פסקי דין על עזבון לסיה צ'וחריי | פסקי דין על ניאונילה צו'חריי | פסקי דין על ניקולאי צו'חריי | פסקי דין על אדוארד גלפונד | פסקי דין על הכשרת הישוב חברה לביטוח |

29877-02/10 א     03/01/2015




א 29877-02/10 עזבון לסיה צ'וחריי, ניאונילה צו'חריי, ניקולאי צו'חריי נ' אדוארד גלפונד, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ





בפני

כב' השופט מנחם (מריו) קליין
תובעים

1. עזבון לסיה צ'וחריי

2. ניאונילה צו'חריי

3. ניקולאי צו'חריי
נגד
נתבעים

1. אדוארד גלפונד

2. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
החלטה

מונחת בפני
בקשה לשנות את החלטתי מיום 23.08.11 בה קבעתי שהתובעים יוכלו להגיש תביעה חדשה בגין אותה עילה בכפוף לתנאי מוקדם שישלמו לנתבעים סך של 18,000 ₪, לאחר שתביעתם נמחקה מחוסר מעש כתוצאה מאי ביצוע צווים של בית המשפט.
השאלה המרכזית המונחת לפתחו של ביהמ"ש היא האם יש מקום לעמוד על קיום הסנקציה הנ"ל לאחר שניתן פסק הדין, ככתבה וכלשונה, או שניתן לנהוג לפנים משורת הדין ולבוא לקראת התובעים, כך שסכום זה לא ישולם מראש אלא יופחת מסכום הפיצוי שיגיע להם בסיום ההליך.

רקע וטענות הצדדים

בתאריך 17.02.10 הוגשה תביעה ע"י התובעים, עיזבונה והוריה של המנוחה לסיה צ'וחרי ז"ל שנספתה בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 16.12.08 כשהתהפך אוטובוס תיירים בדרך לאילת. המנוחה, ילידת 1983 הייתה בת 25 במותה.

התובעים ניהלו את תביעתם בחוסר אכפתיות וצווי בית המשפט והחלטות למתן תגובה נותרו ללא מענה, כגון החלטות מיום 11.05.11, 15.05.11, 23.03.11.

בסופו של דבר פקעה סבלנותי ונתתי

פסק דין
ביום 23.08.11 ולפיו:

"1. התביעה נמחקת.
2. חידוש התביעה תיעשה רק לאחר שהתובעים ישלמו לנתבעים הוצאות בגין הליך זה בסך 18,000 ש"ח."

בתאריך 15.07.14 הגישו התובעים את בקשתם נשוא החלטתי זו. הם טענו באמצעות ב"כ המלומדת כי בתקופת ניהול ההליך הראשונה היו הורי המנוחה, התובעים 2 ו3, שרויים במצב נפשי קשה ביותר בשל אובדן בתם והתקשו לשתף פעולה עם בא כוחם. כיום השתפר מצבם והתובעים החלו לשתף פעולה עם באת כוחם דהשתא, דא עקא שתנאי התשלום בסך 18,000 ₪ לחידוש התובענה הינו סכום עצום עבורם ומהווה מחסום דיוני שמשמעותו נעילת דלתות בתי המשפט בפני
הם. משכך הוצע כי את הסכום הנ"ל ישלמו התובעים מתוך כספי הפיצויים שעתידים הם לקבל בגין התאונה.

בתאריך 23.07.14 הגיבה ב"כ הנתבעת המלומדת, התנגדה לבקשה וציינה כי בהתאם לסדרי הדין הנוהגים מהווה החלטת בית המשפט להתניית חידוש התובענה בתשלום הסכום הנזכר, כהגנה מפני שימוש לרעה בהליכי משפט כנגד הנתבעת. בקשה לביטול התנאי צריכה שתיעשה במסגרת ערעור על ההחלטה ובפוף למועדים הקבועים, עוד נטען כי השיהוי הרב מיום המחיקה ועד הגשת הבקשה הנוכחית, כאשר עברו למעלה משלוש שנים, מורה על ויתור התובעים את תביעתם. באשר להצעת התובעים לשלם את הסכום הנ"ל מתוך כספי הפיצויים, נטען כי מי ערב לנתבעת שהתובעים לא יזנחו את תביעתם גם בשנית.

