פסקי דין על משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה | פסקי דין על דני מורדו

23824-07/13 פ     01/12/2014




פ 23824-07/13 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' דני מורדו








בית משפט השלום ברמלה



ת"פ 23824-07-13 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה
נ' מורדו




בפני

כב' השופטת פרנקל (שיפמן) ליאורה


בעניין:

משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה



המאשימה



נגד


דני מורדו



הנאשם


הכרעת דין


כתב האישום:
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק").
בחלק הכללי של כתב האישום נטען כי הנאשם והמתלונן עובדים יחד במפעל "אברבוך" הממוקם ברמלה.
על פי הנטען ביום 25.07.12 בשעה 08:00 או בסמוך לכך בחצר המפעל, בעקבות ויכוח שפרץ בין הנאשם לבין רפי, עובד נוסף במפעל, נטל הנאשם קרש באורך של כמטר והחל לרוץ לעבר המתלונן.
באותן נסיבות ביקש המתלונן מהנאשם שירגע, ונטען כי בתגובה תקף הנאשם את המתלונן באמצעות הקרש בצלעות וגרם לו לשבר בצלע מספר 10.
נטען כי במעשיו המתוארים חבל הנאשם במתלונן חבלה חמורה שלא כדין.

מענה הנאשם:
הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום.
בישיבת יום 15.9.14, בגמר פרשת התביעה, הנאשם מסר מענה מפורט למיוחס לו בכתב האישום. טען שביום 25.7.12 פרץ ויכוח בינו לבין רפי עובדיה. כפר בכך שנטל קרש והחל לרוץ לעבר המתלונן. טען כי המתלונן רץ על מנת לתוקפו וכאקט של הגנה עצמית הנאשם אחז בדבר היחיד והקרוב שהיה למול עיניו, והשליכו לעבר המתלונן.
כמו כן, כפר הנאשם בכך שכתוצאה מהאמור נשברה למתלונן צלע.

ראיות המאשימה:
1. מר יצחק לוי
מדברי העד עלה כי ביום הארוע הוא עמד במגרש המפעל ביחד עם מנהל העבודה אסי , רפי התריע בפני
אסי "שהולך להיות בלגאן מכות אם אסי לא יפעל". אסי התעלם ולא עשה מאומה.
בחלוף מספר דקות העד הבחין בהתגודדות מחוץ למפעל והבחין בנאשם נכנס למפעל ובלשון העד: "מביא קרש בינדה שזה קרש שמפריד בין משטחים שבמלגזה...זה קרש באורך של מטר וחצי בערך, הרים אותו ורץ חזרה לכיוון של רפי" (עמ' 5, שורות 11 – 12).
לדבריו בעת שראה האמור הוא היה במרחק של כ- 10 מטר, הוא הלך כיוונו של דני, בצורה נינוחה, אמר לו להירגע, דני הקרב לעברו והסתכל עליו " בעינייים מאוד ממוקדות, וכמו אלת בייסבול מרים את זה וחובט בי בעוצמה רבה בכוונה תחילה" (עמ' 5, שורות 14 - 15).
העד מסר כי לא היה לו קשר לארוע. עובר לארוע הוא לא הכיר את הנאשם- דני, ומטרתו היתה למנוע מהנאשם לפגוע באחר.
לדבריו מעוצמת המכה הוא נפל על הרצפה על הגב, וסבל מכאבים, המכה עם הקרש הונחתה עליו בצד שמאל של הצלעות, בחלק הקידמי של הגוף.
הנאשם לדברי העד השביתו.
לדבריו אנשים ניסו למנוע ממנו לומר את האמת לרבות מנהל העבודה, אסי, אשר הציע לו לומר שהוא נפל מהמשאית.
לשאלתי מדוע אסי ניסה למנוע ממנו לומר את האמת, השיב כי הוא רצה: "לטייח... לנקות, שלא יהיה בלגאן במפעל..." (עמ' 5, שורה 28).
עוד מסר כי לאחר הארוע התפטר, ארבעה חודשים הוא ישב בבית, סבל מכאבים עזים, כאבי בטן לא מובנים, עדיין סובל מכאבי גב ומטראומות. כמו כן בעת שהוא רואה אנשים הבטחון העצמי שלו נעלם. בעקבות הארוע הוא קיבל חופש מחלה למשך 4 חודשים.
בחקירתו הנגדית
הסביר העד כי היו סימנים על גופו בעת שהגיע למיון הגם שהדבר לא נכתב במסמכים הואיל והתמקדו בחדר המיון בחבלה בצלעות (עמ' 10).
אישר העד כי בחדר המיון בעת שצולם לא נתגלה שבר בצלעות והרופאים אמרו לו שאפשרי שהדבר יתגלה בהמשך (עמ' 10), ורק בחלוף 10 ימים נתגלה השבר.
נשאל בחקירתו הראשית אם אפשרי שבעת שהוא הגיע לכיוון הנאשם וביקש להרגיעו סבר הנאשם שהעד הגיע על מנת לתקוף אותו, העד השיב שבלתי אפשרי הואיל והוא לא הגיע לכיוון הנאשם בצורה מאיימת, לא הגיע בריצה, לא הגיע בעמדה של תקיפה, לא הגיע עם הידיים למעלה ולא הגיע עם קרש ביד (עמ' 7). בחקירתו הנגדית הוסיף שידיו היו צמודות בהליכה לצד גופו (עמ' 9). משכך לאור גרסתו נשאל כיצד בנסיבות אלה נשברה צלע גופו וידו לא נשברה. העד השיב שיש לשאול על כך את הנאשם ואפשרי שהיד הלכה אחורה במהלך המכה (עמ' 9).
כמו כן עומת עם הראיות הנוספות לפיהן הוא לא הלך כלפי הנאשם באופן רגוע, אלא עם ידיים מונפות, וכן נאמר לעד שבלתי אפשרי היה לחבוט בו מבלי שידיו היו מונפות. העד השיב כי הוא מזמין את הסניגור לאמת את הדברים. בהמשך הסביר שאין מניעה שבעת שהנאשם חבט בו שהיד תקבל מכה והקרש יבלם בגוף ולא ע"י הידיים (עמ' 9).
העד בחקירתו הראשית הבהיר כי הגם שהוא עובד עם הנאשם הוא לא הכיר אותו עובר לארוע הואיל והם הגיעו לעבוד יחדיו משני מפעלים שונים שהתמזגו והארוע ארע בחודש האיחוד (עמ' 7).
מסר כי עובר לארוע לא היה להם סכסוך.
עם זאת מסר, כי האדם אשר הנאשם התכוון לתקוף, רפי, עבד בעבר עמו והגיע למפעל המאוחד מהמפעל שהעד הגיע ממנו (עמ' 7). בחקירתו הנגדית הוסיף שהוא לא ידע היכן רפי גר וכן לא ידע מיהם בני משפחתו (עמ' 9).
מסר כי עד למועד העדתו אינו יודע על מה רבו הנאשם ורפי (עמ' 7).
מסר כי אודות הארוע הוא סיפר לשוטרים בבית החולים לשם נלקח ע"י עובדת המפעל.
מסר כי לתחנת המשטרה הוא הגיע על מנת למסור תלונה כחודש וחצי לאחר הארוע הואיל ופחד מהנאשם מחד גיסא, ומאידך גיסא לא רצה פגוע בו הואיל והוא אב לילדים ובעל משפחה.
הבהיר כי בדיעבד הוא פנה למשטרה הואיל ובעת שהוא התנהל מול הביטוח הלאומי הוא נתבקש להציג טפסים שונים, בעל הבית סרב להמציא לו טפסים, ואסי ובעל הבית הוציאו מכתבים שקריים אודות הארוע. אסי לא ציין שנכח בארוע ולא ציין שהוא קיבל התראה עובר לארוע מרפי. בשל האמור, על מנת שלא יטייחו הארוע ועל מנת להוציא האמת לאור, התלונן.
מסר כי הנאשם ביום הארוע היה חסון ושרירי, בעל גוף והחזיק בידו קרש באורך של מטר וחצי (עמ' 8).
נשאל אם בנסיבות בהן לגרסתו הוא שמע את העובד מתריע על כך שהולך להיות בלגאן, כיצד הכניס עצמו למצב זה בעוד שידע שרפי הולך לריב עם פלוני, השיב כי לאחר שנאמרו הדברים רפי יצא החוצה והתרחק
כ- 20-30 מטר, בהמשך הוא ראה התגודדות של אנשים וראה את דני נכנס למפעל ומביא את הקרש ובאותה עת הוא עמד במגרש (עמ' 11). הוא ראה את הנאשם רץ למפעל על מנת להכות את רפי (עמ' 12, שורות 17 – 19).
מסר כדלקמן: "אני הלכתי לכיוון השער מאיפה שעמדתי, הלכתי לראות מה קורה שם ואז הלכתי חזרה כשראיתי שהוא הרים קרש הלכתי לכיוון שלו ואז הוא חלף על פני כשהוא עם הקרש, הוא לא חלף, הוא נעצר בשלב הזה והכה בי" (עמ' 12).
טען כי הוא לא העלה על דעתו לרגע שהנאשם יתקוף אותו. אחרי שהנאשם תקף אותו הנאשם עזב את הקרש והמשיך לרוץ (עמ'
12, שורה 31).
אישר כי בחלוף ארבעה חודשים הוא חזר למפעל על מנת לקבל טפסים ודיבר עם הנאשם, שאל אותו אודות אדם בשם ישראל, שהנאשם טען שהוא, קרי ,ישראל, היה עד לארוע וטען בחקירה במשטרה שלכאורה ישראל אמר לו, קרי לנאשם, שהעד רצה לתקוף את הנאשם.
העד מסר שהוא רצה לברר עם ישראל מדוע ישראל סבר כך (עמ' 13).

