למקום ברכב מסוג הונדה ירוקה, שמספרה 27-227-17. הנאשם מסר לסוכן שקית, ובתמורה שילם הסוכן 1,000 ש"ח".

2. הבקשה לחילוט, המופיעה בסוף כתב האישום, מבוססת על שתי אלטרנטיבות: א) הרכב שימש בביצוע העברות נשוא כתב האישום; ב) "ושהינו רכוש שהושג כתוצאה מביצוע עברות של סחר בסמים". בניסוח זה כיוונה המדינה כנראה לשתי האלטרנטיבות המופיעות בסעיף 36 א' של פק' הסמים המסוכנים (להלן "הפקודה"), היינו סעיפים קטנים (א) (1)
ו- (א) (2). הצדדים טענו בכתב. ב"כ המדינה בסיכומיה זנחה את ההסתמכות על סעיף 36 (א) (2), היינו האלטרנטיבה השניה מהשתיים שפרטתי, והתמקדה בסעיף 36 א' (א) (1), היינו זה המדבר על הרשעה בעיסקת סמים וחילוט "רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העברה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העברה" (סעיף 36 א' (א) (1) לפקודה).

3. ב"כ הנאשם והאם טענה בסיכומיה שלא הוכח שהרכב שימש כאמצעי לביצוע העברה, שכן אין לנו ראיות בענין זה, זולת ההודאה באמור בכתב האישום. אינני סבור כך, שכן ההודאה בעובדות המתוארות בסעיפים 2 ו3- מתוך האישום הראשון המצוטטים לעיל, ממלאת את הנדרש בסעיף 36 א (א) (1) המצוטט.

4. משהוכח עובדתית הנדרש בסעיף 36 א (א) (1), מצווה ביהמ"ש לחלט את הרכוש ששימש כאמצעי לביצוע העברה או ששימש כדי לאפשר את ביצוע העברה (ובעניננו "הרכוש" הוא הרכב). מדוע מצווה ביהמ"ש? משום הלשון הקטגורית שבה פותח סעיף 36 א (א), באומרו: "הורשע אדם בעברה של עסקת סמים יצווה ביהמ"ש...". ואולם, למרות ההוראה הקטגורית, השאיר המחוקק פתח פתוח לסטות מציווי זה, באומרו (בהמשך הסעיף 36 א (א) הנ"ל): "זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט". נוסף על פתח פתוח זה, יש סעיף נוסף למילוט מחילוט שרלוונטי לעניננו, והוא האמור בסעיף 36 ג (א) לפקודה, היינו: "ביהמ"ש לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36 א או 36 ב אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעברה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו....".

5. צודקת ב"כ המדינה באומרה שלענין החילוט לפי סעיף 36 א (א), אין זה תנאי שהנאשם יהיה בעליו של הרכוש, ולכן העובדה שהרכב רשום על שם האם, או שהוא בבעלותה, אינה מונעת את החילוט (ראה ע"פ 546/92 המצוטט ע"י ב"כ המדינה, וכן קדמי על פק' הסמים המסוכנים, מהדו' תשנ"ז, עמ' 232, הערת שוליים 43).

6. ראוי אפוא לבחון אם מחמת אחת משתי האפשרויות הנ"ל ("זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט", או כאשר הבעלים אינו הנאשם והבעלים לא ידע או לא הסכים לשימוש ברכוש לשם ביצוע עברה) מוצדקת הימנעות מהחילוט בעניננו. כדי לדון בכך אקדים מספר קביעות שבעובדה.

האם טענה שהרכב נקנה מכספה. יש יסוד לטענת האם. ראשית עדות האם בנקודה זו שנראית לי אמינה. שנית, הרכב נרשם מאז קנייתו על שם האם (אם כי זו אינה ראייה חזקה, כפי שבצדק טענה ב"כ המדינה, שכן זו דרכם של עבריינים לרשום רכב על שם בן משפחה, גם כשהרכב שייך לעבריין). שלישית, לפי המסמכים שצורפו לסיכומי ב"כ הנאשם והאם, יש יסוד לומר שהכספים ששימשו לרכישת הרכב יצאו מתחת ידי האם (ראה אשורי מעבידים של האם שעבדה כעוזרת בית אצלם ושילמו לה פיצויי פיטורין, ודפי חשבון הבנק המעידים על משיכות כספים בסכומים ניכרים במועדים הסמוכים לרכישת הרכב. הרכב נרשם ע"ש האם ב3.6.97-, כאמור ברשיון הרכב, וב20.4.97- וב29.4.97- נמשכו סכומים גדולים מחשבונות בנק של האם). גם ב"כ המדינה בסיכומיה מאמצת את דברי האם בעדותה, שמצבם הכלכלי של האם ובעלה היה נאות בימים ההם (ולטענת ב"כ המדינה אף בזמן הזה).

אכן, האם אשה מבוגרת, אין לה רשיון נהיגה, והרכב היה מצוי כל הזמן תחת ידי הנאשם (כשלא היה במאסר) ובשימושו, אם כי כשהאם נזקקה לנסיעה, הנאשם או בן משפחה אחר הסיע אותה ברכב, אבל אין בכך כדי להכריע שהרכב אינו שייך לאם.

אני קובע אפוא שהרכב היה בבעלות האם, רשום על שמה ונקנה מכספה. כאמור עובדות אלה כשלעצמן אינן חורצות את דין הבקשה, שכן גם רכב שאינו של הנאשם ניתן לחילוט.