בתאריך 24/7/014 הפצרתי בצדדים להגיע להסדר דיוני בסוגיה, אך משלא הצליחו בכך נקבע התיק לדיון בפני
י ליום 29/12/014.

בדיון ציינה ב"כ התובעים כי הוריי המנוחה הינם פליטים אוקראינים המצויים כיום באדמת רוסיה בניגוד לרצונם כתוצאה ממלחמת האזרחים המתרחשת כעת במזרח אוקראינה והפרוטה אינה מצויה בכיסם. משכך אין סיפק בידם לשלם את הסכום המותנה. עם זאת הם הבינו כעת את משמעות ההליך, משתפים פעולה וכשתוגש תביעה חדשה בפני
בית המשפט בירושלים (מקום עיסוקה של ב"כ התובעים), לא יהיה עוד חוסר מעש מצידם.

ב"כ הנתבעת טענה כי חלפו 3 שנים מהיום בו נמחקה התביעה מחוסר מעש ובהתאם לסדרי הדין נדרשים הם להגיש את התובענה מחדש ורק הערכאה החדשה תוכל לדון בעניין. כמו כן עניין הסכום נידרש להידון במסגרת הליך ערעור, אשר כאמור מועדיו חלפו זה מכבר.

דיון והכרעה

הזכות לגישה לערכאות

ראשית כל יש לקחת בחשבון בעת מתן החלטה בבקשות מסוג זה, את התפתחות הפסיקה המכירה בזכותו של אזרח לגישה לערכאות כאחד מזכויות היסוד החוקתיות המוגנות על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פסיקה זו חייבת להיות נר לרגלינו בעת הכרעה בסוגיה העומדת לדיון.

זכות הגישה לערכאות מעוגנת גם במקורותינו הקדומים. בספר בראשית פרק י"ח פסוקים כ"א-ל"ג, (פרשת סדום), כאשר שופט כל הארץ שומע את צעקת סדום, הוא איננו מכריע על סמך הצעקות אשר מגיעות אליו, אלא יורד לסדום על מנת לבדוק את שורש העניין, וכדי ליתן הכרעה עניינית בסוגיית "הכצעקתה". כאשר אברהם, המבקש לסנגר על אנשי סדום ושואל: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", מתדיין הוא ומתמקח עם הקדוש ברוך הוא, ואין סוגרים הדלתות בפני
ו, ואין מדקדקים עמו בסדרי דין, אלא נותנים לו לטעון טיעוניו לגופו של עניין, ומכריעים בדין לגופו של עניין (ולעניין זה ראו מאמרי "תובנות מעשיות אקטואליות בהתחקות אחר התנהלות השופט הראשון בתנ"ך" שפורסם בעלון השופטים של מחוז תל אביב, חודש 9/014, בעריכת השופטים אריאל צימרמן וטל לוי והרשמת הבכירה עידית קצבוי ).

ברבות השנים, המשפט הישראלי, הלך והתנתק מהנוקשות הפרוצדוראלית הבריטית (וראה לעניין זה את דו"ח הלורד woolf אשר הגיש את המלצותיו ב: draft civil proceedings rules "access to justice" ומנחם קליין, "סדר דין מהיר בבתי משפט השלום" (מהדורה שנייה) בהוצאת נבו הוצאות לאור בע"מ, עמ' 9-12).

בתי המשפט במדינת ישראל כיום, כמדיניות שיפוטית מוצהרת, נוטים שלא לחסום את זכות הגישה לערכאות. הדבר מודגש בנטייה ליתן לתובע את יומו בבית המשפט, כשחסימת דרכו לערכאות מהווה פגיעה בזכות חוקתית.