העד טען שהנאשם הרים קרש באופן שמניפים כדור בייסבול.
באשר לתעוד הרפאי בו נרשם שהוא סבל ממעט כאב, בעוד בעדותו מסר שהוא סבל מכאבים עזים, מסר העד כי הוא אינו אחראי על מה שהרופא כתב.
לשיטתו הנאשם רצה לפגוע בו ולהשבית אותו (עמ' 14).

2. מר אסף אהרון
העד משמש כמנהל תפעול של חברת אברבוך.
מסר כי בעת קרות הארוע שהה במשרדו ושמע צעקות, לשמען יצא וראה את הנאשם ועובד נוסף, רפי "בחילופי מילים", כך כלשונו, וקללות. טען כי ניסו להפריד על מנת להרגיע הרוחות ובלשונו:
"ולקחנו את שניהם הצידה לנסות הפרד ומשול..." (עמ' 16). לכשהתרשם שהרוחות נרגעו חזר למשרדו.
בהמשך עת יצא החוצה שמע צעקות, אינו זוכר בין מי למי, הוא הלך לכיוון דני שסביבו היו אנשים רבים, היו חלופי מילים בין השניים, ובשלב הנ"ל, המתלונן רץ "ריצת אמוק" לכיוון הנאשם, אולי מתוך כוונה להפריד.
עוד מסר כי היה זה בחודש הראשון בו התמזגו החברות. אנשים חשו שנושלו ממשרות, והיו טעונים.
טען כי אינו זוכר אם התריעו בפני
ו שאמור להתרחש ארוע אלים, אולם לדבריו גם אם
כך היו פני הדברים, הוא אינו משטרה ואין לו סמכות לפעול מעבר לפעולה שביצע, באופן שהפריד בין הניצים.
באשר לשאלה אם הנאשם לקח קרש מהמפעל והחל לרוץ עמו החוצה, השיב שאינו יודע. מסר כי הוא אינו יודע אם הנאשם רץ עם הקרש או הרים את הקרש, הוא אינו זוכר (עמ' 16 סיפא). עם זאת, זכר שראה את הנאשם עם קרש ביד והוא אינו יודע מה הנאשם עשה עם הקרש.
נשאל העד אם ראה את הנאשם מחזיק קרש ביד לאחר שכבר הפריד בינו לבין רפי, והשיב בחיוב. משכך, נשאל בשנית מה היו מעשיו בעת שהוא ראה את הנאשם עם הקרש, והשיב כי הארוע ארע בפרק זמן קצר מאד ובלשונו: "אני זוכר תמונה של דני עם קרש ביד, אם את שואלת אותי, אני זוכר שארבעים איש גם באו לתת לדני מכות, זה ככה נראה, הכל תלוי בעיני המתבונן" (עמ' 17).
מסר כי בעת שהוא יצא ממשרדו דני היה עשרים – שלושים מטר מאחור, והוא רץ לכיוונו על מנת שלא יתרחש דבר מה (עמ' 17).
נשאל העד לגבי אמירתו באמרתו במשטרה שם מסר "בשלב שאיציק רץ לכיוון דני, דני החזיק בקרש, הוא היה עם הקרש ביד עוד לפני", והשיב "יכול להיות" (עמ' 17).
בהמשך טען כי בעת שהוא הגיע הנאשם כבר היה עם קרש ביד, ובלשונו "אני יוצא מהמשרד. דני נמצא אחרי ארבעים חמישים מטר, איציק נמצא לפני כמאה מטר ואיציק פשוט רץ. אני יוצא מהמשרד שלי רואה את איציק רץ, באופן אינסטינקטיבי מישהו רץ לאיציק אז אני רצתי לדני, אני מסתובב לדני רץ לכיוון שלו ורואה אותו" (עמ' 18).
בהמשך מסר שהוא לא ראה את דני לפני שהוא ראה את איציק, והכל ארע בפרק זמן של שניות (עמ' 18).
נשאל העד באשר לגרסתו במשטרה, שם נתבקש להתייחס לגרסת הנאשם, לפיה, לגרסתו המתלונן רץ לכיוונו והוא חשב שהוא רוצה להרביץ לו והרים קרש וזרק על המתלונן. נאמר לעד, שהוא העד השיב במשטרה, שהמתלונן רץ לכיוון הנאשם מרחק גדול מאד אולם אין הוא יודע אם הנאשם זרק הקרש, ואינו יודע אם הנאשם הרים את הקרש בגלל המתלונן, הואיל ובשלב שהוא ראה את הנאשם מרים קרש הוא עדיין לא ראה את המתלונן רץ לקראתו (עמ' 18, סיפא; עמ' 19 רישא).
העד מסר כי הוא אינו זוכר את המקרה בפרטי פרטים.
נשאל לגבי חלקו של המתלונן בארוע. טען כי הוא מכיר את המתלונן זמן רב. הוא בטוח שהמתלונן לא בא להכות אף אחד. עם זאת, המתלונן נקלע למצב שלא היה עליו להקלע אליו. טען כי בעת שיש התלהטות הנכון הוא לא להתקרב "לא לרוץ לבפני
ם" (עמ' 19).
בחקירתו הנגדית
נתבקש להתייחס לגרסת המתלונן לפיה הוא, קרי, העד, ניסה למנוע מהמתלונן להתלונן והציע לו לומר שנפל ממשאית. העד דחה
את גרסת המתלונן. כמו כן דחה את גרסתו לפיה הוא רצה לטייח את הדברים על מנת לשמור על מקום עבודתו. השיב שהוא לא רצה לטייח את הדברים. יתר על כן, מסר כי הבעלים של המקום הוא דודו של המתלונן. עוד הוסיף שלמתלונן היו תקריות אלימות בעבר ומכיוון שהוא קרוב משפחה של הבעלים, הוא לא פוטר (עמ' 20).
העד מסר שהוא בטוח שהמתלונן לא התכוון להרביץ לנאשם, אולם הוא ראה אותו רץ לכיוון שלו ושפת הגוף שלו לא היתה שפת גוף "של פסנתרן" כך בלשון העד (עמ' 21).
באשר לנאשם טען כי הוא לא נתקל בבעיות אלימות המיוחסות לנאשם.

3. ד"ר לנגר פיוטר
העד הוא רופא בבית החולים וולפסון. העד שחרר את המתלונן מבית החולים והוא חתום על התעודה הרפואית, המוצג ת/1.
העד מסר כי הוא אינו זוכר את הארוע. מסר כי באופן כללי אם אין משהו רציני המטופל משתחרר (עמ' 27).
באשר לארוע נשוא כתב האישום ציין כי באבחנות נכתב שמדובר במכה, שהומלץ עבורה טיפול באופטלגין ומעקב של רופא מטפל עם שלושה ימי חופשה (עמ' 28).
בחקירתו הנגדית
מסר כי בצילום החזה לא נמצאו ממצאים חריגים.
מסר כי אפשרי שלעיתים יש שברים בצלעות שמאובחנים רק כחודש לאחר הפציעה ובאקראי, בעת שמתבצעת בדיקה אחת. כמו כן מסר כי אם הכאבים נמשכים זמן רב, נשלח המטופל לאבחנה לבצע מיפוי עצמות (עמ' 28).
ציין כי בעת שצלע שבורה, אפשרי שבחזה יש אוויר בין שני קרומות ונוצר לחץ תוך חזה אולם במקרה הנדון לא נצפתה תופעה כזו בצילום, כפי הנראה בעת שהוא בדק את המתלונן הוא ראה מכה בלבד.
בחקירתו החוזרת

הבהיר כי אפשרי שחודש לאחר שהוא בדק אדם המטופל ילך לרופא אחר ויגלו שבר (עמ' 29).

