פסקי דין על יעל מוזס | פסקי דין על הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ

419/02 א     30/01/2005




א 419/02 יעל מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ




26


בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
א 000419/02


בפני

השופט יצחק כהן

תאריך
30/01/2005



בעניין:
יעל מוזס



ע"י ב"כ עו"ד מר רונן גפני


התובעת

נגד


1. הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מר אהוד קלינברגר ואח'


2. משה מוזס




הנתבעים


פסק דין


1. התובעת היא בעלים (בשלמות) של דירת מגורים, המצויה ברח' הגליל 89/1 בחיפה, והידועה כחלקה 21/1 בגוש 10882 (להלן – "הדירה").

בדירה מתגוררים התובעת וארבעת ילדיה, ולמרות הצהרת התובעת כי מאז שנת 1992 היא חיה בנפרד מבעלה, הוא הנתבע מס' 2, הרי גם הנתבע מס' 2 מתגורר עתה בדירה ביחד עם התובעת וילדי בני הזוג. בעדותה נשאלה התובעת האם יכלה למסור לנתבע מס' 2 את כתב התביעה, ובתשובה לשאלה זו השיבה (בעמ' 8 לפרוטוקול):

"אני לא מדברת אתו, הוא נמצא בבית בגלל הילדים, הילדים ביקשו שאכניס אותו. הוא בכה לפני הילדים ואמר שאין לו לאיפה ללכת ואם לא אקבל אותו לא יהיה לו איפה לגור, אז הוא נמצא בבית אך אנו לא מדברים."


2. התובעת רכשה את זכויות הבעלות בדירה בשנת 1995, וכעולה מעדות התובעת (עמ' 8 ו- 9 לפרוטוקול), ברכישת הדירה ובשיפוצה טיפל הנתבע מס' 2, הגם, שכאמור, לפי הצהרת התובעת, מאז שנת 1992 היא מתגוררת בנפרד מהנתבע מס' 2. בשנת 1995 אף הנתבע מס' 2 רכש דירת מגורים למגוריו, בשד' הנשיא 100 בחיפה (להלן – "דירת הנתבע"). לצורך רכישת דירתו קיבל הנתבע מס' 2 הלוואה מאת הנתבע מס' 1 (להלן – "הבנק"), וההלוואה הובטחה בשעבוד שנרשם על דירת הנתבע וכן בשעבוד שנרשם על הדירה שבבעלות התובעת.


3. לימים מכר הנתבע מס' 2 את הדירה בשד' הנשיא, הגם שטרם סילק ההלוואה שקיבל מהבנק לצורך רכישתה. מכירת דירת הנתבע נעשתה בהסכמת הבנק, שכאמור, לטובתו היה רשום שעבוד על הדירה שבבעלות התובעת, וכך נוצר מצב שהשעבוד היחיד המבטיח את פירעון ההלוואה שקיבל הנתבע מס' 2, הוא דירתה של התובעת.


4. הנתבע מס' 2 לא פרע את ההלוואה שקיבל מהבנק, ולפיכך פתח הבנק בהליכים למימוש המשכנתה שנרשמה על הדירה שבבעלות התובעת. הליכים אלה הריצו את התובעת אל בית המשפט, ובתביעה שהגישה, היא התביעה המונחת עתה לפני, עותרת התובעת לכך שיוצהר כי המשכנתה הרשומה על דירתה בטלה, ועוד עותרת היא, כי יינתן צו מניעה קבוע, האוסר על הבנק לפעול למימוש המשכנתה הרשומה על הדירה.


5. הגם שההליכים בהם פתח הבנק מתייחסים לשלוש הלוואות שכביכול קיבל הנתבע מס' 1 מאת הבנק, ואשר הובטחו במשכנתה שנרשמה על דירת התובעת, הרי עתה אין עוד מחלוקת כי מדובר בהלוואה אחת בלבד, על סך 300,000 ₪, היא ההלוואה המובטחת במשכנתה הרשומה על הדירה שבבעלות התובעת.


