פסקי דין על יפה ריינר | פסקי דין על בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ

2233-05/14 תק     18/12/2014




תק 2233-05/14 יפה ריינר נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ








בית משפט לתביעות קטנות בטבריה



ת"ק 2233-05-14 ריינר נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
אילונה אריאלי


התובע
ת

יפה ריינר

ת.ז. 27022706


נגד


הנתבעת

בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ




פסק דין


זוהי תביעה קטנה בסך של 30,000 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבעת.

התובעת, שהינה בעלת צימרים ביבנאל, טוענת כי ביום 25.12.13 פנתה אליה נציגת הנתבעת והציעה לה לפרסם את הצימרים באתר הנתבעת. לטענת התובעת, הנתבעת הונתה אותה: נציגת הנתבעת הבטיחה לה פרסום רחב בכל האפשרויות העומדות לרשותה והדגישה כי התובעת תחויב בסך של 1 ₪ ל"חשיפה". התובעת לא הבינה את משמעות המילה "חשיפה" והנציגה ניסתה להסביר זאת "תוך זהירות שלא אקלוט את המרמה כ- 10 דקות מסבירה דברים "נבובים". התובעת הבינה מדבריה של הנציגה, שחשיפה פירושה שיחה עסקית שמגיעה אליה וסוגרת אירוח בצימרים ועל כך תחויב התובעת ב - 1 ₪, ואילו אם לא תיסגר עסקה, תחויב התובעת בחצי ₪ בלבד. הנציגה אישרה את ההסבר של התובעת ומשכך, אישרה התובעת את העסקה וחתמה עליה. התובעת שאלה לכמה זמן העסקה והנציגה השיבה: חצי שנה. מאותו יום המתינה התובעת לטלפון של מתעניינים בצימרים, אך לשווא. התובעת סברה בנסיבות אלה כי לא תחויב בדבר, אך להפתעתה קיבלה חשבונית על סך של 400 ₪. משביררה אצל הנתבעת לפשר החיוב, הוסבר לתובעת לראשונה כי "חשיפה" הינה מצב בו אדם שמחפש אצל הנתבעת אירוח בצימר, רואה את שם הצימרים של התובעת ועל כך משלמת התובעת, אף שלא הגיעה אליה ולו שיחה אחת של לקוח. התובעת התקוממה על ההסבר השגוי שקיבלה מן הנציגה לכתחילה ולטענתה אילו הוסבר לה כך מלכתחילה, היא הייתה מתנגדת נחרצות. התובעת ביקשה לבטל את העסקה, אך האחראית מטעם הנתבעת הציעה לה לשלם רק 100 ₪ במקום 400. התובעת הסכימה לשלם זאת זמנית, עד לבירור המשפט. בשל תקלה אצל הנתבעת, הוראת הקבע של התובעת לא כובדה בבנק. על כן מבקשת התובעת לבטל את העסקה ולחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין שכר טרחה, עגמת נפש וריביות.

הנתבעת, מנגד, מבקשת לדחות את התביעה. לטענתה, כלל לא קמה לתובעת עילת תביעה שכן נכון למועד הגשת התביעה התובעת לא שילמה תשלום כלשהו לנתבעת ולא נגרם לה כל נזק. לגופו של עניין טוענת הנתבעת, כי ביום 25.12.13 צורפה התובעת לשירות המדריך לעסקים