4. מר רפי עובדיה
במועד הארוע העד עבד באברבוך כמנהל ואחראי על הספקת הציוד הטכני. לדבריו התנהל ויכוח בינו לבין הנאשם. הנאשם חשב שהעד לא מספק את הציוד שקיבלו בעבר.
לדבריו הוא פנה לבעל הבית ובעל הבית אמר שירגיע הנאשם.
חרף האמור לאחר שהנאשם יצא מהפגישה עם המנהל הנאשם קיללו. בתגובה הוא קילל הנאשם. הנאשם נכנס בסערה פנימה, כך בלשון העד, אותו "תפס" המנכ"ל והרגיעו.
את מעשי הנאשם לא היה באפשרותו לראות הואיל ויש במקום חומה. עם זאת שמעו צעקות, נכנסו פנימה, כך כתאורו, ובלשונו: "ראיתי שלדני יש מקל ואיציק צועק "אי" אבל לא ראיתי מכה לא ראיתי שום דבר הייתי בחוץ. רק דרך הצעקות נכנסתי. ניגשתי לדני הורדתי לו את המקל" (עמ' 31, עמ' 32 רישא).
מסר כי לא היה ביניהם מכות, לא היה מגע פיזי.
נשאל והשיב כי המקל הינו מקל שמשתמשים בו במחסן באופן שמניחים עליו פלטות מעץ.
נשאל והשיב שאיציק בעת שלדני היה מקל ביד עמד בצד ואמר "איי" והצביע על המותן ( עמ'31).
בחקירתו הנגדית
מסר כי הוא ודני עובר למיזוג עבדו באותה חברה והמתלונן עבד בחברה שעמה התאחדו.
נשאל והשיב שאינו זוכר שהמתלונן היה מעורב בעבר במקרי אלימות, והוא, כמנהל עבודה, לא העלה "אותו בתור עבירת משמעת" (עמ' 32).
אישר שאחד מהמנהלים הוא בן משפחתו של המתלונן.
אישר שאפשרי שפנה לאסף ואמר לו כי הוא "הולך להכנס בדני" (עמ 32), אולם כוונתו עת אמר את הדברים, כמנהל, שלא היה בכוונתו לעבור לסדר היום על המקרה, ואכן הנאשם עלה לוועדת משמעת (עמ' 33), והוא, קרי, העד, אמר הדברים לאסף בעת שהיו בחוץ אחרי שקילל את הנאשם (עמ' 34), ועובר לארוע בין הנאשם לאיציק.
טען שאם היה בכוונתו "להכנס" בנאשם באופן פיזי, הוא לא היה לוקח מידו את המקל. נשאל ומסר שבעת שלקח המקל מהנאשם היו במקום אנשים נוספים (עמ' 34).
נשאל והשיב שלאחר הארוע שמע שהמתלונן הגיע למקום העבודה והנאשם אמר לעד שהמתלונן אמר לו שיסבך אותו, קרי, המתלונן את הנאשם (עמ' 35).
מסר כי לאחר שהנאשם עלה לוועדת משמעת והוזהר היחסים ביניהם חזרו למסלול הרגיל, קרי, תקינים, והנאשם השתתף בארוע של העד.

5. מוצגי התביעה שהוגשו בהסכמה (עמ' 21) (עמ' 4)
א. ת/1
המוצג הינו תעודה רפואית עליה חתום ד"ר לנגר מחלקת מיון טראומה.
ב. ת/2
המוצג הינו תעודה רפואית עליה חתומה ד"ר אגולנסקי בה נכתב שנמצא ממצא שבר בצלע 10, התעודה הופקה ביום 29.7.12.
ג.. ת/3
המוצג הינו דוח פעולה שכתבה השוטרת רס"מ שושי אלדר.
ציינה בין השאר כי המתלונן בו פגשה במחלקת רנטגן מסר כי הבחין בויכוח במקום עבודתו בין העובדים רפי ודני, במהלך הויכוח דני הביא קרש על מנת לתקוף את רפי, הוא ניגש לדני במטרה להרגיעו, ודני בתגובה תקף אותו עם קרש בצלעותיו. בשלב הנ"ל המתלונן לא חפץ להגיש תלונה.
ד. ת/4
המוצג הינו דוח עימות בין הנאשם למתלונן מיום 10.10.12 במהלכו מסר המתלונן, בין השאר, כי היה ויכוח, רפי התריע בפני
אסי המנהל שהוא הולך להכנס בו, קרי בנאשם.
רפי יצא מחוץ לשער. המתלונן נשאר עם אסי, שמעו צעקות, והוא הלך לכיוון השער. ראה שתופסים את רפי, ואת הנאשם רץ לכיוון פנים המגרש, הרים קרש באורך של 1.20 מטר, ורץ בחזרה לכיוון רפי. המתלונן לדבריו הלך לכיוון הנאשם ואמר לו תרגע, תרגע. הנאשם התקרב למתלונן בריצה, חבט בו בעוצמה, והמתלונן נפל על הרצפה לאחור ונגרמו לו חבלות.
הנאשם השיב במהלך העימות כי היה לו ויכוח עם רפי, המתלונן לא ראה הויכוח, הנאשם ראה "שזה הולך לתקיפה" ורץ לכיוון המשרד וראה את המתלונן רץ "לקראת לא יודע למה ומה הכיוון שלו והרמתי בינדה וזרקתי עליו, והוא נפגע ופונה לבית חולים".
מסר כי לאחר מכן הלך לבעל הבית שעשה ברור.
עומת הנאשם עם גרסתו לפיה המתלונן רדף אחריו עם קרש, השיב הנאשם שהוציאו לו, קרי, למתלונן את הקרש מהיד.
מסר כי נאמר לו על ידי עובד בשם ישראל שהוציאו למתלונן את הקרש מהיד, הפרידו ביניהם.
נשאל מדוע באמרתו מסר כי המתלונן החזיק קרש ביד, והשיב: "הוא החזיק קרש. אולי בלהט העצבים הוא הרים קרש".

ה. ת/5
המוצג הינו אמרת הנאשם שנגבתה ביום 10.10.12. הנאשם נחשד בעבירה של חבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות.
הנאשם מסר כי כחודשיים עובר לגביית האמרה הוא התווכח עם רפי ובמהלך הוויכוח בעקבות אמירה בוטה של רפי רץ לעבר משרד המנהל על מנת לדווח לו על המתרחש ועל מנת שהדברים לא יסלימו.
באותה עת איציק, קרי, המתלונן בא מולו, רץ עם ידיים מונפות למעלה וסבר שבא לתוקפו. ובלשונו "אז הרמתי עץ מהרצפה משהו כמו 90 ס"מ ... וזרקתי עליו וברחתי לכוון המשרד של בעל הבית שנמצא בחצר.
המתלונן רדף אחריו עם עץ לכיוון חצר המפעל.
מספר עובדים לקחו המתלונן לבית חולים.
מסר שבמהלך הארוע המתלונן השתולל, קילל ואחרים החזיקו אותו, אחד מהם שמו ישראל אשר הוציא למתלונן את הקרש מהיד.
עומת עם גרסת המתלונן לפיה הוא רץ לעברו עם קרש ותקפו עם קרש.
הנאשם השיב כי לא רץ לכיוון רפי. מסר כי הרים קרש בעת הריצה כשהמתלונן בא לתוקפו.
נשאל מדוע לא הסתובב לאחור והשיב כי אין צד שני זה כיוון המשרד.
הנאשם נשאל והשיב שיש מצלמות במפעל אולם אינו יודע אם הארוע תועד.
ציין כי אסי הסמנכ"ל היה עד לארוע.
ו. ת/6, נ/1
המוצג הוגש הן על ידי התביעה והן על ידי ההגנה. המוצג הינו אמרת הנאשם מיום 4.11.12, הנאשם הגיע למשטרה למסור הודעה.
מסר כי לאחר שנחקר במשטרה הורו לו לא ליצור קשר עם המתלונן.
מסר כי המתלונן הגיע אליו לעבודה, שאל אם אינו בוש בכך שאמר כי המתלונן תקף אותו.
הוא, הנאשם, שאל המתלונן לרצונו והפנה אותו לבית המשפט ולמשטרה.

