פסקי דין על תורג'מן מירית | פסקי דין על תורג'מן יפה | פסקי דין על תורג'מן ציון | פסקי דין על עזרא גילה | פסקי דין על "הפניקס הישראלי" חברהל ביטוח | פסקי דין על "אבנר" איגוד לביטוח רכב מנועי |

3947/00 א     30/01/2005




א 3947/00 תורג'מן מירית, תורג'מן יפה, תורג'מן ציון נ' עזרא גילה, "הפניקס הישראלי" חברהל ביטוח בע"מ, "אבנר" איגוד לביטוח רכב מנועי




1
בתי המשפט
א 003947/00
בית משפט השלום פתח-תקוה
30/01/2005
תאריך:
שופט: שטרנליכט נחום

בפני

1 . תורג'מן מירית

2 . תורג'מן יפה

3 . תורג'מן ציון

בעניין:
התובעים

נגד
1 . עזרא גילה

2 . "הפניקס הישראלי" חברהל ביטוח בע"מ

3 . "אבנר" איגוד לביטוח רכב מנועי


הנתבעים
פסק דין
רקע עובדתי:
התובעת 1, ילידת 7.7.86, נפגעה בתאונת דרכים ביום 26.6.99 (להלן - התאונה), בהיותה כבת 13 שנה. ממקום התאונה נלקחה התובעת לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, שם נותחה למחרת היום, ואושפזה עד ליום 6.7.99, אז שוחררה לביתה. ביום 1.8.99 אושפזה התובעת 1 בשנית, והפעם בבית החולים "קפלן" ברחובות, עברה ניתוח פלסטי ואושפזה עד ליום 12.8.99, אז שוחררה לביתה. סך הכל היתה התובעת 1 מאושפזת בבית החולים במשך 22 יום.

שיעור הנכות הרפואית:
בתיק מונו שלשה מומחים רפואיים, שנתנו את חוות דעתם, איש איש בתחומו הוא. הפסיכיאטרית, ד"ר רחל בלומנזון, העריכה, כי לתובעת 1 נותרה נכות צמיתה בשיעור 5%. האורתופד, ד"ר חנן טאובר, העריך את נכותה הצמיתה של התובעת 1 בשיעור 10% בגין שיתוק העצב האולנרי ובשיעור 10% נוספים בגין צלקות. בגין אותן צלקות קבע הפלסטיקאי, פרופ' חגי צור, כי לתובעת 1 נותרה נכות צמיתה בשיעור 20%.

נשאלת השאלה, את קביעתו של איזה מן המומחים נקבל לעניין הצלקות. המדובר בצלקות בכתף ימין, באמת יד שמאל, בחזה ובירך שמאל.

ד"ר טאובר סמך את קביעתו לענין הצלקות על הוראות תקנה 75(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956, בעוד שפרופ' צור סמך את קביעתו על הוראות תקנה 75(1)(ג). בתקנות נאמר:

"75. צלקות

(1) צלקות בגוף
א. ...
ב. מכאיבות או מכערות 10%
ג. נרחבות באזורים מרובים 20%".

כאמור, שני המומחים התייחסו לאותן הצלקות. המדובר בצלקות בארבעה אזורים שונים של הגוף. המדובר בצלקות גדולות למדי, כפי שמתואר בחוות דעתו של פרופ' צור. אי לכך, סבורני, כי אכן מדובר בצלקות נרחבות באזורים מרובים של הגוף, ויש לקבל את קביעתו של פרופ' צור, הפלסטיקאי, לענין שיעור נכותה של התובעת 1 בגין הצלקות.

העולה מן הדברים, כי לתובעת 1 נכות פסיכיאטרית בשיעור 5%, נכות אורתופדית בשיעור 10% ונכות פלסטית בשיעור 20%, ונכות רפואית משוקללת בשיעור 31.6%.
שיעור הנכות התפקודית:
הפסיכיאטרית, ד"ר בלומנזון, מציינת בחוות דעתה, כי לדברי התובעת 1 היא מתעוררת לעיתים בלילות עקב סיוטים הקשורים לתאונה, וכן מושפעת קשה מדיווחים בדבר פיגועים או תאונות דרכים. נראה כי בסימפטומים שכאלו יש כדי להשפיע על תפקודה היומיומי של התובעת 1. על כן, יש לראות את הנכות הרפואית בשיעור 5%, שנקבעה ע"י ד"ר בלומנזון, במלואה כנכות תפקודית.

