פסקי דין על תמר פיינברג | פסקי דין על אפרים מזרחי | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים | פסקי דין על ירדנה מזרחי |

6415/09 פשר     06/01/2015




פשר 6415/09 תמר פיינברג נ' אפרים מזרחי, כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים, ירדנה מזרחי








בית המשפט המחוזי בירושלים



פש"ר 6415-09 מזרחי נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים
ואח'




תיק חיצוני:





מספר בקשה:
6

בפני

כב' השופט
כרמי מוסק


המבקש
ת

תמר פיינברג
(הנאמנת)


נגד


המשיבים

1. אפרים מזרחי

(החייב)
2. כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים
3. ירדנה מזרחי



(להלן:המשיבה)



החלטה


לפני בקשתה של עו"ד תמר פיינברג
(להלן: "הנאמנת") להורות על ביטול
"הענקה " שביצע החייב לטובת גרושתו, הגב' ירדנה מזרחי
(להלן: "המשיבה"), בזכויותיו בנכס המצוי ברחוב אשל, מעלה אדומים (להלן: "הנכס"), וזאת לפי הוראות סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב],
התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה").

עיקרי העובדות וטענות הצדדים
1.
ביום 30.12.09 ניתן צו כינוס לנכסי החייב וביום 11.4.11 הוכרז החייב כפושט רגל והמבקשת מונתה כנאמנת על נכסי החייב.

2.
הרקע להסתבכות הכלכלית של החייב נובעת מהיותו הבעלים של חברת א.ג.י. בניה ופיתוח בע"מ (להלן: "החברה"). החייב היה הבעלים במשותף עם גיסו, אילן גורדו, אשר גם הוא מצוי בהליכי פשיטת הרגל. החברה עצמה נכנסה להליכי פירוק ומונה לה מפרק קבוע.

3.
ביום 27.9.06 ניתן

פסק דין
כנגד החייב, לטובת בנק הבינלאומי, על פיו חויב החייב לשלם לבנק סך של כ- 3,200,000 ₪.

4.
ביום 28.2.07, חתמו החייב והמשיבה על הסכם גירושין המסדיר את יחסי הצדדים. על פי הסכם הגירושין, הנכס המצוי ברח' אשל 9, מעלה אדומים, יישאר בבעלות משותפת של הצדדים בחלקים שווים, אולם לחייב תהא הזכות לגור במשך שנתיים נוספות בנכס, ואילו למשיבה תהא זכות להתגורר בנכס כל ימי חייה. ביום 26.3.07
קיבל ההסדר תוקף של

פסק דין
בבית משפט לענייני משפחה. ברם, החייב והמשיבה לא התגרשו עד למועד הגשת הסיכומים.


5.
לטענת הנאמנת, יש להורות על פירוק השיתוף בנכס, ולאפשר לנאמנת לפעול להגדלת סכום הנשיה של הנושים בתיק זה על ידי מימוש הנכס. הנאמנת טוענת כי
מאחר ומעשה פשיטת הרגל החל לכל המאוחר ביום הגשת הבקשה למתן צו הכינוס (30.12.09), ולאור הודאת המשיבה כי החייב היה חדל פירעון בעת עריכת הסכם הגירושין, ההענקה תהא בטלה כלפי הנאמנת.

6.
כמו כן, זכויות החייב והמשיבה בבית הינן זכויות חכירה שרשומות במנהל מקרקעי ישראל ובחברה המשכנת בלבד. הזכויות אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין, והנכס אינו מוסדר בלשכת רישום המקרקעין.

7.
בנוסף, טוענת הנאמנת כי בבית מתגוררת המשיבה ויחידת דיור נוספת בבית מושכרת על ידה ומשמשת מקור פרנסה.


8.
זאת ועוד. לטענת המבקשת, החייב מתגורר אצל אחותו במעלה אדומים ורק לאחר הגשת בקשה זו למתן הוראות, טען כאילו הוא מתגורר בבית.

9.
המשיבה טוענת, מנגד, כי אין בסיס לטענת הנאמנת לעניין איבוד זכויותיה של המשיבה בבית עקב אופן רישום הזכויות או העדרו.

10.
בנוסף, טוענת המשיבה, כי המשכנתא על הבית נלקחה עבור חברת א.ג.י וכספי ההלוואה הועברו לחברה לכיסוי חובותיה. כיום, המשיבה משלמת את תשלומיה לבדה. לאור תשלום המשכנתא ע"י המשיבה בלבד ולאור ויתור על כתובתה ומזונותיה- מתקיים הסייג שבסעיף 96(ג)(2) לפקודת פשיטת הרגל.