"
b144
" של הנתבעת - שירות המעניק לעסקים קידום וחשיפה מועדפת לפרסום עסקם באתר הנתבעת. החיוב עבור הפרסום כולל תשלום חודשי קבוע של 19 ₪, כאשר עבור כל חשיפה, היינו -
כל אימת שמספר הטלפון של העסק נגלה בפני
הגולש, משולם 1 ₪ וזאת עד למקסימום 400 ₪ בחודש, כאשר מדובר בהתחייבות לשנה. מכתב הצטרפות לשירות נשלח אל התובעת ובו פורטו כל תנאי ההצטרפות כפי שסוכמו בין הצדדים במעמד שיחת המכירה. ההצטרפות לשירות בוצעה לאחר שיחה של נציגה מטעם הנתבעת עם התובעת ולאחר שהובהרו לתובעת כל פרטיי העסקה, לרבות התחייבות לשירות והתובעת אישרה את הצטרפותה ומסרה את פרטיה המלאים, לרבות מהות העסק ותחומי התמחותו, אמצעי התשלום הנהוגים בו וכיוצא בזה. נאמר לתובעת במפורש כי היא מתחייבת ל- 12 חודשים, והדבר אף צוין במפורש במכתב ההצטרפות. לאחר קבלת אישור התובעת, פרסמה הנתבעת את עסקה של התובעת על פי הפירוט שבחרה התובעת. ביום 14.1.14 פנתה התובעת אל הנתבעת והלינה על השירות שהיא מקבלת, בטענה שאיננה מקבלת שיחות מהאנשים הנכונים. הנתבעת הסבירה לה שנית את מהות השירות ואף ביצעה לנוחות התובעת שינוי במלל שמוצג בפרסום, והתובעת החליטה להישאר בשירות. ביום 9.2.14 שוב פנתה התובעת וטענה שלא הבינה נכון את השירות וביקשה לבטלו. ביום 24.2.14 חזרה הנתבעת אל התובעת, לאחר שבדקה את טענותיה, והסבירה לה כי קיבלה את מלוא המידע בעת הצטרפותה. התובעת הסכימה להישאר בשירות, כאשר מאותה עת היא תשלם 39 ₪ דמי שימוש חודשיים ועוד 100 חשיפות בעלות של 1 ₪ בלבד. מכתב בגין מסלול זה נשלח לתובעת. התובעת החליטה בחוסר תום לב לבטל את הוראת הקבע שלה ואף שקיבלה שירות מן הנתבעת, לא שילמה עבורו. ביום 29.4.14 בוטל השירות בגין חובה של התובעת שלא הוסדר. על כן, לטענת הנתבעת, כל מטרתה של התובעת בתביעתה הינה להתנער מהתחייבותה לנתבעת.


בדיון שהתקיים בפני
היום, העידו התובעת ונציגת הנתבעת. לאחר עיון בכתבי הטענות ובמסמכים ולאחר שמיעת טענות הצדדים, שוכנעתי כי יש לדחות את התביעה ברובה, למעט בעניין אחד שיפורט להלן. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז - 1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית:

התובעת, הנושאת בנטל ההוכחה, לא הוכיחה כי הנתבעת רימתה או הטעתה אותה בטרם החליטה התובעת להצטרף לשירות "המדריך לעסקים" של הנתבעת.

במהלך הדיון, הושמעה בפני
הקלטת השיחה שבוצעה בין התובעת לבין נציגת המכירות של הנתבעת, אותה שיחה במסגרתה נכרתה העסקה בין הצדדים. מאותה שיחה עלה, כי נציגת הנתבעת מסרה לתובעת, בסבלנות ובבירור, הסבר מלא ומפורט של מהות השירות, היא הסבירה לתובעת מהו השירות שיינתן לה ומהי אותה "חשיפה" שעליה תשלם התובעת. הנציגה אמרה באותה שיחה כי חשוב לה להסביר לתובעת מהי "חשיפה", התובעת ביקשה כי הנציגה תסביר זאת לאט וכך עשתה הנציגה, תוך שהתובעת חוזרת על דבריה באופן המלמד כי היא אף כתבה את הדברים הנאמרים תוך כדי השיחה. בין היתר הסבירה הנציגה לתובעת, כי בכל פעם ששם העסק של התובעת, אשר יופיע תחת הקטגוריה של צימרים לאירוח דתי, יופיע בין שלושת המקומות הראשונים בפרסום ואותו אדם "יקליק" על הקישור לצימרים של התובעת, יהווה הדבר "חשיפה" וכך גם כאשר אדם יתקשר ל "144" ויבקש צימר לחרדים באזורים בהם פורסם עסקה של התובעת (עפולה כפר תבור ויבנאל) ויימסר לו מספר הטלפון של עסקה של התובעת. לא נאמר בשיחה כי רק אם יתקשרו לתובעת היא תישא בתשלום וכן לא נעשתה כל אבחנה או התייחסות לשאלה אם הלקוח יזמין אירוח בצימר או לא.

