פסקי דין על אריק ליבוביץ | פסקי דין על עמותת איגוד האופניים בישראל | פסקי דין על הפניקס הישראלי חברה לביטוח | פסקי דין על רונן עומר ואח' |

2046/09 א     15/12/2014




א 2046/09 אריק ליבוביץ נ' עמותת איגוד האופניים בישראל, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, רונן עומר ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 2046-09 ליבוביץ ואח'
נ' עמותת איגוד האופניים בישראל
ואח'


תיק חיצוני:


התובע
אריק ליבוביץ
ע"י ב"כ עוה"ד אילן קנר


נגד

הנתבעים
1. עמותת איגוד האופניים בישראל
2. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
3. רונן עומר
ע"י ב"כ עוה"ד

א. אמודאי ואח'








נ ג ד

הצד השלישי
חברת גני יהושוע בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד חיים מאיר




פסק דין


1.
התובע, יליד 1971, נפגע
ביום 4.5.08, מפגיעת רוכב אופניים בעת שפסע להנאתו בפארק הירקון. כתוצאה מאותה פגיעה נחבל התובע בעיקר בכף יד שמאל ונותר לו נזק.

2.
התביעה הוגשה נגד עמותת איגוד האופניים בישראל
(להלן:"העמותה") אשר ארגנה קורס מדריכי רכיבת אופניים, שבמסגרתו רכבה אותה קבוצת רוכבים, ואשר אחד מחניכיה הוא שפגע בתובע.

3.
פעילות העמותה הייתה מבוטחת בנתבעת 2 היא הפניקס חברה לביטוח בע"מ.

4.
הנתבע 3, מר עומר רונן (להלן: "עומר" ) הוא הרוכב שפגע בתובע.

5.
הנתבעים שלחו הודעת צד ג' כנגד חברת גני יהושע בע"מ שהינה החברה שמחזיקה ומפעילה את הפארק (להלן: "גני יהושע").

6.
הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

7.
מטעם התובע העיד הוא עצמו. כן הוגשה מטעמו חוות דעת רפואית של ד"ר א. גולדברג מומחה בכירורגיית כף יד.

8.
מטעם הנתבעים העידו הנתבע
3 - עומר , חברו לרכיבה בקורס מר סתיו קלומק (להלן: "סתיו") ומדריך הקורס מר נמרוד דובינסקי (להלן: "נמרוד"). כן הוגשו חוות דעתם של פרופ' י. נרובאי וד"ר מיכה רינות מומחים באורטופדיה וחוות דעת אקטוארית לעניין שיעור תגמולי המל"ל.

9.
מטעם צד ג' – גני יהושע – העידה גב' הילי שמאי עוזרת מנכ"ל גני יהושע (להלן: "הילי").

דיון בשאלת האחריות

גרסת התובע וטענותיו

10.
לטענת התובע הוא הלך להנאתו באחד משבילי הפארק כאשר קבוצה של רוכבי אופניים הגיחה וחלפה על פניו במהירות. הוא קפא במקומו אך אחד מרוכבי האופניים פגע בו והפיל אותו ארצה. (סעיף 6 לתצהירו).

11.
לטענתו היו הולכי רגל נוספים באותו שביל ועל כן לא ניתן לטעון כי הוא הלך דווקא בשביל שמיועד לרוכבי אופניים. יתרה מכך עד היום ישנם בפארק שבילים שמיועדים להולכי רגל ורוכבי אופניים גם יחד, זאת על פי סימונם.

12.
ב"כ התובע טוען כי המטייל בשבילי הפארק רשאי להניח שהוא מוגן מפני פגיעת אופניים או כלי רכב אחר.

13.
מתוך העדויות עלה כי נהיגת אותה קבוצת רוכבים נעשתה ללא שניתנו לה הנחיות ברורות על אופן הרכיבה (בטור או בזוגות), על הצורך בשמירת מרחק
מהולכי הרגל, על הצורך בהתאמת מהירות הרכיבה לעיקולי השבילים, על הצורך באביזר דוגמת צופר כדי להתריע להולכי הרגל, העדר פיקוח על דרך הימצאות מדריך במאסף ועוד.

14.
כל אלה מלמדים על כשלון בהדרכה
וליקויים בטיחותיים בהתנהלות העמותה שיש בהם כדי להטיל עליה את האחריות לתוצאות התאונה, הן מן הפן של רשלנות והן מן הפן של הפרת חובות חקוקות. הוא הדין ביחס לעומר, הרוכב שפגע בתובע.

15.
עוד טוען ב"כ התובע כי לא הוכח שהתובע חדר לנתיב נסיעתם של הרוכבים שכן על פי עדותו הוא הלך בשביל וקבוצת הרוכבים הגיחה מאחוריו. גרסת הנתבעים לפיה הוא חדר במפתיע לנתיב רכיבתם לא הוכחה לאור ריבוי הסתירות בעדויותיהם.

16.
מכל הטעמים הללו יש לדעת התובע לקבל את גרסתו ואין למצוא אשם תורם כלשהו מצידו.

גרסת הנתבעים וטענותיהם

17.
לטענת עומר הוא
היה בן 16 בעת האירוע והיה חניך בקורס הדרכת רכיבה על אופניים שאורגן על ידי העמותה. זאת בהיותו רוכב מקצועי במועדון רכיבה ואף נוטל חלק בתחרויות רכיבה עוד לפני כן, במשך 3 שנים.

18.
האירוע ארע במסגרת שיעור מעשי בקורס.
הוא הבחין בתובע צועד קדימה על השביל המיועד לאופניים כאשר גבו מופנה אליו. הוא בלם בחוזקה עד כדי עצירה מוחלטת וכתוצאה מן הבלימה נגע הקצה הימני של הכידון בגבו התחתון של התובע בעוצמה חלשה. התובע לא נפל מיד אלא לאחר שעשה מספר צעדים, מעד ונפל על צידו. (ראה סעיפים 2-13 לתצהירו). בהמשך הוא מציין כי התובע נכנס לשביל האופניים כשבידו ארטיק ללא תשומת לב לרוכבים שעברו אותו וכי סתיו הספיק להתחמק מפגיעה בו ואילו הוא לא הצליח.

19.
הרכיבה נעשתה בשביל המסומן לרוכבי אופניים כאשר נתיב אחד היה מיועד לרוכבי האופניים ונתיב שני מקביל היה מיועד להולכי רגל וביניהם קו הפרדה מקווקוו.

20.
סתיו תמך בתצהירו בגרסתו של
עומר (ראה תצהירו נ/10).