6. בפי התובעת מספר טענות, המצדיקות, לטענתה, מתן הסעדים שהיא עותרת להם, ואלה טענותיה:

(א) נציגי הבנק שטיפלו במתן ההלוואה לנתבע מס' 2 התחייבו בפני
התובעת, כי המשכנתה על הדירה שבבעלותה מותנית בקיום המשכנתה על דירת הנתבע מס' 1;

(ב) נציגי הבנק שטיפלו במתן ההלוואה לנתבע מס' 2, התחייבו בפני
התובעת, כי המשכנתה על הדירה שבבעלותה היא בטוחה משנית, ותמומש רק לאחר מימוש הבטוחה הראשית, היא הדירה שרכש הנתבע מס' 1 לעצמו;

(ג) נציגי הבנק הפרו חובות הנאמנות שהיו חבים לתובעת, ולא הסבירו לתובעת כראוי משמעות ויתורה על ההגנות המוקנות לה בסעיפים 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 וסעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972;

(ד) הבנק גרם לתובעת נזק בכך שגרם לפקיעת הבטוחה שנרשמה על דירה הנתבע, ונזק זה שווה לסכום אותו מבקש הבנק לממש ממכירת הדירה שבבעלות התובעת, ולפיכך זכאית היא לסעד שימנע את מימוש הדירה;

(ה) בשטר המשכנתה עליו חתמה התובעת קיימות תניות מקפחות בחוזה אחיד.

(ו) הבנק נהג בניגוד להוראות בנק ישראל.


7. כמו בא כוח הבנק, אף אני סבור שבעל הדברים העיקרי שיכול היה להבהיר את העובדות הצריכות לעניין, הוא הנתבע מס' 2. מטעמים השמורים עמה בחרה התובעת שלא להזמינו למתן עדות, הגם שנראה כי לאור העובדה שהנתבע מס' 2 מתגורר עמה בדירה, הזמנתו לא הייתה אמורה להיתקל בקושי מיוחד. כבא כוח הבנק, אף אני התרשמתי, כי אי הזמנת הנתבע מס' 2 להעיד אינה תמימה כלל וכלל, ומסתבר בעיני, כי אי הזמנתו למתן עדות נבעה מהחשש שמא תיחשפנה עובדות אשר אינן נוחות לתובעת.


8. מטעם הבנק העידה בפני
הגב' שרה וינוקור, ובסעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית (מוצג נ/1) כמו גם בחקירתה הנגדית (עמ' 20 לפרוטוקול), הכחישה הגב' וינוקור שאמרה לתובעת, כי דירתה תשמש כבטוחה משנית בלבד ורק למקרה שהבנק לא יצליח להיפרע מהבטוחה הראשית, היא דירת הנתבע.

בעניין זה הוכח, כי שטר המשכנתה, לפיו שועבדו זכויותיה בדירה לטובת הבנק, נחתם על ידי התובעת בפני
עו"ד א' חן, שבאותה עת טיפל בענייניו של הנתבע מס' 2. תצהיר עדותו הראשית של עו"ד חן הוגש כמוצג ת/1, ובסעיף 3 לתצהירו, מסר עו"ד חן כדברים הבאים:

"אמרתי לגב' מוזס כי מניסיוני בתחום, בנק לא משחרר משכנתה על דירה שאת רכישתה הוא מימן ומותיר את המשכנתה על הבטוחה המשנית, ודאי שבנק לא עושה כן מבלי להודיע לממשכן."

התובעת נכחה באולם המשפט בשעה שעו"ד חן העיד, ולאחר מכן נחקרה התובעת על תצהירה שלה. בחקירתה חזרה התובעת על טענתה, כי נאמר לה שדירתה תהיה בטוחה משנית, ולדבריה הגב' וינוקור חזרה על הדברים שמסרה לתובעת מספר פעמים. ואולם, בהמשך עדותה, בעת שהתייחסה לעניין זה בעקבות שאלות ב"כ הבנק, התובעת הקריאה את תשובתה מתוך תצהירו של עו"ד חן שהיה מונח לפניה (עמ' 15 לפרוטוקול). התנהגותה זו של התובעת אינה פועלת לזכותה ואינה מחזקת את אמינותה. אם אכן שמעה התובעת את ששמעה מאת פקידת הבנק, כי אז לא הייתה צריכה לצטט מתוך תצהירו של עו"ד חן, בו פרט עו"ד חן המידע שמסר לתובעת על סמך ניסיונו האישי. משנתפסה התובעת בקלקלה, ונמצא שהיא מקריאה מתוך תצהירו של עו"ד חן את הדברים שטענה שנאמרו לה על ידי פקידת הבנק, נתערער אמוני בעדותה, ומתקשה אני לבסס על דבריה ממצאים עובדתיים.

