פסקי דין על גלובל נשיונל נט | פסקי דין על שאול אשר | פסקי דין על יעקב בראל

781/09 א     04/01/2015




א 781/09 גלובל נשיונל נט בע"מ, שאול אשר נ' יעקב בראל








בית משפט השלום בקריית גת


04 ינואר 2015
ת"א 781-09 גלובל נשיונל ואח' נ' בראל


בפני
כב' השופט
ישראל פבלו אקסלרד





1
.
גלובל נשיונל נט בע"מ
2
.

שאול אשר
ע"י ב"כ עוה"ד יפתח אבן עזרא
התובעים

נ ג ד

יעקב בראל
ע"י ב"כ עו"ד משה אבידר
הנתבע


פסק דין


לפניי תובענה כספית לתשלום סכום של 1,200,000 ₪, בעקבות סדרה של הסכמים שנחתמו בין הצדדים. בשל שינוי מותב והעברת התיק לדיון בפני
י, היה צורך בשמיעת ראיות מחדש, ו

פסק דין
זה ניתן על סמך העדויות שנשמעו בפני
י בלבד.

רקע עובדתי
הנתבע היה בעלים של זכויות חכירה במקרקעין באזור התעשייה ביבנה (להלן: "הנכס"). ביום 13.1.99, נכרת בין התובע 2 (להלן: "התובע") לבין הנתבע זיכרון דברים (להלן: "זיכרון הדברים"), בו הוסכם, שהתובע ירכוש את מחצית הזכויות בנכס בסכום השווה ל- 350,000$ (דולר ארה"ב). הצדדים התחייבו לחתום על "חוזה מלא" בתוך 14 יום מיום חתימת זיכרון הדברים והוסכם שפרטי החוזה יהיו תואמים לזיכרון הדברים, למעט שינויים שיוסכמו (סעיף 7 לזיכרון הדברים). עוד הוסכם, כי צד אשר יחזור בו מן העסקה או שיפר את זיכרון הדברים, ישלם לצד שכנגד פיצוי מוסכם בסכום של 35,000$. ניתנה לכל צד האפשרות לחזור בו מן העסקה ללא תשלום פיצוי, עד ליום 20.1.99, כפוף להודעה בכתב (סעיף 8 לזיכרון הדברים). הוברר בזיכרון הדברים, כי על הנכס רובצת משכנתא (לטובת בנק הפועלים) וכי זו תסולק על ידי תשלום התמורה על פי עסקת המכר. כן התחייב הנתבע לתת הסכמה לרישום משכנתא לטובת בנק שיעמיד הלוואה לקונה לצורך רכישת הזכויות בנכס (סעיף 4 לזיכרון הדברים). לא נרשם בזיכרון הדברים כי בשל חובות הנתבע, מונה כונס נכסים למימוש המשכנתא לטובת בנק הפועלים.

ביום 20.1.99 הסכימו הצדדים בכתב, על דחיית מועד חתימת ההסכם ב- 10 ימים נוספים. הסכם מלא (כפי שכינוהו הצדדים) נחתם ביום 14.4.99 (להלן: "ההסכם") והוא נכרת בין התובעת 1 (להלן: "התובעת") לבין הנתבע. ההסכם היה שונה בתכלית מזיכרון הדברים, ועל כך בהמשך.

עד לחתימת ההסכם ומיד לאחריו, שילם התובע לנתבע את הסכומים הבאים:
-
בסמוך לאחר חתימת זיכרון הדברים – 200,000 ₪.
-
ביום 2.3.99 – 75,000 ₪.
-
ביום 18.3.99 – 60,000 ₪ (בשלוש המחאות – אין מחלוקת כי מתוך הסכום הזה, השיב הנתבע לתובע סכום של 40,000 ₪ ע"י פירעון שתיים מתוך שלוש המחאות נגדית).
-
ביום 18.3.99 – 28,000 ₪.
-
במעמד חתימת ההסכם, או בסמוך לאחריו – 400,000 ₪.

אין מחלוקת בין הצדדים על הסכומים ששילם התובע לנתבע, אם כי קיימת מחלוקת לגבי מהות הסכומים ולגבי השאלה אם הושבו כולם (למעט הסכום של 400,000 ₪) או חלקם על ידי הנתבע.

ההסכם לא דמה לזיכרון הדברים ועל פיו, רכשה התובעת את מלוא זכויותיו של הנתבע בנכס וזאת תמורת סכום של 1,000,000$ (דולר ארה"ב). אין מחלוקת בין הצדדים כי המדובר הוא בהסכם למראית עין, פיקטיבי, ובפי כל אחד מן הצדדים גרסה באשר לסיבה לחתימת ההסכם, כפי שנחתם. על כך אפרט במסגרת ההתייחסות לטענות הצדדים.

הואיל וזיכרון הדברים וההסכם לא יצאו אל הפועל, והליכי מילוי התחייבויות הצדדים לא התקדמו, נחתם, ביום 13.7.99, הסכם נוסף, וזאת בין התובעת, הנתבע ואדם בשם חמי משה (להלן: "ההסכם עם חמי"). על פי הסכם זה, הואיל והתעוררו קשיים המעכבים את ביצועו של ההסכם, והואיל וחמי מוכן היה להלוות לנתבע כסף לתשלום לכונס הנכסים שמינה בנק הפועלים למימוש הנכס, הוסכם כי על התובעת לשלם סכום של 275,000$ (דולר ארה"ב) על פי סעיף 6.3.2 להסכם וכי אם לא ייעשה כן, ההסכם יהיה מבוטל ואילו חמי ילווה לנתבע את הסכום הדרוש לתשלום לעורך דין דרזנר, כונס הנכסים, כאשר המימון לכך יינתן בהלוואה שייטול חמי מבנק המזרחי. עוד הוסכם, כי התובעת מסכימה לשעבוד הנכס לטובת בנק מזרחי וכי עליה לשלם את התשלום בסך 275,000$ ישירות לבנק מזרחי וכן כל סכום נוסף, עד לכיסוי ההלוואה שייטול חמי מבנק המזרחי. להוראות נוספות שבהסכם עם חמי, אתייחס בהמשך הדברים.

אין ספק, כי העסקה לא יצאה לפועל, כי פרט לסכומים שצוינו לעיל, לא שילם מי מן התובעים סכום נוסף לנתבע וכי בסופו של דבר, הנתבע מכר את הנכס לאחרים. כל אחד מן הצדדים טוען כי הצד שכנגד הוא שהכשיל את ביצוע העסקה והפר את ההסכמים שבין הצדדים. התובעים דורשים השבה ותשלום פיצוי מוסכם ואילו הנתבעים טוענים כי חלק מהכספים הושב וכן לקיזוז פיצוי מוסכם מתוך סכומי ההשבה להם טוענים התובעים. קיימת גם טענת התיישנות בפי הנתבע.