האורטופד, ד"ר טאובר, מציין בחוות דעתו, כי לתובעת 1 חוסר תחושה מוחלט בשתי אצבעות של יד שמאל ותחושה מופחתת באצבע נוספת. כמו כן, ציין המומחה, כי קיימת חולשה ברורה של אותן שלש אצבעות. זאת עקב שיתוק תחושתי ומוטורי של עצב בשורש יד שמאל. אמם מדובר בידה השמאלית של התובעת 1, אך עדיין אין בכך כדי לאיין קיומם של קשיים תפקודיים, הנובעים מנכות זו. התובעת 1 בתצהירה, וכן התובע 3 בעדותו בפני
, התייחסו לאותם קשיים תפקודיים הנובעים מהנכות בידה השמאלית של התובעת 1. לא מצאתי כל סיבה שלא לקבל עדות זו. על כן, יש לראות את הנכות הרפואית בשיעור 10%, שנקבעה ע"י ד"ר טאובר, כנכות תפקודית במלואה. יתירה מכך, מדובר בנפגעת, שטרם נקבע עתידה המקצועי, ובמקרים שכאלו, קיים משקל רב לנכות הרפואית שנקבעה. לעניין זה ראה הדברים שנאמרו בע"א 3049/93, גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נב(3)792, 798:

"אך הנתון של הנכות הרפואית יש לו, בדרך כלל, משקל רב כשבאים לקבוע בכמה נפגע כושר השתכרותו של התובע. באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע בנכותו לא ברור, ובאין נתונים אחרים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. כך נוהגים בתי המשפט לפסוק במקרים בהם אין להם נתונים אחרים לקבוע את כושרו של התובע להשתכר בנכותו".
כן ראה ע"א 2113/90, אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ, תק-על 92(4)360, שם נאמר:

"קביעות שיעורה של ההגבלה בכושר העבודה של המערער אינה קלה. אך באין כלים ברורים לקבוע זאת, וכשבאים לקבוע שיעור זה לגבי מי שטרם יצא לשוק העבודה, יש מקום במקרים רבים לראות בנכות הרפואית עקב התאונה כמשקפת את הירידה בכושר ההשתכרות. כך נעשה הדבר פעמים רבות לגבי קטינים אשר טרם בחרו להם מקצוע לעסוק בו, וההערכה של מידת השפעת המגבלה התיפקודית על המקצוע בו יעסקו קשה היא".

לא כך הם פני הדברים בנוגע לנכות הרפואית, שנקבעה ע"י פרופ' צור. לא מצאתי, כי נכותה של התובעת 1 בגין הצלקות יש בה כדי להשפיע על תפקודה ולגרוע מיכולת השתכרותה בעתיד. בחוות דעתו של פרופ' צור מצויינות תלונות התובעת 1, ולא נאמר שם דבר על כאבים הנגרמים בעטין של הצלקות. כל שנאמר בחוות הדעת לענין תלונות התובעת 1 נוגע לכיעור שבצלקות. אם יש בקיומן של הצלקות להשפיע על מצבה הנפשי של התובעת 1, ועקב כך לפגוע בתפקודה, הרי שהדבר נלקח בחשבון בקביעת נכותה הפסיכיאטרית של התובעת 1, כמפורט בחוות דעתה של ד"ר בלומנזון. לא הוכח, כי קיומן של הצלקות פוגע באופן אחר בתפקודה של התובעת 1. לא מצאתי, איפוא, מקום לקביעת נכות תפקודית כלשהי בשל הצלקות.

מהאמור לעיל, עולה, כי נכותה התפקודית המשוקללת של התובעת 1 הינה בשיעור 14.5% בלבד.

בסיס השכר:
הלכה פסוקה היא, כי בהעדר נתונים מיוחדים, יחושב הפיצוי בגין אובדן השתכרות של קטין על בסיס השכר הממוצע במשק. כך נאמר בע"א 778/83, עיזבון המנוחה שרה סעידי נ' אהרון פור, פד"י מ(4)628, 633:

"לגבי קטינים, שטרם הגיעו לגיל בגרות ושמסלול עבודתם והשתכרותם טרם התגבש וטרם ניתן לקבוע ביחס אליו קווים מייחדים, נקבע בפסקי-דין רבים, כי יש לערוך את החישוב על בסיס החישוב הקונוונציונאלי של מכפלת אחוז הנכות בשכר הממוצע במשק. כשקיים נתון ספציפי נוסף, למשל, כושר אינטלקטואלי בולט או נטייה בולטת לתחום תעסוקה או אמנות מחד גיסא, או כאשר קיימת אי-בהירות באשר לנכות התפקודית, למשל, מאידך גיסא, כי אז ייטה בית המשפט לתקן את החישוב הקונוונציונאלי בדרך האומדן הגלובאלי, בהתאמה לנתוניו האינדיווידואליים של התובע, שעדיין אינם ניתנים למדידה מדויקת".