11.
הכונס הרשמי מצטרף לעמדת הנאמנת, כי כפי הנראה הסכם הגירושין הינו הסכם למראית עין הצופן בחובו הוראות אשר יש לראותן כהענקה פסולה עפ"י סעיף 96(ב') לפקודה ועל כן יש לבטל את הענקת הדירה.


12.
הכונס הרשמי מוסיף וטוען, כי הנכס אינו רשום בלשכת רישום המקרקעין, אלא בחברה משכנת ובמנהל איו"ש ועל כן לא ניתן להעניק למשיבה את ההגנה המעוגנת בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר ועל הנכס להימכר פנוי. בנוסף, הכונס הרשמי סבור כי בין אם תחליט המשיבה לרכוש את חלקו של החייב בנכס ובין אם יוחלט למכרו, הרי שעל הנכס להימכר בהתאם לחוות הדעת השמאית כנכס פנוי ולא תפוס.

דיון והכרעה
13.
סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה") קובע בזו הלשון:

"העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו
עשר שנים מיום ההענקה, הענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה"
.

14.
בפסיקה נקבע לא אחת, כי מטרתו של סעיף 96 לפקודה, הינה לבטל בתנאים מסוימים, הענקות נכסים שנעשו ע"י חייב ללא תמורה נאותה, לפני תחילת הליך פשיטת הרגל וכן כי הרעיון העומד ביסוד הוראה זו הוא כי בגדר התקופה הקודמת לתחילת הליך פשיטת הרגל הענקת נכס על ידי חייב ללא תמורה נאותה פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים.
בפרשת
ע"א 3853/98
עמי סדן, עו"ד נ' אבירם רוזנטל (2003) , פ"ד נז
(4) 699, 706 (להלן: "פס"ד עמי סדן") נקבע כך:

"המטרה העומדת ביסוד הליך ביטול ההענקות על-פי סעיף 96 היא להביא לביטול הגריעה ממצבת נכסי פושט הרגל אשר אירעה עקב הענקת נכס בלא תמורה בעת שהחייב היה חדל-פירעון, ובטרם נעשה פושט רגל. תכלית הליך זה היא להחזיר את החסר לקופת פשיטת הרגל במסגרת ההגנה על ציבור הנושים ... הטעם הערכי העומד ביסוד פעולת הביטול הוא כי כאשר אדם מודע למצבו הכלכלי הרעוע, דרישת ההגינות היא כי יעמיד את מלוא מצבת נכסיו לפירעון חובותיו לנושיו, ולא יגרע מהם על דרך הענקות בלא תמורה לאחרים. ההענקה שסעיף 96 לפקודה עוסק בה אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. ההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק ... ".

גם בע"א 4898/09

[email protected] ltd
נ' עו"ד ישראל שפלר נאמן על נכסי החייבת מיכל אריאלי

(2009) [פורסם בנבו] נקבע כדלקמן:

"אכן, לב-ליבו של סעיף 96 הוא היכולת לבטל הענקה אשר הובילה להפחתת מסת הנכסים של החייב. כפי שנאמר בפרשה אחרת ... מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל, בתנאים מסוימים, הענקות נכסים שנעשו על ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר יכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל, הענקת נכס על ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפרעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים ... ".

15.
במקרה דנן, הנכס נרכש על ידי החייב והמשיבה בשנת 1999 ונרשם על שם שניהם בחלקים שווים. משכך הוכחו שני היסודות- (1) נכסים (2) של החייב, ונותר לבחון את היסוד השלישי- יסוד "הענקה". הענקה הינה כל העברה (למעט אלו המפורטות בסעיף 96(ג) לפקודה) ויכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, כגון: מתנה, שעבוד, ויתור על נכס, ויתור על חוב וכדומה (ראו: ש' לוין וא' גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שניה, עמוד 321).

16.
אין חולק כי מצויים אנו בגדרה של החלופה הקבועה בהוראות סעיף 96(ב) לפקודה, במובן זה שהחייב ביצע מעשה פשיטת רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה הנטענת.