21.
המדריך נמרוד העיד כי לפני היציאה לרכיבה מסר לחברי הקבוצה תדריך בטיחות לרבות האופן שבו עליהם לרכב, אמצעי הזהירות שעליהם לנקוט, מקום שיש רוכבים נוספים והולכי רגל, וכי עליהם לרכב בדבוקה אחת.

22.
הוא העיד כי הרכיבה נעשתה בשביל המיועד לרוכבי אופניים בלבד. הוא עצמו לא ראה את האירוע שכן רכב בראש הקבוצה (ראה תצהירו נ/11).

23.
ב"כ הנתבעים טוענת כי התובע כשל בהוכחת נסיבות קרות התאונה. הוא לא זכר את מיקום התאונה ונתן שלל גרסאות במהלך עדותו בבית המשפט. כך גם הוא הודה בקיומו של קו הפרדה בין שביל המיועד להולכי הרגל לשביל המיועד לרוכבי אופניים. בהקשר זה טוענת היא כי לאור עדותו של התובע בכל הנוגע להתנהלותו מול המל"ל (שתידון בהמשך – ח.ו.ו.) הרי שמדובר בתובע שאינו אמין ואין לקבל גם את גרסאותיו לאופן קרות התאונה.

24.
מנגד, הוכח כי הנתבעים נקטו בכל אמצעי הזהירות הנדרשים ועל כן לא הוכחה כל הפרת חובת זהירות קונקרטית מצידם. הרוכבים היו רוכבים מנוסים בקורס למדריכים; הם קיבלו את כל הנחיות הבטיחות מן המדריך וההוראות היו ברורות להם בהיותם רוכבים מקצועיים; היה מאסף הגם שהעדים לא זכרו את שמו בחלוף זמן רב מאז האירוע; מהירות הרכיבה הייתה איטית והתאימה לתנאי השטח והרוכבים שמרו על מרחק ראוי בין רוכב לרוכב בדבוקה. בכל הנוגע לטענה להיעדרו של צופר באופניים הרי שאין הוא יעיל יותר מקריאה בקול ומכל מקום נוכח העובדה שהתובע חדר בפתאומיות לשביל – לא היה בצופר כדי למנוע את התאונה.

25.
במקרה זה לשיטתה אין מדובר בסיכון בלתי סביר, מקום שהתובע נכנס לשביל המיועד לרוכבי אופניים.

26.
ב"כ הנתבעים טוענת עוד כי התובע לא הוכיח כל אחריות שילוחית של העמותה שנקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים והעסיקה מדריכים מקצועיים ועל כן לא הייתה צריכה לצפות את האירוע.

27.
לחילופין טוענים הנתבעים כי יש להכיר באשם תורם מכריע מצידו של התובע אשר חרף ההפרדה שבין השבילים חדר לשביל המיועד להולכי רגל. רשלנותו זו מאיינת כל רשלנות מצידם ככל שתמצא.

28.
לחילופי חילופין טוענת ב"כ הנתבעים כי אם קיימת אחריות כלפי התובע היא רובצת לפתחה של צד ג'- גני יהושע. זאת בהיותה האחרית על הפארק. הדבר מתבטא במספר מחדלים מצד גני יהושע:

תכנון לקוי של השבילים
- כאשר ניתן היה לערוך הפרדה מוחלטת בין שבילי האופניים לשבילים המיועדים להולכי רגל והדבר לא נעשה מחמת רצונה של גני יהושע לחסוך בעלויות;

העדר תחזוקה מספקת - כפי שניתן היה ללמוד מן התמונות שהוצגו בראיות
הסימונים היו דהויים בחלקם ואילו סימונים שבוטלו לא נמחקו ונותרו מבלבלים;

לא הוצבו שלטי אזהרה מילוליים ברחבי הפארק;

העדר פיקוח של פקחי העירייה שמסתובבים בפארק ומזהירים מפני כניסת אופנועים, אי איסוף צואה של כלבים ועוד, אך לא מצאו להזהיר את הולכי הרגל מפני הסכנה שבכניסה לשבילים המיועדים לאופניים.

29.
מכאן שאם תוכר אחריות על הנתבעים הם זכאים לשיפוי מגני יהושע.

גרסת צד ג' וטענותיה

30.
גני יהושע מצטרפת לכל טענות הנתבעים כלפי תביעת התובע. סיכומיה מתייחסים רק לשאלת אחריותה לשיפוי הנתבעים.

31.
בפארק מצויים שבילים משולבים להולכי רגל ורוכבי אופניים ושבילים המיועדים רק להולכי רגל. באותם שבילים המיועדים לשימוש משולב יש סימונים על פני השביל עצמו ויש הפרדה בין חלקו של השביל המיועד להולכי רגל לחלקו השני המיועד לרוכבי אופניים. סימון השבילים נעשה בשנת 2006 ומאז לא השתנה.

32.
גם במקום שנטען על ידי התובע כמקום התאונה, ניתן להבחין בסימון במרכז השביל המסמן תנועת הולכי רגל ורוכבי אופניים. רוחבו של השביל באותו מקום נע בין 5.8-6
מטרים
כשהוא מחולק
לשני נתיבים שכל אחד מהם ברוחב של 2.9-3
מטרים. (ראה תצהיריה נ/12 ו – נ/13).

33.
ב"כ גני יהושע טוען כי תמיכה לקיומה של הפרדה בין השבילים נמצאת גם בעדויות התובע והעדים מטעם הנתבעים.

34.
לטענתו אין מקום לקבוע אחריות קונקרטית על צד ג' מן הטעם שאותן ריאות ירוקות במתחמים העירוניים משמשות למגוון פעילויות נופש שעלולות לסכן אלו את אלו. אין לצפות שיקוימו מתחמים נפרדים לכל סוג פעילות החל ממקום למנוחת זקנים ועד מקום למשחק ילדים.

35.
הפתרון הבטיחותי שיושם בפארק הוא קיום נתיבי שימוש נפרדים לרוכבי אופניים והולכי רגל וזהו פתרון סביר ומקובל. ההפרדה סומנה על פני השביל עצמו באמצעות קו מקווקו וכן אחת ל – 25
מטרים
סומן גם סוג השימוש בציור על פני השביל. כך גם היו שלטי אזהרה ברחבי הפארק.

36.
התובע או הנתבעים לא צירפו כל חוות דעת מומחה שיעיד על פגם בטיחותי כל שהוא לבד מטענות בעלמא. זאת כאשר הנטל להוכחת המחדלים הבטיחותיים מצד גני יהושע מוטל על הנתבעים. עצם התרחשות התאונה אין בה כדי ללמד על התרשלות כלשהי מצד גני יהושע מקום שנקטה באמצעי בטיחות סבירים. בהקשר זה הוא מוסיף כי אף עדי הנתבעים לא טענו לפגם בהתנהלות גני יהושע.