זכותו של אדם להליך הוגן היא אחת מזכויות היסוד. הגישה המקובלת היום היא כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכות הפניה לבית המשפט הכוללת את הזכות להליך הוגן כזכות חוקתית א' ברק, כבוד האדם כזכות חוקתית, הפרקליט מא (תשנ"ד) 271, 280;
ש' לוין, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים, הפרקליט מב (תשנ"ה-1995), 451). יש גם הרואים בזכות הגישה לערכאות חלק מזכות הקניין (כך למשל קבע בית המשפט העליון בארה"ב בעניין logan v. zimmerman brush co., 455 u.s. (1982) 422, 428-33).

על זכות הגישה לבית משפט כזכות חוקתית הנובעת מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית עמד כב' השופט מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3), 577 ,עמ' 631-632:

"מושג הדמוקרטיה משמיע - אף זועק - קיומה של רשות שופטת. מוחה של הדמוקרטיה עשוי שלוש אונות: האונה המחוקקת, האונה המבצעת והאונה השופטת. המוח - על שלוש האונות - הוא השולט על הגוף, נותן לגוף חיוניות ומעצב את חייו. שיתקת אחת משלוש אונות אלו, והדמוקרטיה נעלמה ואיננה. מסקנה נדרשת מאליה היא, כי קיומה של רשות שופטת - כאונה חיונית בגופה של המדינה הדמוקרטית - משמיע מעצמו איסור חסימת צינורות הדם המוליכים אליה, איסור חסימת דרכו של אדם לבית-המשפט. הסדר ראוי לפניה לבית-משפט - כן; חסימת הדרך - בין במישרין בין בעקיפין - לא ולא."

כב' השופט גולדברג באותו עניין ראה בזכות זו כנובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (לניתוח פסק הדין והגישות השונות ראו: י' רבין, "זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה' (תשס"א-2000) 217).

מקובל לכלול בזכות להליך הוגן את זכותו של כל אדם שעניינו ישמע באופן צודק, פומבי, ובזמן סביר, על-ידי ערכאה עצמאית ובלתי תלויה, שנתכוננה לפי חוק, ואשר תכריע לפי הטענות שהועלו בפני
ה. פסק הדין אמור להינתן בפומבי על יסוד דיון פומבי (למעט סייגים) ולהיות מנומק.

בארה"ב הכיר בית המשפט בזכות להליך הוגן – due process, המוגנת בחוקה. הרבה הגדרות ניתנו למונח זה אך בבסיסן עומדים הצדק והחירות.
ראו 110 u.s. 516,535 hurtado v. california, (1984), וכן:
den ex dem. murray v. hoboken land & improvement co u.s.272 (1885)

השופט קרדוזו קבע גם הוא שהליך הוגן הוא הליך המגן על החירות, הליך המעגן עקרונות של צדק, והליך ששיטה משפטית במדינה דמוקרטית מחייבת את קיומו, כאשר המבחן, לטעמו הוא האם קיומו של הליך מסוים מגן אן מקדם את הצדק והחירות (liberty and justice) או פוגע בהם (ראו palko v. connecticut, 302 u.s. 319 (1937)). עוד נקבע כי הליך הוגן הוא הליך בו ישמע בעל הדין ב- "זמן משמעותי ודרך משמעותית" (לעניין זה ראו goldberg v. kelly, s.ct. 1011 (1970); עוד ראו לניתוח והתפתחות הפסיקה בארה"ב: s. h. kadish, methodology and criteria in due process adjudication - a survey and criticism, 66 yale l.j. (1957) 319, 322).

מדובר בעקרונות כלליים ומופשטים. תפקידו של בית המשפט הוא ליישם את אותם עקרונות מופשטים למקרה שבפני
ו – לבחון האם במקרה ספציפי ההליך שנקבע מתיישב עם העקרונות החוקתיים שביסוד השיטה, אם לאו (ראו: פרופ' א' ברק, על החשיבה הקונסטיטוציונית, המשפט א' ( תשנ"ג-1993) 45, 48).

פרופ' א' ברק, בהקדמה לספרו של עו"ד מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (תש"ס-2000) (להלן: מ' קשת, סדר הדין), אומר לעניין זה:

"הזכות הדיונית היא המכשיר להגשמת המשפט החוקתי. מכאן חשיבותה היתירה. אך מעבר לכך: הגישה לבית המשפט – עליה בנויה הזכות הדיונית – היא עצמה זכות חוקתית. לעיצובה של הזכות הדיונית יש, איפוא, היבטים חוקתיים ברורים."

