פסקי דין על עוזי דנין | פסקי דין על מועצה מקומית אבן-יהודה

33526-11/12 סעש     18/01/2015




סעש 33526-11/12 עוזי דנין נ' מועצה מקומית אבן-יהודה




לפני:
כב' השופטת עידית איצקוביץ

נציג ציבור (מעסיקים) מר יגאל ליבר

התובע עוזי דנין
, ת"ז 056596208
ע"י ב"כ עו"ד דוד מימון
-

הנתבעת מועצה מקומית אבן-יהודה

ע"י ב"כ עו"ד אסתי נדל
ועו"ד ליאור בונר

פסק דין
1. לפנינו תביעה לשכר עבודה, הפרשות לקרן השתלמות ולקופת "מבטחים", הפרשים בגין פדיון חופשה, הפרשי דמי אבטלה, פיצוי בגין עגמת נפש, פיצויי הסתמכות והפרת חובת תום הלב.

2. טענות התובע

במרץ 2009 זכה התובע במכרז לתפקיד "מנהל מחלקת התברואה" שפרסמה הנתבעת - מועצה מקומית אבן יהודה (להלן גם: "המועצה"). תנאי המכרז כללו עבודה במשרה מלאה ובשכר בשיעור 40% משכר בכירים. תחילת ההעסקה נקבעה ליום 3.5.2009.
כיומיים לפני תחילת העבודה, בסוף אפריל 2009, נאמר לתובע שאינו יכול להתחיל בעבודה כיוון שמשרד הפנים לא מאשר את ההסכם. על כן החלה העסקת התובע באיחור של שלושה חודשים, קרי, באוגוסט 2009 ב"דירוג-דרגה" ולא בשיעור 40% משכר בכירים, תוך שהובטח לו שכאשר יאושר החוזה יקבל את הפרשי השכר באופן רטרואקטיבי. לפיכך החל התובע למלא תפקידו ועשה זאת במסירות ונאמנות.

עם מינויו של סגן ראש מועצה חדש, מר אבי הררי (להלן: "מר הררי") שונתה הגדרת התפקיד של התובע וחלק נכבד מתפקידו הועבר לעובד אחר, בניגוד לאמור במכרז. ואולם, למרות שהתובע השתדל למלא תפקידו על הצד הטוב ביותר חרף השינויים, הוחלט לפטרו.
לתובע נערך שימוע במאי 2011 שבעקבותיו סוכם על תקופת ניסיון של חודשיים. אולם בפועל לא ניתן היה לבחון את תפקידו של התובע שכן הוא נעדר לרגל חתונת בנו, וכן סגן ראש המועצה נעדר עקב מחלה.
מיד בתום שני חודשי הניסיון נערך לתובע שימוע שני מבלי שנכח נציג ועד העובדים, שימוע שבעקבותיו פוטר.

לטענת התובע דין המכרז כדין חוזה מחייב, אותו הפרה הנתבעת. לפיכך הוא זכאי לשכר עבודה עבור שלושת חודשי ההמתנה לתחילת עבודתו לפי אותו שכר שהובטח לו (40% משכר בכירים), הפרשי שכר בגין תקופת העבודה ובגין הפרשות ופדיון חופשה.
התובע טען כי הוא פוטר שלא כדין ולא מטעמים עניינים ועל כן דרש פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב (רכיב שנזנח בהמשך).
התובע אף טען כי לקח הלוואה לרכישת רכב בידיעה שהוא מתחיל לעבוד ביום 1.5.09, דבר שלא קרה, ועל כן הוא דורש פיצויי הסתמכות.
עוד תבע התובע פיצוי בגין עגמת נפש שכן עזב עבודה מסודרת לטובת העבודה במועצה וכן הפרשים בגין דמי אבטלה, שכן נאלץ לקבל דמי אבטלה עקב פיטוריו ששולמו לו על פי השכר שקיבל בפועל ולא זה שהיה אמור לקבל לפי תנאי המכרז.