17.
על פי הסיפא של סעיף 96(ב) לפקודה, יימנע ביטול ההענקה אם יוכח מקבל ההענקה כי בעת ההענקה היה המעניק כשיר פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה. יתר על כן, על פי סעיף 96(ג)(2) לפקודה, לא תבוטל ההענקה אם מדובר בהענקה "לטובת קונה או בעל שיעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך". היינו, הענקה בתום לב ובתמורה בת ערך, שאם נעשית כך, לא תהיה בטלה כלפי הנאמן. נטל השכנוע בדבר אי מילוי החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) הוא על הנאמן. "בתביעה לביטול הענקה הנטל הראשוני לבסס קיומה של הענקה פסולה רובץ על התובע את ביטולה. עליו להוכיח את מהות ההענקה ואת מועדה, את טיבו של הנכס, ואת העובדה כי המעניק נעשה פושט רגל בתוך פרק הזמן הנקוב בהוראה הרלבנטית לעניין" (ראו: "פס"ד עמי סדן, עמ' 706).

18.
כדי למנוע את ביטולה של ההענקה די, אפוא, להוכיח כי נתקיימו התנאים האמורים בסעיף 96(ב) או התנאי האמור בסעיף 96(ג)(2). היינו, יש לבחון אם ניתן להכשיר את ההענקה, בין על ידי הוכחה כי החייב היה סולבנטי בעת ביצועה, גם מבלי להביא בחשבון את הדירה נשוא ההענקה, ובין באמצעות הוכחה כי מקבל ההענקה היה תם לב ונתן תמורה בת ערך עבור ההענקה (התנאים לתחולתו של סעיף 96(ג)(2) הינם מצטברים).


19.
תחולת סעיף 96(ב) לפקודה

- אין חולק, כי בתאריך החתימה על הסכם הגירושין כבר היה החייב חדל פירעון והצדדים ידעו על כך.

20.
תחולת סעיף 96(ג) לפקודה

- על הנאמנת להוכיח כי ההענקה נעשתה בחוסר תום לב וללא תמורה בת ערך. עם זאת, הנטל המוטל לפתחה של הנאמנת איננו כבד ואם יעלה בידיה לעמוד בנטל הראשוני לשלילת התקיימותו של החריג, תידרש המשיבה להביא ראיות לסתור, שיהיה בהם כדי לשכנע כי החריג מתקיים.

21.
עולה השאלה האם מתקיימים בענייננו יסודותיו של החריג בדבר הענקה "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך"?

א.
קונה

- למונח "קונה" בהקשר של סעיף 96 לפקודה ניתן פירוש מרחיב היות והוא חל על כל מי שקיבל בפועל הענקה מן המעניק, ולאו דווקא מי שקנה נכס בשוק החופשי, במובן המקובל. לפיכך, אין מניעה לראות במשיבה, כמי שקיבלה את חלקו של החייב בנכס, בגדר "קונה" לצורך סעיף 96(ג)(2) לפקודה.

ב.
תום לב

- לצורך הוכחת יסוד תום הלב יש להראות כי מקבל ההענקה לא ידע בעת ההענקה כי החייב נמצא בקשיים כלכליים ולא יכול היה להסיק כי נושים עלולים להיפגע עקב הוצאת הנכס נשוא ההענקה ממסת נכסי החייב (ראו: לוין וגרוניס, עמ' 328).

כבר נפסק לא אחת, כי הקרבה המשפחתית והעסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על קשיים הכלכליים של המעניק. כך נקבע בע"א 5578/93, נדב נ' סרגובי, עו"ד ו-2 אח', פ"ד מט(2), 459, 478-479: "עצם העובדה שמקבלת ההענקה היא אשתו של פושט-רגל יוצרת חזקה בדבר ידיעת מצבו הכלכלי עובר להכרזתו כפושט-רגל. ידיעה זו מקרינה על שאלת תום הלב של האישה בעת שקיבלה את המקרקעין". יחד עם זאת, הנחה זו יכולה להיסתר.

במקרה דנן, המשיבה לא סתרה הנחה זו. יתרה מכך, אין חולק על כך שהחייב היה חדל פירעון כבר במועד ההענקה ושהצדדים ידעו על כך.

ג.
תמורה בת ערך

- תחילה, יצוין כי הנטל להוכיח שלא הייתה תמורה בת ערך מוטל על הנאמן, אלא שנטל זה, כשמדובר בעובדות שעיקרן בידיעת הצד השני, איננו כבד. בע"א 5709/99
זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד
, תק-על 2001(2) 332, 337)21 נקבע כי:

"על הנאמן, בתורת מעונין בביטול ההענקה, להוכיח את כל היסודות העובדתיים שבבסיס עילת תביעתו, לרבות היסודות השליליים שבמסגרת החריגים המפורטים בסעיף 96(ג). אלא שמאחר ומדובר ביסודות שליליים, שלעיתים מצויים בידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד, כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראייה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראייה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו. (ראה גם לוין, גרוניס, שם, עמ' 317)".