פרשת הגנה:
1. הנאשם, מר דני מורדו
הנאשם מסר כי במועד הארוע היה לו ויכוח עם רפי.
רפי נכנס למשרד ודיבר עם המנהלים.
רפי אמר למנהלים שהוא יכנס בו ואמר לו לצאת החוצה.
הוא
יצא עם רפי
מחוץ לחומה והחלו להתווכח, רפי החל לקלל אותו לפני כל העובדים.
העובדים, עובדים בחוץ, כמאה איש. במקום מלגזות וקרשים מפוזרים.
הנאשם מסר כי הם התווכחו ורפי קילל אותו "בן זונה". במועד הסמוך לארוע נפטרה אמו והקללה ובלשון הנאשם "לא יכולתי לעמוד בזה, רצתי למנכ"ל שלנו שלום והוא פותר לנו את כל הבעיות" (עמ' 37).
טען הנאשם כי הוא לא יודע אם רפי הכיר אותו הואיל והארוע ארע בסמוך למועד בו
התמזגו החברות. לדבריו, בדרכו לכיוון המשרד לדבר עם המנהל שלום, בחור בשם איציק רץ לעברו.
מסביבו היו כ – 10
- 15 איש מחוץ למפעל, ובתוך המפעל היו כ- 40 – 50 איש, כולם עסקו בעבודה (עמ' 37).
הוויכוח שלו עם רפי היה מילולי אולם בטון רם, וכל העובדים אשר עבדו בחוץ הסתכלו, והעובדים אשר עבדו בפני
ם המפעל יצאו החוצה והתאספו. הנאשם הסביר שאיציק רץ מולו עם ידיים מורמות בגובה מעל הכתף והוא נבהל וזרק לעברו את הקרש הראשון שהיה על הרצפה, על מנת להדוף אותו (עמ' 37, שורות 6 – 7).
הנאשם נשאל והשיב שהוא לא ידע מדוע איציק רץ לעברו. מסר כי לא היה להם קשר עובר לארוע. מסר כי החברה שבה איציק עבד התמזגה עם החברה שבה הוא עבד ובתחילה היו וויכוחים.
כמו כן מסר כי לאחר שזרק את הקרש היתה מהומה, איציק נפל, הוא אינו זוכר מעבר לאמור והוא רץ לשלום.
בהמשך, הם נקראו לשימוע אצל בעל הבית, ישבו ודיברו. איציק נלקח לבית החולים.
לדבריו, בחלוף כשלושה חודשים
איציק התלונן במשטרה.
כמו כן, מסר כי בחלוף כשלושה חודשים איציק בא למפעל והחל לאיים עליו, ובעקבות האמור הוא, קרי, הנאשם, התלונן במשטרה, כפי שעולה מהמסמך שסומן כ- נ/1 (עמ' 4; עמ' 38; עמ' 45, שורה 20).
באשר לתלונה שהגיש, המוצג נ/1, מסר כי המתלונן הגיע למפעל, תפס אותו במסדרון, כך בלשונו, המתלונן חיפש אדם בשם ישראל ואמר לו, קרי, לנאשם, שהוא שקרן.
המתלונן הגיע נסער ועצבני ואמר לו, לנאשם, כי
הנאשם הלך לבית משפט ולמשטרה. הנאשם השיב לו שזה לא הוא, ואיציק אמר לו "אתה התלוננת והגישו בית משפט".
טען הנאשם כי הוא לא הגיב והלך למשטרה (עמ' 39).
בעת שביקר המתלונן במפעל, מסר הנאשם כי המתלונן פנה לאדם בשם ישראל והוא לא שמע מה הם שוחחו, הוא ראה שהמתלונן רב עם ישראל.
בחקירה נגדית
נשאל והשיב הנאשם כי לרפי אין דבר נגדו.
טען כי היה ביניהם משהו קטן, ויכוח של דקה וחצי, והם עשו סולחה.
עת נתבקש לתאר את הארוע עם המתלונן, מסר כדלקמן:
"התווכחתי עם רפי, הייתי בחוץ ורפי קילל אותי, ורצתי לעבר שלום, זה היה בצעקות כזה. אין לנו פה גאלה, אז איציק רץ מולי, לא יודע למה הוא רץ... חצי דקה לפני הארוע התווכחתי עם רפי נכנסתי בפני
ם, איציק רץ אלי, ראיתי את הקרש, זרקתי עליו והמשכתי למפעל... אני חושב איציק נפל...
הלך לבית חולים" (עמ' 40).
מסר כי היה להם שימוע והוא ביקש בשימוע מאיציק סליחה.
בעת שנשאל אם לא עניין אותו לראות את מצבו של איציק באותו רגע שהוא שכב על הרצפה, השיב שאיציק תקף אותו כאשר הוא רץ אליו. הוא בא לתקוף אותו והוא נבהל ממנו.
מסר כי הוא היחיד שרץ אליו, הוא אינו מכיר אותו והוא לא בא לחבק אותו (עמ' 41).
עת נשאל אם איציק תקף אותו, השיב שהוא הדף את איציק. הוא זרק עליו את הקרש וזה כאילו הדיפה, ובהמשך הלך לבעל הבית.
הנאשם נשאל כדלקמן: "אתה אומר אני זרקתי עליו את הקרש" והשיב "מה שהיה ברצפה. אני לא הלכתי עם קרש כדי להדוף אותו, לעצור אותו" (עמ' 42).
עת נשאל מדוע היה עליו להרים קרש, השיב שזה מה שהוא ראה באותו הרגע.
טען כי הוא לא הרביץ ולא ניסה להרביץ. המתלונן רצה לתקוף אותו, ומה שהוא ראה הוא זרק.
הסביר כי הוא זרק את הקרש על מנת לעצור את המתלונן (עמ' 42).
בהמשך הסביר פעם נוספת "לא זרקתי עליו לתקוף אותו – כבר הייתי מרביץ לו" (עמ' 43, רישא).
עומת הנאשם עם עדותו של רפי עובדיה, אשר טען שהוא ראה אותו עם קרש ביד בעת שהמתלונן תפס את המותן השמאלית שלו. השיב העד כי העד רפי עובדיה טען שהמתלונן תפס את המותן בצד ובאשר לקרש טען שאם הקרש היה כפי טענתו של רפי, בידו, מדוע הוא לא המשיך להרביץ למתלונן.
טען כי הוא זרק את הקרש והלך למנהל (עמ' 43).
נשאל הנאשם מדוע בנסיבות בהן תאר שהיו במקום כ – 40 – 50 אנשים, או אפילו 30 אנשים, ומישהו רץ לעברו, הוא לא חשב לפנות למי מהאנשים אלא הפתרון
שנראה לו הולם היה לקחת קרש ולזרוק על אחר.
השיב הנאשם כי הארוע ארע בפרק זמן של שניה וחצי, ולא היה לו לאן לרוץ. ובלשונו "הוא היה בא ותופס אותי נגיד, ואחרי זה בא רפי מאחורה ותופס אותי "(עמ'
44). משכך, נשאל מדוע הוא לא ברח. השיב כי ברח לאחר שהגן על עצמו, ואם היה תוקף אז הוא היה ממשיך לתקוף, אולם הוא אינו אדם אלים ולא כך ארע.
הנאשם טען כי הקרש אותו זרק על המתלונן הוא קרש מיוחד של העבודה, והוא לא הלך וחיפש קרש (עמ' 44).
בהמשך, נשאל לגבי תלונתו במשטרה בעקבות העובדה שהמתלונן הגיע למקום העבודה כשלושה חודשים לאחר הארוע, והשיב כי המתלונן אמר לו "אתה זבל, אתה דפקת אותי", והוא ביקש מהמתלונן לעזוב והלך לבעל הבית.
עת נשאל מדוע בנסיבות אלה הוא אמר שהמתלונן בא לתקוף אותו, הוא השיב
"עוד שניה הוא תוקף אותי, תוך כדי אני בורח לשלום. יש לנו מנכ"ל שפותר בעיות כאלה" (עמ' 45).
נשאל הנאשם מדוע
הוא לא אמר במשטרה
בעת שהגיע להתלונן שהמתלונן איים עליו, והשיב שאפשרי שהחוקר לא רשם את כל דבריו במסמך שסומן כ- נ/1 / ת/6 (עמ' 45).
נשאל הנאשם לגבי אמרתו במשטרה, שם טען שהמתלונן רדף אחריו עם קרש לכיוון החצר והשיב כדלקמן: "לא, זה אמרו לי, החבר'ה אמרו לי. אני כבר לא זוכר אותם. אמרו לי שהוא הרים קרש אבל אני לא התיחסתי לזה" (עמ' 46).
כמו כן מסר כי ישראל היה עד לכך שהנאשם רדף אחריו (עמ' 46, שורות 18 – 24).
בחקירתו החוזרת

הבהיר כי כל הארוע ארע כעשר שניות (עמ' 47).