3. טענות הנתבעת

בין מועד זכיית התובע במכרז לתחילת עבודתו קיבלה המועצה הנחיה ממשרד הפנים להקיא את קליטת של עובדים חדשים בחוזים אישיים. משחלף הזמן קיבלה המועצה אישור להעסיק את התובע כ"עובד בתקן" (לפי דירוג-דרגה) תוך שהמצב הובהר לו והתובע נתן לכך את הסמכתו.
טענות התובע על שינוי הגדרת תפקידו חסרות בסיס וממילא המועצה רשאית לשנות את הגדרות התפקיד של כל עובדיה בהתאם לצרכים המשתנים כל עוד השינוי מבוצע בסבירות ותוך שמירה על המסגרות הקיימות.
תפקידו של התובע הובהר לו אולם בחלוף הזמן התברר כי הוא אינו מבצע כראוי את המטלות שהוגדרו לו ואף כשל בתפקידו במסגרת אירוע יום העצמאות במועצה.
נוכח האמור, כמו גם תלונות רבות שהתקבלו על התנהגותו ועבודתו של התובע, הוא זומן לשימוע וחודשיים לאחריו לשימוע נוסף. מאחר שמדובר היה בסיום תקופת הניסיון עמדו בפני
המועצה שתי אפשרויות: לפטר את התובע או לתת לו קביעות. הצעת המועצה להאריך את תקופת הניסיון בחצי שנה נדחתה על ידי התובע ונציג ועד העובדים במועצה (דבר שהוכחש על ידי התובע).
לפיכך ולנוכח חוסר שביעות הרצון מתפקוד התובע והעדר השיפור הוחלט לפטרו.

לתובע הובהרה מראש עמדת משרד הפנים והעובדה שהמועצה אינה רשאית לפעול בניגוד להנחיית משרד הפנים והוא שהסכים להמתין לתפקיד שלושה חודשים. כמו כן, התובע לא עזב את מקום עבודתו הקודם אלא שהה בחופשה ללא תשלום, ולאחר פיטוריו אף שב לאותו מקום עבודה.

מעולם לא נחתם הסכם עבודה עם התובע ומעולם לא הובטח לו כי שכרו ישולם לו באופן רטרואקטיבי, תנאי עבודתו הובהרו לו והוא קיבל אותם ועבד לפיהם משך שנתיים תמימות. לפיכך יש לדחות את כל טענותיו בהיותן חסרות בסיס וחסרות תום לב.

4. ראיות שנשמעו בדיון

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר על תצהירו.
מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים מטעם מר אלי גטר, מזכיר המועצה המקומית (להלן: "מר גטר"), מר הררי, אז סגן ראש המועצה המקומית והיום ראש המועצה, וכן מר ישראל שפיצר, ראש האגף לכוח אדם ושכר ברשויות המקומיות (להלן: "מר שפיצר"). הללו נחקרו על תצהיריהם.
ביום 5.2.2014, לאחר דיון ההוכחות בתיק, ביקש התובע להורות למר שפיצר להמציא רשימה של כל חוזי הבכירים שנחתמו ומועדי חתימתם החל מחודש פברואר 2009 ועד למחצית 2010. כמו כן ביקש התובע לזמן לחקירה את מר דיאא אסדי, סגן בכיר לממונה על השכר, החתום על נספח 6 לתצהירו של מר שפיצר.
הנתבעת התנגדה לבקשה מהטעם שמשרד הפנים אינו נתבע בהליך זה ולא נתבעים סעדים כלפיו. העמדת שיקול דעתו של משרד הפנים לבחינה משפטית אינה רלוונטית.

מדינת ישראל, שקיבלה זכות תגובה, התנגדה בנימוק שלמסמכים המבוקשים אין כל ערך ראייתי לתובע, אין רלוונטיות ומדובר במסע דיג. עוד נאמר כי מדובר בנתונים שאינם ממוחשבים וכי יש להוציאם מהארכיב באופן ידני מתוך כ-264 רשויות מקומיות, פעולה שיש בה הכבדה שאינה מידתית.
ביום 25.5.2014 החליטה אם בית הדין לדחות את בקשת התובע, וזאת עקב העדר רלוונטיות להליך הנוכחי בו נתבעת המועצה ולא מדינת ישראל. בהחלטה נאמר שאין במבוקש כדי לתרום להכרעה בסכסוך הנדון, וכן קבלת הבקשה משמעה הארכת ההליכים ללא הצדקה.

5. עובדות המקרה

בפרסום מכרז מס' 3/09 למשרת מנהל מחלקת תברואה צוין כי השכר יהיה 40% משכר בכירים. התובע, אשר עבד עד אז במועצה אזורית עמק חפר הגיש מועמדות וזכה במכרז. ביום 24.3.09 הוציאה המועצה הודעה לתובע ולפיה נבחר כמועמד מוסכם לתפקיד. בהודעה נאמר כי "בימים הקרובים" יזומן לפגישת תיאום.
על אף האמור הודיע משרד הפנים למועצה כי לא מאושרת העסקת התובע לפי "חוזה בכירים".