יתרה מזאת, לכאורה, בעת שהתובעת חתמה על שטר המשכנתה בפני
עו"ד חן, הייתה לה, לפי גרסתה, התחייבות שניתנה על ידי הגב' וינוקור, כי השעבוד על דירתה יהיה משני בחשיבותו וימומש רק לאחר מימוש השעבוד שירשם על דירת הנתבע. איזה חשיבות יש איפה לניסיונו של עו"ד חן בעניינים שכאלה? למעשה, מתבקש היה, שאם אכן הובטח לתובעת ששעבוד דירתה יהיה משני בחשיבותו, תבקש התובעת מעו"ד חן להבטיח שהמסמכים עליהם היא חותמת יבטאו את ההתחייבות שקיבלה מהגב' וינוקור כדי להסיר כל ספק בעניין זה בעתיד. ואולם, מתברר, כי ההתחייבות שהתובעת טוענת שקיבלה מהגב' וינוקור לא קיבלה ביטוי במסמכים עליהם חתמה, ולמעשה התובעת הסתפקה בדברים שהשמיע בפני
ה עו"ד חן, בנוגע לניסיונו.

אף במסגרת בקשת התובעת לסעד זמני טענה התובעת טענותיה בנוגע להבטחה שקיבלה מהגב' וינוקור, ובהחלטתו מתאריך 4.6.02 (בש"א 6497/02), התייחס כב' השופט מ' נאמן לדברים אלה וקבע:

"מהמסמכים שצורפו לתצהיר הבנק עולה, כי שטר המשכנתה נשוא הבקשה נחתם לפני עו"ד אלי חן בו בחרה המבקשת. המבקשת אמרה בתשובה לשאלות שהוצגו לה בחקירה הנגדית, כי אמרה לעו"ד חן את כל מה שלטענתה אמרה לה פקידת הבנק כדי לשכנע אותה להסכים למישכון דירתה.

אין זה סביר כלל בעיני שאם המבקשת אמרה כך לעו"ד חן, הוא יחתים אותה על שטר מישכון שתוכנו נוגד בעליל את הבטחת הבנק שהמבקשת טוענת כי פקידת הבנק נתנה לה. אילו עו"ד אלי חן היה פועל בעניין ההחתמה על שטר המשכנתה כעו"ד של הבנק, ניחא, אך כאמור המבקשת היא שבחרה בעו"ד חן לחתום בפני
ו. האם סביר הוא כי למשמע דברי המבקשת שפקידת הבנק אמרה לה כי אין כל חשש שהמישכון יצא לפועל נגד דירתה הוא בכל זאת יחתים אותה על המישכון בלי לומר לה כי היא חותמת על מסמך הנוגד התחייבות זו וכי עליה להיות ערה לכך שבבוא יום פקודה הבנק יוכל לפעול על פי שטר המישכון גם נגד דירתה?"

אף אני מצטרף לדבריו אלה של כב'' השופט נאמן, ובשוקלי את עדות התובעת אל מול עדותה של הגב' וינוקור, הנני מעדיף את עדותה של הגב' וינוקור, והנני קובע, כי הגב' וינוקור לא אמרה לתובעת כי דירת התובעת תשמש כבטוחה משנית בלבד וכי לא ינקטו כלפיה הליכי מימוש קודם שינקטו כאלה כלפי דירת הנתבע, ואף אין אני סבור כי אדם אחר מעובדי הבנק אמר דברים אלה לתובעת. מסתבר בעיני הדבר, שהתובעת שוחחה עם עו"ד חן על משמעות שטר המשכנתה, ואפשר כי שאלה אותו בדבר הסיכויים שהבנק יפעל למימוש השעבוד על הדירה, ועו"ד חן השיב לה מה שהשיב לה על סמך ניסיונו. ואולם, מכאן להסיק כי נציגת הבנק הבטיחה לתובעת הבטחות כלשהן או התחייבה כלפיה בהתחייבויות כלשהן, רב המרחק.


9. נקודה נוספת שיש ליתן עליה את הדעת, היא, שעל שטר המשכנתה חתמה התובעת בפני
עו"ד חן בתאריך 4.11.96 (ראה נספח י"א לתצהיר עדותה הראשית של התובעת – מוצג ת/2). המשכנתה על פי השטר נרשמה יום למחרת, היינו בתאריך 5.11.96, כעולה מחותמת רשם המקרקעין שהוטבעה על המסמך.