2. מר ישראל דוקרקר
העד עבד ביחד עם הנאשם והמתלונן וביום הארוע בעת הגיעו לעבודה הוא ראה את העובדים מסביב, כך בלשונו, ולא ידע מה ארע. הוא ראה את המתלונן עם מקל. המתלונן השתולל, בא לכיוונו של הנאשם. הנאשם ראה קרש, זרק
על המתלונן ופגע בגופו.
הנאשם לדברי העד, לקח מקל מהרצפה וזרק אותו לכיוון המתלונן הואיל והמתלונן בא לפגוע בנאשם. הנאשם פגע בגופו של המתלונן, ובלשון העד: "ואז כולם הפרידו את הבלגן שהיה שם" (עמ' 47).
העד הבהיר כי המתלונן הגיע לכיוונו של הנאשם עם מקל ביד על מנת להרביץ לו.
המקל היה גדול והוא נופף עם המקל, מקל באורך של מטר ועשרים, והוא נופף את המקל באוויר לכיוון הנאשם (עמ' 47).
בהמשך הבהיר פעם נוספת שהארוע ארע בסמוך לשעה שבע בבוקר, בעת שהגיע למחסן, עם העובדים בהסעה, והדבר הראשון בו הבחין היתה המולה בכניסה למחסן.
בהמשך ראה את המתלונן עם מקל וביד והנאשם אותה עת היה במרחק של כשבעה מטר ממנו.
המתלונן עשה תנועה לכאורה כאילו הוא רוצה לפגוע במישהו. העד לא ידע במי הוא רוצה לפגוע, אבל ידע כי המטרה היתה הנאשם "כי היה לו קטע איתו" (עמ' 48).
טען כי הוא ראה את המקל אצל איציק שהוא נכנס למקום, הוא ראה את כל העובדים מסביב, הוא אינו זוכר מה עשה דני באותו רגע, אולם הוא ראה "את העץ בכיון" של דני ודני הרים את המקל מהרצפה וזרק על המתלונן ופגע בגופו.
הבהיר פעם נוספת ובלשונו: "לא, כשאיציק היה לו קרש ביד דני חשב כנראה שהוא רוצה לפגוע בו ואז הוא הרים קרש והגנה עצמית וזרק עליו" (עמוד 48 סיפא).
בהמשך, בשלב מאוחר יותר המתלונן הגיע למחסן, ושאל מי זה ישראל, ובלשון העד : "הוא הבין שאני ראיתי כל מה שקרה".
העד מסר כי המתלונן התחיל לקלל והוא שאל אותו מדוע הוא מקלל והמתלונן שאל מי זה ישראל בצורה אגרסיבית. המתלונן קילל גם את אמא שלו והעד ציין כי הנאשם אמר לו "עזוב הוא יתבע גם אותך בסוף הוא אוהב לתבוע אנשים אם הוא תבע את דני ברור שיתבע אותי גם זזתי הצידה והלכתי" (עמוד 49). ציין כי הוא לא מכיר את המתלונן.
בחקירה נגדית
מסר כי הוא העיד אודות ארוע אותו הוא זוכר בוודאות. הוא לא ראה איך החל הארוע, הוא הגיע בסופו. הוא ראה את המתלונן מנסה לפגוע ולא ידע במי. הבין שהוא הולך לפגוע בדני, והסיק זאת מהעובדה שדני הרים את הקרש. הוא ראה את המתלונן מרים את המקל שהיה לידו והולך לכיוונו של דני, ובשלב הנ"ל דני הרים את הקרש וזרק לכיוון המתלונן.
עת נאמר לעד שאף אחד מן העדים לא מסר שלמתלונן היה מקל ביד, השיב העד כדלקמן: "אז הוא לא היה שם אותו אדם לא היה שם".
נאמר לעד כי גם הנאשם בעצמו לא טען שהמתלונן בא להרביץ לו עם מקל. השיב העד : "אני ראיתי מקל ראיתי בוודאות" (עמודים 50-51).
לשאלת ב"כ המאשימה : "אתה ראית מקל גם אצל איציק ביד שהוא איתו באוויר ואז ראית את הנאשם מרים מקל וזורק עליו?" והעד השיב בחיוב (עמוד 51, שורות 13 - 14).
באשר למתלונן, הוא מסר כי המתלונן שחרר את המקל שלו בעקבות המכה שקיבל, המתלונן התקפל, לכיוון מותן או צלעות, הוא לא יודע באיזה צד, הוא התכופף. בהמשך הוא התיישב על הרצפה.
העד נשאל אם הוא אמר לנאשם שהוא ראה שהמתלונן רדף אחריו עם מקל לכיוון החצר של המפעל. העד השיב : "אולי זה מה שקרה שם שהוא זרק את הקרש". העד נשאל אם הוא ראה או לא ראה ארוע כאמור, והשיב : " אחרי המכה שקיבל או לפני. כי זה היה לפני המכה. שאיציק קיבל את המכה בגוף מפה כבר לא המשכתי, הלכתי"
(עמוד 52). השיב העד :"אני יודע שלפני המכה זה קרה שאיציק רץ לנאשם עם מקל" (עמוד 52). עם זאת מסר כי לא זכור לו שסיפר את האמור לנאשם.
נשאל העד לגרסת הנאשם במשטרה, לפיה העד החזיק את הנאשם והוציא לו את הקרש מהיד ומסר לו את מספר הפלאפון שלו, העד אישר כי אכן המספר שנמסר הוא המספר שלו אבל הוא לא הגיע לנאשם, המתלונן הפיל את הקרש בעצמו, הוא לא הגיע גם למתלונן, לא היה לו מגע עם המתלונן ולא היה לו מגע עם קרש (עמוד 52, שורות 16 – 28).

סיכומי הצדדים:
1. סיכומי ב"כ המאשימה
ב"כ המאשימה הפנתה לעדויות עדי התביעה. לעדותו של המתלונן. לעדותו של עד התביעה אסף אהרון אשר לגרסת התביעה חיזק את עדות המתלונן. לעדותו של עד התביעה רפי עובדיה אשר חיזקה את העובדה שהנאשם החזיק מקל והמתלונן צעק "אי". הפנתה לכך שבדיעבד התגלה שבר שאובחן בצלע המתלונן כארבעה ימים לאחר הארוע.
באשר לעדויות ההגנה, הפנתה לגרסת עד ההגנה מר דוקרקר אשר גרסתו לא עלתה בקנה אחד עם גרסאות עדי התביעה ועד ההגנה הנאשם. הפנתה לעדות הנאשם, אשר בגרסתו לטענת התביעה התגלו סתירות רבות. הפנתה לכך שלנאשם לא היה הסבר הגיוני מדוע הוא חשב שהמתלונן בא לתקוף אותו. כמו כן טענה שגם שקרים רבים התגלו בגרסת הנאשם.
לאור האמור עתרה להעדיף את גרסת המתלונן ולהרשיע את הנאשם.