טענות התובעים
להלן, טענות התובעים, כפי שבאו לידי ביטוי בכתב התביעה ובסיכומיהם:
1.
הנתבע הצהיר הצהרת שקר ביחס למצבו המשפטי של הנכס, דבר המהווה הטעיה, שהרי הוא הצהיר רק על קיומה של משכנתא ולא גילה כי למימושה, מונה כונס נכסים, עו"ד דרזנר, וזאת עוד לפני חתימת זיכרון הדברים.
2.
לתובעים התברר בדיעבד, כי תוקפו של הסכם הפיתוח עם מנהל מקרקעי ישראל פג בשל הפרתו על ידי הנתבע.
3.
בנסיבות האמורות, לא ניתן היה למצוא בנק שיסכים לתת הלוואה מובטחת במשכנתא לצורך רכישת הנכס על ידי התובעים והרי הוסכם על הצדדים, כי תמורת הנכס תמומן במשכנתא שייטלו התובעים. זאת הסיבה לכך שההסכם לא נחתם במועד וגם לא במועד הנדחה.
4.
התובע שילם לנתבע, במעמד זיכרון הדברים, סכום של 200,000 ₪, וזאת במזומן. להבטחת החזר הסכום במקרה של אי מימוש העסקה, נמסר לתובע שיק לביטחון. השיק נמשך על ידי אדם בשם סולומון, אשר סייע, כביכול, בגיבוש העסקה בין הצדדים, הוא נעשה לפקודת הנתבע והוסב לתובע.
5.
בנוסף לסכום האמור, שילמו התובעים לנתבע סכומים נוספים בסך 163,000 ₪. על כל סכום וסכום קיים מסמך חתום בידי הנתבע המאשר את קבלתו (אכן כך הם פני הדברים מבחינה עובדתית ואין מחלוקת על כך – י.פ.א). הסכומים הוגדרו במסמכים שחתמו הצדדים כהלוואות, אך המדובר היה בכספים אשר ניתנו על חשבון העסקה ולרכישת הנכס. הכספים שימשו לצורך המשך הבנייה, כדי שיוכל הנתבע לעמוד בהסכם הפיתוח. גם אם המדובר היה בהלוואות אישיות, כטענת הנתבע, הרי על הנתבע להשיבן. מתוך הסכום של 163,000 ₪, השיב הנתבע 40,000 ₪ בלבד.
6.
בשל מצבו המשפטי של הנכס, לא ניתן היה לקבל מימון לרכישתו ולכן הנתבע הציע לפנות לעו"ד דורון מרום והצעתו של זה הייתה כי הצדדים יחתמו על חוזה פיקטיבי, למראית עין, על פיו תרכוש התובעת את מלוא הזכויות בנכס תמורת מיליון דולר. הדבר נעשה על מנת שיתקבל סכום גבוה יותר מהבנק שילווה את הכספים לתובעים ובאופן זה, יוכל הנתבע לכסות את מלוא החוב לכונס הנכסים ולקבל את התמורה בגין מכירת מחצית הזכויות בנכס לתובעת.
7.
עו"ד מרום (אשר בינתיים ברח מן הארץ והורחק לצמיתות מלשכת עורכי הדין) הסביר לתובעים, שאיש לא נפגע מן העסקה, שכן הבנק מקבל בטוחה על מלוא הנכס, התובעים מקבלים את ההלוואה והנתבע מקבל את ההשלמה לסכום התמורה המקורי, עליו הוסכם בזיכרון הדברים והכונס מקבל את מלוא החוב לבנק הפועלים.
8.
ההסכם אינו הסכם למראית עין "במובן הקלאסי", שכן מטרתו לא הייתה להונות אלא שהתובעים פעלו, כהדיוטות, בהתאם לעצתו של "עו"ד שרלטן" בהבינם כי הדבר אפשרי וכשר.
9.
הנתבע אינו יכול לטעון לקיזוז פיצוי מוסכם בסכום של 100,000$ על פי חוזה שלגביו הוא טוען כי הוא חוזה פיקטיבי.
10.
לאחר חתימת ההסכם, פנתה התובעת לבנק הבינלאומי וזה נתן אישור עקרוני למתן הלוואה לרכישת הנכס. הבנק גם שלח שמאי, כמקובל. ואולם, כחלק מן התרמית, סירב הנתבע לחתום על מסמכי המשכנתא של התובעת. על כן, הנתבע הוא שהפר את הסכם המכר בכך שלא חתם על מסמכי המשכנתא ומנע מן התובעים לשלם את יתרת התמורה.
11.
הנתבע הציע להכניס לעסקה צד שלישי, חמי, כדי שזה ידאג "לסלק את תיק הכינוס" ובכך לאפשר את השלמת העסקה המקורית. מכאן נולד ההסכם עם חמי. הנתבע הוא שיזם את ההסכם ומטרתו הייתה להציל את הנתבע. חמי קיבל את ההלוואה מבנק המזרחי לכיסוי החוב לבנק הפועלים, ולסיום הליכי הכינוס. ההלוואה שנתן בנק המזרחי לחמי הייתה בסכום אשר גבוה בכ- 450,000 ₪ מן החוב לכונס הנכסים וסכום זה ששולם על ידי בנק המזרחי נלקח על ידי הנתבע לשימושו האישי. בשלב הזה, משהוסרה המניעה של כונס הנכסים מטעם בנק הפועלים, פנו שוב התובעים לבנק למשכנתאות, הפעם לבנק לאומי, ואושרה ההלוואה באופן סופי. התובעים קיבלו את כתבי ההתחייבות וכל המסמכים לצורך קבלת ההלוואה, אך כפי שהיה בפעם הקודמת, הנתבעים סירבו לחתום על המסמכים ובכך הכשילו פעם נוספת את השלמת העסקה.
12.
יש לדחות את טענת הנתבע, כי על התובעים היה לשלם את הסכום של 275,000$ ללא כל התניה בדבר קבלת משכנתא, שכן ממועד חתימת זיכרון הדברים ועד לחתימת ההסכם המשולש, היה ברור לכל כי חלק נכבד מן התמורה ישולם בכספי משכנתא. זאת הייתה הסיבה לחתימת ההסכם המשולש – חוסר יכולתו של הנתבע ליצור בעצמו את התנאי שיאפשר לתובעים לקבל הלוואה. לחמי אין למעשה כל טענה כלפי התובעים.
13.
ההסכם בוטל בהתנהגות על ידי הצדדים, והראיה לכך היא, שהנתבע מכר את הזכויות בנכס, לאחר מספר שנים, לאחרים.