37.
עוד מוסיף ב"כ צד ג' כי לא הוכח שנקיטת אותם אמצעי זהירות שהנתבעים טענו להם הייתה מונעת את התאונה. זאת בין היתר כי איש מהעדים לא העיד שלא שם לב לסימונים שעל השביל; או כי התאונה הייתה נמנעת אם היו שלטי אזהרה בעלי תוכן שונה; או כי הצבתו של פקח במקום היה בה כדי למנוע את התובע לגלוש לכיוון שביל המיועד לרוכבי אופניים ועוד.

38.
אין להכיר בקשר סיבתי בין קרות התאונה לבין מחדל נטען מצד גני יהושע. זאת מאחר והן התובע והן הנתבעים היו מודעים לקיומם של שבילים נפרדים להולכי רגל ורוכבי אופניים.

39.
מכל הטעמים הללו יש לדחות את ההודעה לצד ג'.

דיון

40.
אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע הלך על שביל משותף היינו שיש בו קו מקווקו שבצידו האחד נתיב
לרוכבי אופניים ובצידו האחר שביל להולכי רגל וכי על גבי השביל היה סימון או של אופניים או של הולך רגל וילד. עוד אין חולק כי בחלקים מסוימים בשבילים מצוי סימון משותף שבו נראים הן הולך רגל וילד והן אופניים.

41.
מתוך עדות התובע עלה כי הוא היה מודע לקיומם של נתיבים לרוכבי אופניים וכי לכן הקפיד ללכת בנתיב המיועד להולכי רגל. על פי עדותו התאונה ארעה תוך כדי שרוכבי אופניים רבים חולפים על פניו בצד הנתיב המיועד להם ומספר רוכבים נכנסו לנתיב שמיועד להולכי הרגל וכך נפגע. (ראה עדותו בעמ' 25-26 לפרוטוקול).

42.
מעדותו של עומר עלה כי הוא זוכר שחברו סתיו רכב לפניו, אך את המרחק ביניהם התקשה לזכור ולאמוד והניח שמדובר במרחק שנע בין 3
מטרים ל- 9
מטרים בערך. סתיו לא רכב ממש לפניו אלא באופן מדורג, משמע לכאורה בטור מקביל ולפניו.
הוא אישר שמדובר היה בשביל עם קו הפרדה כאשר השביל לרוכבי האופניים היה משמאל לשביל להולכי הרגל.

43.
הוא ציין כי ראה את התובע לראשונה מטרים ספורים לפניו,
כ – 10
מטרים בערך, וכי סתיו שרכב לפניו הצליח לחמוק מפגיעה בתובע כשסטה שמאלה. הוא סטה גם כן שמאלה אך לא הצליח למנוע את הפגיעה בתובע. על פי זכרונו התובע הלך "בהליכה איטית בכיף שלו" בשביל של הולכי הרגל בצמוד לקו המקווקו ובשלב מסוים נכנס לאט לאט לנתיב של רוכבי האופניים באלכסון (ראה עדותו בעמ' 29 לפרוטוקול).

44.
מתיאור זה של עומר עולה כי הוא ראה את התובע גולש לנתיבו לפחות במרחק שסתיו הצליח לחמוק ממנו, היינו מרחק של כ –
9-10
מטרים. במצב דברים זה היה עליו להיערך להימנע מפגיעה ולצעוק לתובע אם אין לו צופר. איני מקבלת את הטענה לפיה כבר בעת שראה את התובע לראשונה
הוא החל בבלימה, שכן חזקה שהסטייה לתוך נתיב האופניים, אף לשיטתו, הייתה סמוכה יותר לסתיו שרכב לפניו וזה סטה כדי לעקוף את התובע. יתרה מכך סתיו בעדותו ציין שכאשר הוא ראה את התובע, התובע היה מאד קרוב אליו, אך עדיין לא עמוק בתוך שביל האופניים אלא יותר סמוך לצד הימני (ראה עדותו בעמ' 36 לפרוטוקול).

45.
נמרוד המדריך העיד כי את חלקם של האימונים עושים לעיתים בשטחים סטריליים כהגדרתו, היינו שטחים שרק הרוכבים נמצאים בהם, וחלקם
נעשים בשטחים שאינם סטריליים דוגמת הפארק. לפני יציאה לרכיבה בקורס ניתן לרוכבים תדריך שעליהם להיזהר מלפגוע בהולכי רגל.

46.
במהלך עדותו הוא העיד כי המציאות היא שלמרות שכתוב שהשביל הוא שביל לרוכבי אופניים, האחריות היא של הרוכב לשמור על הבריאות שלו ושל הולך הרגל שנכנס לנתיבו ומוסיף: "לא לצאת מנקודת הנחה שבגלל שכתוב שביל אופניים אז יש לי איזה זכות לנסוע בלי תשומת לב." ובהמשך:
"אני חייתי כמה שנים בהולנד כרוכב אופניים תחרותי והאחריות היא של כלי הרכב הגדול יותר, אם אני נוגע בהולך רגל יש לי אחריות. אנחנו מחנכים אותם שאנחנו אחראים ולא מחנכים מי צודק ומי אשם. ומהמקום הזה אנחנו עושים את התדריך." (שם בעמ' 45 לפרוטוקול).

47.
במצב דברים זה שבו התובע לא פרץ לנתיב השמאלי אלא נכנס אליו באיטיות וכאשר קבוצת הרוכבים הייתה ערה לכך שלצידם הולכים הולכי רגל, היה עליהם לצפות את האפשרות שמי מהולכי הרגל יסטה לתוך נתיבם.

זאת בעיקר כאשר לא מדובר ברכיבה שנעשית בשעות הבוקר המוקדמות אלא בשעות אחר הצהריים שבו הפארק משמש לכל גווני האוכלוסייה, וכאשר אין באמת חיץ כלשהו בין הנתיבים זולת הקו המקווקו. יש טעם בדברי ב"כ התובע בסיכומיו שבהם הוא מפנה לאפשרות שילד קטן, שהגיע לפארק על מנת לשחק בו, היה חודר לשביל האופניים בטרם הצליח המשגיח עליו להשיגו ולמנוע ממנו כניסה לשביל - האם נמצא כסביר שהוריו לא יוליכו אותו על השביל רק מחמת שלצידו של השביל להולכי רגל ישנו גם שביל אופניים?