2. סיכומי ב"כ הנאשם
ב"כ הנאשם טען כי הנאשם אינו כופר בעובדה שהוא השליך מוט עץ שהיה מונח לרגליו לעבר המתלונן במטרה להגן על עצמו מפני המתלונן ולנטרל אותו מהיכולת לתקוף אותו.
טען כי מדובר במפעל עצים והמוט בו השתמש הנאשם הוא אחד מהמוטות שהיו פזורים באופן גלוי בתוך המפעל.
טען כי המתלונן הגיש תלונה מספר חודשים לאחר הארוע, והסברו מדוע הוא כבש תלונתו, אינו עולה בקנה אחד עם ההגיון.
המתלונן מסר בין השאר כי הוא חשש מהנאשם אולם חרף האמור המתלונן אישר שהגיע למפעל ודיבר עם הנאשם.
ב"כ הנאשם חלק על הממצא הרפואי, הפנה לכך ששני רופאים בדקו את הנאשם ביום הארוע ולא הבחינו בשבר בגופו. לאחר ארבעה ימים אובחן בצילום שבר בצלע 10 , ולא ברור מה המתלונן עשה באותם הימים. הפנה לכך שהאבחנה ביום הארוע היתה מכה בלבד.
טען ב"כ הנאשם כי המתלונן ציין כי ידע שהולכת להתפתח תגרה. המתלונן ציין כי הנאשם הרים קרש ורץ לעברו. בנסיבות אלה, לא ברור מדוע המתלונן רץ לעבר הנאשם בניגוד לשאר 30, 40 או
50 העובדים שהיו במקום.
הפנה לכך שעד התביעה מר אהרון אסף תאר את ריצתו של המתלונן כריצת אמוק לעבר הנאשם. הפנה לכך שבעדות המתלונן בבית המשפט נתגלו סתירות, לרבות סתירה מהותית לפיה הנאשם חלף על פניו במטרה להביא קרש. בהמשך מסר המתלונן כי לאחר שהוכה באמצעות המקל, הנאשם השליך את המקל.
הקשה ב"כ הנאשם, כיצד בנסיבות בהן המתלונן מסר שהנאשם השליך את המקל, עד התביעה רפי לקח את המקל מידי הנאשם כגרסתו של העד.
טען כי הארוע ארע לא יותר מעשר שניות ולא ברור כיצד העד רפי טען כי הוא שלף את המקל מידי הנאשם שלא כדברי המתלונן.
טען כי המתלונן מסר שעד התביעה אסף אהרון ניסה לטייח את הארוע, ולא כך עלה מגרסת העד אהרון.
ציין כי בעל המפעל הוא דודו של המתלונן.
ציין כי היתה התלהמות בין רפי עובדיה לנאשם, שבמסגרתה הצטרף המתלונן בריצת אמוק לכיוון הנאשם.
טען כי בלתי אפשרי שהנאשם הכה את המתלונן במכת בייסבול בנסיבות בהן עובדים רבים היו במקום.
טען כי לאחר הארוע בו הושלך קרש לעבר המתלונן, הנאשם עזב את המקום ואם היה בכוונתו להמשיך ולהכות את המתלונן, או היה ברצונו להכות את המתלונן, היה בידו לפעול באלימות.
הפנה לכך שעל פי גרסת עדי התביעה רפי ניגש למנהלי העבודה עובר לארוע והודיעם כי בכוונתו ''להיכנס בנאשם''. טען כי לא ניתן לקבל את הסברו בבית המשפט לעניין התיבה "להיכנס". ציין כי המתלונן, כפי הראיות, רץ לעברו של הנאשם כשידיו מונפות, והנאשם חשש מפגיעה של המתלונן בו. משכך, הוא הרים מקל שהיה בסמוך אליו, במפעל העצים בו עבד, והשליכו לעבר המתלונן ונמלט.
טען כי הנאשם פעל באופן אינסטינקטיבי והיה זה המוצא הסביר היחידי שהוא יכול היה לנהוג בו באותו רגע, קל וחומר עת היה מוקף בעשרות אנשים והמרחק בינו לבין המתלונן היה קצר מאד, כעשרה מטרים.
באשר לעדי ההגנה, הפנה לכך שהעד ישראל ציין שהבחין במתלונן אוחז במקל ובהמשך תאר שהנאשם הרים קרש והשליכו לעבר המתלונן כאקט הגנתי.
טען כי עד התביעה רפי טען ששלף את המקל מידו של הנאשם בניגוד לדברי המתלונן עצמו, שאמר שהנאשם השליך את המקל.
טען כי יש לבחון את הראיות. טען כי המשטרה היתה ערה לכך שהיה עד לארוע, העד ישראל, ולמרות האמור היא לא זימנה את העד למתן עדות. טען כי אפשרי שאם היתה מזמנת את העד למתן עדות ולא נתפסת למחדל, השתלשלות הדברים היתה שונה.
טען כי גם אם בגרסאות סתירות קלות בענינים שוליים, הדבר אינו פוגע במהימנות העד, במיוחד בנסיבות בהן העדים מסרו עדותם בחלוף שנתיים ממועד הארוע.
טען כי קיים ניתוק של הקשר הסיבתי בין התוצאה שעניינה שבר בצלעות לבין המעשה המיוחס לנאשם, קרי, שביום הארוע הוא השליך מקל לעבר המתלונן.
ציין כי המתלונן לא הגיש תלונה בזמן אמת והגיש תלונה בדיעבד רק לאחר שנזקק למסמכים מהמעביד לצורך תביעת המעסיק בגין תאונת עבודה.
הפנה לספרו של
ד"ר סנג'רו לענין
סוגית ההגנה העצמית, טען כי הנאשם חוסה תחת סייג הגנה עצמית בעת שניסה למנוע התקפה עתידית של אדם שרץ עם ידיים מונפות, ריצת אמוק, אגב ארוע אלים, והדבר היחיד על מנת להדוף את התקיפה היה להשליך על התוקף משהו שהיה בידו או בסמוך אליו.
טען כי אילו היה הנאשם ממשיך להכות את המתלונן שהוא היה על הרצפה, לא היה הסייג חל, אולם במקרה הנדון הנאשם בחר במוצא הכי מהיר להגנתו, ולאחר המכה עזב את המקום ולא המשיך להכות.
הארוע ארע מספר שניות, ומשכך טען כי יש להורות על זיכויו של הנאשם מהטעם של הגנה עצמית כמו גם בשל הנסיבות, קרי, המתלונן הגיש את התלונה
כבושה על מנת לקבל מסמך לצורך תביעת המעסיקים.


דיון והכרעה:
סייגים לאחריות פלילית
הגנה עצמית
ההוראה החוקית
סעיף 34י
מורה:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

ההלכה הפסוקה
סעיף
34י מדבר באי נשיאה באחריות פלילית למעשה כאשר הוא עונה לארבעה תנאים
"1. המעשה שעשה היה דרוש באופן מיידי
2. כדי להדוף תקיפה שלא כדין
3. שנשקפה ממנה סכנה מוחשית
4. של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו שלו או של זולתו"
(ראו כב' השופט קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק ראשון, מהדורה תשס"ה – 2004).
באשר לתנאי דרוש באופן מיידי, בהלכה הפסוקה נקבע שהתנאי הינו: שרק במקום שבו נדרשת תגובה מיידית להדיפת התקיפה – על מנת למנוע מימוש הסכנה הנשקפת ממנה...
ואין שהות להתארגנות אחרת לקידום פני הרעה יש הצדקה ליישום הסייג (ראו שם, עמ' 515).
להדוף תקיפה שלא כדין,
הדיבור מבטא את התכלית של עשיית המעשה
ומשקף אופי של מעשה התגוננות מפני התוקף. הביטוי
תקיפה
יש לו משמעות רחבה מזו שבסעיף 378 לחוק העונשין והוא כולל גם את השלב שלפני המגע בפועל עם התוקף. בנסיבות בהן
אדם רץ למטבח לקח סכין ונעץ אותה בחזה של אחיו, קבעה ההלכה הפסוקה כי הפעולה לא היתה מתוך הגנה עצמית אלא השבת מלחמה שערה (ראו כב' השופט קדמי, שם, בעמ' 518).
גם בנסיבות בהן מטרת המערער בשובו על עקבותיו לעבר המנוח היתה ללמדו לקח, מעצם אחיזתו בסכין לא נקבע כי מדובר בהתגוננות עצמית (ראו שם, עמ' 518).
סכנה מוחשית,
הדיבור מבטא את אופי הסיכון הטמון בתקיפה כסיכון ממשי העומד להתממש, להבדיל מסיכון ערטילאי
(שם, עמ' 519).
התנאי פגיעה בחייו, בחירותו או ברכושו

"מבטא את טיבו של הסיכון" (שם, בעמ' 519).

יחד עם זאת, הסייג השולל אחריות פלילית מכוחה של הגנה עצמית אינו חל במקום שהמתגונן גרם בהתנהגותו הפסולה לתקיפה כשהוא צופה מראש את התפתחות הדברים (ראו שם, עמ' 520).
בהלכה הפסוקה נקבע כי
מקום בו גורם המתגונן בהתנהגותו הפסולה לתקיפה מצדו של התוקף כשהוא צופה בפועל את ההתפתחות, לא חלה הגנה עצמית.
התכלית היא "למנוע את ההנאה מן הסייג במקום שהעושה "גורם" בהתנהגותו לתקיפה עליו, כשהוא צופה את "אפשרות התפתחות הדברים" לנסיבות ה"מצדיקות" כשלעצמן – כשהן מנותקות ממעשהו של המותקף – הגנה עצמית" (שם, עמ' 520).
כב' השופט קדמי הביא דוגמה מע"פ
8544/00.
במקרה שם, "מן הראיות עולה בבירור כי המערער אכן הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, תוך שצפה מראש את התפתחות הדברים... הודה כי נכנס למכוניתו של המנוח למרות שידע כי המנוח מוכר כאדם אלים ואף חשש כי המפגש ביניהם עלול להתגלגל למצב שבו יוצב בפני
הברירה
- להרוג את המנוח או להסתכן במוות..." (ראו שם, עמ' 521).
בהמשך, כב' השופט קדמי כתב כדלקמן:
"מי שצופה מראש, שהתנהגות פסולה מצדו תגרום לאחר "לתקוף" אותו, כאשר התקיפה, כשלעצמה, היתה עשויה להצדיק עשיית מעשה של הגנה עצמית – לא יהנה מן הסייג; ויישא באחריות פלילית לכל מעשה שיעשה לסילוק סיכון התקיפה, שהוא הוליד אותו בהתנהגותו הפסולה..."
(שם, בעמ' 521).

עבירה של חבלה חמורה
ההוראה החוקית
סעיף 333 לחוק מורה:
"הפוצע חברו שלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים".

ההלכה הפסוקה
היסוד העובדתי
החובל במעשה או במחדל בחברו חבלה חמורה כהגדרתה בסעיף 34 לחוק העונשין, שלא כדין "המדובר בגרם "חבלה חמורה" לאדם אחר, הן במעשה – מכל סוג שהוא ובכל אופן שהוא – והן במחדל, ללא צידוק בדין" (ראו כב' השופט קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק שלישי, תשס"ו-2006, בעמ' 1295).
הקשר הסיבתי "ככלל עבירה תוצאתית, גם כאן יש להוכיח "כי יש קשר סיבתי בין החבלה ובין מעשה פגיעה בלתי חוקי שנעשה על-ידי הנאשם"
"קשר סיבתי" בהקשר זה משמעו – הן קשר סיבתי "עובדתי" והן קשר סיבתי "משפטי".



