פסקי דין על צבי טורנר | פסקי דין על מאיר טורנר | פסקי דין על אסתר מנו |

4440/91 עא     14/06/1993




עא 4440/91 צבי טורנר נ' מאיר טורנר, אסתר מנו




(פד"י נ (3) 655)

(פד"י מז (2) 436)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 4440/91

השופטים:
כבוד הנשיא מ' שמגר
כבוד השופט א' גולדברג
כבוד השופט י' מלץ

המערער:
צבי טורנר

נ ג ד

המשיבים:
1. מאיר טורנר


ע"י ב"כ עו"ד י' גניסלב
2. אסתר מנו
ע"י ב"כ עו"ד א' סמואל

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה
(השופט ח' פיזם)
מיום 9.7.91
בת"ע 1956/88.


פסק - דין

השופט א' גולדברג
:

1. בע"א 119/89* החלטנו, ביום 24.1.91, לקיים את צוואת המנוח, יהושע טורנר ז"ל, כולה, ובכך קיבלנו את הערעור שכנגד של משיב 1 על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הכריז על חלק מסעיפי הצוואה כבטלים.

2. בעקבות פסק-דיננו התקיים ביום 5.2.91 דיון בבית המשפט המחוזי (בב"ז 95/91), בו הגיעו כל הזוכים על-פי הצוואה להסכם, אשר קיבל תוקף של פסק-דין, בדבר הדרך לביצוע הצוואה. בין היתר נקבע בהסכם זה, כי "תוך 30 יום מהיום, יהיה על כל אחד מן הזוכים על פי הצוואה, וכן מנהלי העזבון עצמם, ליתן יפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר, לרו"ח ב. בומס, בו יוסמך לחתום בשם הזוכים ובשם העזבון על כל המסמכים שיהיו נחוצים לצורך העברת הנכסים על פי הצוואה".

3. ביום האחרון לשלושים הימים, שנקבעו בהסכם למתן ייפוי הכוח (7.3.91), הגיש המערער בקשה לביטול הצוואה (וכן בקשה לדחות את המועד למתן ייפוי-כוח על-ידיו, עד להחלטה בבקשה לביטול הצוואה). בבקשתו מציין המערער, כי "העובדות והטענות שעל פיהן מבקש המבקש לבטל את הצוואה לא היו בפני
ו בזמן הדיון בהתנגדות שהגיש לבית משפט זה ולא היו בפני
ו בעת הדיון שהתקיים בבית המשפט העליון". בתצהיר שנתן המערער בתמיכה לבקשתו הוא מגולל את "ההיסטוריה" של חלוקת המניות בחברת מ.מ.א.ט. הנזכרת בצוואה, וכי המנוח הוטעה לגבי מספר המניות שבידי משיב 1, ועל סמך זאת הורה את שהורה בצוואה:

"18. הטעיה זו היתה במטרה שאבי יצווה למאיר זכויות ברכוש בשעור מעל למה שאבי היה רוצה להעניק לו ויכפוף עליו את תנאיו.

19. הקו שהנחה את אבי היה לא לגרום עוול לאף אחד מילדיו והוא אף נטל על עצמו את המלאכה להתנות את חלוקת עזבונו בויתורים רבים של הזוכים על רכושם הפרטי, אולם כפי שהוא כותב בצוואתו לאחר ששקל היטב את ערכם הכלכלי של כל נכס ונכס מעזבונו וערכם הכלכלי של הנכסים שאינם שייכים לעזבונו והוא מצווה עליהם, והנה כל הבנין קורס בשל ההכשלה וההטעיה בענין העברת המניות שבסעיף 5 לצוואה.

20. הוסבר לי כי לאור העובדות והטענות האלה לא ניתן לבצע את סעיף 5 לצוואה ובכך לא מתאפשר ביצוע הצוואה כמקשה אחת ודינה להתבטל וכן יבוטל צו קיום הצוואה".


4. בית המשפט קמא דחה את בקשת המערער לביטול הצוואה על הסף, ומכאן הערעור שלפנינו.


את החלטתו מנמק השופט המלומד בכך שלפי הכללים שפורטו בסעיף 72 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, רשאי בית המשפט שלא להיזקק לעובדה או לטענה שמבקש הביטול יכול היה להביאה לפני צו הקיום, וכי "חובת ההוכחה על המבקש... שהעובדות החדשות שהוא טוען להן, לא היה באפשרותו להביאן בפני
בית המשפט בדיון הקודם, בבקשה לקיום הצוואה". במקרה דנן, מודה המערער "שהמסמכים שהביאוהו למסקנה כי המנוח הוטעה על ידי המבקש, היו ידועים לו כבר בעת שנדון הערעור בבית המשפט העליון, ולכן מחובתו היה לבקש מבית המשפט העליון רשות להביא ראיות נוספות בערעור או לתקן את התנגדותו או תשובתו לערעור ... ולא להמתין עד למתן

פסק דין
ואחר כך לשלוף מאפודתו טענות נוספות שכבר היו ידועות לו ועל פיהן לשוב ולטעון נגד הצוואה, תוך כדי פתיחת הליך חדש של בקשה לביטול צו קיום צוואה, שעה שראיות אלה, כאמור, היו בידו כבר בעת ההליך הקודם". עוד מוסיף השופט המלומד, כי "רשאי בית המשפט שלא להזדקק לטענות, שלכאורה, היו בידי המשיב, אך הוא ויתר עליהן". שכן ברור (גם לשיטת המערער) כי בעת שחתם ביום 5.2.91 על ההסכם (שקיבל תוקף של פסק-דין) בקשר לביצוע הצוואה, היה כבר בידו כל המידע הרלוואנטי בדבר האמצעים הבלתי חוקיים הופעלו, לטענתו, על המנוח, כדי שיערוך את הצוואה. על-אף זאת הסכים המערער בהסכם הנ"ל (מיום 5.2.91), כי הצוואה תבוצע, בלי הסתייגות. "בנסיבות אשר כאלה, מן הראוי שבית המשפט ישתמש בסמכותו לפי סעיף 72 לחוק ולא יזדקק לבקשה לביטול הצו לקיום צוואה".