48.
הפעלת שיקול הדעת מתי לערוך שיעור בקורס מוטלת הייתה על העמותה שארגנה את הקורס. היא זו שהייתה צריכה להבטיח שהרכיבה לא תביא בסופו של יום לנזק לאילו שמבקשים לעשות שימוש בפארק בשעות אחר הצהריים, כאשר מדובר באוכלוסייה מגוונת שעושה שימוש בפארק. העמותה ידעה כי אין מדובר בהפרדה של ממש בין השבילים ומכאן שקיימת חובה לנקוט זהירות רבה בעת הרכיבה, ואולי כלל לא לבצע רכיבה מסוג זה בשעות אלו באותו המקום.

49.
ב"כ הנתבעים ראתה להתייחס להתנהלותו הלא אמינה של התובע למול המל"ל וממנה ללמוד גם על גרסתו באשר לאופן קרות התאונה. לאחר שעברתי על כל העדויות אני סבורה כי התובע הוא זה שאכן חדר לשביל האופניים והתאונה אירעה שם.

יחד עם זאת איני סבורה כי בעובדה זו יש כדי לאיין את אחריות הנתבעים בדיוק מן הטעמים שציין נמרוד בעדותו כמפורט לעיל.

למסקנתי באשר לאופן קרות התאונה באתי בעיקר מתוך גרסת עדי הנתבעים, עדים שעדותם הייתה אמינה עלי. מקום שמי מעדי הנתבעים לא זכר או לא יכול היה להעריך – הוא עמד על דעתו כי אינו יכול למסור גרסה. מנגד לא הייתה נטייה לטשטש עובדות אחרות שנותרו בזיכרונם של העדים או שלא היו מיטיבות דווקא איתם. נהפוך הוא, חלקן של העדויות ניתנו ללא שהיטיבו עם הנתבעים.

50.
משבאתי למסקנתי זו אין לי צורך להיזקק ליתרת הטענות שהועלו. התובע הוכיח ברמת ההוכחה הדרושה כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם.

51.
גני יהושע העידו מטעמם את הילי שהינה עוזרת מנכ"ל גני יהושע מאז שנת 2006. בעדותה הפנתה העדה לכך כי כל ההחלטות הנוגעות ליצירת השבילים וסימונם הן פרי הנחיות שגני יהושע מקבלת מאדריכל
העירייה. אלא שהאדריכל לא הגיע לתת עדות ולמסור גרסתו, והילי לא יכלה לתת הסברים של ממש באשר לשיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה לסמן את השבילים כפי שסומנו. כך גם לא ידעה ליתן הסבר לאותן תמונות שבהן נראה סימון לשימוש משותף על גבי השבילים.

מעדותה עלה כי השביל בו עסקינן לא שונה כאשר ביקשו לשנות את ייעודו כך שייוצר גם שביל לרוכבי אופניים. רוצה לומר – כל השינוי שנעשה היה על דרך סימון קו מקווקו במרכזו של השביל ולא שינוי של ממש של השביל, אם על דרך יצירת שביל נפרד לרוכבי אופניים ואם על דרך יצירת חיץ כלשהו בין שני חלקי השביל הקיים. זאת הגם שלצידו האחד של השביל בו עסקינן ישנו משטח דשא רחב שלכאורה ניתן היה לגזול ממנו לצורך אותה פעילות של רכיבת אופניים (ראה עדותה בעמ' 47 לפרוטוקול).

52.
העדה אף לא נתנה כל הסבר משכנע מדוע אין אותם פקחים, שמסתובבים בפארק, יכולים למנוע מקבוצות רוכבים, דוגמת זו שבה עסקינן, מלהיכנס לפארק לאימון בשעות מסוימות או שמהירות רכיבתם תוגבל. כשם שלפארק ישנם פקחים שמונעים כניסת אופנועים כך יכלו למנוע כניסת רוכבים או להסדיר את אופן התנהלותם בפארק. ניתן לסכם ולומר כי בעדותה של העדה מטעם גני יהושע לא היה כדי לסייע לצד ג'.

53.
אני סבורה כי גם על גני יהושע אחריות לקרות האירוע. הפארק נועד לאוכלוסייה מגוונת שבעיקרה הולכת ברגל. הפארק מיועד לילדים בגילאים שונים, לתינוקות בעגלות ילדים ולקשישים. במצב דברים זה אם ביקשה הנהלת הפארק לעודד גם רכיבה על אופניים
- היה עליה ליצור הגנה מפני תאונות כאמור. לטעמי אין די בחלוקת השבילים על דרך סימון קו מקווקו. זאת בעיקר כאשר מדובר בפארק ולא במדרכה וכביש, שבהם ברור לכל הולך רגל כי יש להישמר מלרדת לכביש. יתרה מכך כאשר מסומן שביל אופניים בין הכביש למדרכה להולכי רגל, בדרך כלל הוא מובחן מן המדרכה עם אבני שפה בולטות מגובה פני הדרך, כך שישנה "תזכורת" להולך הרגל שהוא חצה לשטח לא לו. במקרה זה לא כך היה . מכאן שאני מוצאת שגם לגני יהושע אחריות מסוימת לקרות האירוע.

54.
אין בידי לקבל את טענת ב"כ גני יהושע כי בסימון ברור יותר של שבילים נפרדים או בחציצה בניהם יהיה כדי לפגוע בריאות הירוקות של העיר.

כך גם אין בידי לקבל את הטענה כי נקיטת אמצעי זהירות אחרים לא היו מונעים בוודאות את התאונה. זאת מאחר והרשלנות נבדקת לא בראי התוצאה בלבד. מקום שגורם נקט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים ובכל זאת אירעה תאונה – יביא הדבר לקביעה כי אין עליו אחריות שכן לא היה דופי בהתנהגותו. לא כך מקום שנקבע כי צד לא נקט בצעדים הנדרשים שהיה עליו לנקוט בהם כדי למנוע אירועי נזק שהיה עליו לצפות.

עוד לא ראיתי כי לא ניתן להכיר אחריות על גני יהושע בהעדרה של חוות דעת מומחה. אין המדובר
בעניינים שברפואה שבחוות הדעת יש כדי להקים את עילת התביעה.

אשם תורם

55.
כפי שצוין לעיל, אף לפי גרסת התובע עצמו, הוא היה ער לכך שיש שביל שמיועד לרוכבי אופניים ושביל שמיועד להולכי רגל. מבחינת המיקום של התאונה מקובלת עלי גרסת הנתבעים ולפיה התאונה ארעה בשביל שיש בו קו הפרדה מקווקו והתובע גלש לתוך חלקו של השביל המיועד לרכיבת אופניים.