היסוד הנפשי

בעבירה של חבלה חמורה לא קיימת דרישה לכוונה ולכן זו עבירה של מחשבה פלילית תוצאתית שהיסוד הנפשי הדרוש להרשעה בא על סיפוקו בשניים, ראשית במודעות כלפי שלושת רכיבי היסוד
העובדתי ושנית בפזיזות כלפי התוצאה. פזיזות בהקשר זה
משמעה אחד משניים "אדישות לאפשרות התרחשותה של "חבלה חמורה"; או- קלות דעת בנטילת סיכון בלתי סביר של התרחשותה של חבלה חמורה ואפילו מתוך תקווה שלא תתרחש, הכל כאמור בסעיף 20(א) סיפא לחוק" (ראו שם, עמ' 1297).
כב' השופט קדמי כתב בספרו כי "בשורה של פסקי דין נאמרו דברים שהתבקש מהם, לכאורה לפחות, כאילו המדובר כאן בעבירה של "איסור מוחלט", בכל מה שקשור להלך הנפש הדרוש כלפי התוצאה. זאת, משום שעל פי לשון ההגדרה כל שנדרש מצטמצם לגרם חבלה חמורה על ידי "מעשה שלא כדין"; ומשבפועל אכן נגרמה חבלה חמורה על ידי "מעשה שלא כדין", שוב אין נפקא מינה מה היה הלך הנפש של הנאשם כלפי אפשרות גרימתה של חבלה חמורה" (ראו שם, עמ' 1298).
ובהמשך כב' השופט קדמי כתב: "אין להרשיע על פיה, אלא אם כן התקיימה אצל הנאשם "מודעות" לשלושת רכיבי היסוד העובדתי ו"פזיזות" כלפי התרחשות התוצאה".

מהכלל אל הפרט:
1. התרשמותי מן העדים
א. בחנתי את עדויות העדים תוך הפעלת בחינה מושכלת של תוכן עדותם, וכיצד עדותם התקשרה
והתיישבה עם הראיות הנוספות. בחנתי אם אותות אמת עולים מדבריהם, בחנתי את דבריהם במבחן ההגיון והשכל הישר ולאור נסיון החיים, והגעתי למסקנות כדלקמן:
ב. באשר למתלונן:
המתלונן מסר כיצד התרחש הארוע ומסר כי הוא הלך לכיוונו של הנאשם והנאשם הרים את המקל והיכה בו בעוצמה רבה.
באשר לתאור הארוע, אני סבורה כי המתלונן מסר גרסת אמת, גרסתו היתה סדורה ורצופה ועלתה בקנה אחד עם ההגיון והשכל הישר. אני מעדיפה את גרסתו באשר לאופן קרות הארוע על פני גרסת הנאשם.
עם זאת, אני סבורה כי המתלונן המעיט מחלקו בארוע.
עת השוויתי את עדותו עם עדויות העדים הנוספים, מצאתי כי דבריו לפיהם הוא הלך בצורה נינוחה לכיוון הנאשם אינם עולים בקנה אחד עם עדויות העדים הנוספים.
כמו כן מצאתי כי הסברו מדוע הוא לא התלונן לאלתר אינו מתיישב עם ההגיון והשכל הישר.
יחד עם זאת לא מצאתי סתירות בגרסתו לגבי אופן קרות הארוע. כמו כן,
מצאתי כי דבריו לפיהם המתלונן היכה אותו עם קרש עולים בקנה אחד עם עדותם של העדים הנוספים.
ג. באשר לעדותו של העד אסף אהרון:
עדות העד חיזקה את עדות המתלונן.
העד מסר במהלך עדותו בבית המשפט כי הנאשם החזיק
בקרש. כמו כן מסר
שכשהוא הגיע הנאשם כבר החזיק בקרש. יחד עם זאת, לא מסר גרסה וודאית באשר לשאלות אם הנאשם רץ עם הקרש או הרים אותו, וכן לא ידע לומר מה הנאשם עשה עם הקרש מעבר לעובדה שהחזיק בו. עם זאת אישר כי באמרתו במשטרה הוא מסר שבשלב שהמתלונן רץ לכיוון הנאשם, הנאשם החזיק בקרש והוא החזיק בקרש עוד לפני שהמתלונן רץ לעברו.
למרבית השאלות שנשאל השיב העד כי הוא אינו זוכר. יחד עם זאת ציין כי הוא ראה את הנאשם עם קרש, ראה שהנאשם הרים קרש, ראה את המתלונן רץ, והכל ארע בפרק זמן של שניות.
אני סבורה כי העד מסר עדות אמת. אני סבורה כי העד לא העצים את אופי הארוע, ואני מאמינה לדבריו. בבחינת עדותו עלה כי העד הכיר את הנאשם ואת המתלונן. העד לא הכיר את הנאשם כמי שהיו עמו בעיות אלימות, לעומת זאת הוא הכיר את המתלונן כמי שהיו עמו תקריות אלימות דומות בעבר. בנוסף וכאמור, העד במהלך עדותו ציין יותר מפעם אחת כי הוא אינו זוכר בדיוק את הארוע, והתרשמתי כי הוא העיד כאמור הואיל ולא רצה להעצים את חלקו של הנאשם ולא רצה להזיק לו.
העד הבהיר במהלך עדותו כי הנאשם ננזף בחומרה ביום הארוע.
לאור כל האמור אני סבורה כי העד מסר תאור כן ואמיתי אודות הארוע, וניתן לקבוע ממצאים על סמך עדותו.

ד. באשר לעדותו של העד מר רפי עובדיה:
עדותו של העד חיזקה את עדות המתלונן באופן שהעד מסר שראה שלנאשם יש מקל ביד ואת המתלונן צועק "איי".
העד מסר את דבריו באופן ברור, לא העצים ולא המעיט בעת שתאר את הארוע. תאורו אינו עומד בסתירה לראיות הנוספות, הגם שהעד הינו העד היחיד שטען שלקח מהנאשם את המקל. אני סבורה כי אפשרי בנסיבות בהן אני מאמינה לעדות המתלונן לפיה הנאשם היכה בו במקל, ולא כגרסת הנאשם, לפיה הנאשם השליך את המקל לעבר המתלונן, כי לאחר שהיכה הנאשם את המתלונן והמתלונן צעק "איי", באותה עת העד הגיע למקום הארוע, ולקח העד מהנאשם את המקל.
ה.
באשר לעדותו של העד
ישראל דוקרקר, עד ההגנה:
מצאתי סתירות רבות בעדותו של העד אשר מסר כי למתלונן היה קרש ביד, גרסה אשר לא עלתה בקנה אחד עם גרסתם של העדים הנוספים, לרבות
עם
גרסת הנאשם.


כמו כן מצאתי כי עדותו לא עלתה בקנה אחד עם עדות הנאשם, ככל שהתייחסה לעובדה אם העד ראה את המתלונן רץ אחרי הנאשם לאחר הארוע. בעוד הנאשם טען (עמ' 46) כי נאמר לו שהעד אמר שהוא ראה את המתלונן רץ אחריו, העד לא אישר את הדברים.
אני סבורה כי עדותו של העד הינה עדות מגמתית שלא עלתה בקנה אחד עם הראיות הנוספות, ואינני מאמינה לעד.
ו. באשר לגרסת הנאשם:
מצאתי בגרסתו תמיהות. הנאשם הודה בכך שהוא השליך את הקרש על המתלונן וטען כי עשה זאת על מנת להדוף את המתלונן, על מנת לעצור את המתלונן.
יחד עם זאת לנאשם לא היה הסבר מדוע המתלונן רץ לעברו בנסיבות בהן טען כי לא היה להם קשר עובר לארוע.
לנאשם לא היה הסבר מדוע עת המתלונן לדבריו רץ לעברו
בנסיבות בהן לא היה להם קשר עובר לארוע, הוא סבר שהנאשם בא לתוקפו.
לנאשם לא היה הסבר מדוע הוא לא עזב את המקום עת המתלונן רץ לעברו ולא נקט בדרך שאינה דרך אלימה, אלא בחר בדרך אלימה וזרק לעבר המתלונן את הקרש על מנת להודפו, כגרסתו.
כמו כן לנאשם לא היה הסבר מדוע הוא לא ניגש לבדוק מה מצבו של המתלונן לאחר שהוא זרק עליו קרש והמתלונן זעק מכאבים.
הסברו של הנאשם לפיו הוא הסיק שהמתלונן מנסה להרביץ לו ומנסה לתקוף אותו בשל העובדה שהמתלונן רץ, הוא הסבר שלא ניתן לקבלו ולא ברור מדוע
סבר הנאשם כפי שסבר.
יתר על כן, גם אם סבר הנאשם שהמתלונן בא לתוקפו והוא נבהל מהמתלונן, הסברו מדוע הוא לא ברח מהמקום אלא תקף את המתלונן, לא ניתן לקבלו, והינו הסבר שאינו עולה בקנה אחד עם חזקת החפות, נהפוך הוא, הסברו מצביע על השבת מלחמה.
אינני מאמינה לנאשם ואני מעדיפה את גרסת המתלונן על פני גרסתו.