7. האם טענה שהיא ידעה כל השנים שהנאשם צורך סמים, ושאף ניסתה לגומלו מכך, אך היא הדגישה שלא ידעה שהוא סוחר בסמים. כמו כן טענה האם שלא ידעה שהנאשם משתמש ברכב למסחר בסמים ושלא הסכימה לכך (כלשון האם: ידעה שהוא "משתמש" אך לא ידעה שהוא "מתעסק"). האם, שהיא אם ל12- ילדים מבוגרים, העידה שלוא ידעה שבנה "מתעסק בסמים" היתה הורגת אותו, ולוא ידעה שהרכב משמש לעיסקאות סמים היתה שורפת את הרכב. האם סיפרה שהיו אצל הנאשם תקופות "טובות" ותקופות "רעות" בענין שימוש בסמים, ושהיא השקיעה רבות בנאשם כדי להצילו מעולם הפשע, ולא עלתה בידה. דברי האם נשמעו כנים.

8. כאמור, סעיף 36 ג לפקודה מורה שביהמ"ש לא יצווה על חילוט רכוש, "אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעברה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו...". בעניננו "הטוען לזכות ברכוש" היא האם, והיא גם הוכיחה שיש יסוד לטענתה זו ושהיא הבעלים של הרכב. משהוכיחה האם (ונטל ההוכחה עליה לפי סעיף 36 ג) שלא ידעה שהרכב שימש את הנאשם לעברה (וממילא גם לא הסכימה לכך), חל החריג של סעיף 36 ג' ואין מקום לחילוט. יצויין שהמלים "שימש בעברה" בסעיף 36 ג' סובלים שני פרושים אפשריים, שאין צורך שאכריע ביניהם הפעם. הפרוש האחד הוא "שימש בעברה" באופן כללי (בעיסקות סמים), ולא דוקא בעברות הספציפיות שבהן מורשע הנאשם בכתב האישום הנדון. הפרוש השני הוא שהרכוש "שימש בעברה" הספציפית נשוא כתב האישום הנדון. אם נרצה להגדיר שני פרושים אלה בדרך של ניקוד דקדוקי-לשוני של המלה "בעברה", כי אז לפי הפרוש הראשון היה צריך לנקד את המילה בעברה (היינו בפתח בב' הראשונה ובחטף פתח בע'), ולפי הפרוש השני היה הניקוד בעברה (היינו בקמץ בב' הראשונה ובחטף פתח בע', כאילו היה כתוב בהעברה, בהא הידיעה, אלא שעל פי דרכה ההא נבלעת בב' השימוש).

כאמור, אין צורך שאכריע בין שני הפרושים למלים "שמוש בעברה", משום שבעניננו בין כך ובין כך, לא ידעה האם שהנאשם השתמש בתקופה ההיא ברכב לצורך סחר ולא הסכימה לכך.

יצויין שהעברה הראשונה שבכתב האישום בוצעה בשבוע שלאחר שהבן שוחרר ממאסר בנוגע לעברות סמים, וקשה להניח שהאם העלתה בדעתה, או יכלה להעלות בדעתה, שהנאשם כבר חוזר לסורו ומשתמש ברכב לצורך סחר בסמים.

עוד יצויין שלבטח לא הסכימה האם לשימוש ברכב לשם סחר בסמים, ונאמנים עלי דבריה שלא היתה מסכימה לשמוש ברכבה למטרה זאת.

9. כאמור, גם בסעיף 36 א (א) יש פתח לפטור מחילוט, אם ביהמ"ש "סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט". משנכנסנו לגדרו של סעיף 36 ג', ועל פיו פטרנו את האם מחילוט, אין צורך עוד בהסתמכות על החריג שבסעיף 36 א (א). אומר רק שלכאורה היה מקום להסתמך גם על חריג זה. ומה ה"נימוקים המיוחדים"? א) האם ובעלה אנשים זקנים וחולים שהתנועה קשה עליהם, ונחוץ להם רכב לשימושם (רכב שיסיעו אותו בני המשפחה עבורם). כפי הנראה אין כיום בכוחם הכלכלי של האם ובעלה לקנות רכב אחר. אמנם אין תוקף וגבורה לסעיף 36 ג (ב) במקרה דנן, שכן סעיף זה מונע חילוט "אלא אם כן נוכח (ביהמ"ש) שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר", ומכונית אינה באה בגדר הגדרה זו, אך שיקול הדעת שבסעיף 36 א (א) אינו מצריך תנאי כזה; ב) אני משוכנע שהרכב שייך לאם ונקנה מכספה ושהשימוש ברכב לצרך סחר בסמים הוא לזרא עבורה, ושהיא לא היתה מסכימה לאפשר שימוש ברכב למטרה זו, אם לא באונס מצד הנאשם.
10. סוף דבר, הנני דוחה את הבקשה לחילוט הרכב.

אין צו להוצאות.
נכתב ונחתם ביום: כ"ד באדר א' תש"ס (01.03.2000).
י. יעקבי-שווילי
- ס. נשיא
למזכירות: נא להמציא לב"כ הצדדים.

ד.א. / h00263899c.1
6
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בחיפה

בש 002638/99
בתיק עיקרי: פל' 351/98

בפני

כב' השופט י. יעקבי-שווילי
- ס. נשיא








בש בית משפט מחוזי 2638/99 מדינת ישראל נ' אלון בן אלי מלכה (פורסם ב-ֽ 01/03/2000)