טענות הנתבע
להלן, טענות הנתבע, כפי שבאו לידי ביטוי בבקשת הרשות להתגונן ובסיכומיו:
1.
התובעים הם אלה אשר הפרו את ההסכמים עימם, הן את זיכרון הדברים, הן את ההסכם ואת את ההסכם עם חמי.
2.
ההסכם היה הסכם למראית עין והוא נועד להטעות את הבנק, אשר אמור היה לתת הלוואה לתובעים על מנת שיקבלו התובעים סכום יותר גבוה כהלוואה מן הבנק, ובכך להתגבר על הקושי של התובעים במימון בנקאי.
3.
ההסכם עם חמי נחתם גם הוא כדי לעזור לתובעים במימון הנכס, וזאת בעזרת צד שלישי. כספי ההלוואה מבנק המזרחי על פי הסכם זה נועדו לתשלום לכונס הנכסים עוה"ד דרזנר. גם הסכם זה הופר על ידי התובעים. בשל היות ההסכם, הסכם למראית עין, יש למחוק את התובענה על הסף.
4.
בכל מקרה יש לדחות את תביעתה של התובעת, שכן לא הייתה צד לזיכרון הדברים והיא לא שילמה דבר.
5.
העובדה שהנכס היה בכינוס נכסים, הייתה ידועה לתובעים לפני שנחתם זיכרון הדברים.
6.
יש לדחות את טענת התובעים, כי הם העלו תנאי לתשלום הסכום של 200,000 ₪ במעמד זיכרון הדברים בקבלת ערבות בנקאית. כמו כן, הסכום הזה, לא שולם במזומן על ידי התובעים אלא בשיק, מספר ימים לאחר זיכרון הדברים וכנגד השיק של דוד סלומון בהסבת הנתבעת על סך 200,000 ₪.
7.
התובע, הוא זה שפנה בבקשה לדחות את המועד לחתימת ההסכם, באשר הוא ביקש לדבוק בעסקה ואף המשיך לשלם סכומים שונים לבעלי מקצוע, לצורך המשך הבנייה. כל הכספים אשר שולמו על ידי התובע, ואשר הוגדרו על ידיו כהלוואות, הושבו לתובע.
8.
העסקה לא הושלמה בשל הקושי של התובעים בקבלת מימון בנקאי, והנתבע עשה כל מאמץ מצדו על מנת לקיים את עסקת המכר. ראייה לכך היא חתימת ההסכם עם חזי.
9.
עוה"ד של חזי, שלמה שוטון, שלח לתובעים מכתב על ביטול ההסכם עם חזי. הסכם זה היה הסכם קובע אחרון והוא התבטל. בלית ברירה, מכר הנתבע את הנכס לאחר.
10.
לנתבע קיימות זכויות קיזוז כדלקמן: 35,000 $ ע"פ זיכרון הדברים, 100,000$ ע"פ ההסכם, 1,000,000$ בשל חוב של התובעים לנתבע עבור ציוד, מכונות, צבעים ומוניטין.
11.
התביעה התיישנה, שכן זיכרון הדברים נחתם ביום 13/1/1999, והתביעה הוגשה ביום 7/3/2006.
12.
התובעים, תובעים את הסכום של 200,000 ₪ פעמיים, שכן הם פתחו בהליך הוצאה לפועל לביצוע השיק של דוד סלומון בהסבת הנתבע, שהיה על סך 200,000 ₪.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם, מצאתי שדין התביעה להתקבל באופן חלקי,
במובן זה, שיש להורות על השבת הסכומים אשר שולמו לנתבע על ידי התובע, למעט סכום של 40,000 ₪ שהושב. לא מצאתי שיש לפסוק לתובעים את הפיצוי המוסכם בסך 100,000$ על פי ההסכם. כן מצאתי שיש לדחות את טענות הקיזוז כולן, שנטענו על ידי הנתבע בסיכומיו.

אכן, כטענת התובעים, החזית העובדתית של המחלוקת אינה רחבה: הצדדים אינם מתכחשים להסכמים ולמסמכים שנחתמו ביניהם, אך גרסותיהם באשר לסיבות ולנסיבות הקשורות לחוזים שנכרתו, שונות בתכלית.
הצדדים הרבו לטעון באשר לאופן בו שולם הסכום הראשון בסך 200,000 ₪ כאשר אין מחלוקת, כי סכום זה
אכן שולם וכי הדבר נעשה סביב החתימה על זכרון הדברים. התובעים טוענים כי התשלום נעשה במזומן וכי קדמה לכך דרישה שלהם שכנגד סכום זה, תמסר להם ערבות בנקאית כאשר בסופו של דבר, הם הסתפקו בשיק של דוד סלומון, בהסבת הנתבע. הנתבעים טוענים, כי הסכום שולם בשיק, לאחר מועד חתימת מועד זיכרון הדברים, כנגד שיק של סלומון כאמור, וכי מעולם לא היתה דרישה לערבות בנקאית. בעניין זה הדין עם התובעים. הגם שההכרעה בנקודה זו אין בה צורך של ממש לצורך ההכרעה בתובענה, לדבר חשיבות לעניין קביעת מהימנותו של הנתבע בהתייחס לכל נסיבות החתימה על המסמכים השונים, ולכן מצאתי לנכון להתייחס גם למחלוקות זו. תאריך זיכרון הדברים הוא 13.1.99. בנספח ד' לכתב התביעה, מאותו התאריך, מאשר סלומון דוד את קבלת הסכום. הוא גם מאשר מתן שיק הביטחון על סך 200,000 ₪, באותו מעמד. פרט לאמירה של הנתבע, כי הסכום לא שולם במזומן אלא בשיק, מאוחר יותר, אין לנו דבר. הנתבע לא הציג העתק מן השיק שהופקד בחשבונו וגם לא מסמך בנקאי או מסמך אחר שעשוי היה להעיד על ביצוע התשלום באמצעות שיק. על כן, לא אוכל להאמין לגרסת הנתבע, לפיה הסכום של 200,000 ₪ לא שולם במזומן אלא בשיק, וזאת מספר ימים לאחר חתימת זיכרון הדברים.

עוד, מצאתי לנכון לקבל את גרסת התובעים, לפיה הם לא ידעו, והנתבע אף לא גילה להם, לפני חתימת זיכרון הדברים, כי מונה כונס נכסים (עו"ד דרזנר) למימוש המשכנתא שנרשמה לטובת בנק הפועלים על זכויותיו של הנתבע בנכס.