2. . האם חל בעניינו של הנאשם הסייג לפליליות המעשה שעניינו הגנה עצמית?
א. במקרה שלפני מעדות המתלונן עלה כי ביום הארוע הוא עמד ביחד עם מנהל העבודה, אסי, ועובד בשם רפי התריע בפני
אסי שהולך להיות בלגן, מכות, אם אסי לא יפעל.
בהמשך הבחין המתלונן בנאשם נכנס למפעל ומביא קרש גדול, הרים אותו ורץ לכיוונו של רפי.
המתלונן הבחין באמור לעיל ומסר כי הוא הלך לכיוונו של הנאשם, בצורה נינוחה, ואמר לו להרגע, ובשלב הנ"ל, הנאשם חבט בו בעוצמה, בכוונה תחילה.


ב. מעדויות העדים הנוספים עלה כי המתלונן לא הלך בצורה נינוחה לעבר הנאשם.
ג. מעדותו של מר אסף אהרון, עד התביעה, עלה כי המתלונן רץ לכיוון הנאשם ריצת אמוק, ומר אהרון מסר כי הוא אינו יודע אם הנאשם הרים את הקרש בשל התנהלות המתלונן.
מסר כי שפת גופו של המתלונן בעת שהוא רץ לא היתה שפת גוף של פסנתרן, כך בלשון העד. עם זאת מסר כי בשלב בו ראה את הנאשם מחזיק בקרש, הוא טרם ראה את המתלונן רץ לעברו של הנאשם.
ד. מעדותו של עד ההגנה מר ישראל דוקרקר עלה כי המתלונן הגיע לכיוון הנאשם עם מקל ביד, ידיו היו כלפי מעלה והוא נופף עם המקל באוויר.
ה. מדברי הנאשם עלה שהמתלונן רץ לעברו עם הידיים מונפות כלפי מעלה, הוא נבהל וזרק לעברו את הקרש על מנת לעצור את המתלונן וכן על מנת להדפו.
ו. תאור ההתנהלות כמפורט לעיל עלה מראיות ההגנה וכן מעדות עד התביעה מר אסף אהרון.
באשר לעד התביעה מר אהרון, מצאתי, כאמור לעיל, כי העד מסר עדות אמינה אודות הארוע וכי ניתן לבסס ממצאים על סמך דבריו.
ז. אני סבורה כי בנסיבות אלה, בהן עלה מהראיות, לרבות מגרסת הנאשם, שהמתלונן רץ לעבר הנאשם, לגרסת הנאשם באופן שהנאשם נבהל. כמו גם לגרסת הנאשם במהלך העימות, המתלונן רץ לעברו והוא לא ידע מדוע ומה כוונתו. הנאשם בגרסתו שמט את הבסיס לטענת ההגנה לפיה הוא חוסה תחת סייג של הגנה עצמית.
ח. מהחוק ומההלכה הפסוקה נלמד כי על מנת לחסות תחת הסייג, דרוש שהמעשה נעשה בנסיבות בהן המעשה היה דרוש באופן מיידי על מנת להדוף תקיפה שלא כדין, שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה. כמו כן, הסייג לא חל במקום שאדם הביא את עצמו בהתנהגותו הפסולה לתקיפה כשהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.
ט. בנסיבות אלה בהן הנאשם טען שהמתלונן רץ לעברו עם ידיים מורמות בגובה מעל הכתף והוא נבהל, ומסר כי אינו יודע מדוע רץ המתלונן ומה היתה כוונתו, לא ברור מדוע הנאשם לא ברח אם הוא חשש מהמתלונן. כמו כן לא ברור מדוע הנאשם הרים קרש וזרק לעבר המתלונן, כגרסת הנאשם, על מנת להדוף המתלונן, שהרי פעולת הנאשם נחזית לא כהגנה עצמית אלא כהשבת מלחמה.
י. במקום הארוע נכחו אנשים רבים, כך כגרסת כל העדים. בנסיבות אלה היה בידי הנאשם,
בנסיבות בהן חשש הנאשם מתקיפה או מפעולה בלתי ידועה מצד המתלונן כלפיו, גם בנסיבות בהן
הארוע התרחש בפרק זמן קצר, לברוח או לקבל הגנה וסיוע באמצעות ועל ידי אחרים.
יא. לפיכך לא מצאתי שבענינו של הנאשם חל הסייג שעניינו הגנה עצמית.




3. האם קיים קשר סיבתי בין חבלת המתלונן לארוע?
א. באשר לקשר הסיבתי בין החבלה לארוע, אכן, לא נתגלה שבר בצלע המתלונן ביום בו ארע הארוע, הגם שהמתלונן נבדק על ידי שני רופאים.
ב. עם זאת, אפשרי ששבר יאובחן בשלב מאוחר יותר ובנסיבות אקראיות, בעקבות ביצוע בדיקה אחרת, או בעקבות ביצוע בדיקה נוספת עקב כאבים שלא חולפים, כך עלה מעדות ד"ר לנגר פיוטר.
ג. כך ארע במקרה הנדון.
ארבעה ימים לאחר הארוע, וביום 29.7.12 (המוצג ת/2), אובחן שבר בצלע עשירית בגופו של המתלונן.
ד. המתלונן מסר כי הנאשם היכה בו בצד שמאל של צלעותיו בחלק הקדמי של הגוף וכי השבר אובחן בהמשך והינו תוצאה מהארוע.
ה. מעדות עד התביעה מר רפי עובדיה עלה כי הוא ראה שלנאשם מקל ביד והמתלונן צעק "איי"
ותפס את המותן (עמ' 31), הגם שלא ראה את ארוע התקיפה.
ו. מעדות עד ההגנה מר דוקרקר עלה כי המתלונן התקפל לכיוון מותן או צלעות, התכופף.
ז. לאור האמור, אני סבורה כי ניתן לקבוע שהמתלונן נפגע באזור הצלעות במהלך הארוע מהקרש, ומשאובחן כארבעה ימים לאחר הארוע שבר בצלע העשירית, אני סבורה כי ניתן לקבוע שיש קשר סיבתי בין הארוע לבין החבלה.

4. האם התמלאו יסודות העבירה שעניינה חבלה חמורה?
א. באשר לעבירה של חבלה חמורה, מצאתי כי יסודות העבירה התמלאו.
ב. באשר ליסוד העובדתי, הנאשם הודה בכך שהוא השליך לעבר המתלונן קרש, הגם שתרץ זאת ברצונו להדוף את המתלונן. משמע, היסוד העובדתי עולה מגרסת הנאשם.
ג. באשר ליסוד הנפשי, מגרסת הנאשם ניתן להסיק שהוא היה אדיש לאפשרות של התרחשות של חבלה חמורה או פעל בקלות דעת ונטל סיכון בלתי סביר של התרחשות של חבלה חמורה.
כאמור, הנאשם טען להגנתו כי השליך את הקרש על מנת להתגונן מפני התנהלות המתלונן ולהדפו. יחד עם זאת, ציין עת נשאל מדוע היה עליו להרים קרש "זה מה שראיתי אותו רגע... מה שראיתי זרקתי..." משמע, מדבריו ניתן להסיק כי הוא היה אדיש לאפשרות של התרחשות של חבלה חמורה או התנהל בקלות דעת ונטל סיכון בלתי סביר להתרחשותה של חבלה חמורה.
ד.
משכך, אני קובעת כי יסודות העבירה נתמלאו.


5. סוף דבר:
משהעדפתי את גרסת המתלונן על פני גרסת הנאשם, ומצאתי בגרסת עדי התביעה חיזוק לגרסת המתלונן, ומשמצאתי כי יסודות העבירה שעניינה חבלה חמורה התמלאו,
ושמצאתי כי לא קם בעניינו של הנאשם הסייג שעניינו הגנה עצמית, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, עבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.


ניתנה היום ט' בכסלו, תשע"ה, 1.12.14,
במעמד הצדדים.



הערה:
ממצאי הכרעת הדין נמסרו לצדדים ביום 1.12.14, והמסמך הופק בהעדר הצדדים ביום
2.12.14 לאחר שעבר הגהה.












פ בית משפט שלום 23824-07/13 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' דני מורדו (פורסם ב-ֽ 01/12/2014)