כן עמדה על כך כב' השופטת ד' דורנר בבש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט (3), 479 ,עמ' 482-483, בו דנה בזיקה בין חוקי היסוד לסדרי הדין:

"מטרתם של סדרי הדין האזרחי היא כפולה. ראשית, הם קובעים את הדרך היעילה ביותר להגשמת זכויותיהם של בעלי-הדין. שנית, הם מאזנים בין האינטרסים המתחרים של בעלי-הדין בהתחשב במשקלם הסגולי של אינטרסים אלה.
בין שתי מטרות אלה קיימת זיקה הדדית. האיזון בין האינטרסים המתחרים מאפשר להגשים את זכויות הצדדים."

כאן המקום להדגיש כי יתכן שלנתבעים אין הגנה ממשית כנגד מימוש זכות התביעה גופא, שכן המדובר בתאונת דרכים קטלנית, החוסה תחת האחריות לפי חוק הפלת"ד ואין דעתי נוחה להכריע כי רק מן הטעמים הפרוצדוראליים תמנע זכות הדיון האלמנטארית ממי שמגיע לו פיצוי כדין תוך שייגרם עיוות דין ומניעת צדק מבעלי הדין מבלי לשמוע אותם כלל, זאת בייחוד כשעסקינן בנזקי גוף. (ראה לעניין זה דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב פ"ד נד (2) 535 וכן ראה את "ההצעה לרפורמה במשפט הדיוני" של עו"ד עופר יהלום, פורסם ביום 22/12/2011 באתר לשכת עורכי הדין).
משכך נראה שאין מנוס מלפעול בתיק זה לפנים משורת, ליתן אורכה להגשת הבקשה לשינוי החלטה שניתנה במעמד צד אחד ולתקן החלטה זו בכדי שלא תתנגש בזכות החוקתית של פנייה לערכאות.

פעילות בית המשפט לפנים משורת הדין

סבורני שבסוגיה סבוכה זו, יש מקום לפנות ולהיעזר בעקרונות שהותוו במסורת עתיקת היומין של המשפט העברי.

הדרך לנסות ולקבוע איך על בית משפט לנהוג על פי עקרונות מהמשפט העברי הינה, הן מתוך חוק יסודות המשפט, תש"מ – 1980 המפנה לעקרונות הצדק, המוסר והשלום של מורשת ישראל (כלקונה) והן באמצעות ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כפי שנקבע בס'1 א' לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכפי שציין כב' הנשיא (בדימ') אהרון ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (עמ' 290):

"ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה. הפנייה אינה אל כל ערכיו של המשפט העברי. הפנייה היא לאותם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה".

ערכי תום הלב, ערכי הצדק, היושר וההגינות, הם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה וניתן לשאוב מהמשפט העברי הדרכה כיצד לנהוג על פיהם. סבורני שטענות הנתבעת, הנצמדים בכללי הפרוצדורה, תוך ניסיון לחסום את דרכם של התובעים למימוש זכויותיהם על פי החוק, נעשות בחוסר תום לב ויתכן שיש מקום כאן "לכפות על מידת סדום" (ראו במדבר רבה ,פרשת לך לך ).

הסוגיה בדבר הכפיה על לפנים משורת הדין מצאה את ביטוייה ב

פסק דין
מקיף בסוגיה (אשר חלק מהמקורות שלהלן לקוחים ממנו) שניתן על ידי כב' השופט שמואל טננבוים בתיק ע"ב 3942/04 פרנס דוד נ' אברהם לב [פורסם בנבו] (להלן: "עניין פרנס") בבית הדין האזורי לעבודה בת"א-יפו (פורסם ב"נבו"). השופט טננבוים דן בסכסוך בין עובד ומעביד, שם דרש המעביד פיצוי מהעובד על נזקים שגרם במהלך העבודה. בית הדין דן שם בשאלה, האם הרשות השופטת רשאית לכפות על צד להתדיינות, התנהגות שלפנים משורת הדין. האם החיוב לנהוג באמת מידה זו, הינו חיוב מוסרי המוטל על בעל דין ועליו בלבד או שמא גם בית הדין מוסמך, במקרים מסויימים, לפסוק פסיקה מחייבת על סמך הלכה שיסודה ב"לפנים משורת הדין".