הנתבע הצהיר על כך בלשון ברורה בסעיף 8 לתצהיר העדות הראשית שלו. גרסתו זו לא נסתרה בחקירה נגדית. תמיכה לכך ניתן למצוא בלשון זיכרון הדברים עצמו, שהרי במסגרתו הצהיר הנתבע על קיומה של משכנתא לטובת בנק הפועלים. הנתבע גם פרט, במסגרת הצהרתו, את יתרת המשכנתא (350,000$). סביר ביותר יהיה לומר, כי אם היה מיידע הנתבע את התובע, לפני חתימת זיכרון הדברים או במעמד חתימתו, כי למימוש הנכס מונה כונס נכסים, הדבר היה בא לידי ביטוי במסגרת הוראות זיכרון הדברים (אם הוא היה נחתם), כפי שבאו לידי ביטוי קיומה של המשכנתא ויתרתה. לא נמסרה על ידי הנתבע כל סיבה הגיונית וסבירה לאי אזכורו של כינוס הנכסים בזיכרון הדברים. נתנאל אשל, בנו של התובע, נשאל על כך בחקירה נגדית והוא השיב, בעדות ברורה ומהימנה עלי: "זה לא אני ביקשתי. הסכמנו לדחות את החוזה כי הייתה בעיה עם הבנק היה צריך להשלים את הבנייה בשביל להשלים את העסקה וכי הסכם הפיתוח בוטל במינהל" (עמ' 8, ש': 10-11). מכאן, עולה כי הסיבה לדחיית החתימה על ההסכם הייתה הבעיה עם הבנק וגם העדרו של הסכם פיתוח בתוקף, שני עניינים אשר הינם באחריותו של הנתבע. תמיכה מסוימת לגרסת התובעים ניתן למצוא בהחלטתה של כב' השופטת אביגיל כהן, מיום 26.7.06, בת.א. 27296/05, החלטה שעניינה ההתנגדות לביצוע השיק שהגיש סולומון דוד. שם קבעה השופטת הנכבדה, כי: "ניתן להיווכח כי מר נתי אשל (בנו של התובע – י.פ.א) ידע כי הנכס נמצא אצל כונס נכסים לפחות יומיים לאחר החתימה על זיכרון הדברים הראשון" (עמ' 10, שו': 13-14 להחלטה).

מכאן תבוא הקביעה, כי הנתבע לא גילה לתובע, לפני חתימת זיכרון הדברים וגם לא במעמד החתימה, כי הנכס מצוי תחת כינוס נכסים על פי בקשת בנק הפועלים. בהצגת קיומה של המשכנתא בלבד ללא איזכור כונס הנכסים, הציג הנתבע מצג שווא בפני
התובע.

מכאן גם באתי למסקנה, כי הסיבה לאי חתימת ההסכם בתוך התקופה המקורית שנקבעה לכך, והצורך בחתימת מסמך האורכה (נספח ה' לכתב התביעה), מקורם היה בקיומו של כינוס הנכסים בשל חובותיו של הנתבע לבנק הפועלים ולא בשל חוסר האפשרות של התובעים לגייס משכנתא למימון הרכישה. גם בעניין זה לא למותר להפנות להחלטתה של כב' השופטת אביגיל כהן מיום 26.7.06, עמ' 10, שו': 1-3.

אכן, תמוה היה הדבר, כי למרות שנודע לתובע דבר כינוס הנכסים, ועוד בטרם נחתם הסכם מלא, הוא מצא לנכון להמשיך ולשלם כספים לנתבע. המדובר הוא בסכומים נוספים בסך כולל של של 163,000 ₪. התובע הסביר זאת ברצונו הרב לרכוש את הנכס ולהבנתו כי זאת הדרך היחידה להציל את הכספים שכבר שילם לנתבע (סעיף 16 לתצהיר העדות הראשית של התובע וסעיף 16 לתצהיר העדות הראשית של נתנאל אשל, בנו של התובע). התובע אף נשאל על כך בחקירה נגדית והשיב: "אחרי שנתתי את ה- 200,000 ₪ התברר שיש עליו כונס נכסים ומהבנקים. כבר לא היה לי אחורה ללכת. דיברתי עם סלומון ואמרתי לו שיש כונס והוא אמר אל תדאג יש לך שיק אם צריך לתבוע אותו תתבע אותו" (עמ' 22, שו': 23-25 לפרוט'); "אני אמרתי דבר אחד, אחרי ששכנעו אותי, שילמתי כסף והכסף כביכול בעירבון מוגבל יהיה בטוח כי סלומון פה אז אמרתי אוקי אלך על זה. המשכתי כי הבטיחו לי בעל פה והוא נתן לי גם את השיק אז אמרתי אוקי אלך על זה, אז המשכתי. לא סתם אמרתי אני הולך, הלכתי בגלל שרציתי את הנכס. הנכס לא היה גמור ואני בתור אחד שקצת מבין ידעתי שאגמור אותו באיזה שהיא צורה ויעלה לי יותר זול" (עמ' 23, שו': 9-15). התרשמותי מעדותו של התובע הייתה חיובית, הוא עשה עלי רושם של אדם אמין אשר נקלע, ללא אשמתו, לסיטואציה לא נוחה מבחינה עסקית וסבר כי יש ביכולתו "להציל את העסקה". התובע העיד בעדות כנה, קוהרנטית, והדברים עליהם הצהיר בתצהיר העדות הראשית מטעמו, לא נסתרו בחקירה נגדית. דברים דומים אוכל לומר על עדותו של הבן, נתנאל אשל, אשר, גם כאשר נשאל שאלות קשות לעניין נסיבות החתימה על ההסכם, שהיה הסכם למראית עין, הוא השיב בכנות, ללא ניסיון להסתיר עובדות או כוונות כאלה או אחרות.

על כן, עלי לקבוע כי כבר בשלב סמוך לאחר חתימת זיכרון הדברים, נוצר קושי במימוש העסקה, וזאת בשל כך שהנתבע הסתיר מן התובע את דבר קיומו של כונס נכסים למימוש הנכס. לכן, חתמו הצדדים על מסמך האורכה – נספח ה' לכתב התביעה.

הנתבע אינו מכחיש את הסכומים השונים אשר שולמו לו על ידי התובע בשלב שלאחר החתימה על זיכרון הדברים ולפני חתימת ההסכם. נכון כי בנספחים ו.1 עד ו.3, הוצגו הסכומים כהלוואות. יחד עם זאת, אני מקבל את הסברם של התובע ובנו בעניין זה, אשר דבריהם גם כאן נשמעו אמינים בעיני ובמיוחד הדברים אמורים כאשר אין בפי הנתבע כל הסבר סביר אחר לקבלת הכספים הנידונים. הסברו של הנתבע כי המדובר הוא בכספים ששילם התובע לצורך המשך הבניה ולא על חשבון הנכס אינו סביר, בלשון המעטה, שאם כך היה הדבר, כיצד זה מתיישב עם טענתו של הנתבע כי כבר השיב לתובע את כל הכספים? יש לציין, כי התובע הסכים כי הסכום של 60,000 ₪ ניתן כהלוואה אישית, כביכול ללא קשר למימון הנכס אך בכל מקרה, אין מחלוקת על כך בין הצדדים שהושב סכום של 40,000 ₪ בלבד מתוך הלוואה בסך 60,000 ₪. וכך השיב בנו של הנתבע, משנשאל לעניין זה: "נכון, אבא שלי אמר דבר כזה, אין לנו בינתיים הסכם ולכן הוא נתן לו את זה כהלוואה, אבל זה ברור שזה היה לטובת הנכס. יש לו אסמכתא שהוא הלווה לו ושהוא חייב להחזיר לו... הוא לא החזיר את הכסף. חלק מהכסף, חלק מאוד קטן. הייתה הסכמה, הוא רצה להשתמש בחלק מן הכספים לעסק של הצמיגים. זה אבא שלי, לא אני, אני לא הייתי נותן שקל, נתן לו קצת כסף, עזר לו קצת פה, אבל אבא שלי אמר שזה חלק מהעסקה. אם הוא החזיר לו חלק אני אישית לא יודע מזה. קראתי שהיו שיקים וזה אבל הייתה בין קובי לבין אבי הסכמה" (עמ' 7, שו': 10-21 לפרוט'). גם התובע עצמו מסר הסבר דומה בחקירה נגדית: "את כל המסמכים האלה זה לא שינה לי איך אני נותן, אם בכתב, שאני רושם את זה כהלוואה וכל הדבר הזה זה על חשבון הנכס. יש נכס שהוא קיים ואפשר לממש אותו. כל הדברים האלה שהוא יציע לי אם כתוב שזה הלוואה או משהו אחר זה על אותו נושא...לא. ה- 60,000 ₪ (נספח ו.2) הוא בא אומר לי שאולי תלווה לי את זה כהלוואה לא לגבי הנכס. הוא אמר לי אני חייב פה ופה, אמרתי אם אני נותן לו את זה כהלוואה אפילו אם הוא לא יחזיר אז אני אקזז לו את זה מהנכס, זה ההיגיון שלי. נתתי 3 שיקים שלי. הוא פרע מתוכם שניים, השיק האחרון 'אין לי, אתן לך'. רדפתי אחריו. 40,000 ₪ הוא החזיר לי. אמרתי בעצמי אם אפילו הוא לא יחזיר זה יתקזז מהנכס" (עמ' 23, ש': 19, עד עמ' 24, ש': 6).