56.
על בסיס עובדתי זה היה על התובע להשגיח כי הינו הולך בשביל המיועד להולכי רגל ולא לגלוש לשביל שבו הוא עלול להיתקל ברוכבי אופניים. התובע לא הכחיש כי הלך להנאתו בשביל תוך שהוא מלקק ארטיק. כלומר, לא היה דבר שהפריע את יכולתו לשים ליבו לדרך, לא הייתה כל סיבה שבגינה הוא נאלץ להיכנס לצד זה של השביל.

57.
במצב דברים זה אני סבורה כי גם לתובע אשם תורם לקרות האירוע. את שיעור האשם התורם ראיתי להעמיד על 20%.

58.
לסיכום הדיון בשאלת האחריות אני קובעת כי חלקו של התובע עומד על 20% וחלקם של הנתבעים על 80%. חלקו של צד ג' מתוך חלקם של הנתבעים עומד על 15%. בשיעור זה זכאים הנתבעים לשיפוי מצד ג'.

דיון בשאלת הנזק

שיעור הנכות

59.
כתוצאה מן הפגיעה בתאונה נפגע התובע בעיקר בכף ידו השמאלית וסבל משבר
תוך מפרקי מסוג
volar barton
בקצה המרוחק של עצם הרדיוס. כן נמצאה חבלה כהה בשורש כף היד הימנית.

60.
הגם שהצדדים סמכו כל אחד על חוות דעת מטעמו, הרי שבסופו של יום, בסיכומים, התייחסו לחוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, פרופ' מאוריציו רוסו.

61.
פרופ' רוסו מצא כי בשל היותו של השבר מרוסק ועם תזוזה גדולה מאד של הפרגמנטים לכיוון הצד הקדמי ואי-יציבות רבה באזור השבר, נדרשו הרופאים המטפלים בבית החולים שיבא לבצע החזרה פתוחה, עם קיבוע פנימי מתכתי של העצם מסוג
orif
בצד הקדמי של העצם. כן נדרש
קיבוע נוסף באמצעות מקבע חיצוני עם חיבור לעצמות המטקרפליות 2 ו – 3 מצד אחד ולאזור המקורב של עצם הרדיוס מצד שני, מילוי של צמנט במרווח שנוצר כתוצאה מחסר רקמת עצם באזור השבר וקיבוע של השבר בעצם המסרק החמישית באמצעות שני מסמרי קירשנר.

בהמשך סבל התובע מזיהום אשר דרש אשפוזו מחדש בבית החולים לניתוח נוסף לצורך ניקוז ההפרשה המוגלתית ומתן טיפול אנטיביוטי. לאחר איחוי השברים הוצא המקבע החיצוני ומסמרי הקירשנר ותחתם בוצע לאמה קיבוע חיצוני בסד פלסטי. התובע שוחרר לטיפול אינטנסיבי בפיזיותרפיה
וריפוי בעיסוק.

ביולי 2009 הוצאה הפלטה בניתוח נוסף. במהלך התקופה התגלה כי לתובע גם קרע חלקי בשרירי הכתף שאף הוא דרש טיפולי פיסיותרפיה.

62.
בבדיקתו את התובע מצא פרופ' רוסו כי בכתף השמאלית ישנה הגבלת תנועה הן באבדוקציה והן בתנועות הסיבוביות. גם במרפק נמצאה הגבלת תנועה בהשוואה למרפק הימני. בשורש כף היד ובתנועות האצבעות נמצאה הגבלת תנועה יחסית לגפה השמאלית בכל מישורי התנועה שנבדקו. כך גם נמצאה ירידה משמעותית בכוח ביד השמאלית בהשוואה לימנית במבחן באמצעות דינמומטר.

כן מציין המומחה כי לתובע נותרה צלקת באורך 8.5 ס"מ וברוחב כסנטימטר אחד וכי קיימים בה סימני אטרופיה ושינויי צבע. הצלקת אינה מכאיבה.

63.
על פי דעתו של פרופ' רוסו כל הממצאים שמצא בגפה השמאלית נובעים מהפגיעה בתאונה נשוא התביעה.


את שיעור הנכות העמיד המומחה כדלקמן:

100% נכות במשך 6 חודשים;
50% נכות במשך 8 חודשים נוספים;
31% נכות משוקללת לצמיתות בגין כל הממצאים שפורטו לעיל.

64.
המומחה ראה להתייחס גם להגבלה התפקודית שממנה סובל לדעתו התובע וקבע כי הוא מוגבל בביצוע כל עבודה המחייבת את הפעלת היד השמאלית או את שתי הידיים יחד בכוח ומאמץ.

באשר לטיפולים בעתיד סבר המומחה כי סביר להניח שלא תהיה החמרה במצב או כי יהיה צורך בטיפולים נוספים.

65.
באי כוח הצדדים הסכימו כי די בהגשת חוות הדעת ואין צורך בחקירת המומחה.

66.
בכל הנוגע לשיעור הנכות הרפואית ניתן לסכם ולומר כי היא עומדת על 31% נכות בהתאם לחוות דעתו של פרופ' רוסו. הצדדים חלוקים בשאלה מהי הנכות התפקודית שנותרה לתובע בעקבות הפגיעה בתאונה.

אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים בסיכומיה ולפיה אין להביא בחשבון את הנכות בגין הצלקת מאחר ומדובר בנכות אסתטית בלבד. לצורך קיומה של נכות רפואית גם לנכות האסתטית משמעות.


הנכות התפקודית

67.
התובע העיד כי הפגיעה מקשה עליו לתפקד בעבודתו כנהג אוטובוס. אלא שחרף תלונותיו של התובע על הקושי לנהוג באוטובוס, שנובע מן הפגיעה בידו השמאלית, עלה מעדותו כי הוא מתמיד בעבודתו כנהג אוטובוס מזה מספר שנים.

68.
את הרישיון לנהיגת רכב ציבורי עשה התובע עובר לפגיעה בתאונה ולטענתו זה היה חלומו למן היותו ילד קטן. חרף זאת עסק התובע בעבודות שונות ורבות מאז שחרורו מהצבא ועד לשנת 2007, שרק בה עבר קורס לנהיגת אוטובוס. באותן עבודות לא התמיד התובע אלא תקופות קצרות בלבד וברוב המקרים עזב מרצונו הוא.

בתצהירו ציין התובע כי עיסוקו העיקרי היה במוסיקה ורק בגיל 36, משהבין כי לא יוכל להתפרנס מעיסוק זה, פנה למל"ל על מנת ללמוד מקצוע ולעשות הסבה מקצועית, כדבריו. במסגרת זו עבר את הקורס לנהיגת רכב ציבורי.