הלכה זו נשנתה בע"א 61/89, מדינת ישראל נ' אייגר, פד"י מה(1)580, 590-591, שם נאמר:

"העקרון שנקבע בפסיקה הוא כי בחישוב אובדן כושר השתכרותו של קטין מהווה השכר הממוצע במשק את בסיס החישוב.

...

קביעת בסיס זה מתבססת על אי הידיעה באיזה מקצוע היה בוחר הקטין אלמלא התאונה, וכמה היה משתכר אז. קביעת הפסד השתכרות של קטין היא מאטריה בה רבים הניחושים וההשערות, ובה מתבקשים אנו למעשה לחזות עתיד שלעולם כבר לא יתממש. לפיכך נבחר קריטריון אחיד, יציב וסולידי, של השכר הממוצע במשק, אשר מפשט את הדיון ומונע ספקולציות, כמו אלו המושמעות עתה בפני
נו, לפיהן מתבקשים אנו לפזר את הערפל ולחזות באופן ספציפי באיזו דרך היה הקטין הולך אלמלא התאונה".
כן ראה ע"א 1433/98, סועד נ' גנאיים, תק-על 99(3)1754, שם נאמר:

"אכן, הנחת עבודה היא לנו, לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק (ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' ש. אייגר (קטין) ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מה(1) 580; רע"א 311/85 אפריאמוב קטין ואח ' נ' גבאי ואח', פ"ד מב(191 (3). הנחה זו נדחית בפני
נתונים עובדתיים המצביעים על שכר צפוי גבוה יותר, או נמוך יותר, מהשכר הממוצע במשק".

זוהי ההלכה הנהוגה היום, ולפיה יחושב אבדן כושר ההשתכרות של קטין, שאין לגביו נתונים מיוחדים, בהתאם לשכר הממוצע במשק. במקרה שבפני
נו נטען ע"י ב"כ הנתבעים, קיימים נתונים מיוחדים המצדיקים סטיה מן הכלל וחישוב הפיצויים על בסיס שכר נמוך יותר. הנתבעים מנסים לתלות דבריהם אלו באמור בחוות דעתה של ד"ר בלומנזון, כי אצל התובעת 1 הובחנו בזמן היותה בגן הילדים קשיים גרפו-מוטוריים, והיא עברה ריפוי בעיסוק במשך שנתיים. עוד אמרה ד"ר בלומנזון, כי התובעת 1 הינה תלמידה בינונית-חלשה.

אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעים. עיון בתעודות ההערכה של התובעת 1, אשר הוגשו וסומנו ת/1, מגלה שאמנם מדובר בתלמידה בעלת השגים בינוניים, אך עדיין אין המדובר ברמה כה נמוכה של השגים, שהיה בה כדי למנוע מהתובעת 1 סיכוי סביר להגיע בימי בגרותה לרמת השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק. התובעת 1 לא אובחנה כלקויית למידה, ונמצא, כי היא בעלת מנת משכל בתחום הנורמה, כפי שנאמר בחוות דעתה של ד"ר בלומנזון. בכך יש כדי לחזק הקביעה, כי לתובעת 1 סיכויים סבירים להגיע לרמת השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק.

בנסיבות אלו, לא מצאתי כל מקום לחרוג מן הכלל האמור לעיל. בבסיס חישוב אבדן יכולת השתכרותה של התובעת 1 יעמוד השכר הממוצע במשק.

כאב וסבל:
בהתאם לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת 1, ולאור התקופה בה היתה מאושפזת בבית חולים בעקבות התאונה, אני מעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת 1 בגין נזק שאינו נזק ממון ע"ס 65,279 ₪.

אובדן כושר השתכרות בעתיד:
על בסיס השכר הממוצע במשק, על בסיס נכותה התפקודית, האמורה לעיל, של התובעת 1, ובגין התקופה שמיום הגיעה של התובעת 1 לגיל 21 ועד ליום פרישתה הצפויה של התובעת 1, אני פוסק פיצויים בגין רכיב זה בסך 255,745 ₪.

הוצאות מיוחדות לעבר ולעתיד:
לטענת התובעים נגרמו לתובעת בעטיה של התאונה הוצאות רבות בגין נסיעות, טיפולים, תרופות בגדים מיוחדים, תכשירים ועזרים רפואיים. כמו כן נאלצה התובעת לקבל שיעורים פרטיים עקב העדרותה מבית הספר בעקבות התאונה.

