פסקי דין על פרוספר אמר | פסקי דין על אפי רוביניס | פסקי דין על נדל"ן יו |

45575-04/12 א     30/11/2014




א 45575-04/12 פרוספר אמר נ' אפי רוביניס, נדל"ן יו בע"מ








בית משפט השלום בבאר שבע

ת"א 45575-04-12 אמר נ' רוביניס ואח'
בפני



כב' השופטת
מיכל וולפסון


בעניין:
פרוספר אמר

, ת.ז. 026795716


ע"י ב"כ עו"ד רפי בוקר
ו/או רינת רוזן
התובע
נגד


1. אפי רוביניס
ת.ז. 015633415

2. נדל"ן 4 יו בע"מ
. ח.פ. 514029297




הנתבעים


פסק דין


1.
בפני
תביעה כספית על סך של 58,336 ₪ לפיצוי בגין פגיעה בפרטיות על ידי הוצאה במרמה מהעירייה של שומת ארנונה מיום 5.2.12 של נכס של התובע ואשתו (נספח ב' לכתב התביעה. להלן: "השומה") והצגתם לבית המשפט בתיק קודם שהתנהל בין התובע, כנתבע, לבין הנתבעת מס' 2 כתובעת דמי תיווך (

פסק דין
מיום 11.5.14 תא"מ 57355-10-10. להלן: "תביעת התיווך", וכן "

פסק דין
התיווך"). הנתבע מס' 1 (להלן: "אפי רובינס") הוא אחד בעלי המניות של הנתבעת מס' 2.
הנתבעים אינם חולקים כי הציגו את השומה בתיק הקודם שהתנהל בין הצדדים. אין טענה כי מעבר לציפייה כי הצגת השומה תקדם את מתן פסק הדין בתיק לטובת הנתבעת מס' 2 בתיק זה, נעשה שימוש אחר בשומה. לפי נתוני השומה היא הושגה על ידי פניה טלפונית למוקד העירוני.
אפי רובינס מסר בדיון גרסה אחרת שהגיע לעירייה וביקש לקבל את השומה. אקדים כי הצגת השומה לבית המשפט הייתה המשך להצגת שומה אחרת על ידי התובע לבית המשפט להוכחת כתובת מגורים שונה (נספח 4 לכתב ההגנה). בגין השגת השומה והצגתו לבית המשפט בתביעת התיווך הוגשה התביעה שבפני
.

התובע טוען לפגיעה בזכות יסוד (סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), וכן הוא טוען להפרות של ס"ק (1), (6) , (9) ו- (10) לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות,תשמ"א- 1981. תשובת הנתבעים היא כי מעשי אפי רובינס בשם הנתבעת מס' 2 חוסים תחת ההגנה בסעיפים 18(1), וכן סעיף 18(2), סעיפי משנה (א), (ג)
לחוק הגנת הפרטיות; וסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

2.
התובע הוכיח כי אפי רובינס פנה לעירייה לאחר שכב' הרשם כפכפי ביטל את פסק הדין והשיג דרך המוקד העירוני את השומה. באשר לטענת ההתחזות דרך המוקד הטלפוני – היא לא הוכחה. כי
נטען בכתב התביעה שלא הייתה התחזות . אך אני לא מקבלת את הגרסה המאוחרת של אפי רובינס כי התייצב במוקד העירוני עם נסח טאבו ואישור ממרשם האוכלוסין ודי היה בהצגתם ללא אמירת מילה ועל בסיס זה הוא קיבל את השומה (עמ' 15 לפרוטוקול). לכן אני מקבלת את ההנחה כי היא הושגה מתוך אופן התנהלות העירייה מול מתווכים.
בשומה יש מידע אישי הכולל נתונים של מספר זיהוי כמו גם הסכום לתשלום. הנתבעים לא נדרשו לשומה לצורך מספר הזיהוי של התובע כי זה נמסר לאפי רובינס בעת מילוי הפרטים בהסכם התיווך שעליו חתם התובע. לעומת זאת המידע של מספר המשלם בשומה יכול להיות מידע מוגן. אלא שהוא הוצג קודם לכן על ידי התובע בעת שהציג את השומה לכתובת ברחוב דרור 26, שכן מדובר במספר זהה לתעודת זהות שלו. בהתייחס לטענה כי הסכום לתשלום עבור ארנונה הוא פרטי – לא הוכח כי מידע זה אינו פתוח לציבור בהתייחס לגובה הארנונה המוטל על נכסים בעיר באר שבע, שלהם נתוני הנכס של התובע ואשתו. מאידך, אילו הייתה בשומה יתרת חוב עבר יתכן והוא היה מידע מוגן. בשומה שהוגשה על ידי הנתבעת מס' 2 לא היה מידע כאמור. לעומת זאת בשומה שהוגשה על ידי התובע המידע של יתרת חוב קודמת מופיעה. על אף שבשומה שבמחלוקת לכאורה לא היה מידע מוגן זאת אניח כי התוכן של השומה כן מכיל מידע פרטי מוגן ושהוא פורסם כנטען. מכאן אבחן את ההגנות שהועלו.

