פסקי דין על קניבר | פסקי דין על אייל צייג | פסקי דין על איתן מורגנשטיין ואח' | פסקי דין על איתמר שלמה

14881-11/14 עא     15/01/2015




עא 14881-11/14 קניבר בע"מ, אייל צייג, איתן מורגנשטיין ואח' נ' איתמר שלמה








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 14881-11-14 קניבר בע"מ
ואח'
נ' שלמה


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
דר' מנחם רניאל


מערערים

1.קניבר בע"מ

2.אייל צייג

3.איתן מורגנשטיין

4.לירן לוי

5.רון ברם

ע"י עו"ד אורן אוזן


נגד


משיב

איתמר שלמה
ע"י עו"ד עמית מור





פסק דין


1.
זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (הנשיא אינאס סלאמה) מיום 6.10.14, לפיו קיבל את תביעת המשיב כנגד המערערים, וחייב אותם להשיב למשיב 233,560 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (שהם לטענתם 285,206 ₪), ועוד הוצאות משפט.

2.
התביעה שהגיש המשיב הוגשה הן נגד החברה לטרוף אותו בע"מ, והן כלפי המערערת 1, שהיתה בעלת מניות באותה חברה והן כלפי המערערים 2 ו- 3 שהחזיקו עם המערערת 1 במניות החברה, והן כלפי המערערים 4 ו- 5 שהיו דירקטורים בחברה ובעלי מניות במערערת 1. החברה הנתבעת לטרוף אותו בע"מ נכנסה לפירוק, ועל כן ההליכים נגדה עוכבו.

3.
אני דוחה את טענת המערערים, כי משעוכבו ההליכים נגד החברה, לא היה על בית המשפט קמא לדון בחובות החברה כלפי המשיב, אלא להעביר נושא זה להכרעת המפרק, וכי יש בכך העדפת נושים. אין בכך העדפת נושים, שכן פסק הדין שניתן כלפי נתבעים אחרים אינו פוגע במסת הנכסים העומדים לחלוקה לנושים. כשם שאילו היה ממשיך הדיון כלפי החברה היה על בית המשפט לקבוע את חובות החברה למשיב ואז לדון בשאלה אם להרים את המסך ולקבוע אם המערערים האחרים חייבים בחובות החברה כלפיו, גם כאשר עוכבו ההליכים נגד החברה, עליו לדון בשאלה מה חובות החברה, ואז להמשיך לדון בהרמת המסך, כפי שעשה.

4.
העובדה שהחברה נכנסה לפירוק אינה אומרת שהמשיב אינו זכאי כלפיה לסכומים כלשהם. הוא ממשיך להיות זכאי, ואם יגיש הוכחת חוב ידון המפרק בהוכחת החוב. פסק הדין אינו מחייב את מפרק החברה. אף שאינו חייב לאמץ את הכרעת בית משפט השלום, יהיה להכרעתו משקל
בהחלטת המפרק. אם יאשר את הוכחות החוב, ובמהלך הפירוק יוותרו כספים לחלוקה לנושים שהילוו הלוואת בעלים, ודאי יהיה גם המשיב זכאי לחלקו, וחלק זה יופחת מהסכום שעל המערערים לשלם, ואפשר שהמערערים יהיו זכאים לנשיית המשיב בחברה, לאחר שישלמו את המגיע מהם לפי פסק הדין. כל אלה, כאמור, חיצוניים לחברה. הליך הפירוק לא נפגע. בהעדר פגיעה במסת הנכסים של החברה העומדת לחלוקה לנושיה, אין כאן העדפת נושים. נושה שיש לו שני מקורות לתשלום החוב, כגון חברה חייבת עיקרית וערב, או חברה ונושאי משרה בה לפי הרמת מסך, יכול לגבות מהחייב הנוסף, גם אם החברה החייבת העיקרית נמצאת בפירוק.