אם כן, ניתן לומר שהתובע שילם לנתבע את כל הסכומים להם טען, אותם פרטתי לעיל, וכי מתוכם, סכום של 60,000 ₪ ניתן כהלוואה שלאוו דווקא הייתה קשורה לנכס, אם כי, התובע סבר כי במקרה של כשל בפירעון, יוכל לקזז זאת מתמורת הנכס. מתוך הסכום הזה השיב הנתבע סכום של 40,000 ₪.

הנתבע טוען, כי גם שאר הסכומים הושבו על ידו, אך לכך אין כל הוכחה, פרט לדבריו של הנתבע, אשר אמינותו בעיני, לא הייתה מן הגבוהות. הנתבע לא הציג כל ראיה להשבת הסכומים האמורים. אין צורך לומר כי המדובר הוא בטענה של הודאה והדחה: הנתבע מודה שקיבל את הסכומים, אך טוען כי השיבם. נטל ההוכחה והשכנוע על השבת הסכומים או פירעון ההלוואות אם תרצה, מוטל על שכמו של הנתבע והוא לא עמד בנטל זה כלל וכלל.

ועתה לשלב של החתימה על ההסכם. למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסכם לא שיקף את העסקה כהוויתה. נתנאל אשל, בנו של הנתבע, הסביר במסגרת חקירתו הנגדית, את הנסיבות והסיבות לחתימת ההסכם, כפי שהוא נחתם. על פי דבריו, לאור הקושי המשפטי בגיוס כספים לרכישת הנכס במצב הנתון, בהינתן כונס נכסים מטעם בנק הפועלים, הציע עו"ד דורון מרום, אשר הובא לעסקה על ידי הנתבע, שייחתם הסכם בו תרשם תמורה גבוהה יותר, כך שיגויס סכום גבוה יותר שיפתור את הבעיה עם בנק הפועלים והכונס מטעמו. ההסכם נחתם בסכום הגבוה והפקטיבי, על מנת לקבל הלוואה בסכום גדול יותר ולשחרר את הנכס מהכונס. לא הייתה כוונה אמיתית לרכוש את מלוא הזכויות בנכס ובסכום של 1,000,000 דולר, וכלשונו של נתנאל אשל: "לאור הקושי לגייס כסף לעסק במתכונת שלו, הציע עורךהדין של בראל, אבל הוא ייצג את שנינו, עו"ד דורון מרום, הוא הושעה מהלשכה, הוא היה נוכל לא קטן, הוא הציע שנעשה הסכם על יותר כסף כי הבעיה של הבנק זה מרווח הבטחונות הזה ובעצם אין פה שום סכנה לאף אחד, בסופו של דבר יש הסכמות בינינו מה אנחנו עושים, יש זכ"ד ומבחינתו ההסכם היה 350,000 $ ואם נצליח לגייס את הכל יהיה טוב לכולם. לבנק תהיה הערת אזהרה על כל הנכס... זה לא נכון. עורך הדין שעשה את זה עו"ד של בראל ושלנו באותו עניין אם היה לנו עו"ד שלנו לא היינו בכלל בעסקה הזו ואבי לא היה מוציא כסף עשינו אין ספור טעויות מזה ואנו בוכים מזה, ואבי חלה מזה. שיתן את הכסף חזרה. למה אנו 10 שנים על זה?...התשובה היא לא. אני רוצה לפרט: אנחנו לא עורכי דין. כשיושב עו"ד שמייצג אותך ואומר ניתן כסף לקובי כי הכונס רצה לממש את הנכס, אתה הולך להפסיד – 363,000 ₪, אתה תקבל הערת אזהרה, אז אתה אומר אוקי יש לי בטוחה אנסה להשיג כסף מהבנק במתכונת כזו, אבל לפחות את הכסף הוא מקבל בחזרה. תהיה אסמכתא שרשומה במינהל ואנו רשומים כבעלי זכות בנכס. חשבנו שזה הרע במיעוטו" (עמ' 11 שו' 17 עד עמ' 12 שו' 10 לפורט'). גם התובע עצמו העיד על כך באומרו:
"רצינו לקנות את הנכס בהסכמתו של מר קובי, הנתבע, שתהיה אפשרות לממן את הנכס ואת הבנייה הלאה, כי הבנייה היתה איך שהיא, רק שלד ואם הייתי קונה והוא גם הסכים לזה, הוא הציע את זה, אדון קובי, הוא הציע שנעשה את הדבר הזה, אמרתי לו זה רעיון טוב. הוא אומר אם ישאר כסף ישאר לי, אמרתי לו אח"כ נעשה את החשבון...אם זה היה יוצא אל הפועל היינו מקבלים את כל הכסף... אם היינו מקבלים הלוואה אז היינו קונים את כל הנכס קודם כל אם הנכס היה נקנה, היינו עושים הסכם מחדש, אני וקובי. לשאלת בימ"ש, על חצי, תשובתי, כן, זה מה שמגיע לו... 350,000$ ולא המיליון. אם היה מיליון הוא היה צריך לשלם הוא את זה אבל לא הגענו לזה. הוא עצר את זה. הוא הלך ומצא מישהו אחר ועשה מה שעשה ולקח מאחורי הגב שלנו ומכר את הנכס. חד וחלק..." (עמ' 26 שו': 1-16 לפרוט').