גם ביהמ"ש המחוזי בערעור שהוגש כנגד

פסק דין
שניתן בבית משפט השלום אשר הכליל במסגרת שיקוליו שיקולים של "לפנים משורת הדין" דן בסוגיה. בית המשפט המחוזי בע"א 3340/01 בנק המזרחי נ' בתלי אפללו (פורסם ב"נבו") דחה את הערעור וקבע:

"לא בכדי הדבר הראשון שמבקש שלמה המלך מאלוהיו כשהוא מתבשר שעליו למלא תפקיד של שופט ולשפוט את העם הוא "ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה" (מל"א ג,ט). ואם מוצא שופט לנכון לפעול לפי תחושת הלב, מה לנו כי נתערב בכך?"

על עמדה זו של ביהמ"ש המחוזי נמתחה ביקורת רבה ובין היתר כתב על כך פרופ' רון שפירא:

"אין ספק שפסיקה כזאת חריגה בשיטות משפט בנות זמננו. לא בכדי, האסמכתא היחידה המובאת בה היא מן הנביאים. יש נטייה לחשוב שקיימת לבנק חובה מוסרית שלא לנשות בלקוחותיו העניים בתקיפות יתירה, אך קשה למצוא במדינות מודרניות בתי משפט הרואים לעצמם סמכות לכפות על תובע עשיר, הצודק בתביעתו, לוותר על חלק ממנה "לפנים משורת הדין..." יש הרבה יופי בגישתו המוסרית של בית המשפט המחוזי, ולמרות זאת פסיקתו נראית שגויה לגמרי... השופטים אינם רשאים להניח שהם "שופטים את העם" מכח מתת - אל להיות בעלי "לב שומע". מדינת חוק מינתה אותם לבצע תפקיד מוגדר, והצניעות (המתגלמת בעקרון החוקיות) מחייבת אותם לבצע תפקיד זה כמות שהוא, ולא לממש את העדפותיהם המוסריות".

מצד אחד גמישות מחשבתית ואפשרות להתערבות חברתית אך מצד שני נוקשות שתפקידה לדאוג לוודאות משפטית וכלכלית ולמנוע עיוותים שייגרמו כתוצאה משרירות לב של שופטים הפוסקים שלא עפ"י החוק.

בעבר ניצבתי בפני
הקונפליקט שבין פסיקה עפ"י דין או לפנים משורת הדין וציינתי בת"א (ת"א) 92/04 515 בנק לאומי למשכנתאות נ' אברהם דוד [פורסם בנבו] :

"טענה נוספת ומהותית יותר שבפי ב"כ התובעת, נוגעת לתפקידו של ביהמ"ש זה. לדידה, משהודו הנתבעים בחוב, בית משפט זה תפקידו ליתן

פסק דין
ולהותיר עניין בדיקת יכולת הנתבעים להחזר החוב, אך לראש הוצאה לפועל.
לדברי ב"כ התובעת המלומדת לבית משפט זה אין כלל סמכות לבדוק את יכולת ההחזר של הנתבעים, להציע, "ללחוץ" או לקבוע את החזר החוב כשהמדובר בהפרת חוזה ברורה. לטענה זו התקשיתי להשיב על אתר ובעצם החלטתי זו סובבה סביב הלבטים וההתלבטויות שבהתמודדות עם אותה טענה:

האם אכן בית משפט זה הוא אך "חותמת גומי" ותפקידו לאטום אוזניו ולנעול ליבו לזעקות הנתבעים? האם הפיתרון החוקי היחיד הוא לשלוח אותם להוצאה לפועל, להגדיל את החוב על ידי שכ"ט והוצאות בהוצל"פ ולהעמיס על מערכת ההוצאה לפועל "חייבים" אשר מעוניינים לשלם את חובם בסופו של דבר? האם מערכת ההוצאה לפועל תפקידה להתמודד רק עם "סרבני חוב" למיניהם או גם עם אנשים מסוגם של הנתבעים? האם בית משפט זה יוכל להשתית את הכרעותיו (כשאין המדובר בפגיעה בקניינו של התובע באשר קרן החוב, הריבית וריבית פיגורים אינם שנויים במחלוקת) על תחושות הלב תוך התחשבות במצוקותיהם של הנתבעים? האם אין סכנה כי " hard cases" (כגון זה שבפני
) יגרמו בסופו של דבר ל – "bad law" (כאמרתו הידועה של השופט הולמס)?"

הסתמכתי אז על המשפט העברי בכדי למצוא תשובה לשאלות אלו, וציינתי כי:

"תפקידו של השופט ע"פ המשפט העברי הוא לא לפסוק ע"פ הלשון היבשה בה מובאים ונשמעים הדברים באזניו אלא עליו להסתכל על התכלית השיפוטית תוך שמפעיל שיקול דעת, תכונה זו של "לב אמיץ", והבאתה במניין תכונותיו של הדיין, מרמזת ויותר מכך שעל הדיין לשקול בין שיקוליו לא רק מבחינה משפטית "טכנית", אלא גם שיקולים של "לב", ובכללם צדק ומוסר, כך שבתוצאה הסופית יהא כדי "להציל עשוק מיד עושקו".

המקורות הנורמטיביים לפסיקה לפנים משורת הדין

המושגים "שורת הדין" ו"לפנים משורת הדין" באים כבר במקורות קדומים, כגון במדרש ההלכה לפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון", במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת יתרו): "ואת המעשה – זו שורת הדין; אשר יעשו – זה לפנים משורת הדין".

בתורה נאמר: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים, ו', פסוק י"ח).

רש"י במקום מציין:

"הישר והטוב: זו פשרה לפנים משורת הדין"

הרמב"ן מרחיב:

"מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צווך, ועתה יאמר גם באשר לא צווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל, ולא תקום ולא תיטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיו"ב, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה והפשרה ולפנים משורת הדין... ואפילו מה שאמרו: ופרקו נאה, ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר".

במסכת בבא מציעה דף ל' עמ' ב' מובאת מימרה תמוהה, וכך נאמר:

"...אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה".

וכי על כי דנו דייני ישראל עפ"י דין תורה תיחרב ירושלים?
לכאורה, המדובר בדבר אבסורדי לחלוטין, שכן וכי לצורך מה מונו אותם דיינים אם לא בכדי לפסוק ולדון עפ"י דין תורה? ואיזה פסול יש בכך?

בהמשך הגמרא מוסברת עמדת ר' יוחנן ובה צוין:

"...שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".

לפי דעה זו חייבת להתקיים, ליד מערכות דינים נוקשות עפ"י דין תורה גם מערכת דינים של לפנים משורת הדין. מערכת בה ניתן לסטות מכללים משפטיים יבשים ולפסוק תוך ראייה כוללת ורב ממידית של החיים החברתיים והאנשים החיים ופועלים על פי אותם דינים.

נראה כי העיקרון שהנחה את ר' יוחנן, הוא – שכאשר דנים רק עפ"י הדין, ללא התחשבות ב"לפנים משורת הדין", אזי גם בורא עולם ינהג כך בבוא לדון את עם ישראל.

וכפי שנכתב ב"תומר דבורה", פרק ראשון :

"היא חסד לאברהם - הם המתנהגים בעולם לפנים משורת הדין כאברהם אבינו, גם הקב"ה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, אינו מעמיד עמהם הדין על תוקפו אף לא בדרך היושר, אלא נכנס עמהם לפנים מן היושר, כמו שהם מתנהגים. והיינו חסד לאברהם הקב"ה מתנהג במדת החסד עם אותם שהם כמו "אברהם" בהתנהגות".