על רקע כלל זה, נבחן אם הנאמנת הוכיחה את היסודות שבבסיס בקשתה.

22.
בהסכם הגירושין הסכימו הצדדים, כי כל צד יישאר הבעלים של חשבון הבנק הרשום על שמו וכן של קרנות גמל ו/או פנסיה, ככל שיש כאלה. אשר לנכס- הוסכם כי הנכס יהיה שייך לשני הצדדים בחלקים שווים. לחייב תהא הזכות להתגורר בנכס במשך 24 חודשים ממועד חתימת ההסכם, ובתקופה זו יישא במחצית החזרי המשכנתא. למשיבה הזכות להתגורר בנכס כל ימי חייה, אולם לאחר עזיבת החייב- תישא היא ב-75% מתשלומי המשכנתא, ואילו החייב יישא רק ב- 25%. בכפוף לכך, מוותרת המשיבה על כתובתה ומזונותיה. למקרא הסכם הגירושין עולה, כי המשיבה קיבלה מחצית מהזכויות (ניתן לומר שאף יותר ממחצית), וקיבלה פטור מלא מהחובות. אין התייחסות לכיסוי החובות, למרות שמועד חתימת ההסכם, החייב היה כבר חדל פירעון.

23.
ער אני לטענת המשיבה, כי היא משלמת על המשכנתא ואף ויתרה על כתובתה ומזונותיה , אבל המשיבה לא השכילה להציג ראיה כלשהי לסכום שהיה נקוב בכתובתה ואף לא הציגה מסמכים המלמדים שהיא ויתרה על זכויות או כספים המגיעים לה .

24.
למעלה מן הצורך, אציין כי בה"פ (י-ם) 516/09
ירדנה מזרחי
נ' הבנק הבינלאומי הראשון (פורסם בנבו) קבע בית משפט השלום בירושלים (כב' הנשיאה ש' דותן) כך:

" במקרה זה אין חולק, כי בין המבקשת לחייב קיים הסכם ממון, והסכם זה אף קיבל תוקף של

פסק דין
על ידי בית המשפט לענייני משפחה, ביום 26.3.07. ברם, עיון בראיות מצביע לכך, שהסכם זה הושג סמוך לאחר מתן פסק הדין שמכוחו נושה המשיב בחייב, בעת שהחייב כבר היה שקוע בחובות. קיים לכן חשש ממשי, כי הסכם הממון גובש אך ורק לצורך הברחת נכסיו מידי המשיב.
גם הנסיבות הנוספות, כפי שהוצגו, בין היתר, על ידי המבקשת עצמה, מעלות חשד כבד לשיתוף פעולה שלה עם החייב בהברחת נכסיו. קשה לקבל, כי מועד גיבושו של ההסכם, לאחר 33 שנות נישואין ומגורים משותפים של בני הזוג, ובדיוק לאחר שנודע לבני הזוג, כי ניתן

פסק דין
המורה לחייב לשלם חוב בסך של למעלה מ-3 מיליון ₪, והצפייה כי נגדו מתנהלים כבר הליכי הוצאה לפועל – הינו מקרי.


25.
לאור האמור, אני סבור כי הענקת זכות המגורים לאישה בנכס לכל ימי חייה הינה הענקה פסולה והיא בטלה.

המתווה המשפטי למכירת הנכס
26.
סעיף 86א' לפקודה קובע את המתווה המאפשרים מכירת בית מגורים של חייב במסגרת הליכי פשיטת רגל ובזו הלשון:
"א. היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו, רשאי בית המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן זוגו ולבני משפחתו הגרים עמו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.
ב. בית המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.
ג. הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה."

27.
אין חולק על כך שהזכויות של הצדדים בנכס רשומות בחברה המשכנת וכן במנהל האזרחי ביהודה ושומרון. היינו, הזכויות אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין.
הנאמנת טוענת, כי המשיבה איננה זכאית להגנה מפני המכירה כ"דיירת מוגנת" בהתאם לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). הנאמנת מבססת את טענותיה בעניין זה על תיק פש"ר (חי') 49752-07-11
בנק איגוד בע"מ נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה (פורסם בנבו). שם נקבע כי יש לפרש את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר כחל רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות הרשומים במרשם המקרקעין.