על פי הסכם ההלוואה שנכרת בין הנתבע מס' 2 והבנק, עליו חתמה התובעת כערבה, התובעת חתמה על ערבותה בפני
הגב' וינוקור בתאריך 11.11.96 (נספח ט"ו לתצהיר עדותה הראשית של התובעת – מוצג ת/2). התובעת העידה, כי פגשה את הגב' וינוקור פעם אחת ויחידה (עדות התובעת בעמ' 14 לפרוטוקול), אך נראה כי טענה זו אינה נכונה, שכן על פי נספח ח' לתצהיר הגב' וינוקור, התובעת פגשה אותה גם בתאריך 9.12.95 (היינו כשנה לפני חתימת שטר המשכנתה). מכל מקום, ככל שהדברים נוגעים למשכנתה נשוא הדיון שלפני, התובעת פגשה את הגב' וינוקור בתאריך 11.11.96, כלומר, שישה ימים לאחר שהמשכנתה כבר נרשמה, ועל כן, המסקנה המתבקשת היא, שהתובעת חתמה על שטר המשכנתה לאור ההסברים שקיבלה מאת עו"ד חן, ולפני שחתמה על שטר המשכנתה, לא ניתנו לה כל התחייבויות שהן מאת הגב' וינוקור.

על כן, הנני דוחה טענת התובעת, כי הובטח לה או כי נאמר לה שהשעבוד על דירתה יהיה משני בחשיבותו וימומש רק לאחר מימוש השעבוד על דירת הנתבע.


10. לעניין ויתור התובעת על ההגנות הקבועות בסעיפים 38 לחוק ההוצאה לפועל וסעיף 33 לחוק הגנת הדייר:

עו"ד חן, בפני
ו חתמה התובעת על שטר המשכנתה, העיד כי הוא עו"ד מזה כ- 20 שנים העוסק בענייני מקרקעין באופן שוטף ומחתים "כל הזמן" אנשים על שטרי משכנתה (עמ' 5 לפרוטוקול). לשאלת ב"כ הבנק, האם עו"ד חן מקפיד להסביר למי שחותם בפני
ו "על התנאים והמשמעות שלהם" השיב עו"ד חן "בהחלט", ובהמשך הדברים, אמר עו"ד חן (עמ' 5 לפרוטוקול):

"ש. אם מופיע כאן סעיף לגבי ויתור על חוק הגנת הדייר, גם לזה תפנה תשומת לב החותם ותסביר לו את משמעות הדבר?

ת. אני מסביר את מהות העסקה שהם חותמים. זו משכנתה שמבטיחה חוב ואם החוב לא יפרע הם יצטרכו לפנות את הנכס כי הדירה תימכר לצורך החזר החוב. זה ההסבר שאני נותן."

אפשר וההסבר עליו העיד עו"ד חן הוא הסבר כללי, שאינו נכנס לפירוט ההגנות עליהם ויתרה התובעת בעת שחתמה על שטר המשכנתה בפני
ו, ואולם, ההסבר שעו"ד חן מוסר הוא הסבר המתאר את מצב הדברים החמור ביותר שעל התובעת לצפות לו אם יגיע המצב לידי כך שהבנק יבקש לממש את השעבוד על הדירה. מכיוון שעולה מעדותו של עו"ד חן, כי אמר לתובעת, כמו גם לכל יתר לקוחותיו שחתמו בפני
ו על שטרי משכנתה, כי היא עלולה להידרש לפנות את הדירה על מנת לאפשר את מכירתה, היה על התובעת לקחת דברים אלה בחשבון ולשקול לפני החתימה על שטר המשכנתה, האם היא מוכנה ליטול את הסיכון הכרוך בחתימתה על השטר. ההסבר שמסר עו"ד חן לתובעת, שיקף באופן נאמן את הוראת סעיף 15(ב) לשטר המשכנתה (נספח י"א לתצהיר עדותה הראשית של התובעת), שם נאמר:

"במקרה של הוצאה לפועל של שטר משכנתה זה לא יהיו הממשכן ו/או כל אדם אחר הבא במקומו או מכוחו של הממשכן או מישהו מדיירי המשנה אן יהיו כאלה או כל אדם אחר שיהיה בנכס ו/או יחזיק בו, מוגן מכוח חוקי הגנת הדייר לרבות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 וכן לא יהיה מוגן על פי הסעיפים 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, על תיקוניהם או מכוח כל חוק להגנת הדיירים או כל חוק אחר שהוא שישנו כיום ו/או שיהיה בעתיד בנוסף ו/או במקום החוקים הנ"ל. הממשכן וכל הבאים במקומו או מכוחו וכל דיירי המשנה אם יהיו כאלה וכל האנשים האחרים שיהיו בנכס יהיו חייבים לפנות את הנכס, לסלק את ידם מהנכס ולמסור אותו לבנק ולגרום לכך שהנכס יימסר לבנק מיד עם דרישתו הראשונה כשהוא פנוי לחלוטין מכל אדם וחפץ, מבלי לקבל ו/או לדרוש תמורה כל שהיא עבור זאת."