בפסיקת ההלכה קיימת מחלוקת בשאלה אם ניתן לכפות על האדם לנהוג לפנים משורת הדין, אם לאו.
המרדכי, מחכמי אשכנז (בבא מציעה, פרק בק, סימן רנ"ז), קובע:

"גם אנן כייפין למיעבד [=גם אנו כופים לעשות] לפנים משורת הדין, אם היכולת בידו [של הדיין] לעשות".

ואילו הרא"ש, שעבר מאשכנז לספרד (פסקי הראש, בבא מציעא, פרק הק, סימן ז'), מציין:

"ולאו דכייפינן ליה [=ולא שכופים אותו], דאין כופין לעשות לפנים משורת הדין".

לדעת הרס"ג (ספר הפיקדון), הציווי לנהוג לפנים משורת הדין מכוון רק לבעלי הדין:

"שזאת חובה על הבעלים [=בעלי הדין, המתדיינים], לא על הדיין. אכן, הדיין לא יוסיף בידינו, ולא יגרע, ולא יעוול, שלא יעוות למאמרו: לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל".

ר' משה איסרליש (הרמ"א) בהלכות דיינים בשו"ע חו"מ סימן יב' סעיף ב', קובע כי:

"ואין בי"ד יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי (ב"י בשם ר"י ובשם הרא"ש) ויש חולקים (מרדכי פ"ב דמציעא)".

ר' יוסף קארו בהלכות דיינים בשו"ע אינו מקנה לבית הדין זכות לכפות על לפנים משורת הדין. ובמפורש מציין זאת בבית יוסף (חו"מ סעיף יב' ס"ק ח'):

"כתב רבינו ירוחם בשם הרא"ש אין כופין על לפנים משורת הדין ופשוט הוא בעיני".

מאידך, פוסק ר' יואל סירקיס, כי ניתן לכפות על לפנים משורת הדין. בהגהות הב"ח (טור חו"מ סימן יב' ס"ק ד') הוא כותב כי:

"... משמע דרב היה כייף ליה לרבה בר בר חנא דאם לא כן מאי קאמר ליה דינא הכי אם לא בא לכופו. ואע"ג דהתוספות פרק הגוזל קמא ופרק אלו מציאות, פירשו דמשום לפנים משורת הדין לא היה ליה להפסיד אלא מקרא דלמען בדרך טובים, מכל מקום בעל כרחך, שמעינן דכופין על דבר שאינו חייב בו מן הדין...".

מוסיף הב"ח ומציין לסוגייה במסכת בבא מציעא (דף כד' ע"ב) הדנה בחובת השבת אבידה ומביא מספר פוסקים המחייבים להחזיר את אותה אבידה משום לפנים משורת הדין ומוסיף:

"וכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואף על פי שאין הדין כך ופוק חזי מאי עמא דבר [צא וראה כיצד העם נוהג]."

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק רבה הראשי של ארץ ישראל (תרכ"ה – תרצ"ה) דן בסתירה לכאורה שבין החיוב המוטל על בית הדין "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג' ג') לבין סמכותו של בית הדין לפסוק בדרך של לפנים משורת הדין, וכך הוא כותב:

"... ואפילו בשופטים פרטיים ג"כ אין זה כלל גמור, שלא להתחשב עם המצב של הנדונים, שהרי מעשה רב שמענו בבבא מציעא פג' א' שחייבו רב לרבה בב"ח להחזיר את הגלימא שלקחו מהשקולאי ולשלם להם ג"כ את שכרם מצד טענתם שטענו עניי אנן וטרחנין כולי יומא וכפיכן ולית לן מידי מטעם 'ואורחות צדיקים תשמור'. וגם עיקר של לפנים משורת הדין גם הוא נכנס בכלל הדין לפעמים' ולא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין' בבא מציעא ל'. מכל זה אנו מוכרחים לומר שהכתוב שאומר' ודל לא תהדר בריבו' הוא נאמר דוקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק מפני מידת הרחמים על הדל, אבל בזמן שיש משקל לזה ג"כ מצד צורת המשפט ויסודי הדין, יש רשות לדיין לפעמים לצרף לזה ג"כ מידת הרחמים והחמלה על האומללים והעובדים הנדכאים..."