5. סעיף 71(א) לחוק הירושה, קובע:

"בית המשפט שנתן צו ירושה או צו קיום רשאי, לפי בקשת מעונין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפני
ו בזמן מתן הצו; אולם רשאי בית המשפט שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה".


המילים "לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה", החליפו בחוק הירושה (תיקון מס' 7), תשמ"ה-1985, את הסיפא בנוסחו הקודם, שבו נאמר: "לפני שנתן את הצו ולא הביאה לפניו בהזדמנות הסבירה הראשונה".


בהצעת חוק הירושה (תיקון מס' 7), תשמ"ד-1983, בעמ' 95, הוסבר התיקון האמור:

"בע.א. 516/80 (פד"י ל"ו (4), עמ' 337) קבע בית המשפט העליון כי הסיפה של סעיף 72(א) חלה במקום שהמבקש לתקן צו ירושה על יסוד טענה כלשהי יכול היה להביאה לפני בית המשפט לפני מתן הצו. לעומת זאת, כשמבקש פלוני לתקן צו ירושה על יסוד עובדה או טענה שלא יכול היה להביאן לפני בית המשפט שנתן את הצו, נראה, בלי להכריע בענין, כי אין תחולה לסיפה של סעיף 72(א), והענין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, הראשי לדחות את הבקשה מחמת שיהוי.

מוצע להבהיר כי כוונת הסיפה היא לשתי אפשרויות: האחת, שהמבקש יכול היה להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו ולא עשה כן והשניה, שהוא יכול היה להביא אותה רק לאחר מתן הצו, אך השתהה ולא הביאה בהזדמנות הסבירה הראשונה".



6. הנה כי כן, סעיף 72(א) פותח אמנם פתח לחריגה מכלל סופיות הדיון, אולם פתח זה אינו כפתחו של אולם, ועדיין מסור לבית המשפט שיקול הדעת שלא להיזקק לבקשה, בין משום שבידי המבקש היה להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו, והוא לא עשה כן, ובין משום שבידי המבקש לא היה אמנם להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו, אך הוא השתהה להגיש את בקשתו ולא הביאה בהזדמנות הסבירה הראשונה.


התשובה לשאלה, מתי יפעיל בית המשפט את שיקול הדעת כדי לשים מחסום לדיון מחודש, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה. אולם כעיקרון ניתן לומר, כי על בית המשפט לתת דעתו, בין היתר, למהותה, לטובה ולמשקלה הלכאורי של העובדה או של הטענה החדשה, וכן לגורמים עליהם עמד השופט בך בע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי פ"ד לו (4) 337, בעמ' 346 (שהתייחס אמנם לנוסחו הקודם של הסעיף), דהיינו:

"א.
מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט.

ב.
מהו הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה.
ג.
האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד, האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעיזבון בהבאת חומר ראיות לפני בית המשפט לביסוס טענותיו."



7. במקרה הנדון צדק בית המשפט קמא בדחותו את בקשת המערער על הסף, לפי כל אחת מן החלופות שבסיפא של סעיף 72(א) לחוק הירושה. לא זו בלבד שבידי המערער היה להביא כל טענותיו כבר בשלב הדיון בבקשה לקיום הצוואה, או למצער בערעור, כשמדובר במסמכים גלויים או במסמכים שהמערער היה צד להם, אלא שגם לאחר שנסתיים הערעור לא הזדרז להגיש את בקשתו, ותחת זאת חתם על ההסכם בדבר ביצוע הצוואה. מטעמים אלה איני רואה גם מקום להיעתר לבקשת המערער בבש"א 5010/92 להגיש ראיות נוספות בערעור. כל בקשתו של המערער אינה אלא ניסיון נוסף להעלות טענות שאין בהן לשנות את התוצאה, לאחר שכשל בדיון הקודם, ולא למטרה זו נועדה הרישא של סעיף 72(א) שבחוק הירושה.


8. הערעור נדחה. המערער ישלם לכל אחד מן המשיבים שכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ₪, וכן הוצאות לטובת המדינה בסך 5,000 ₪.


הנשיא מ' שמגר
:
אני מסכים.


השופט י' מלץ
: אני מסכים.


הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג.


ניתן היום, כ"ה בסיון תשנ"ג (14.6.93).


*

צ' טורנר נ' מ' טורנר ואח'
וערעור שכנגד, פ"ד מה (2) 81.







עא בית המשפט העליון 4440/91 צבי טורנר נ' מאיר טורנר, אסתר מנו, [ פ"ד: מז 2 436 ] (פורסם ב-ֽ 14/06/1993)