זאת ועוד, בניגוד לטענת התובעת, נאמר על ידי הנציגה במפורש כי מדובר בהתחייבות למשך שנה.

יתרה מכך, בסוף השיחה ציינה נציגת הנתבעת כי יימסר לתובעת מספר הטלפון הנייד האישי שלה והיא הזמינה את התובעת להתקשר אליה ישירות בכל שאלה.

הנתבעת גם שלחה לתובעת את פרטי העסקה המלאים
בכתב (נ/1).

הטעיה, אם כן, לא נעשתה.

ככל שטעתה התובעת בהבנת הדברים כהוויתם, חרף ההסבר שניתן לה על ידי הנציגה ובכתב, כאשר לטענתה אלמלא הטעות היא לא הייתה מתקשרת בחוזה, הרי שאין לומר כי הנתבעת ידעה או שהיה עליה לדעת על כך ומכל מקום - מדובר בטעות בכדאיות העסקה, שעל פי סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, איננה מקימה לתובעת עילה לביטול החוזה בשל פגם בכריתתו.
יתרה מכך, גם כאשר התובעת פנתה לנתבעת בחודש פברואר 2014, כשאז, על פי טענתה, הוסבר לה והיא כבר הבינה את משמעות השירות עליו היא משלמת, בחרה התובעת להותיר את השירות על כנו, תוך בחירה במסלול שונה של 39 ₪ לחודש ולכל היותר 100 ₪ עבור חשיפות.

הנתבעת הוכיחה כי היא העניקה לתובעת את השירות שהתחייבה בו על פי ההסכם. בעניין זה הוגש לבית המשפט תוכן הפרסום שנעשה בכל הנוגע לעסקה של התובעת (נ/1) ועל פי עדות התובעת, אף נעשו אליה מספר פניות של לקוחות שהגיעו אליה דרך אותו שירות.

לנתבעת, אפוא, לא עמדה הזכות לבטל את העסקה בשל הטעיה או טעות, כפי שהיא טוענת.

יחד עם זאת, בסופו של דבר, בשל אי פירעון הוראות הקבע, הנתבעת היא שביטלה את השירות ביום 29.4.14 ומאותה עת התובעת גם לא נדרשה לשלם עוד את התשלום החודשי ואת התשלום עבור שירות הפרסום.

בכל הנוגע לאי פירעון הוראת הקבע - הנתבעת לא סתרה את טענת התובעת כי הדבר נבע כתוצאה מתקלה אצל הנתבעת, שבעקבותיה הבנק לא קיבל את דרישת התשלום, ולא כתוצאה מביטול הוראת הקבע על ידי התובעת.

בנסיבות אלה והואיל וביטול ההסכם נעשה ביוזמת הנתבעת, סבורני כי אין מקום לחיוב התובעת בתשלום "דמי היציאה" מהשירות.

הואיל ומטענות הצדדים בדיון עלה כי לאחר הגשת התביעה, ביום 16.6.14, שילמה התובעת לנתבעת את החיוב שנדרש ממנה בסך של 2,263.58 ₪, כאשר חיוב זה כלל בתוכו 930 ₪ בגין "דמי היציאה" מהשירות, על הנתבעת להשיב לתובעת את אותם "דמי יציאה".

סיכום
על יסוד האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 930 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 16.6.14 ועד למועד התשלום בפועל.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום,
כ"ו כסלו תשע"ה, 18 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.
















תק בית משפט לתביעות קטנות 2233-05/14 יפה ריינר נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/12/2014)