נוכח עדותם הברורה והכנה, גם מקום שלא היה נוח להם הדבר, של התובע ובנו, ולאור קביעתי דלעיל לפיה הנתבע הסתיר מהם את קיומו של כונס הנכסים ולפיה הסיבה לאי חתימת ההסכם במועד המקורי הוא הקושי לממש את ההסכם נוכח קיומו של כינוס הנכסים, ברי כי יש מקום לקבל את גרסת התובעים בדבר הסיבות לחתימה על ההסכם, בתנאים שאינם כהוויתם, הסכם פקטיבי ולמראית עין. לגרסת הנתבע, לפיה ההסכם נחתם כפי שנחתם על פי בקשת התובעים ובשל הקושי שלהם לקבל מימון בסכום שיועד לרכישת הנכס, אין כל תמיכה וכל מה שמונח לפניי הוא דברו של הנתבע. לעומת זאת, גרסתם התובעים נתמכת בעובדה שהנתבע הסתיר את קיומו של הכינוס וגם, כפי שנראה בהמשך הדברים, באישורי הבנקים השונים, אשר היו מוכנים לתת הלוואה לתובעים, על פי מסמכים אשר הוגשו כראייה. גם העובדה שגרסתו של הנתבע בדבר הנסיבות של החתימה על ההסכם עם חמי סותרת בעליל את אשר כתוב בהסכם עצמו, גם בכך יש כדי להשליך על סבירות עדותו של התובע בעניין הנסיבות של חתימת ההסכם. תמיכה נוספת בגרסתם של התובעים אוכל למצוא בכך שדבריו של הנתבע בדבר הכרותו את עוה"ד מרום, אשר ניסח עבור הצדדים את ההסכם, אשר התברר כפיקטיבי, נמצאו כבלתי נכונים. הנתבע נשאל האם הכיר את עוה"ד מרום לפני העסקה והוא השיב: "קודם כל לא הכרתי ומן הראוי שהייתי עושה חוזה כזה שנחשב לחוזה כבד, אצל עורך דין שאני עובד איתו שלושים שנה והוא מכיר את כל מה שיש לי" (עמ' 52 שו' 6-7 לפרוטו). הנתבע נשאל האם אשל הביא את עוה"ד מרום והוא השיב: "או אשל או סלומון, לא יודע מי, אני לא" (עמ' 52, ש': 9). משהוצגה לנתבע בקשה לצו מניעה שהוגשה על ידי בשנת 1998 כנגד בנק הפועלים, כאשר הוא מיוצג על ידי אותו עוה"ד מרום הוא השיב : "זה דוד סלומון טיפל בזה" (עמ' 52, ש': 13). כאשר נשאל מי ייצג אותו בתיק וכי עו"ד מרום ייצג אותו, הוא השיב: "וואלה, לא יודע... דוד סלומון טיפל בזה. היה עוד משהו שהוא טיפל אבל מעבר לזה לא" (עמ' 52 שו' 15-17). תשובות אלה אינן סבירות בעיני, שכן סביר שאדם יודע מיהו עורך הדין שמייצג אותו בבית המשפט. ואם לא די בכך, הרי הנתבע לא נתן תשובה הגיונית, משאומת עם דברים מפורשים שאמר בפני
כב' השופטת אביגיל כהן בדיון ביום 29/3/06 בעניין עו"ד מרום: "ש. אחרי כמה חודשים עשיתם חוזה אצל עו"ד אחר, מי העורך דין? ת. הוא ברח מהארץ וזה דורון מרום. הוא היה עורך דין שלי, אני הבאתי אותו" (עמ' 74 שו' 15-16 לפרוט' בתיק אזרחי 27296/05 ת/9). בנסיבות אלה, אינני מאמין לנתבע כי הוא אינו יודע מי הביא את עוה"ד מרום לעסקה. ברי כי הנתבע הוא אשר הביא את הצדדים לעו"ד מרום, אשר הגה ממוחו הקודח את רעיון העסקה הפקטיבית וזאת על מנת לנסות לפתור את הבעיה שנוצרה, עת התגלה לתובעים, כי לנכס מונה כונס נכסים אשר אינו מאפשר את המשך ביצוע העסקה, אלא אם כן ישולם מלוא החוב לכונס, חוב אשר התמורה שנקבעה בזכרון הדברים, לא יכול היה לפרוע.

אסכם עד כאן ואומר, ששוכנעתי, בוודאי במאזן ההסתברויות, כי ההסכם לא נחתם במועד בשל הקושי שנוצר נוכח קיומו של כונס נכסים וכי ההסכם נחתם כפי שהוא נחתם, על מנת שיוצג בפני
הבנק אשר אמור היה לתת הלוואה לתובעים מצג שווא, שיביא למתן הלוואה בסכום גבוה מן הסכום הנדרש, דבר אשר יאפשר לנתבע לפרוע את מלוא חובו לכונס הנכסים ובכך לשחרר את הנכס למכירה לתובעים.

אני דוחה את טענת הנתבע לפיה, רכישת הנכס לא התקדמה גם לא לאחר חתימת ההסכם, בשל קושי של התובעת לקבל מימון לצורך הרכישה, ואני מקבל את טענת התובעים, לפיה היה ביכולתם לקבל את ההלוואה מן הבנק אלא שהנתבע נמנע מלחתום על המסמכים אשר נדרשו לתובעת כדי לקבל את ההלוואה. על כך, מסרו התובעים הצהרות ברורות בתצהיריהם, הצהרות שרק נתחזקו בחקירה נגדית. אך לא רק על דברי התובעים אסמוך, אלא שלחיזוק גרסתם, צירפו התובעים כראייה מכתב מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ מיום 1/9/1999 (נספח ד'1 לתצהיר עדותם הראשית). מכתב זה, הינו אישור עקרוני ליתן הלוואה בסכום של 1,650,000 ₪ כנגד שעבוד הנכס. יש במסמך זה כדי להפריך מיניה וביה את טענתו העובדתית של הנתבע, לפיה ההסכם נחתם בשל חוסר אפשרות של התובעים לקבל הלוואה מן הבנק.

לא רק זאת, אלא שלשונו המפורשת של ההסכם עם חמי מצביעה על כך, שהקושי שקיים היה באותו שלב, היה בשל קיומו של כינוס הנכסים. בהסכם המשולש נרשם: "והואיל והתעוררו קשיים אשר מעכבים את ביצועו של ההסכם המקורי. והואיל ועל הנכס רשום שעבוד לטובת בנק הפועלים אשר הגיש בקשה למימושו ובמסגרתו מונה עו"ד דרזנר ככונס נכסים על הנכס. והואיל ועו"ד דרזנר התריע שאם לא יקבל בתוך פרק זמן קצר את הכסף המגיע לבנק הפועלים הוא יוצא את הנכס למכירה בהליכי הכינוס. והואיל ומשה (חמי - י.פ.א)
מוכן להלוות ליעקב (הנתבע – י.פ.א), את הכסף הדרוש לצורך התשלום לעו"ד דרזנר ...". מדברים אלה ניתן באופן ברור ללמוד על כך שההסכם עם חמי נועד לפתור את הבעיה של הנתבע עם בנק הפועלים והכונס ולא בעיה של התובעים או מי מהם לגייס כסף לצורך רכישת הנכס.