לאחר שלא התקבל אישור משרד הפנים להעסקת התובע בתנאי המכרז, פנה מר גטר למר שפיצר ביום 4.5.09 בדברים הבאים:

...
באישורכם פרסמנו מכרז פעם נוספת בו הגדרנו כי השכר יעמוד על 40% משכר הבכירים. ניגש מועמד יחיד שאושר ע"י ועדת הבחינה בתאריך 16.4.09.
בסיכום עמו נקבע כי יחל לעבוד בתאריך 3 למאי 2009.
הנ"ל הודיע למקום עבודתו הקודם (מועצה אזורית עמק חפר) על הפסקת עבודתו במועצה.
בשיחה עמך נמסר כי לא ניתן להתקשר בחוזים עד להשלמת ניסוח חוזה חדש וזאת בשל פסיקה בענין שעות נוספות.
אנו במצוקה מהטעמים הבאים:
א. העובד הפסיק את עבודתו בשל הסיכום כי יתחיל לעבוד בתאריך 3 למאי 2009 ואנחנו צפויים לתביעה.
ב. הואיל והיה מועמד יחיד, אם יעזוב נישאר עוד זמן רב ללא תברואן דבר שהינו בלתי נסבל.

ביום 7.5.09 פנה ראש המועצה דאז, מר עמוס עזאני (להלן: "מר עזאני") לד"ר שוקי אמרני, הממונה על מחוז מרכז במשרד הפנים דאז (כיום מנכ"ל משרד הפנים), והעביר לידיעתו את פנייתו למר שפיצר.
על פניות אלה לא הוצג מענה מטעם משרד הפנים.

ביום 12.5.09 פנה התובע למר עזאני בכתב והלין על העיכוב בתחילת עבודתו. התובע ציין כי הוא רואה עצמו כעובד המועצה מיום 1.5.09 והתייחס גם לסוגיית שכרו.

ביום 14.6.09 פנה מר גטר פעם נוספת למר שפיצר במכתב בו נאמר:

...
מאחר והודעתם על הקפאת החוזים, לא נחתם חוזה עם המועמד למרות שהנ"ל הפסיק את עבודתו בשל התחייבותו להתחיל עבודתו במועצה החל מ-3 למאי 2009. בשלב הזה הנ"ל לא עובד.
מבוקש לאשר העסקתו על פי דירוג דרגה וכשיאושר החוזה יקבל את שכרו רטרואקטיבי.

הנתבעת הציגה מסמך זה שכתב מר גטר ועליו עדכון בכתב יד בעקבות פגישה בין מר עזאני למר שפיצר מיום 21.6.09 לפיו: "מקוה שבקרוב מאד (בתוך חודש יהיה חוזר מנכ"ל חדש) ואז יפורסם..."

ביום 6.7.09 פנתה הנתבעת למר שפיצר בבקשה לאשר העסקתו של התובע על פי תלוש מדגמי "עד לאישור העסקה עפ"י חוזה בכירים". על פניה זו הגיב מר שפיצר בהערה לענין התלוש ולפיכך ביום 22.7.09 נעשתה פניה נוספת עם תלוש מתוקן.

ביום 23.8.09 הוציאה המועצה מסמך שכותרתו "כתב מינוי" לתובע לפיו תחילת עבודתו נקבעה לחודש אוגוסט 2009. עוד נאמר שם כי בהתאם לחוקת העבודה תקופת הנסיון תהיה 24 חודשים. במסמך זה לא צוינו שכרו או דרגתו של התובע (אם בדירוג-דרגה או בשיעור 40% משכר בכירים).

ביום 12.4.2010 נעשתה פניה נוספת של מר גטר למר שפיצר בנוגע לאישור העסקת התובע לפי חזוה בכירים. גם על פניה זו לא הוצג מענה משרד הפנים.

ביום 22.10.10 התקיימה פגישה בין מר הררי לתובע שבסיומה הוציא מר הררי סיכום פגישה. בסיכום הפגישה נאמר בין היתר כי התובע העלה בפני
ו את קיומה של "בעיה עם משכורתו שטרם טופלה מאז קבלתו לעבודה". על כן ביקש מר הררי ממר גטר לזמן את התובע לשיחה.
ביום 3.1.11 פנה התובע למר שפיצר במכתב בו הלין על העיכוב בתחילת עבודתו כמו גם על נושא השכר.
ביום 17.5.2011 (המסמך נושא תאריך 15.5.2011) זומן התובע לפגישה אצל מר עזאני בנוכחות מר הררי ועובדים נוספים. לפגישה הוצא סיכום שנערך על ידי מר גטר הנושא כותרת: "סיכום שימוע מיום 15 למאי 2011" ובו הובהר כי מדובר ב"שימוע לקראת הפסקת עבודתו של עוזי". בסיום השימוע הוחלט על מתן תקופת נסיון של חודשיים. בסיכום השימוע מיום 17.5.11 חזר התובע על טענותיו בענין השכר.