הגנת הפרסום המותר -
סעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות
3.
ההפרה בסעיף 2 (9) לחוק ההגנה על הפרטיות היא פרסום של מה שהושג תוך פגיעה בפרטיות. בסעיף 18(1) לחוק נקבעה הגנה של פרסום אשר הוא מוגן על פי חוק איסור לשון הרע. בעניינו : פרסום על ידי בעל דין תוך כדי דיון משפטי.

הנתבעים הוכיחו כי עשו במסמך אך ורק שימוש לצורך ההליך המשפטי . הן בתיק הקודם והן בתיק זה. לכן קמה להם ההגנה [רעא 1104/07 עו"ד חיר נ' עו"ד גיל, פ"ד סג (2) 511 ( 2009)].

הגנת תום הלב – סעיף 18(2) סעיף משנה (א) לחוק הגנת הפרטיות
ההגנה בסעיפי משנה של סעיף 18(2) כפופים לעקרון תום הלב והנסיבות. בסעיף משנה (א) נקבע כהגנה - חוסר ידע שיש פגיעה בפרטיות. עו"ד רוזן ציטטה בסיכומיה את הנחיות היועמ"ש לעיריות (הנחיה 3.1101 מיום 12.2.2002) שלא למסור שומת ארנונה ללא הסכמת הבעלים, כי המידע על חוב מיסים הוא מידע על מצב כלכלי לכאורה של הנישום שהוא מידע מוגן בפני
עצמו וגם ניתן לעשות שימוש במידע הזה
שלא למטרות שהמידע נמסר (עמ' 16 סיפא לפרוטוקול). יפים דברים אלה אך הם אינם תואמים לנסיבות בתיק זה. כי השומה לגבי הכתובת ביהושפט 9 חסרת פרטים על חובות וזו השומה שהושגה והוגשה על ידי הנתבעים. מצד שני השומה שהגיש התובע לגבי השכירות ברחוב דרור 26 כוללת את המידע הרגיש האמור. אדגיש כי התובע הקדים בהגשת השומה שלו את הנתבעים והציג את המידע מראש בבקשתו בתביעת התיוון לביטול פסק הדין, כדי להוכיח את טענת העדר המסירה. אי אפשר לומר שאולי הוא נגרר. ההיפך הוא הנכון. באת כוח התובע הוסיפה כי ככל שהנתבעים סברו שהם נדרשים לשומה היה עליהם לפנות לבית המשפט שיחייב את התובע להמציא אישור על מקום מגוריו, הליך שסיכוייו היו לוטים בערפל כי זו הייתה דרישה לומר לתובע לסתור את טענתו בבקשה. וכן הוצע על ידי באת כוח התובע כי היה על הנתבעים להשיג את המידע בשלב של שמיעת הראיות. לכך אני מסכימה. שכן אז הייתה מוגשת בקשה לתע"צ או זימון פקיד מטעם העירייה עם הרישום של הנכס ברחוב יהושפט 9. אפי רובינס פעל בשם הנתבעת מס' 2 ללא ייצוג ולבקשה שהוגשה על ידו באותו מועד לא הייתה נפקות כי הדרך לתקוף את החלטת הרשם כפכפי לא היתה על ידי הצגת ראיה נוספת אלא על ידי ערעור על החלטת הרשם.