ראיתי לציין שלבד מאמירה כי עיסוקו של התובע היה במוסיקה, לא הובאה כל עדות על עיסוקו בתחום זה לאורך השנים זולת עדותו של התובע. גם מעדות זו לא ניתן היה להתרשם כי מדובר על יותר מתחביב.

69.
לאחר התאונה החל התובע עובד כנהג אוטובוס, אך גם בעת הזו היה בררן במקומות העבודה שבהם נאות לעבוד (ראה עדותו בעמ' 19 לפרוטוקול). תחילה עבד משרה חלקית בת 4 שעות ביום וכיום הוא עובד בהיקף משרה גדול יותר ולפעמים אף 7 שעות ביום ויותר. זאת
הגם שזו "השתדלות עילאית" כדבריו.

70.
במקביל מקבל התובע קצבת נכות כללית מן המל"ל. הוא אישר שאם הוא עובד הוא מקבל קצבה מופחתת, אך אין הוא יכול לוותר על הקצבה שכן אחרי יום עבודה יש לו כאבים. קשה לקבל את הסברו זה של התובע שכן פנייה בתביעה לנכות כללית עשה התובע עוד עובר לתאונה נשוא התביעה. במסגרת זו קיבל שיקום על דרך הקורס לנהיגת רכב ציבורי.

71.
בתביעתו להכרה בנכות כללית, טען התובע טענות שונות בדבר מצבו הרפואי ו"מחלות" מהן הוא סובל אשר מפריעות לתפקודו, דוגמת אסטמה, אלרגיה, עקמת קלה, אנמיה, חולשה כללית, בעיות בכלי הדם והלב, חוסר בויטמין 12
b
, פלטפוס, טחורים, כאבים בגב תחתון ואף מצב נפשי (ראה עדותו בעמ' 15-16 לפרוטוקול).

72.
אלא שהתובע עצמו העיד כי לא סבל מאותם תחלואים עליהם התלונן במל"ל וכל מטרתו בפני
יה למל"ל ובתביעה שהגיש לנכות כללית, הייתה לקבל את קורס נהיגת הרכב הציבורי בחינם. ומיד הוא מוסיף: "אבל זה לא היה שקר חס וחלילה. הוספתי גם את הדברים המשמעותיים וגם הלא משמעותיים על מנת לזרוק את החכה...".

יתרה מכך, כבר בשנת 1999 פנה התובע למל"ל בטענה כי אינו יכול לעבוד בשל מצבו הרפואי, כאשר כל מטרתו הייתה שיתאפשר לו לקבל קצבה על מנת שיוכל להוסיף ולעסוק במוסיקה ללא צורך בעבודה "רגילה" כדבריו.

73.
התובע לא הכחיש שלא היו לו שום נכויות תפקודיות באותה העת, בה פנה למל"ל, וכל רצונו היה לקבל קורס בחינם. הוא לא הכחיש כי לא נמנע מלהגיש ערר כאשר לא קיבל את מבוקשו.

בערר למל"ל בשנת 2007, ציין כי הוא מטופל בתרופה לקצב הלב אך בעת החקירה בפני
י מיעט בערכה של זו והעיד כי נטל אותה פעם או פעמיים סך הכל. במקביל הוא ציין כי עבר סינון כבד עד שהתקבל לעבודה בחברת דן. יחד עם זאת ציין כי לא סיפר בחברת דן על הנכות הנפשית שנקבעה לו במל"ל. לפי עדותו, מבחינת "דן" הוא יכול לעבוד משרה מלאה שכן הם מרוצים מעבודתו, אך הוא בחר לעבוד משרה חלקית כאמור.

74.
עוד עלה מן העדות כי התובע מתגורר כמעט כל חייו אצל הוריו והם תמכו בו בכל התקופות שעובר לתאונה מבחינה כספית. גם היום הוא מתגורר אצל הוריו.

75.
מתיאורו של התובע את אופן עבודתו על האוטובוס ניתן היה להתרשם שהוא מסוגל לבצע כל פעולה, גם אם הוא נדרש לעיתים לעשות שימוש ביד ימין במקום ביד שמאל (ראה עדותו בעמ' 23 לפרוטוקול). על פי עדותו הוא אינו נדרש לכל מאמץ לבד מנהיגת האוטובוס שכן לחברת דן יש שרות דרכים כאשר נהג נתקע בדרך. כך או כך, מדובר בתובע שידו הדומיננטית
היא ימין ולא היד השמאלית שנפגעה בתאונה.

76.
לאחר שעברתי על תצהירו של התובע ועל עדותו בפני
י, מצאתי כי התובע אינו בוחל לעוות את המציאות על מנת לקבל את מבוקשו וזאת לכל אורך הדרך, עוד שנים הרבה לפני הפגיעה בתאונה נשוא התביעה. לאור התנהלותו של התובע בעבר ולאור העובדה שחרף הקשיים הנטענים על ידו הוא מתמיד בעבודתו בחברת דן, אין בידי לקבל את טענתו כי הוא מתקשה בעיסוק זה באופן משמעותי. התובע העיד על עצמו שהוא בררן וניכר כי הוא יודע שהוריו נמצאים ברקע ויעזרו לו ככל שיידרש ועל כן לא עשה אף פעם כל מאמץ.

77.
בהינתן כל אלה אני מעריכה את הנכות התפקודית של התובע בשיעור 25%. יחד עם זאת בתקופות שסמוכות לפגיעה תובא בחשבון נכות תפקודית גבוהה יותר בשל מהות הפגיעה והניתוחים שעבר התובע ואשר דרשו תקופת החלמה ארוכה.



דיון בראשי הנזק

הפסדי השתכרות בעבר


78.
תקופת הנכויות הזמניות שקבע פרופ' רוסו ארכה שנה וחודשיים. אני מקבלת שאף בזמן הנכות
בת
50% לא היה התובע כשיר לעבודה כנהג אוטובוס. נוכח מיקומה של הפגיעה היה מתקשה למצוא עבודה מסוג העבודות שבהן עבד עובר לתאונה. זאת בעיקר כאשר התאונה אירעה כאשר לתובע אין עבודה קבועה לשוב אליה. מכאן שאני מקבלת את דרישת ב"כ התובע בסיכומיה ולפיה באותה תקופה בת 14 חודשים יש לחשב את הפסדי ההשתכרות על בסיס של אי כושר מלא.

79.
מנגד אין בידי לקבל את דרישת ב"כ התובע כי יש להביא בחשבון כבסיס לחישוב את השכר הממוצע במשק. זאת משני טעמים עיקריים.