ביום 2.8.2011 נערך לתובע שימוע שני וביום 4.8.2011 הודיעה הנתבעת על סיום העסקת התובע.

6. זכאות התובע להפרשי שכר

לטענת התובע זכייתו במכרז משמעה חוזה מחייב אשר תנאי הם תנאי המכרז. מכאן שהנתבעת הפרה את התחייבותה לשלם לו 40% משכר בכירים כפי שנקבע בתנאי החוזה. כמו כן לאחר שהחל לעבוד הובטח לו כי יקבל את ההפרש בין השכר שקיבל בפועל לבין השכר שהיה אמור לקבל באופן רטרואקטיבי. לפיכך זכאי להשוואת שכרו שעמד בממוצע על כ-8,000 ₪ לחודש ל-40% שכר בכירים שעומד על 11,232 ₪ למשך כל תקופת העסקתו ועד לסיומה.

הנתבעת, מנגד, טוענת שקיימת מכרז תקין שזכה לאישור משרד הפנים טרם פרסומו. לאחר שזכה התובע במכרז וטרם חתימה על חוזה העסקתו הודיע משרד הפנים כי לא ניתן לאשר את החוזה לפי שכר בכירים מסיבות הקשורות במשרד הפנים. משהעיכוב בהעסקת התובע התארך, אושר להתחיל את העסקתו לפי דירוג-דרגה. המצב הובהר לתובע, הוא קיבל את תנאי ההעסקה ועבד כך במשך שנתיים - התנהגותו מעידה על הסכמתו. הנתבעת מעולם לא התחייבה לשלם לתובע את ההפרשים באופן רטרואקטיבי וממילא לא היתה מוסמכת לתת התחייבות כזו בהיעדר אישור משרד הפנים.
בענייננו מתעוררת השאלה האם יש לראות בזכיית התובע במכרז כריתת חוזה בהתאם לתנאי המכרז - חוזה אותו הפרה המועצה, או שמע השתכלל חוזה חדש בהתנהגות הצדדים - חוזה שנמשך שנתיים עד לפיטורי התובע.

א. האם נכרת חוזה בהתאם לתנאי המכרז המחייב את הנתבעת?

איננו סבורים שבהודעה שנמסרה לתובע על קבלתו נכרת חוזה עבודה, אלא שיש לו זכות להתקבל למשרה וציפייה לגיטימית שייחתם הסכם על פי תנאי המכרז. הנתבעת, ככל רשות ציבורית, כפופה להוראות הדין ובמקרה של הסתייגות של הרשות המפקחת - משרד הפנים - אין היא רשאית לקבל עובד בתנאים שלגביהם קיימת הסתייגות.
אפילו היינו רואים בהודעת הזכיה לתובע כמקימה את חוזה העבודה (המכרז כהצעה וזכיית התובע והסכמתו כקיבול) הרי סמוך לכך כבר נודע ונמסר לתובע כי משרד הפנים אינו מאשר את העסקתו כפי שהוצע בתחילה.

בפועל לא חתמו הצדדים על חוזה העסקה הכולל את שכר הבכירים כיוון שזה לא אושר זמן קצר לאחר הודעת הזכיה. בע"ע 453/05 מועצה מקומית דיר חנא - סמיר עלי (19.1.2006) הצביע בית הדין הארצי על הבעייתיות בתביעה להפרשי שכר כאשר חוזה העסקה לפי שכר הבכירים לא נחתם. באותו ענין נטל לעצמו המשיב ביודעין שכר לפי שכר בכירים וביקש להמשיך לקבל שכר במתכונת אותה קיבל, מבלי לחתום על חוזה להעסקת בכירים ומבלי לקיים תנאים נוספים. בית הדין הפנה בענין זה לנפסק בע"ע 1431/01 מדינת ישראל, הממונה על השכר - שלמה כפרי פד"י לז (1) 328 שם נקבע:

דרישתו של המשיב להמשיך ולקבל שכר בכירים בלא לחתום על חוזה אישי כמוה כנסיון לאחוז בחבל משני קצותיו: מצד אחד ליהנות מן השכר המירבי המיועד לבעלי חוזים אישים ומצד שני ליהנות ממלוא הזכויות המעוגנות בהסכם הקיבוצי. דרישה זו לא רק שהיא עומדת בסתירה להוראות חוק יסודות התקציב אלא שהיא אינה מתיישבת עם ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99.

גם אם נאמר שבנסיבות המקרה נכרת החוזה או אפילו היה החוזה נחתם בפועל - הרי בהעדר אישור משרד הפנים את שכרו של התובע, דינו של חוזה כזה בטלות. בשל כך לא ניתן לקבוע כי נכרת בין הצדדים הסכם מחייב.