הנתבעים טענו לתום לב. הרצון להציג בפני
בית המשפט את המצב העובדתי הנכון. כן הם טענו כי אם הייתה מניעות היה על העירייה לחסום את הבקשה. לכך השיבה באת כוח התובע כי היה על הנתבעים לזמן את עורך התע"צ לחקירה כדי לחלוק על תוכן התע"צ לנוהל קבלת השומה. דבר שלא נעשה. לכך הושב על ידי גב' רובינס בשם החברה ובעלה כי מלכתחילה התובע הזמין את עורך התע"צ לעדות ורק ברגע האחרון מבלי ליידע את הנתבעים ויתר ב"כ התובע על העד. בכך היא צדקה בדבריה. כי ביום 2.11.14 הגישו באי כוח התובע בקשה להזמין את עורך התע"צ לעדות. הבקשה נעתרה בו ביום בכפוף להפקדה שבוצעה. ביום 6.11.14 בבקשה שהוגשה ביום ה' בשעה 11:13 דקות, הודע על ויתור על העד. בקשה והחלטה שלא הומצאו לנתבעים על ידי המזכירות. באי כוח התובע לא טענו שהם המציאו אותה לנתבעים. אני מאמינה לנתבעים שהם התכוננו לחקירה.
לאור היום והשעה של אותה הודעה, לא היה סיפק בידי הנתבעים באופן מעשי לזמן את העד.

לאור התרשמותי לעיל כי השומה נמסרה על ידי העובדת בעירייה על יסוד התנהלות המחלקה מול מתווכים ולא מחמת שהוטעתה לחשוב כי הפונה אליה הוא התובע, לא מצאתי שהיה על אפי רובינס להבין מתוך כך שהמסירה של השומה שונה ממסירת נסח טאבו או עותק ממרשם האוכלוסין. לאור כי בשומה שהוא קיבל גם לא היה אותו מידע רגיש אליו כיוון היועמ"ש לא מצאתי שבהגשת המסמך לבית המשפט היה משום שימוש בידיעה שמדובר בהפרה של ההגנה על הפרטיות. הספק במקרה הזה צריך לפעול לטובת אפי רובינס. גם מפני שהתובע הוא זה שפתח את הדלת תוך שימוש בשומה כדי להוכיח את טענתו וכן כי כפי שכבר פסקתי ב

פסק דין
התיווך כי הנתבעת מס' 2 ובעל מנותיה, אפי רובינס, נפלו קורבן כמתווכים לבני זוג שפעלו ביחד מאחורי גבו של אפי רובינס כדי למנוע מהנתבעת מס' 1 דמי התיווך ואחר כך להימנע מתשלום המע"מ על הסכום שהתובע הסכים בדיון שזה היה חובו (

פסק דין
תיווך, עמ' 3).

הגנת השימוש לשם הגנה על עניין כשר - סעיף 18(2) סעיף משנה (ג) לחוק הגנת הפרטיות
4
המחלוקת בתיק הקודם עסקה בין היתר בשאלה היכן גר התובע במועד המצאת כתב התביעה. התובע טען שם כי הוא גר מאז הפרידה מאשתו בשנת 2009 בכתובת רחוב דרור 26 בבאר שבע ואשתו נותרה לגור בבית המגורים המשותף ברחוב יהושפט 9 בבאר שבע. כבר נקבע בתיק הקודם כממצא המחייב את הצדדים כי כשנה לערך לאחר חתימת חוזה המכר חזרו בני הזוג לגור יחדיו בכתובת של יהושפט 9 וכן נקבע כממצא כי זו הכתובת שהתובע מסר בהסכם התיווך שהוא מחודש יוני 2010 (תביעת התיווך עמ' 2). על פי פסק הדין מועד החזרה למגורים משותפים הייתה סוגיה בה התובע ואשתו סתרו האחד את השני מבחינת המועד.
המחלוקת בסוגיית ההמצאה הייתה ההקדמה לניהול המחלוקת נשוא תביעת התיווך בגין זכות הנתבעת מס' 2 לקבל דמי תיווך על מכר הבית ברחוב אסא 20 באר שבע. ב