גם אם עו"ד חן לא נקב באוזני התובעת את מספריהם המפורשים של סעיפים 33 לחוק הגנת הדייר או סעיפים 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל, הרי אלה מאוזכרים באופן מפורש בשטר המשכנתה, ומותר היה לתובעת לקרוא את הדברים ולהציג לעו"ד חן שאלותיה. ואולם, לאור הדברים הכתובים בסעיף 15(ב) לשטר המשכנתה, כמצוטט לעיל, ההסבר שמסר עו"ד חן לתובעת היה ממצה ושיקף באופן נאמן את האפשרות, שיהיה על התובעת וילדיה לפנות את הדירה על מנת לאפשר את מכירתה.


11. ב”כ התובעת טען בסיכומיו, כי איש לא הסביר לתובעת כי היא מוותרת על זכויותיה לפי חוק הגנת הדייר ועל זכותה לקבל דיור חלוף, ומוסיף ב"כ התובעת וטוען, שאילו התובעת הייתה מודעת לסיכון כי תיוותר ללא קורת גג לה ולילדיה, לא הייתה חומת על שטר המשכנתה.

אין אני מקבל טענה זו, שכן לדעתי התובעת הייתה מודעת לסיכון האמור. אינני סבור כי יש דווקא חובה שנציגי הבנק יסבירו לתובעת את משמעות שטר שמשכנתה. במקרה שלפני, התובעת פנתה לעורך דין מטעמה וקיבלה ממנו הסבר שהיה בו די להעמיד אותה על הסיכון שהיא נוטלת. העובדה כי התובעת נועצה בעורך דין חן, שפעל מטעמה, מלמדת, כי המקרה של התובעת שונה לחלוטין מהמקרה שאוזכר על ידי ב"כ התובעת בסיכומיו בעניין ע"א 9136/02 מיסטר מאני נ' שרה רייז (פורסם ב"דינים ועוד ...").


12. לעניין טענת התובעת בדבר פקיעת השעבוד:

ב"כ התובעת מלין על כך, שהבנק אפשר לנתבע מס' 2 למכור דירתו, מבלי שדאג לכך שכספי התמורה שיקבל הנתבע מס' 2 ממכירת דירתו ישמשו לסילוק ההלוואה שנטל. לטענת ב"כ התובעת, היה על הבנק לעדכן את התובעת בנוגע לכך שבכוונת הנתבע מס' 2 למכור את הדירה בשד' הנשיא 100, ולהעמידה על כך, שמאותו שלב, דירתה היא הבטוחה היחידה שנועדה להבטיח את פירעון ההלוואות שנטל הנתבע מס' 2.

אודה, כי בתחילה סברתי שטיעון זה מצדיק קבלת עמדתה של התובעת. מתקשה אני לקבל מצב בו הבנק יאפשר לחייב העיקרי למכור את הבטוחה שבבעלותו, ולאחר מכן יפנה לערבים כדי לממש את הבטוחות שבבעלותם. ואולם, הנני סבור כי במקרה שלפני המצב שונה, שכן מדובר בבעל ואישה.

מפי התובעת למדתי לדעת, כי הנתבע מס' 2 טיפל ברכישת הדירה ובשיפוצה, ומפי הגב' וינוקור למדתי לדעת, כי אף כל הסידורים בבנק נעשו על ידי הנתבע מס' 2. אוסיף, כי החלק שנטל הנתבע מס' 2 בשיפוץ הדירה לא היה שולי כלל וכלל שכן מדובר בשיפוץ בהיקף רחב, שכן במקור הדירה הייתה דירה שלושה חדרים וחצי, אך לאחר השיפוץ הפכה לדירה הכוללת שישה חדרים. אזכיר בהקשר זה, כי למרות טענות התובעת על כך חייה בנפרד מהנתבע מס' 2, הרי אין מחלוקת כי שני בני הזוג מתגוררים יחדיו תחת קורת גג אחת, בדירה הרשומה על שם התובעת.