הנתבעת היא גוף מתוקצב ובהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985 היא מחויבת להחיל הסדרי שכר שקיבלו את אישורו של הממונה על השכר, בין במישרין ובין באמצעות משרד הפנים (ראו ע"ע 359/07 מדינת ישראל, הממונה על השכר באוצר - עירית פנקס, 2.6.08).

בית הדין הארצי פסק לא פעם כי "אין להעסיק עובדי גוף ציבורי, ובכללם עובדי רשויות מקומיות, ואין לשלם להם שכר חורג מבלי שהתבקש קודם לכן אישורו של הממונה על השכר ומבלי שניתנה הסכמת הממונה להסכם השכר שבכוונת הרשות לקשור עם עובדיה" - ראו ע"ע 1435/01 המועצה המקומית עראבה - יחיא סעיד עאסלה, 13.2.2007, וההפניות שם. באותו מקרה המועצה לא הביאה לידיעת הממונה על השכר את כוונתה להעסיק את בכירי המועצה בחוזה בכירים כפי שנדרש בחוזר מנכ"ל, לא קיבלה את אישור הממונה לכך, העלתה את שכרם והסתירה את ה"הסדר" מהממונה.
הלכה זו יפה לענייננו הגם שלא מדובר בנסיבות חריגות כגון אלה, ואף שלא דובר שם בתנאי מכרז.

ב. האם נוצרה "הבטחת מנהלית", ואם כן - ממתי?

התובע טען שהנתבעת התחייבה שיקבל תשלום הפרשי השכר באופן רטרואקטיבי. הנתבעת הדגישה בהגנתה כי אין לה כל סמכות וכל אפשרות להבטיח הבטחה כזאת, תוך שלאורך כל התקופה ניסתה לשנות את החלטת משרד הפנים.

פסק הדין המנחה בסוגית ההבטחה המנהלית, הוא בג"צ 135/75 סאי -טקס בע"מ נ' שר התמ"ס פ"ד ל(1) 673 (להלן: "הלכת סאי-טקס"), שם קבע בית המשפט העליון מפי כב' השופט ברנזון כי:

כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום-לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח. ואם במישור הפרטי, לפי סעיפים 12 (א) ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חייב אדם, במשא-ומתן לקראת כריתת חזוה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה. לנהוג בתום-לב, רשות ציבורית בענינים שבינה לבין האזרח לא-כל-שכן. הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות הממשל בעיני הציבור חשובה לאין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת.

הלכת סאי-טקס צומצמה וסויגה בפסיקה מאוחרת יותר של בית-המשפט העליון, שם נקבע כי על מנת שהבטחה מנהלית תחייב את הרשות המנהלית, נדרש קיומם של ארבעה תנאים מצטברים:
הראשון, נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתתה;
השני, לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב;
השלישי, הוא בעל יכולת למלא אחר ההבטחה;
הרביעי, אין צידוק חוקי לשנות או לבטלה.

בענייננו מעבר לכך שעצם מתן ההתחייבות לא הוכח (פרט לבדיקת האפשרות מול משרד הפנים שאכן בוצעה על ידי הנתבעת), הרי שהמועצה לא היתה בעלת הסמכות להתחייב לתשלום שכר בניגוד לעמדת משרד הפנים. כלומר, לא ניתנה "הבטחה מנהלית" המחייבת את הנתבעת בהתאם לדרישות הפסיקה.

ג. האם התובע הסכים לשינוי תנאי ההעסקה לעומת תנאי המכרז?

לא ניתן להתעלם מכך שהתובע עוסק בשכר של דירוג-דרגה במשך שנתיים עד שפוטר.
לא נחתם הסכם או מסמך אחר לפיו שונו תנאי השכר שבמכרז, והוכח שהתובע פנה מספר פעמים הן לנתבעת והן למר שפיצר בנושא שכרו.
עם זאת, בהינתן שהתובע עבד בנתבעת משך שנתיים ומעולם לא טען (גם לא בפני
ותיו הכתובות ולא בסיכומי השיחות אתו) כי אם לא ישולם שכרו בהתאם לתנאי המכרז הוא יתפטר, ונוכח העובדה שבסופו של דבר הוא פוטר לאחר שנתיים - יש באלה להעיד כי התובע השלים עם תנאי שכרו.
אין אנו סבורים כי הפניית הנתבעת לתב"ע נד/86-3 יוחנן גולן - אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270 נכונה, שכן בענייננו התובע הלין על אי-קיומם של תנאי ההעסקה שסוכמו איתו, להבדיל ממצב בו נעשה שינוי בתנאי ההעסקה לאחר תחילת העסקה בפועל. כמו כן, כאמור, הוכח כי התובע לא שקט על שמריו ומחה לכל אורך תקופת העסקתו על אי-העסקה בתנאי המכרז.
ואולם, בסופו של דבר התנהגות התובע מצביעה על קבלת המצב הקיים בתנאיו החדשים, הגם שלא היה שבע רצון ממנו.