באשר לשיעורים הפרטיים, לא הוכח, כי הצורך בקיום שיעורים פרטיים במתמטיקה ובאנגלית נבע מהתאונה. מהתעודות ת/1 עולה, כי התובעת 1 התקשתה בלימודי האנגלית והמתמטיקה עוד לפני התאונה, כך שאין ספק שנזקקה לתמיכה ולחיזוק במקצועות אלו גם ללא כל קשר לתאונה. אשר על כן אינני פוסק פיצוי כלשהו בגין השיעורים הפרטיים.

באשר לשאר ההוצאות הוצגו קבלות, אשר צורפו לתצהירו של התובע 3 כנספחים ת/7, ת/8 ו-ת/9 בסך כולל של 4,237.20 ₪. לא הוכחו הוצאות נוספות כלשהן. על כן, מגיע לתובעת 1 פיצוי בגין רכיב זה בסך 4,237.20 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד:
התובעת 2 הודתה בעדותה בפני
, כי היתה לתובעת 1 מטפלת, אשר מומנה על ידי הנתבעת 3, והועסקה במשך 100 שעות בחודש (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 21 - עמ' 7 לפרוטוקול שורה 3). נראה, כי די בכך על מנת להביא לדחיית התביעה לפיצויים עבור עזרת הזולת בעבר.

לדברי התובע 3, הגדיל את היקף משרתה של אחותו, גב' עליזה אמסילי, בחנות שניהל, וכן העסיק את בנה, אברהם אמסילי, וזאת עקב העדרויותיו הרבות בעקבות התאונה. עתה נתבע פיצוי בגין הוצאה זו. בענין זה העידו מטעם התובעים גב' אמסילי ובנה אברהם אמסילי. לתצהירה של גב' אמסילי צורפו תלושי שכר עבור החודשים 5/99, 6/99 ו-8/99. אין כל שינוי במשכורתה של גב' אמסילי בחודשים אלו, למעט תשלום בסך 1005 ₪, ששולם לה בחודש 6/99 בגין שעות נוספות. יצויין, כי תלוש השכר של חודש 7/99 לא צורף לתצהירה של גב' אמסילי. בתצהירה לא פירטה גב' אמסילי מתי בדיוק עבדה את אותן שעות נוספות, ומשכך לא עמדו התובעים בנטל ההוכחה בענין זה.

מר אברהם אמסילי העיד, כי בשל העדרותו של התובע 3 מהחנות עבד בחנות בחודשים יולי - אוגוסט 1999. לא נראה, כי התובעים זכאים לפיצוי כלשהו בגין כך. אברהם אמסילי נהג לעבוד אצל דודו, התובע 3, בחנות בהתאם לזמן הפנוי שנותר לו מלימודיו (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 5-11; עמ' 2 לפרוטוקול). עולה, איפוא, כי העסקתו של אברהם אמסילי בחנותו של התובע 3 לא נבעה מהתאונה, וממילא אין לפסוק פיצוי כלשהו בגין כך.

באשר לעתיד, לאור נכותה התפקודית של התובעת 1, כמפורט לעיל, אין ספק כי תאלץ להעזר במהלך חייה בעזרת צד ג'. אשר על כן, אני פוסק פיצוי גלובאלי בגין רכיב זה בסך 50,000 ₪.
תשלום תכוף:
מוסכם על הצדדים, כי התובעת 1 קיבלה ביום 16.3.00 תשלום תכוף בסך
10,000 ₪. סכום זה יש לנכות מכל פיצוי שייפסק לתובעת 1.

סוף דבר:
סיכומם של דברים, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 1 פיצויים בסך של 375,261.20 ₪. מסכום זה יש לנכות את סכום התשלום התכוף, כשהוא משוערך להיום, בסך 13,336.24 ₪.

אשר על כן, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 361,925 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת 1 בסך 540 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 25.6.00, ועד התשלום המלא בפועל, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 47,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום כ' בשבט, תשס"ה (30 בינואר 2005), בהעדר הצדדים, בלשכתי.

נחום שטרנליכט, שופט









א בית משפט שלום 3947/00 תורג'מן מירית, תורג'מן יפה, תורג'מן ציון נ' עזרא גילה, "הפניקס הישראלי" חברהל ביטוח בע"מ, "אבנר" איגוד לביטוח רכב מנועי (פורסם ב-ֽ 30/01/2005)