בעניין זה נמסרה עדות ברורה ומהימנה בעיניי של התובע. הוא נשאל מדוע לא קיבל משכנתא והוא השיב: "יש אישורים מהבנק שנתנו לנו אפשרות לקבל משכנתא, באו לבראל ואמרנו והוא לא הסכים ולא חתם ואף משך את זה...ואני אומר לך שבאנו לבראל ואמרנו שיש את כל המסמכים, בוא ניגש לעו"ד מרום והוא דחה אותנו בהנחיית בראל ואמר בוא נחכה ובסוף זה נתקע עם הניירות האלה והבנקים שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לקבל או לא ואמרנו שבינתיים אנחנו בדיונים" (עמ' 34, שו': 2-9).

לאור האמור, אני מקבל את טענת התובעים, לפיה הליכי רכישת הנכס לא התממשו, גם לא לאחר חתימת ההסכם (הפיקטיבי) בשל סירובו של הנתבע, מסיבות השמורות עמו, לחתום על המסמכים אשר היו דרושים לתובעים לצורך קבלת ההלוואה. לנתבע היה ברור, לאורך כל הדרך, והדברים נרשמו במפורש בזיכרון הדברים, כי בכוונת התובעים היה לממן חלק מרכישת הנכס באמצעות משכנתא. ידוע לכל, כי ללא שיתוף פעולה של המוכר בחתימה על מסמכים לבנק אשר לזכותו אמורה להירשם המשכנתא, לא ניתן לקבל את ההלוואה. משסירב הנתבע לחתום על מסמכי ההלוואה, בכך הכשיל במו ידיו את ביצוע ההסכם והמשך תשלום התמורה על ידי התובע. הדבר מהווה הפרה של התחייבותו של הנתבע למכור את הנכס לתובעים או למי מהם.

כפי שראינו לעיל, גם ההסכם עם חמי נועד לסייע בידי הנתבע ולמצוא עבורו פתרון לתשלום לכונס באופן שהנכס ישוחרר ויתאפשר לתובעים לקבל משכנתא למימון הנכס, שהרי ללא שחרור הנכס מכינוס הנכסים, לא יימצא בנק אשר יסכים ליתן הלוואה לתובעים לצורך הרכישה. ראינו שהדבר נרשם במפורש בהסכם עם חמי ויש לדחות כל גרסה סותרת שמסר הנתבע, אשר אינה עונה בקנה אחד עם הכתוב שחור על גבי לבן. לעניין זה, לא למותר לציין, כי כבר ראינו שקיים קושי ליתן אמון בגרסאות שמסר הנתבע בנושאים שונים. התובע, בשפתו הפשוטה והכנה, הסביר את עניין ההסכם עם חמי: "עם חמי משה אני לא הייתי בכל הויכוחים שהבן שלי היה, בכל הדיונים, עשו מה שעשו, הבן שלי אמר לי בוא נלך על זה. למה הם עשו את זה כב' השופט? הם לא עשו את זה בגלל שלא נתתי כסף, אני כך חושב, אחרי שנכוויתי מבראל שהבן אדם הזה לקח את הכסף, בראל, הביא מישהו מצד שלישי שיקנה את הנכס במיליון שקל והוא יקח את הכסף בעצמו ואז הוא פטור מכל העניין של המשכון. ככה אני הבאתי, אבל העיקרון זה המצב בעצם. אנחנו הבאנו את הניירות ואחרי שהוא ראה שהבאנו את הניירות אז הוא הביא מישהו אחר, אחרי שהיה לו את הכסף בכיס. למה הוא עשה את זה? בגלל שבראל היה חייב לאותו חמי כסף ואז הוא אמר בוא נעשה את העסקה, ניקח כסף ע"ח הנכס ויהיה לך את הכסף שלך פלוס הסכף שלך שמגיע לך ואז הוא הסכים למשכן את הנכס ולהביא כסף מצידו, לא מצידי, כוונתי לחמי" (עמ' 34, ש': 25, עד עמ' 35, ש': 8). גם בנו של התובע, נתנאל, העיד על כך (עמ' 15, ש': 26, עמ' 16, ש': 2, עמ' 16, שו': 4-5, עמ' 16, שו': 11-12).



גם מעדותו של חמי ניתן להסיק באופן ברור, שהבעיה לא רבצה לפתחם של התובעים אלא של הנתבע דווקא. חמי נשאל בחקירה נגדית, בשביל מה הביאו אותו לעסקה הזאת ומה כספו היה אמור לעשות והוא השיב: "לפרוע לו חוב אצל כונס הנכסים" (עמ' 46, שו': 3-5). כן נשאל חמי, כיצד הייתה אמורה להיפרע ההלוואה שהוא לקח מבנק המזרחי והוא השיב: "ההלוואה נלקחה לטובת הנכס והנכס היה אמור להיפרע כתוצאה מהחזר של בראל אלי לטובת הבנק או לחילופין ממכירת הנכס" (עמ' 46, שו': 23-26).

לאור האמור, יש לקבוע שגם ההסכם עם חמי נועד לחלץ את הנתבע מן המצב שהוא נקלע אליו. המתכונת בהסכם הייתה כי חמי ילווה לנתבע את הסכום הדרוש לו לעו"ד דרזנר, כאשר המימון ייעשה ע"י הלוואה שיטול חמי מבנק המזרחי. זכויותיו של הנתבע ישועבדו לטובת בנק המזרחי, התובעת מסכימה לשיעבוד הנכס לטובת בנק המזרחי ועליה לשלם את התשלום בסך 275,000$ שמהווה את יתרת התמורה עבור הנכס ישירות לבנק המזרחי. נכון הדבר, כי בהסכם עם חמי לא נרשם כי התובעת תממן את התשלום מכספי ההלוואה, אך הדבר היה ברור לכל, כך נרשם מלכתחילה בזיכרון הדברים וכאמור, עד לאותו שלב ולמעשה גם לאחר מכן, נמנע מן התובעים לקבל את המימון בשל אי הסרת כינוס הנכסים על ידי הנתבע. כל הפתרונות שחיפש הנתבע, גם החוקיים וגם החוקיים פחות, נועדו לפרוע את החוב לכונס, פתרונות אשר
את כולם הכשיל הנתבע במו ידיו.

אכן, גם לאחר שנחתם ההסכם עם חמי, לא עלה בידי התובעים לקבל את המימון לרכישת הנכס. גם הפעם לא שיתף הנתבע פעולה עמם ולא חתם על המסמכים. גרסת התובעים בעניין זה היא הגרסה הנכונה, הם הצהירו על כך בתצהיר העדות הראשית, אישרו זאת בחקירה נגדית, וכתב ההתחייבות שהכין הבנק (ת/1) בהחלט תומך בגרסה זו של התובעים. אפנה לעניין זה גם לעדותו המהימנה בעיני של בנו של התובע (עמ' 16, שו': 11-24). בכך הכשיל שוב הנתבע כל אפשרות להמשך ביצועה של רכישת הנכס על ידי התובעים.