5.
אני דוחה את טענת המערערים, כי בית המשפט קמא לא דן בנושא הפעלת מנגנון
bmby

והשלכותיו. בית המשפט דן בנושא זה בסעיפים 17-19 לפסק הדין, וקבע קביעה עובדתית, כנגד עמדת המערערים, שההסכם שלפיו הופעל מנגנון
bmby

לא פטר
את החברה מהחזר הלוואות בעלים למשיב. זאת, למרות שב"כ המשיב כתב שהוא מודה על ההצעה הנדיבה של בעלי המניות המערערים, שאם ירכוש את מניותיהם, המערערים יוותרו על הלוואת הבעלים שלהם. המערערים הציעו לוותר. המשיב לא הציע ולא הסכים לוותר. דווקא מכתב זה, שהמערערים מסתמכים עליו, מראה שהיתה זו הצעה נדיבה, מעבר למוסכם, וכי לא הוסכם שמכירת וקניית המניות כוללת את הלוואת הבעלים, אלא היה צורך בהסכמה נוספת, שמטעם המשיב לא ניתנה. יתר על כן, בהמשך אותו מכתב שדיבר על הצעת המערערים אמר ב"כ המשיב במפורש: "למען הסר ספק אבהיר – מרשי אינו מוותר על החזר הלוואת הבעלים, וככל שימכור מניותיו לקניבר בע"מ
הוא יעמוד על פירעון מיידי של הלוואה זו". בקביעה עובדתית זו של בית המשפט קמא, הנתמכת בחומר הראיות כפי שהובא בפני
בית המשפט קמא, אין מקום להתערב.

6.
לטענת המערערים, בית המשפט שגה בקביעה עובדתית, שלאחר סילוק החוב לבנק, משכו המערערים 4 ו- 5 400,000 ₪ מהחברה לכיסם. לטענתם, מדובר בשגגה עובדתית חסרת בסיס, שהמשיב אף לא טען לה. כל שטען היה שלאחר כיסוי החוב בבנק משך כל אחד מהם 50,000 ₪ בלבד. אני דוחה טענה זו. אכן, כל מה שנטען לגבי הלוואת בעלים היה שהמערערים 4 – 5 השיבו לעצמם הלוואת בעלים בסכום של 50,000 ₪ כל אחד, אבל בנוסף על כך נקבע בחוות דעתו של המומחה רו"ח קובן, שלא נסתרה, שמערערים אלה נטלו לעצמם סכומים נוספים של 345,000 ₪ מכספי החברה. אכן, בית המשפט קמא לא דייק, והיה עליו לומר שמדובר ב- 445,000 ₪ ולא 400,000 ₪, אבל לא הסכום המדוייק שימש לצורך הכרעתו של בית המשפט, אלא העקרון של משיכת מאות אלפי שקלים לכיסיהם הפרטיים.

7.
לטענת המערערים, השימוש בכספי המשקיעים, בהם המשיב והמערערים 2 -3 לכיסוי חוב ישן של החברה אינו עילה להרמת מסך, משום שזה מהלך הגיוני מבחינה כלכלית, שבלעדיו לא היה לחברה צורך במשקיע, והמשיב ידע והסכים לו, והתקשר בהסכם שאיש לא הכריח אותו להתקשר בו, ועל כן מדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העיסקה. כמו כן נטען, שגם המערערים 2-3 השקיעו מכספם וגם כספם שימש לכיסוי החוב, ועל כן אין הצדקה להרים את המסך כנגדם. אני דוחה טענה זו. תשלום חוב ישן הוא מהלך הגיוני לחייבים בחוב הישן, ואם ברצונם לנקוט דרך כזו של פעולה ביחד עם המשיב, עליהם ליידע את המשיב ולקבל הסכמתו שהכספים שהוא משקיע יכסו את החוב הישן. כעולה מההסכם, לא נאמר בו דבר אודות כיסוי החוב הישן. כפי שקבע בית המשפט קמא, המשיב החל לפעול לתיקון המעוות מייד כשידע על כך. ההסכם שלפיו העביר את כספיו נעשה לאחר שהוצג לו הסכם סיום הפעילות במסעדה ברילוצ'ה שיצרה את החוב הישן. הפקדת הכספים על ידו בחשבון הישן נעשתה לבקשת המערערים שהבטיחו שזה חשבון הפעילות, בו תוסדר זכות החתימה שלו, שלא הוסדרה לאחר ההפקדה. כפי שקבע בית המשפט קמא, העובדה שהמשיב היה מודע להפקדה לחשבון הישן, אינה מכשירה פעילות בלתי סבירה של בעלי מניות.
אני דוחה טענות אלו של המערערים.