בנסיבות כאלה, כאשר הנתבע מס' 2 היה המוציא והמביא בענייני הדירה וכאשר אין מחלוקת שבני הזוג עדיין נשואים ומתגוררים יחדיו, רשאי היה הבנק להניח שפעולותיו של הנתבע מס' 2 נעשות על דעת התובעת. אין לדרוש מהבנק שיכנס לעובי מערכת היחסים שבין התובעת והנתבע מס' 2 ויבחן האם פעולות שמבצע הבעל נעשות על דעת התובעת, ומותר היה לבנק להניח כי בני הזוג מנהלים את ענייניהם מתוך תיאום והסכמה. אם קיימת לתובעת טענה, הרי עליה להפנות טענתה לעברו של בעלה, הנתבע מס' 2, המתגורר עמה, כדי שיתן לה ההסברים הדרושים כיצד הביא את המשפחה לידי מצב בו על המשפחה לפנות את דירתה. הבנק בעניין זה אינו בעל דברה של התובעת, ופעולות שביצע הנתבע מס' 2 אינן מפקיעות במקרה שלפני תוקף השעבוד שנרשם על דירת התובעת.

על כן, בסופו של דבר, אינני סבור כי יש למצוא פגם בכך שהבנק לא עדכן את התובעת כאשר אפשר לנתבע מס' 2 למכור את הדירה שבשד' הנשיא 100, והותיר את דירת התובעת כבטוחה היחידה להלוואה שניתנה לנתבע מס' 2.


13. תנאים מקפחים בחוזה אחיד:

בסיכומיו טוען ב"כ התובעת, כי סעיפים 5, 6 ו- 15 לשטר המשכנתה הם תנאים מקפחים בחוזה אחיד, באשר הם נוגדים את החזקות הקבועות בסעיפים 4(1), 4(2), 4(4) ו- 4(6) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג – 1982. לטענת ב"כ התובעת, סעיפים אלה מקפחים את התובעת משום שהם מתנים על חובות הבנק כלפיה.

שקלתי טענת ב"כ התובעת, והנני מחליט לדחותה, שכן אינני סבור כי הסעיפים עליהם הצביע ב"כ התובעת בשטר המשכנתה מקפחים את התובעת. אוסיף, כי בסעיפים 5 ו- 6 לשטר המשכנתה לא מצאתי תנאי שניתן לקבוע ביחס אליו כי הוא תנאי מקפח, ובאשר לסעיף 15 לשטר המשכנתה, אמנם, בסעיף זה מופיעים התנאים המסירים מהתובעת ההגנות לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ולפי סעיפים 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל, אך אלה אינם תנאים מקפחים. הסרת ההגנות לפי הסעיפים האמורים אפשרית על פי החוקים הרלבנטיים, ואם בחר הבנק ללכת בדרך המסירה את ההגנות מהממשכן, אין לומר כי קיפח את הממשכן.

על כן, הנני דוחה אף טענתה זו של התובעת.


14. טענה נוספת בה מבקשת התובעת להיתלות היא הטענה, כי בכך שהבנק הסכים לתת לנתבע מס' 2 מספר הלוואות, הפר הבנק את הוראות בנק ישראל, וכן הפר הבנק את הוראות בנק ישראל בכך שהסכים לביטול השעבוד על דירת הנתבע, למרות שהיא הייתה השעבוד העיקרי.

מקובלת עלי טענת ב"כ הבנק, כי אין בטענות אלה כדי לאיין את המשכנתה, ואין בכוחן של טענות אלה למנוע מאת הבנק לפעול למימוש השעבוד על הדירה כדי לגבות את החוב המגיע לו. אם סבורה התובעת כי הבנק הפר את הוראות הפיקוח של בנק ישראל, עליה לפנות לבנק ישראל ולהגיש תלונתה, אך אין הדבר פוטר אותה מהמשכנתה עליה חתמה.


15. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני דוחה את התביעה;

(ב) הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע מס' 1 (הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ
) את כל הוצאות המשפט שנגרמו לו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה, ובנוסף לכך הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע מס' 1 שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק.

(ג) למען הסר ספק, צו המניעה הזמני, שניתן בתאריך 4.6.02 בתיק בש"א 6497/02 – בטל.

ניתן היום, כ' בשבט, תשס"ה (30 בינואר 2005), בהעדר הצדדים.
מזכירות בית המשפט תשלח העתקים לב"כ הצדדים.
מותר להפצה מהיום.

יצחק כהן
- שופט










א בית משפט מחוזי 419/02 יעל מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/01/2005)