(מכתב הראי"ה קוק לסופר אז"ר התפרסם בספר זכרון לאברהם שפיגלמן, ת"א תשל"ט עמ' 67-68).

נמצא, כי לשיטתו של הרב קוק, כפיה לפנים משורת הדין, אינה הנהגה של רחמים המנותקת מן הדין. סמכותו של בית הדין לצרף את "מידת הרחמים והחמלה" לדין, מוגבלת למקרים בהם יש למידה זו יסוד בדין עצמו.

לדידי נראה כי הליך הפיכתן של הנהגות מוסריות בלתי אכיפות לנורמות משפטיות ברות אכיפה היא אפשרית וביטוי מובהק לכך בקביעתו של המחוקק לפיה, קיימת חובה לנהוג בתום לב וביישום המעשי -קונקרטי של חובה זו על ידי בתי המשפט (ראו: גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה - ירושלים תשנ"ה עמ' 49. אהרון ברק, שיקול דעת שיפוטי, ת"א 1987, עמ' 470 –471).

כפי שציין השופט טננבוים בעניין פרנס, תפיסה משפטית נוהגת זו, רחבה דיה על מנת ליצוק לתוכה ערכים וכללים של המשפט העברי לרבדיו. עקרונות על שהינן דוקטרינות רחבות שגבולותיהן לא נקבעו על ידי המחוקק, וביחוד עקרון תום הלב, ראוי שיתמלאו תוכן קונקרטי גם על ידי קליטה של עקרונות המשפט העברי.

סבורני כי הלכה שבמקורה נתפסה במשפט העברי בגדר "לפנים משורת הדין", ניתן יהיה – במקרים ראויים – ליישמה בדין הנוהג במסגרת שורת הדין, בפסיקתם של בתי המשפט.

מטרת הטלת הוצאות מותנות

מטרת הסנקציה שבהטלת הוצאות מותנות כתנאי להגשת תביעה נוספת הינה בעלת משמעות כפולה: ראשית, היא נועדה להגן על הנתבעים בפני
הליכי סרק נוספים על אלו שהיו מנת חלקם בעבר .שנית, מטרתה הרתעתית, על התובעים להרגיש מחוייבים להליך המשפטי וכל הנובע ממנו ולהבין שהתנהלות בחוסר אכפתיות כלפי הצד שכנגד עלתה להם בעבר וגם תעלה להם בעתיד בדמים.

משקיבלתי את הסברי ב"כ התובעים המלומדת ושוכנעתי שלא זלזול בבית המשפט או בצד שכנגד הביאו את התובעים להתנהלות שהיתה בעבר, הגעתי למסקנה שהמקרה דנן אינו מתאים לאחת מהסיטואציות דלעיל.

על סמך העקרונות שפרטנו לעיל, סבורני כי אין מקום לחייב את המבקשים מראש לשלם את ההוצאות וניתן להסתפק בכך שסכום זה יופחת – כשהוא נושא כמובן הצמדה וריבית כחוק – מהפיצוי לו יהיו זכאים התובעים בבוא העת.

הצהרת ב"כ התובעת על כי – אם וכאשר ינתן פס"ד על ידי בית המשפט בירושלים – היא תדאג אישית לתשלום ההוצאות הנ"ל בטרם תעביר את כספי הזכייה לתובעים מחייבת ומקובלת עלי.

אי לכך ולאור האמור לעיל הנני מקבל את הבקשה.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים בדואר רשום

ניתנה היום, י"ב טבת תשע"ה, 03 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.


בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"א 29877-02-10 צ'וחריי ואח' נ' גלפונד ואח'
בס"ד מוצש"ק פרשת ויחי, ה- 3/1/015
1 מתוך 15









א בית משפט שלום 29877-02/10 עזבון לסיה צ'וחריי, ניאונילה צו'חריי, ניקולאי צו'חריי נ' אדוארד גלפונד, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 03/01/2015)