8.
אני דוחה את טענת המערערים, כי שגה בית המשפט שעה שקבע כי הכספים שניתנו לחברה בהסכם ההשקעה הם "הלוואת בעלים", ומהותם האמיתית היא השקעה, כעולה מנסיבות כריתת ההסכם, אומד דעת הצדדים והוראות ההסכם. טענה זו טענו המערערים בפני
בית המשפט קמא, אך גירסה זו התמוטטה בחקירה הנגדית של המערער 5 (עמ' 28-29), לאחר שהסתבר שההסכם שהוצג אינו אותנטי, והמערערים חזרו בהם מגירסה זו בסיכומיהם, וטענו רק כי "החברה מעולם לא התכחשה לחובותיה בספרים בגן הלוואות בעלים, כולל הלוואות התובע". על כן, לא נותרה מחלוקת, שהסכומים שניתנו על ידי המשיב ניתנו כהלוואת בעלים, ולא כ"השקעה".
למרבה הפלא, המערערים לא התייחסו כלל בערעורם לנימוק זה לכך שבית המשפט לא נצרך לקבוע עובדתית, שהסכומים הו הלוואות בעלים, ובמקום זה פשוט התעלמו מכך ושבו וטענו שמדובר בהשקעה. אין מקום להתערבות בקביעה זו של בית המשפט קמא, שלא היתה עליה מחלוקת בפני
ו ולא ניתן כל טעם מדוע יש לחזור למשבצת הראשונה בדיון.

9.
עקרונית, הלוואה בעלים ניתן לראות כהשקעה בחברה, כשם שרכישת מניות היא השקעה בחברה, וכשם שמתן הלוואה או רכישת אגרת חוב
על ידי מי שאינו בעלים ניתן לראות כהשקעה בחברה, וכשם שמתן אשראי ספקים ניתן לראות כהשקעה בחברה. לכל צורת השקעה תנאיה שלה. אם ההשקעה נעשית בדרך של רכישת מניות, המשקיע אינו זכאי להשבתה מהחברה. אם ההשקעה נעשית בדרך של אגרת חוב, המשקיע זכאי להשבתה וההלוואה מובטחת בשיעבוד. אם ההשקעה נעשית בדרך של הלוואת בעלים, המשקיע זכאי להשבתה, גם אם לא נקבע לכך מועד ותנאי ריבית, והיא אינה מובטחת. המערערים מתכוונים להשקעה במובן שאין חיוב להשיבה. הלוואת בעלים אינה השקעה שאין חיוב להשיבה. פעמים רבות, החברה אינה יכולה להשיב הלוואת בעלים, שהיא אחרונה בסדר הנושים, ולכן בפועל היא אינה מושבת, אבל רק השקעה בדרך של רכישת מניות אינה מחייבת את החברה להשיבה.


10.
המערערים טענו, ששגה בית המשפט, כשהשתמש בתשתית עובדתית בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים, שלא הוכחה בדרך אחרת. בית המשפט לא השתמש בתשתית העובדתית, אלא בעדות הסברה של המומחה, שבדק את חשבונות החברה, ואשר המערערים ויתרו על חקירתו ועל בירור השאלה אם הוא נסמך על תשתית עובדתית תקפה.
אכן, בית משפט רשאי להסתמך על מסקנת מומחה התובע, שלא נסתרה בחוות דעת נגדית. אני מבין שהמערערים טוענים שהנהלת החשבונות של החברה לא הוכחה. זו הנהלת החשבונות שנוהלה על ידם ולפי הוראותיהם. המערערים לא הציגו פרשנות אחרת לאותה הנהלת חשבונות, ובדין הסתמך בית המשפט על הפרשנות היחידה שבפני
ו.