האחד, כי התובע לא עבד תקופה ארוכה עובר לתאונה ובאופן כללי לא עבד באופן מסודר ורצוף במשך כל שנות בגרותו עד התאונה. עיון בדו"ח רציפות בעבודה מן המל"ל מלמד כי מאז מאי 2004 ועד לתאונה לא עבד התובע כלל. התובע לא הציג כל ראיה שתסתור את דו"ח זה של המל"ל. גם בתביעתו לנכות כללית בשנת 2007 לא מילא התובע את העמודה המתייחסת להכנסותיו בחמש השנים האחרונות, מחמת שציין שלא עבד בשל בעיות רפואיות. (ראה נ/1-נ/3).

השני, כי התובע לא השתכר את השכר הממוצע במשק מעולם, בין היתר בשל תחלואיו האחרים כפי שפורטו על ידו בתביעותיו למל"ל (זאת גם אם חלקם נטענו על דרך ההגזמה) או מחמת סיבות התלויות באישיותו והתמיכה שקיבל מהוריו.

80.
בנסיבות אלו דומה שלתקופה זו לא ניתן אפילו לערוך חישוב לפי שכר מינימום ועל כן אני מעמידה את בסיס השכר, לצורך חישוב הפסדי השתכרות בתקופה זו, על – 2,000 ₪ לחודש.

81.
מכאן שהפיצוי בגין התקופה בת 14 החודשים שבסמוך לפגיעה עומד על
2,000
x

14 = 28,000 ₪. ובצירוף ריבית ובמעוגל סה"כ
- 30,000 ₪.

82.
באשר לתקופה שמתום הנכות הזמנית, היינו מ – 1.7.09 ועד תחילת עבודתו ב"נתיב המהיר" ביום 1.1.11, סה"כ 18 חודשים על בסיס שכר בשיעור 2,800 ₪ (שכרו
הממוצע בעבודתו שם) ונכות תפקודית בשיעור 35%. אני מקבלת שמיד לאחר תום תקופת אי הכושר נדרש התובע לתקופת הסתגלות ולכן ראיתי להביא בחשבון בתקופה זו נכות תפקודית גבוהה מזו הצמיתה.

83.
מכאן שהפיצוי בגין תקופה זו עומד על – 2,800
x

35%
x

18 = 17,640 ₪.


סכום זה בתוספת ריבית מאמצע תקופה (1.4.10) עומד על – 18,747 ₪.

84.
באשר לתקופה שמתחילת עבודתו בנתיב המהיר ב – 1.1.11 ועד לתחילת עבודתו ב"דן" ב – 25.6.12 וסה"כ 18 חודשים לפי שכרו ב"נתיב המהיר" ועל פי נכות תפקודית בשיעור 25%. זאת מאחר ובאותה תקופה נכותו כבר התייצבה והוא כבר החל דרכו בעבודה כנהג אוטובוס.

85.
הפיצוי בגין תקופה זו עומד איפא על – 2,800
x

25%

x

18 = 12,600 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע תקופה (1.10.11) סך של - 13,082 ₪.

86.
מיום 25.6.12 החל התובע עובד בחברת דן והוא מתמיד בה עד היום. ב"כ התובע מבקשת לחשב את הפסדיו ממועד תחילת עבודתו ועד ליולי 2013, שבהם השתכר רק קצת למעלה מ – 3,000 ₪ בחודש, על דרך ההפרש שבין השכר הממוצע לבין שכרו בפועל.

כאמור, לא התרשמתי כי עבודתו של התובע ב"דן", במשרה חלקית בלבד, נובעת רק בשל השלכות פגיעתו בתאונה, אלא גם בשל תחלואיו האחרים ואישיותו בכלל. מכאן שהחישוב ייעשה שוב על בסיס שכרו באותה התקופה בסך של 3,300 ₪
ובמכפלת נכות בשיעור 25% וסה"כ למשך 12 חודשים.

87.
חישוב הפסדיו בתקופה זו עומד איפא על – 3,300
x

25%

x

12 = 9,900 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה (1.1.13) סך של - 10,102 ₪.

88.
סה"כ הפסדי השתכרות בעבר עומדים על –71,931
₪.

הפסדי השתכרות בעתיד

89.
ב"כ התובע מבקשת לסמוך את טענתה לשיעור פוטנציאל ההשתכרות של התובע כנהג אוטובוס, על תלושי שכר של נהג אחר שצורפו לתצהיר התובע. ב"כ הנתבעת מתנגד מטעמים מספר ודעתי שהתנגדותו במקומה.


מדובר בתלושים של נהג עלום שלא הובא לעדות. יתרה מכך מדובר בתלושים של אדם שעובד בחברת אגד, אותה חברה שהתובע לא רצה לעבוד בה מחמת שהיו לה דרישות רבות מידי ממנו לטענתו בטרם הסכימה לקבלו לעבוד בה (ראה עדותו בעמ' 19 לפרוטוקול). יתרה מכך מדובר בעובד ותיק שהחל לעבוד בשנת 1973, שמקבל תוספות שונות למשכורותו, תוספות שהתובע בתור עובד מתחיל בגילו אולי לא היה זוכה לקבלן בכלל, ואם היה זוכה לא ברור מה שיעור אותן תוספות שהיה ניתן לו. מדובר בעובד שלא רק עובד במשרה מלאה אלא עושה שעות נוספות רבות בחודש, משמע עובד שעות ארוכות ביום, נתון שלא התקיים אצל התובע עוד הרבה שנים עובר לפציעתו נושא התביעה, מחמת שתמיד ביקש לו שעות לעיסוק במוסיקה. מכאן שלא ניתן ללמוד דבר מאותם תלושי שכר לענייננו.

90.
אני מוכנה להניח שהתובע היה עשוי לשפר במעט את שכרו, גם בנתוניו הוא, אם היה מתמיד בעבודתו זו. לאור התרשמותי מן התובע הוא נהנה מאד מעבודתו כנהג אוטובוס ועל כן, חרף העובדה שבעברו אין התמדה במקומות עבודה, אני מביאה בחשבון שבעבודתו זו היה מתמיד גם אילולא התאונה. משכך יש להביא בחשבון ששכרו היה משביח עם השנים גם אם היה עובד במשרה חלקית.

91.
משלא הובאו נתונים באשר לשיעור השכר בחברת דן, אליו יכול היה התובע להגיע, לא נותר אלא לערוך חישוב על דרך הערכה. אם משתכר התובע כיום כ – 3,300 ₪ בחודש נראה לי סביר להביא בחשבון, כבסיס השכר לצורך הפסדי השתכרות לעתיד למשך 23 שנים עד לגיל פרישה, סך של 5,000 ₪.