המשיבה טוענת, מנגד, כי יש לראות במקרקעין שבנדון כמקרקעין רשומים, שכן לא ניתן לפגוע בזכותו של מי שרכש בעלות במקרקעין שאינם מוסדרים כל עוד לא ערכה המדינה הליך הסדר והפכה את המקרקעין למקרקעין מוסדרים. עוד טוענת המשיבה, כי לפי ההלכה שנקבעה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999)) לרוכש זכות במקרקעין לפני הרישום, עומדת זכות שביושר מעין קניינית, ולפיכך גובר הרוכש על זכותו של הנושה המעקל שבא לאחר רכישת הזכות. קרי, זכות המשיבה גוברת מכוח הזכות שביושר שבידה, על זכותו של הבנק שהוא בגדר נושה מאוחר.

28.
לאחר בחינת טענות הצדדים, סבורני כי יש מקום למכור את הנכס כנכס פנוי. ודוק, הנכס אינו רשום בלשכת רישום המקרקעין. בע"א 3295/94 פרמינגר נ' חווה מור (פורסם בנבו) התייחס בית המשפט העליון לצורך לסייג ולצמצם את התחולה של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. כך נקבע:

"ברוח הפרשנות המצמצמת וכעניין של מדיניות, נראה לי כי יש לפרש את סעיף 33 כחל רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות שאינן משתכללות ללא רישום. הרישום הוא קונסטיטוטיבי. אם תמצא לומר שיש לפרש "בעלות" ו"חכירה לדורות" שבסעיף 33(א), ככוללים זכויות בלתי רשומות במקרקעין, נמצאנו מרחיבים את הוראות סעיף 33(א) לחוק, מרוקנים מתוכן את סעיף 86א לפקודה ומצמצמים את תחולתו עד שאין לו כמעט על מה לחול עוד".


המצב המשפטי, אפוא, כי אין מקום להעניק למשיבה את ההגנה המעוגנת בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר. בנסיבות אלה, אין תחולה להלכה שנקבעה ברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' אייל שוורץ (פורסם בנבו).

29.
למעלה מן הצורך, אציין כי על פי הערכת השמאי של השמאים טור-סיני מקרקעין בע"מ אשר הוגשה ביום 18.12.13, הנכס מוערך בסכום של 2,700,000 ₪ כנכס פנוי. הרי שמדובר בנכס יקר שלמשיבה יש 50% מהזכויות באופן שלאחר סילוק המשכנתא, יוותרו בידיה כספים על מנת לרכוש לעצמה דירת מגורים זולה וצנועה יותר. היינו המשיבה לא תיוותר ללא קורת גג.

30.
לאור האמור, אני קובע כי הנכס יימכר כנכס פנוי.

31.
עוד טוענת הנאמנת, כי יחידת הדיור בנכס הושכרה לאורך השנים ודמי השכירות הועברו למשיבה בלבד.

לחייב זכות לקבלת 50% מדמי השכירות. לפיכך, יש לבצע תחשיב של דמי השכירות המגיעים לחייב, ולקזזם מחלקה של המשיבה בתמורה. יחד עם זאת, מאחר שהמשיבה נשאה לבדה, כחלק מהתקופות במלוא תשלום המשכנתא, ולאור חובתו של בית המשפט לדאוג למשיבה למקום מגורים לאחר מכירת הנכס, והעובדה כי יוותר בידי המשיבה סכום לצורך רכישת דירה שאינו גדול במיוחד, אינני רואה מקום לערוך את הקיזוז האמור.


32.
בשולי הדברים, יצוין כי טענת המשיבה בנוגע למגורים הזמניים של החייב בחדר נפרד בנכס נטענו בעלמא ובכל מקרה, הטענה לא הוכחה.


סוף דבר
33.
אני מורה כי הנכס יימכר כנכס פנוי. לאחר תשלום המשכנתא והוצאות המכירה, תחולק היתרה בחלקים שווים בין המשיבה לקופת הכינוס.

34.
המשיבה תודיע תוך 45 יום מהיום, באם היא מעוניינת לרכוש את מחצית מזכויות החייב בנכס, כאשר ערך הנכס יחושב בהתאם להערכת שמאי מיום 18.12.13. הנאמנת תפעל בהתאם לתשובת המשיבה ותודיע על כך לבית המשפט.


ניתנה היום, ט"ו טבת תשע"ה, 06 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.













פשר בית משפט מחוזי 6415/09 תמר פיינברג נ' אפרים מזרחי, כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים, ירדנה מזרחי (פורסם ב-ֽ 06/01/2015)