על כן, התביעה להפרשי שכר כמו גם התביעה להפרשים הנובעים ממנה - הפרשות לקרן השתלמות ולקופת "מבטחים", הפרשים בגין פדיון חופשה והפרשים בגין דמי אבטלה - נדחות.

7. התביעה לשכר עבודה עבור התקופה 3.5.09 ליום 1.8.09

התובע דרש "שכר עבודה" עבור החודשים 08.09-05.09 (להלן גם: "חודשי ההמתנה") בהם לטענתו העמיד עצמו לרשות העבודה אך לא עבד. שכר העבודה נתב על פי שכר הבכירים ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
על אף שהתובע לא עתר לפיצוי בגובה שכר העבודה אלא תבע "שכר עבודה", מהתשתית המתוארת על ידו אין ספק שלא עבד. נהפוך הוא: התובע מלין על שציפה לעבוד, כפי שהנתבעת התחייבה לפניו - ולא עבד. על כן, ולמרות שהמילה "פיצוי" בשיעור שכר העבודה לא צוינה מפורשות, ברי כי הכוונה היא לפיצוי בשיעור שכר העבודה ולא ל"שכר עבודה". משכך נדון ברכיב זה לגופו.

אין חולק כי מועד תחילת ההעסקה שסוכם היה 3.5.2009. התובע עזב את מקום עבודתו הקודם (בפועל יצא לחל"ת ולא התפטר כפי שטען בכתב התביעה) אך תחילת עבודתו נדחתה לחודש אוגוסט 2009 עקב אי קבלת אישור להעסקתו ב-0% שכר בכירים. לטענת התובע הדבר נודע לו כשהתקשר למר גטר ביום 28.4.09, כיומיים לפני תחילת עבודתו הצפויה, ורק אז עודכן בדבר העדר אישור משרד הפנים. גם בחקירתו ציין התובע שקיבל הודעה על שלא ניתן להעסיק אותו בחוזה בכירים רק יומיים-שלושה לפני תחילת העבודה- בסוף אפריל 2009 (עמ' 6 לפרוטוקול דיון ההוכחות ש' 11-5).
עוד טען התובע כי מר עזאני התחייב שיקבל שכר עבור שלושת החודשים הללו.

הנתבעת לא סתרה את טענותיו העובדתיות של התובע בענין זה, לרבות העובדה שההודעה על העיכוב במועד תחילת העבודה נמסרה לו מאד סמוך לתאריך המיועד לכניסתו לתפקיד. בהקשר זה טענה הנתבעת כי מעולם לא הובטח לתובע שיקבל תשלום עבור חודשי ההמתנה. כל שהובטח הוא שהמועצה "תפעל מול משרד הפנים".
בסיכומיה הדגישה הנתבעת שטענות התובע מכוונות למעשה למשרד הפנים ולא למועצה, ולא ניתן לחייב את המועצה בגין פעולותיו של משרד הפנים וממילא התוב לא ביסס טענה ממשית גם נגד משרד הפנים.

נציין כי טענת התובע בדבר התחייבותו של מר עזאני כי יקבל שכר עבודה עבור תקופה זו לא נתמכה בכל ראיה. עם זאת, אנו מאמינים שלאחר שהתובע זכה במכרז, ובהינתן שאין חולק שתחילת העבודה נקבעה ל-3.5.14 - ודאי יצרו ציפייה לגיטימית של התובע להתחיל לעבוד ולקבל שכר החל מהמועד שסוכם.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים שוכנענו שבנקודה זו הצדק עם התובע.