התוצאה היא, שהנתבע הפר את התחייבותו למכור את הנכס לתובעים, בכך שהכשיל את האפשרות של התובעים לממש את זכותם לממן את רכישת הנכס, באופן חלקי, באמצעות הלוואת משכנתא.

התובעים לא שלחו לנתבע הודעת ביטול, אך נדמה שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שההסכם לרכישת הנכס (והמסמך היחיד שרלוונטי בעניין זה הוא זיכרון הדברים, שהרי ההסכם היה פיקטיבי), בוטל. ניתן גם לראות בבקשת התובע לביצוע השיק משום אקט של ביטול. לא רק זאת, אלא שהנתבע לא דרש מן התובעים את מימוש הרכישה אלא מצא לנכון למכור את הנכס לאדם אחר. בנסיבות אלה, יש לקבוע שהחוזה בין הצדדים לרכישת הנכס, מבוטל. הדבר הינו תוצאה של הפרת זיכרון הדברים, כמו גם ההסכם עם חזי, על ידי הנתבע.

משבוטל החוזה, זכאי התובע להשבה של הסכומים אשר שילם. אמרתי התובע ולא התובעים, שכן תשלום הסכומים כאמור לעיל, נעשה על ידי התובע ואין בפני
י כל ראיה לתשלום כלשהו על ידי התובעת. גם הסך של 400,000 ₪ ששולם לאחר חתימת ההסכם, בוצע על ידי התובע, על כך אני למד מנספח ח' לכתב התביעה. הסכומים להם זכאי התובע להשבה הם כל הסכומים ששולמו על ידו, למעט סכום של 40,000 ₪ והחישובים ייערכו בהמשך.

מובן, כי אין מקום לזכות את התובע בפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם, שהינו הסכם למראית עין, אשר אין להעניק מכוחו כל זכות למי מן הצדדים, באשר ההסכם נועד, מלכתחילה, להציג מצג שווא בפני
הבנק למשכנתאות. התובע לא תבע את הפיצוי המוסכם על פי זכרון הדברים.

אני דוחה את טענות הקיזוז של הנתבע. הנתבע הוא שהפר את ההתחייבות למכור את הנכס לתובעים ולכן הוא אינו זכאי לפיצוי מוסכם, לא על פי זיכרון הדברים וגם לא על פי ההסכם. בנוסף, הנתבע לא הוכיח שמי מן התובעים חייב לו סכום של מיליון דולר, כנטען. הנתבע לא דיבר אמת בעניין זה. הנתבע מפנה לנספח י' לבקשת הרשות להתגונן. זהו מסמך המכונה "ייפוי כח", שבו חברה בשם אוטודוקס צבעים בע"מ, כותבת לנתבע, שהיא חייבת לו מיליון דולר עבור ציוד, מכונות, צבעים, סחורה ומוניטין. כן נרשם שם, שהחברה מאשרת לנתבע לגבות חובות משני לקוחות ששמותיהם צוינו במסמך. ראשית, חברת אוטודוקס צבעים בע"מ אינה תובעת בתיק זה ולכן לא ניתן לטעון טענת קיזוז כנגד התובעים שבפני
י. שנית, בנו של התובע נתן הסבר לקיומו של אותו המסמך, והוא כי לחברת אוטודוקס היו חייבים כספים והנתבע אמר שהוא יודע לגבות כספים ויוכל לעזור בכך. הנתבע הציע שיימסר לו מסמך כאילו חברת אוטודוקס חייבת כספים לנתבע וכך הנתבע יוכל לגבות כספים מלקוחות של אוטודוקס (עמ' 18, שו': 7-26). אכן, הכותרת של המסמך שהיא "ייפוי כח" מצביעה על כוונת הדברים. שלישית, הנתבע לא הציג כל ראייה ממשית לאספקת חומרים או ציוד לתובעים או למי מטעמם, לא תעודות משלוח, לא חשבוניות – כלום.

על כן, דינה של טענת הקיזוז, כולה, להידחות.

כמו כן, אני דוחה את טענת ההתיישנות. עילת התביעה נולדה, למעשה, לאחר חתימת ההסכם עם חזי, הסכם שנחתם ביום 13.7.99. התובענה המקורית הוגשה במרץ 2006, בטרם חלפו 7 שנים מחתימת ההסכם, ובוודאי ממועד הפרתו על ידי הנתבע, הפרה שמהווה הפרה של זיכרון הדברים.

עוד אני דוחה את הטענה בדבר תובענה כפולה, שכן התובענה נגד סולומון הייתה תביעה שטרית, אשר עילתה נפרדת מעילת העסקה.

גם הטענה כי יש למחוק על הסף את התביעה בשל היותו של ההסכם חוזה למראית עין. אילו היתה התובענה מבוססת רק על ההסכם, יתכן והיה מקום לדון בטענה זו, שהיא טענה של אי חוקיות. ואולם, התובענה מבוססת גם על זכרון הדברים, ולא אושרה ב

פסק דין
זה כל זכות של התובעת על פי ההסכם.

התובע שילם לנתבע את הסכומים הבאים:
-
ביום 13.1.99 - 200,000 ₪. סכום זה, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עמד ביום הגשת התביעה על סך של 267,930 ₪.

-
ביום 2.3.99 – 75,000 ₪ - סכום זה, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עמד ביום הגשת התביעה על סך של 99,947 ₪.
-
ביום 18.3.99 – 20,000 ₪ (לאחר ניכוי הסכום ששולם בפועל). סכום זה, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עמד ביום הגשת התביעה על סך של 26,607 ₪.
-
ביום 18.3.99 – 28,000 ₪. סכום זה, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עמד ביום הגשת התביעה על סך של 37,249 ₪.
-
ביום 14.4.99 – 400,000 ₪.
סכום זה, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עמד ביום הגשת התביעה על סך של 530,612 ₪.

אין מקום לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש, כנטען. התובע בחר, משיקוליו שלו, להמשיך ולהשקיע כספים בעסקה, למרות הקושי הגדול שנוצר נוכח קיומו של כינוס נכסים על הנכס, בידעו כי הדברים הם מסובכים ובכך נטל סיכון. אם נגרמו לו טרדה או עגמת נפש בשל הסתבכות זו, אין לו להלין אלא על עצמו.

סוף דבר
תביעתה של התובעת נדחית.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 962,345 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (7.3.06) ועד התשלום בפועל.

כן ישלם הנתבע לתובע את אגרות המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 200,000 ₪ (כולל מע"מ).

זכות ערעור – כחוק.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"ה, 04 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 781/09 גלובל נשיונל נט בע"מ, שאול אשר נ' יעקב בראל (פורסם ב-ֽ 04/01/2015)