פסק דין
חלוט הוכרעה המחלוקת לטובת הנתבעת מס' 2. במחלוקת אמורה טען התובע כי הוא לא חב בדמי התיווך כי אשתו רכשה את הנכס במישרין מהמוכרת מבלי לדעת על כך שבעלה בנפרד חתם על הסכם דמי תיווך אצל הנתבעת מס' 2 וראה את הנכס באמצעות אפי רובינס. שאלה שעמדה להכרעה והייתה מעיקרי פסק הדין הייתה האם התובע ואשתו פעלו בצוותא חדא לרכישת הבית כדי לעקוף את הנתבעת מס' 2 ולא לשלם את דמי התיווך. נקבע כממצא כי בני הזוג שיתפו פעולה בהקשר לרכישת הנכס, בין היתר כי שניהם נסמכו על אותו חסכון בחשבון הבנק המשותף לשם מימון העסקה, הגם שכל אחד מבני הזוג מסר גרסה אחרת לשם מה הוא רצה לרכוש את הנכס במחלוקת. כן נקבע כממצא כי החתימה על הסכם התיווך (ביום 24.6.10) היה סמוך למועד החתימה על חוזה המכר על ידי אשת התובע (ביום 6.7.10).

בהתייחס לטענה של העדר מסירה של ההזמנה לדין, טענה אשת התובע
כי היא לא קיבלה כלל את הדואר הרשום או הודעה על כך וגם אם נעשתה הדבקה היא לא הייתה יכולה לדעת. כי
לטענתה זה נעשה על הגדר העוקף את הבית ואנשים לוקחים דברים משם (טענה שלא הוכחה). לכך הערתי ב

פסק דין
התיווך, כי אי דרישת הדואר הרשום על ידי התובע לא היה אירוע חד פעמי בתיק (עמ' 6 ל

פסק דין
התיווך). למועד הגשת השומה לבית המשפט טרם נשמעו ראיות בתיק. לאחר שמיעת ראיות והתרשמות מהעדים וקביעת ממצאים בפסק הדין התיווך ניתן לקבוע כי בדיעבד השימוש במסמך השומה, הגם שההליך לא היה נכון מבחינת סדר הדין,
היה שימוש להגנה על עניין כשר שנפסק לטובת הנתבעת מס' 2.

בהתייחס להשגת המסמך נטען על ידי באת כוח התובע כי אפי רובינס , בהיותו מתווך, ניצל את קשריו בעירייה וכך הוא השיג את המסמך. להוכחה הוגש תע"צ של העירייה לרשימת הזכאים לקבלת עותק של השומה (תע"צ מיום 29.7.13
של שמעון קריאף). גרסת אפי רובינס הייתה שהוא הגיע לעירייה עם אסמכתא לבעלות על הנכס ברחוב יהושפט 9 מלשכת רישום המקרקעין ששם המרשם פתוח לציבור, וכן עם אישור ממרשם האוכלוסין, ודי היה בכך כדי לקבל את המסמך שביקש (עמ' 15 לפרוטוקול). נטען כי אפי רובינס לא ידע ולא היה צריך לדעת שמדובר במרשם חסוי כי מי שהיה צריך הגן על המרשם הייתה העירייה שלא עשתה כן. התובע טען כי המסמך הושג תוך כדי התחזות, אך הוא לא הוכיח זאת. גם טענת באת כוח התובע כי אפי רובינס ניצל את קשריו בעירייה כמתווך ידוע, מאשר שאפי רובינס ביקש עותק של השומה ולא הייתה מצדו התחזות שהוא התובע. כאמור לעיל, התרשמתי שאפי
רובינס ניצל את הפן המעשי של נוהלי העירייה כדי להשיג את השומה. מאחר והשימוש בו נעשה רק במסגרת תביעת התיווך שהוכחה לטובת המשתמש במסמך , אזי השתכנעתי שהוכחה ההגנה בסעיף 18(ב)(ג) לחוק הגנת הפרטיות.

פגיעה בזכות יסוד – סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

כבודו של אדם הוא זכות יסוד. אך כנגד החובה להזהר בכבודו של אדם קיימת הזכות של הנתבעת מס' 2 לקניינה (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; הגדרת "אדם" בסעיף 1 לפקודת הפרשנות, נ"ח; סעיף 4 לחוק הפרשנות, התשמ"ע – 1981; סעיף 11 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999).