התובע זכה במכרז, מועד תחילת העבודה סוכם בין הצדדים ובהתאם ביקש וקיבל חל"ת ממקום העבודה הקודם בו עבד כ-15 שנה, והעמיד עצמו לרשות הנתבעת.
אנו ערים לטענות הנתבעת לפיהן היא אינה אחראית לעיכוב שנגרם. אף אם יש בהן ממש, הרי הנתבעת היא המעסיקה הישירה של התובע ובהתאם אחראית לנזק שנגרם לו כתוצאה ממעשיה או מחדליה, גם אם אלה תוצאה מהוראה שלטונית: הנתבעת היא שסיכמה עם התובע את תאריך תחילת עבודתו והיא שהודיעה לו באיחור ניכר כי לא יוכל להתחיל בעבודה. זאת בשלב שבו התובע כבר עזב את מקום עבודתו ולא יכול היה להיערך באופן אחר, ואף לא היה באפשרותו לקבל דמי אבטלה בנסיבות הענין.
הנתבעת היתה ערה לאחריותה כמעסיקה והדבר ניכר בפני
יתה למר שפיצר מיום 4.5.09 בה ציין מר גטר כי הנתבעת "צפויה לתביעה" משום שהתובע עזב את עבודתו הקודמת בשל הסיכום כי יתחיל לעבוד ביום 3.5.09.
אנו סבורים שבנסיבות אלה נגרם לתובע נזק ממוני בגינו זכאי לפיצוי בשיעור שכר העבודה הממוצע שקיבל בפועל. התובע טען שמשכורתו היתה כ-8,000 ₪ בממוצע וסכום זה הוסכם על ידי הנתבעת, כאמור בסעיף 107 לסיכומיה.

על כן התביעה ברכיב זה מתקבלת בחלקה. על הנתבעת לשלם לתובע סך של 24,000 ₪ כפיצוי בשיעור שכר העבודה עבור שלושת חודשי ההמתנה.

8. התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש עבור תקופת ההמתנה

התובע עתר לפיצוי בסך 20,000 ₪ עבור שלושת החודשים שלפני כניסתו לתפקיד בפועל בהם נגרמה לו עגמת נפש עקב חוסר הוודאות והלחץ.
אשר לפיצוי בגין "עגמת נפש" בדב"ע נג/99-3 משרד החינוך - מצגר, פד"ע כו 563 נקבע:

"בעוד שלערכאה השיפוטית הדנה בפיצוי על נזקי ממון אין שיקול דעת בדבר עצם הפיצוי ושעורו וכל אימת שאלה הוכחו בפני
ה זכאי הנפגע לפיצוי על מלא נזקיו, מוקנה שיקול דעת לערכאה השיפוטית שעה שהיא דנה בנזק בלתי ממוני - והיא רשאית (אך אינה חייבת) לפסוק פיצוי בגינו, בשיעור שייראה לה בנסיבות המקרה.

מעבר לנזק הממוני שנגרם לתובע כאשר עזב את מקום עבודתו ולבסוף נאלץ להמתין שלושה חודשים מבלי לעבוד ומבלי לקבל דמי אבטלה, אין לדעתנו ספק כי הדרך כרוך היה גם בנזק שאינו ממוני.
ההודעה על ה"עיכוב" נמסרה לתובע רק בסוף אפריל 2009, ימים ספורים בלבד לפני מועד תחילת העבודה עליו סוכם. היה זה לאחר שהתובע כבר שינה מצבו לרעה מבלי שיכול היה להיערך אחרת. כך במשך שלושה חודשים שהם פרק זמן לא מבוטל.
העובדה שהנתבעת מדגישה שמעולם לא הבטיחה לתובע שהשכר שסוכם עמו יאושר (מתי ואם בכלל) או שיקבל את ההפרש רטרואקטיבית וכל שהובטח היה "שתפעל מול משרד הפנים" מחזקת למעשה את טענות התובע בדבר חוסר הוודאות ועגמת הנפש שנגרמה לו.

הנתבעת לא ציינה מתי בדיוק נודע לה כי חוזה ההעסקה של התובע לא אושר ("בין מועד זכיית התובע במכרז ובין מועד תחילת העסקתו" - ראו סעיף 12 לכתב ההגנה). אך שכנענו, כאמור, שהתובע ידע על כך רק בסוף אפריל 2009 תוך שהפניה הכתובה הראשונה למר שפיצר מטעם הנתבעת נעשתה רק ביום 4.5.2009 - יום לאחר מועד תחילת העבודה עליו סיכמו הצדדים. על הנתבעת היה להיערך לקראת כניסת התובע לתפקיד מוקדם יותר, ומששכרו לא אושר, אף לשקול להעלות את אפשרות העסקתו בדירוג-דרגה קודם לשלב בו הדבר נעשה.
אין זו התנהלות ראויה וזהירה הצפויה ממעסיק סביר, והיה בה כדי לגרום לתובע נזק ממוני ובלתי ממוני כאחד.

נעיר כי הנתבעת מציינת בסעיף 113 לסיכומיה כי "הנתבעת אינה חולקת על כך שלתובע נגרמה עגמת נפש עקב העובדה שבתפקידו בפועל קיבל שכר נמוך מהשכר לו ציפה. אולם, עם כל ההבנה של המועצה לענין זה, אין הדבר באחריות ו/או סמכות המועצה." (ההדגשות במקור).