11.
לטענת המערערים, המערער 2 אינו חייב בהרמת מסך, שכן לא השתתף בניהול החברה. לטענתם, השקיע בחברה 80,000 ש"ח על ידי מתן שירותים משמעותיים ויקרים, ושגה בית המשפט קמא בראותו בכך הונאה. אני דוחה טענה זו. בית המשפט דן בכך וקבע מבחינה עובדתית בסעיף 29 לפסק הדין, שמדובר בסכום לא מידתי ולא סביר כנגד עבודה שהיקפה אינו ברור ואינו מצדיק סכומים אלה. מסקנה זו נתמכת בין היתר בכך שהוצאה חשבונית על 30,000 ₪ בלבד. בדין קבע בית המשפט, שעשיית הסדר כזה נדיב עם המערער 2, בעוד המשיב מעביר את מלוא הלוואת הבעלים ונאלץ לתבוע את שכרו בהוצאה לפועל בגין עבודתו כמנהל המסעדה, מחזקת את ההתרשמות, שהמערערים, כולל המערער 2, נהגו בדרך שמביאה לריקון קופת החברה או לדילולה. למרות טענת המערערים, שהמערער 2 לא השתתף בניהול החברה, אין מקום להתערב בקביעה העובדתית של בית המשפט קמא, שהמערער 2 היה שותף למעשים שבוצעו כלפי המשיב, יהא אשר יהא תוארו כלפי החברה.

12.
לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא בשעה שהורה להרים את המסך כנגד המערער 3, שהזרים לחברה 100,000 ₪ כנגד 10% ממניות החברה, ובית המשפט לא ייחס לו אף אחד מהמעשים שהם עילה להרמת המסך. אכן, בית המשפט קמא לא קבע שום קביעה ספציפית לגבי מעשי המערער 3, וגם המשיב בטיעוניו לא טען לשום פעילות שלו, מלבד הפקדת 100,000 ₪ בהסכם לקבלת 10% מהחברה. על כן, לגבי מערער זה לא התקיימו העילות להרמת מסך, ודין פסק הדין כנגדו להתבטל.

13.
לטענת המערערים, שגה בית המשפט שהרים את המסך כנגד המערערים 4-5, שכלל לא היו בעלי מניות בחברה, אלא בעלי מניות במערערת 1 שהיא בעלת מניות בחברה. נטען, שבית המשפט לא קבע שהמערערים 4-5 השתמשו במסך ההתאגדות של המערערת 1 באופן שיש בו להונות אדם או הפ]וגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. המשיב טוען, כי מערערים 4-5 היו הדירקטורים היחידים בחברה ונטלו לעצמם כספים רבים וציוד שהיו מיועדים לניהול השוטף של החברה ובין היתר הוזרמו על ידי המשיב, כגפי שאכן נקבע על ידי בית המשפט. בית המשפט קמא
עשה שימוש בסעיף 6 לחוק החברות, העוסק בבעל מניות, שניתן לייחס לו את חובות החברה, בעוד המערערים 4-5 אינם בעלי מניות בחברה. ואולם, לפי ממצאי בית המשפט, המערערים 4-5 הם שפעלו בעיקר הפעילות להונאת המשיב, וזאת עשו בתפקידם כדירקטורים בחברה, שכשלתפקיד זה מונו לבקשת בעלת המניות המערערת 1, שהם בעלי מניותיה. מוצדק איפוא גם השרשור של חובותיהם דרך המערערת 1. לחילופין, ניתן לחייב דירקטורים, כפי שהיו מערערים אלה, באופן אישי, בחובות החברה במקרי הונאה ומעילה שביצעו בכספי החברה (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה; בר"ע 2683/06 ת. קווי תקשורת נ' א.י. אנרגיה השרון). על כן, אני דוחה טענה זו של המערערים.


14.
על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את ערעור המערערים 1,2,4,5 ומקבל את ערעור המערער 3, באופן שפסק הדין נגד יתבטל. המערערים 1,2,4,5 ישלמו למשיב הוצאות הערעור בסך 17,700 ₪, ולצורך כך יועבר העירבון לידי המשיב. אין צו להוצאות כלפי המערער 3, שלא היה מיוצג בנפרד.

ניתן היום,
כ"ד טבת תשע"ה, 15 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
















עא בית משפט מחוזי 14881-11/14 קניבר בע"מ, אייל צייג, איתן מורגנשטיין ואח' נ' איתמר שלמה (פורסם ב-ֽ 15/01/2015)