ב

פסק דין
התיווך נקבע, כי מקור הסכסוך בין התובע לאפי רובינס נבע מנסיונו של התובע להימנע מלשלם דמי תיווך. התביעה בפני
הוגשה תוך כדי ניהול תביעת התיווך ובטרם הוכרעה אותה מחלוקת. פסק הדין בתיק התיווך ניתן בחודש מאי 2014 ועל כך לא הוגש ערעור. על אף תוצאת

פסק דין
התיווך, בחר התובע לנהל תיק זה עד סופו. הדבר יילקח בחשבון בחישבון ההוצאות. לסיכום – גם על פי החלופה הנוחה ביותר לתובע, עומדות לטובת הנתבעים ההגנות בדין שפורטו לעיל, ותביעתו נדחית.






הוצאות ויציאות משפט
5.
מאחר והתביעה נדחית, זכאים הנתבעים שייצגו את עצמו להוצאות משפט, כסוי עלויות בעין ויציאות משפט שהן ההוצאות שלו זכאי הצד שזכה [אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 726-727 (מהדורה 11, תשע"ג 2013)].


בהתייחס ליציאות משפט, החישוב הוא בשיעור שכר עד (תקנה 516(א) לתקסד"א).

אני מעמידה את הסכום ליום דיונים על 1,200 ₪ ליום הוכחות בשים לב לכמות ההשקעה שנדרשה כהכנה ליום הדיון, וכן 1,000 ₪ ליום שנקבע לק"מ. בקביעת הסכום של 1,000 ₪ לקחתי בחשבון את התנגדות התובע לאיחוד התביעה הנוכחית עם תביעת הנתבעת מס' 2 (בקשה מס' 1). כן לקחתי בחשבון אי הגשת פלוגתות ומוסכמות מטעם התובע, החלטה בפרוטוקול מיום 20/02/2013 על אף שהנתבעים עשו כן (פרוטוקול מיום 07/05/2013) וביטול ברגע האחרון של זימון העד שחתם על התע"צ מטעם העירייה, כמפורט לעיל.

הנתבעים כללו בתצהיר עודות ראשית את דרישתם לכיסוי הוצאות (תצהיר עדות ראשית של אפי רובינס). אפי רובינס לא נחקר על הדרישות שנמנו אחד לאחד ובאת כוח התובע לא התייחסה אליהם בסיכומיה.
התקיימו בתוך 3 קדמי משפט ותוך ודיון הוכחות אחד. סך הכול 4,200 ₪, בגין יציאות משפט. הנתבעים גם תבעו כיסוי הוצאות בעין, לפי אסמכתאות וכן עוגמת נפש והשבת הוצאות שנפסקו נגדם. בהתייחס לעוגמת נפש – זה סעד לפיצוי ולא הוצאות או יציאות משפט. לא הוגשה תביעה שכנגד בגין הסעד הזה ולא שולמה על הסכום אגרה. לכן התביעה נדחית.

מעבר לעוגמת נפש ויציאות משפט נכללו הדרישות הבאות לכיסוי הוצאות משפט:
א.
הוצאות עורכי דין שונים (מהימים 11/6/12, 2/7/12, 26/6/12, 20/8/12, 27/9/12, 22/10/12, 29/10/12, 13/12/12, 16/12/12, 18/4/13, 19/4/13, 1/5/13, 29/5/13, 13/8/13). סך הכול 5,647 ₪.

ב.
הוצאות בעין:

27/9/12 בסך של 13.60 ₪ - דואר רשום.

29/10/12 בסך של 60 ₪ - הוצאות שליח.

17/12/12 בסך של 14.60 – דואר רשום.

13.1.13 בסך של 14.20 – דואר רשום.

סך הכול: 102.40 ₪.
ג.
הנתבעים גם כללו ברשימת ההוצאות שלהם חיוב בגין תשלום סך של 2,000 ₪, שחויבו בהם לשלם לתובע (אסמכתא 13.14), וכן 1,500 ₪ (אסמכתא 13.15). החיוב בהוצאות (אסמכתא 13.14) הוא על פי החלטה מיום 8/12/12 (בקשה מס' 12). החיוב בהוצאות היא החלטה שיפוטית והדרך לתקוף אותה הוא בערעור. הדרישה לזיכוי מהווה למעשה ביטול חד צדדי של החיוב. לכן, הדרישה לכלול את ההוצאות נדחית.
סוף דבר

6.
התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים סך של 9,949.40 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ה, 30 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 45575-04/12 פרוספר אמר נ' אפי רוביניס, נדל"ן יו בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/11/2014)