לא ראיתי לקבל טענתו של התובע, שנטענה בעלמא, כי גיל הפרישה בחברת דן גבוה בהרבה מזה המקובל במשק. בוודאי שאין להביא נתון כאמור בחשבון לאור ההסטוריה התעסוקתית של התובע.

92.
מכאן שהפיצוי בגין הפסדי שכר בעתיד על בסיס שכר בשיעור 5,000 ₪ ונכות תפקודית של 25% עומד על – 5,000
x
25%

x
199.1967= 248,995 ₪ ובמעוגל
- 250,000 ₪.

הפסדי פנסיה

93.
על פי החוק זכאי התובע לפיצוי בגין הפסדי פנסיה שהם תולדת שיעור הפסדי השכר אליהם הגעתי לעיל. את הפסדי הפנסיה אני מעמידה על –35,000 ₪.

עזרת הזולת

94.
התובע העיד כי לאחר התאונה נפרד מחברתו ושב להתגורר בבית הוריו ואף היום הוא מוסיף להתגורר עמם. אני סבורה כי בכל תקופת אי הכושר המלא לא יכול היה התובע לסייע בעזרה במשק ביתו שלו או של הוריו ויתרה מכך נדרש לעזרה מהזולת בעצמו. כך גם בהמשך, אם מתגורר התובע דרך קבע בבית הוריו, לא ניתן לצפות שלא יהא שותף בעבודות משק הבית.

95.
אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעת ולפיה העזרה לה נדרש התובע אינה חורגת מעזרת בני משפחה מקובלת שכן בגילו של התובע אין מצופה שהוריו יסייעו בידו, נהפוך הוא.



כך גם איני מקבלת את הטענה כי מצבו הרפואי הכללי של התובע הוא בלבד זה שמקשה עליו את ביצוע עבודות משק הבית. ייתכן שחלקו של מצבו הבריאותי הקשה במעט על ביצוען של עבודות משק הבית אך לא ניתן לחלוק כי נכותו תולדת התאונה משפיעה באופן משמעותי יותר על יכולת תפקודו בתחום זה.


מנגד, תחשיבה של ב"כ התובע הינו מוגזם אף אם מתייחסים למלוא נכותו הרפואית של התובע. זאת בעיקר לאחר שנשמעה עדותו.

96.
משלא נלקחה עזרה בשכר בעבר יש להעריך את שיעור העזרה אותה נדרשו ההורים לתת בתקופות אי הכושר המלא ואי הכושר החלקי, עד לאחר הניתוח ב – 19.7.09. לאחר מכן יש להעריך את שיעור הפגיעה ביכולתו של התובע ליטול חלק בעבודות משק הבית.


בעתיד יש לצפות שהתובע יידרש בשלב כלשהו לגור לבדו, ומכל מקום מחוץ לבית הוריו, ועל כן הוא זכאי בשל נכותו גם לעזרה במשק הבית וזאת לכל תוחלת חייו.

97.
בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על סך – 250,000 ₪.





הוצאות רפואיות

98.
התובע נזקק לטיפולים רפואיים שונים אלא שהוא קיבלם במסגרת זכאותו מכוח סל הבריאות. הקבלות שצירף התובע לתצהירו הינן מועטות וניתנו בגין ייעוצים פרטיים שהתובע קיבל ומסתכמים בסכום שאינו עולה על 2,000 ₪.


ב"כ התובע עותרת לפסיקת פיצוי בסך של 200 ₪ לחודש לכל תקופת העבר ולעתיד. אלא שלא באה כל הוכחה באשר להוצאות שוטפות מכיסו של התובע בכל השנים שנקפו מאז התאונה ועד עדותו בפני
י.

99.
משהתאונה אינה תאונת עבודה וחזקה שהתובע נזקק לתרופות לשיכוך כאבים ואחרות בסמוך לפגיעה, וכן להוצאות נסיעה לטיפולים, אני פוסקת סך של – 4,000 ₪ על דרך החישוב הגלובלי.


את ההוצאות בגין עלות חוות הדעת שניתנו בתיק זה אין מקום לפסוק במסגרת ראשי הנזק אלא במסגרת הוצאות משפט.

כאב וסבל

100.
לתובע נקבעו 31% נכות תולדת התאונה והוא היה מאושפז במשך 22 ימים ונדרש לעבור 3 ניתוחים, על כל המשתמע מכך לרבות תקופות אי כושר.


טענת ב"כ התובע בסיכומים לפיה כתוצאה מהתאונה נפרדו דרכיהם של התובע וחברתו וכי בשל כך עזב את המגורים המשותפים שלהם ושב לבית הוריו, לא הוכחה (זולת העובדה כי התובע שב לבית הוריו).


בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך – 200,000 ₪.

סה"כ הנזק לפני ניכויים

101.
סה"כ הנזק כפי שראיתי לשום אותו עומד על –810,931
₪.

102.
משראיתי לקבוע כי לתובע אשם תורם בשיעור 20% הרי שסה"כ הפיצוי לו הוא זכאי עומד על
- 648,745 ₪.

103.
התובע מקבל קצבת נכות כללית בגין מספר פגימות רפואיות. הצדדים הסכימו כי סך הניכוי בגין חלקה של הפגיעה בתאונה, מתוך גמלאות הנכות הכללית, יעמוד על - 134,000 ₪ נכון ל -10.10.12 . סכום זה משוערך להיום עומד על
-
138,863 ₪.

סה"כ הנזק לאחר ניכויים

104.
מכאן שסה"כ הפיצוי המגיע לתובע לאחר ניכויים עומד על – 509,882
₪.

סוף דבר

105.
התביעה מתקבלת כך שהנתבעים חבים כלפי התובע לאחר ניכוי אשמו התורם שראיתי להעמיד על 20%.


צד ג' ישפה את הנתבעים כדי 15% מתוך הסכום שהושת על הנתבעים שולחי ההודעה לצד ג'.

106.
סכום הפיצוי שלו זכאי התובע מן הנתבעים עומד על – 509,882 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט כנגד קבלות וכן שכ"ט עו"ד בסך -
120,000 ₪.

107.
סכום השיפוי לו זכאים הנתבעים עומד על - 76,482 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט כנגד קבלות וכן שכ"ט עו"ד בסך - 18,000 ₪.

108.
המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.



ניתן היום,
כ"ג כסלו תשע"ה, 15 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט מחוזי 2046/09 אריק ליבוביץ נ' עמותת איגוד האופניים בישראל, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, רונן עומר ואח' (פורסם ב-ֽ 15/12/2014)