על כך יש לומר כי לא היתה זו ציפייה בעלמא מצד התובע, אלא כך הוצע ופורסם במכרז מטעם הנתבעת, כך סברה היא עצמה (כפי שעולה מפניותיה למשרד הפנים) וכך סוכם בין הצדדים. רכיב זה של פיצוי בגין עגמת הנפש נתבע ביחס לתקופה שבין חודש 8.2009-5.2009 שבו נותר התובע ללא הכנסה. היה זה שלב שבו מעבר לציפיית השכר לגופה, ציפה התובע - ובצדק - לעבוד ולהשתכר.

לפיכך שוכנענו כי זהו אחד המקרים החריגים בהם מוצדק לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש ועל כן התביעה ברכיב זה מתקבלת בחלקה. על הנתבעת לשלם לתובע סך של 10,000 ₪.

9. התביעה לפיצויי הסתמכות

התובע עתר לפיצויי הסתמכות בסך 10,000 ₪ שכן הסתמך על החוזה וכלכל צעדיו בהתאם: עזב את עבודתו הקודמת ולקח הלוואה בסך 50,000 ₪ לקניית רכב.
מעבר לכך שלא ברור כיצד כומת סעד זה, צודקת הנתבעת כי החלטת התובע לרכוש רכב נעשתה משיקוליו האישיים.

כבר נפסק כי הסתמכות על הסדר הנוגד את חוק יסודות התקציב אינה הסתמכות הראויה להגנה (ע"ע 683/06 ישראל אבן ספיר ו- 138 אחרים - עיריית תל אביב-יפו, 27.9.2008).

משום כך, ולנוכח העובדה שלטובת התובע נפסק פיצוי בשיעור שכר עבודה וכן פיצוי בגין עגמת נפש עבור אותה התקופה, אנו דוחים רכיב זה של התביעה.

10. התביעה לפיצוי בגין פיטורים מטעמים שאינם ענייניים והפרת חובת תום הלב

בכתב התביעה ובתצהירו עתר התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב והתנהגות בדרך שאינה מקובלת באופן הבא:

התובע יטען כי הוא זכאי פיצוי בגין פיטוריו אשר נעשו שלא כדין ולא מטעמים ענייניים. ללא קשר לתפקידו המוגדר עפ"י המכרז. פיטוריו של התובע נקבעו מראש והנתבעת המציאה תירוצים שונים לפטרו אשר אינם עולים בקנה אחד עם הישגיו, מקצועיותו ועבודתו של התובע בתקופת עבודתו אצלה.
בנוסף ו/או לחילופין זכאי התובע לפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב והתנהגות בדרך שאינה מקובלת והוא מעמיד את דרישתו ברכיב זה בסכום של 50,000 ₪.

בסיכומיו דרש התובע את הסעד הבא:

אין ולא יכול להיות ספק כי לתובע נגרמה עגמת נפש מרובה עקב התנהלותה של הנתבעת ומי מנציגיה בחוסר תום לב כמתואר באריכות, לרבות נסיונה להתחמק מתשלום אותו הסכימה לשלם, כנגד קבלת השירות המוסכם מהתובע, ועל כן יתבקש בית הדין הנכבד לחייב את הנתבעת לפצותו גם בראש נזק זה נזק לא ממוני על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) בסכום שהתבקש על ידו בסכום של 50,000 ₪.

לדעתנו צודקת הנתבעת בטענתה שהתובע שינה את מהות הסעד שנתבע בכתב תביעתו ובתצהירו לעומת זה שנתבע בסיכומיו. אין בעובדה שהתובע נוקב באותו הסכום כדי לכסות על שינוי הסעד הנתבע, ולפיכך יש לראות ברכיב הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין והפרת חובת תום הלב כרכיב שנזנח.

11. לסיכום

נוכח האמור לעיל על הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן:

א. סך של 24,000 ₪ כפיצוי בשיעור שכר העבודה התקופה שבין 08.09-05.09, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. סך של 10,000 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש אשר ישולם תוך 30 ימים מתאריך קבלת פסק הדין ואם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

יתר רכיבי התביעה נדחים.

על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

12. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ה, 18 ינואר 2015, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
__________________ __________________
עידית איצקוביץ
נציג ציבור (מעסיקים)
שופטת מר יגאל ליבר
עידית איצקוביץ
, שופטת

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו
סע"ש 12-11-33526
14 מתוך 14








סעש בית דין אזורי לעבודה 33526-11/12 עוזי דנין נ' מועצה מקומית אבן-יהודה (פורסם ב-ֽ 18/01/2015)