פסקי דין על ענת אהרוני | פסקי דין על אוניברסיטת חיפה | פסקי דין על ניצה מירסקי | פסקי דין על תרכובות טבעיות (ת.ט.) |

15176-05/12 עע     18/01/2015




עע 15176-05/12 ענת אהרוני נ' אוניברסיטת חיפה, ניצה מירסקי, תרכובות טבעיות (ת.ט.) בע"מ









בית הדין הארצי לעבודה


ע"ע 15176-05-12





ניתן ביום
18 ינואר 2015


ענת אהרוני

המערערת

-


1.

אוניברסיטת חיפה

2.

ניצה מירסקי

3.

תרכובות טבעיות (ת.ט.) בע"מ

המשיבות


לפני: השופט (בדימוס) עמירם רבינוביץ
, השופטת רונית רוזנפלד
, השופטת לאה גליקסמן


נציג ציבור (עובדים), מר שלום חבשוש,
נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון


בשם המערערת –
עו"ד איתמר בן גוזי

בשם המשיבה 1 – עו"ד מיכאל פרימן

בשם המשיבות 2 ו- 3 – עו"ד גלי כרמלי





פסק דין


השופטת לאה גליקסמן

:

1.
ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (תע"א 3576/04; השופטת עדנה קוטן ונציגי הציבור גב' טובה מעוז ומר שאלתיאל צברי), שבו נדחתה תביעתה של המערערת להפרשי פיצויי פיטורים ולתשלום הפרשי שכר לחודשיים.

הרקע העובדתי, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי
:
2.
המשיבה 3 (להלן – החברה) היא סטרטאפ, אשר נוסד בשנת 1994 במסגרת החממה הטכנולוגית במשגב. עיסוקה של החברה הוא "חומרים בעלי השפעה בריאותית". לחברה מספר רב של בעלי מניות, גופים ואנשים פרטיים, בחלקם אנשי מדע.
3.
המשיבה 2 (להלן - ד"ר
מירסקי) נמנית עם בעלי מניותיה של החברה, ומחזיקה בכ- 65% מהון המניות המונפק, וכן נמנית עם מנהלי החברה.
4.
המערערת הועסקה בחברה כחוקרת מיום 15.12.1994, ועבדה בה ברציפות עד יום 30.9.2002. (התקופה מיום 15.12.1994 עד יום 30.9.2002 תכונה להלן תקופת העבודה הראשונה או תקופת העבודה בחברה). במסגרת עבודתה בחברה עסקה המערערת בבידוד של חומרי טבע בעלי פעילות אנטי סוכרתית, אפיונם והפקתם בכמויות מסחריות.
5.
החברה ניהלה את פעילותה במעבדה אשר בשטחה של "אורנים – המכללה האקדמית לחינוך של התנועה הקיבוצית" (להלן – אורנים) ובבעלות אורנים. החברה שכרה את
המעבדה מאורנים תמורת דמי שכירות חודשיים.
6.
לצד פעילותה בחברה, בכל הזמנים הרלוונטיים להליך, הועסקה ד"ר מירסקי כחברת סגל אקדמי באורנים. במסגרת עבודתה באורנים ניהלה ד"ר מירסקי, בין היתר, עבודת מחקר אקדמי עם תלמידים וסטודנטים לתארים שונים, בנושא מנגנוני פעולה של חומרים אנטי סוכרתיים ממקורות טבעיים.
7.
במהלך שנת 2002 נקלעה החברה לקשיים כלכליים ופעילותה הופסקה. החברה שילמה לעובדיה שסיימו את עבודתם פיצויי פיטורים כחוק ו/או סכומים בשיעור שנקבע בהסכמי פרישה אשר נחתמו בין העובדים לבין החברה. המערערת הגיעה להסכמה עם ד"ר מירסקי, על פי הצעתה של ד"ר מירסקי, כי החל מחודש אוקטובר 2002 היא תתחיל לעבוד כעוזרת מחקר במסגרת המחקר שביצעה ד"ר מירסקי במסגרת עבודתה כחברת סגל אקדמי באורנים, ושכרה ישולם לה מתוך תקציב המחקר שעמד לרשותה של ד"ר מירסקי בעבודתה האקדמית.
תקציב המחקר נוהל על ידי משיבה 1 (להלן – האוניברסיטה).
8.
סיום עבודתה של המערערת בחברה בסוף ספטמבר 2002 ותחילת עבודתה של המערערת כעוזרת מחקר במסגרת המחקר שביצעה ד"ר מירסקי באורנים בחודש אוקטובר 2002 היה בהסכמה מלאה בין הצדדים. הצדדים קיוו כי החברה, שניהלה מו"מ עם משקיעים פוטנציאליים, תחזור לפעילות בעתיד, ככל שיבשיל המו"מ עם המשקיעים ויוזרמו לחברה כספים אשר יאפשרו את חידוש פעילותה.
9.
החל מחודש אוקטובר 2002 המערערת הועסקה על פי כתב מינוי שהוצא לה על ידי האוניברסיטה. כתב המינוי הראשון הוצא למערערת לתקופה מיום
1.10.2002 עד יום 31.1.2003. לאחר מכן, הוארך המינוי על ידי האוניברסיטה לתקופות קצובות, בדרך כלל לשלושה חודשים בכל פעם, כאשר האוניברסיטה הייתה מנפיקה כתב מינוי לכל תקופה. כתבי המינוי הוצאו רק לאחר שהאוניברסיטה בדקה ומצאה כי בתקציב המחקר יש כדי לממן את שכרה של המערערת לתקופת המינוי, וזאת על יסוד הודעות שהגישה לאוניברסיטה ד"ר מירסקי, בהן צוין הסעיף הרלוונטי במסגרת תקציב המחקר. האוניברסיטה צירפה את המערערת לקרן השתלמות ולקופת גמל, על פי בחירת המערערת. עבודתה של המערערת בוצעה במעבדה באורנים, אותה מעבדה שנשכרה קודם לכן על ידי החברה, ואשר שימשה אותה בתקופה בה הועסקה המערערת על ידי החברה עד סוף חודש ספטמבר 2002.
10.
בחודש יוני 2004 הופחת שכרה של המערערת ב- 25% - מ- 8000 ₪ לחודש
ל- 6,000 ₪ בחודש. בהודעה על הארכת המינוי אשר נשלחה למערערת ביום 21.6.2004 הודע לה כי בחודשים יוני 2004 ויולי 2004 ישולם לה שכר בסך של 6,000 ₪. החל מיום 1.6.2004 המערערת עבדה בפועל ארבעה ימים בשבוע במקום חמישה ימים בפועל, כך שהיקף עבודתה הופחת גם כן.
בדו"ח הנוכחות שמילאה המערערת נכתב "הייתי צריכה לעבוד 75%".
11.
ביום 8.7.2004 שלחה המערערת
מכתב לאוניברסיטה בו טענה כי ההפחתה בשכרה בוצעה באופן חד צדדי, ללא הסכמתה, וכי היא רואה בכך הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. המערערת דרשה מהאוניברסיטה לבטל את ההרעה, שאם לא כן תסיים את עבודתה "בדין מפוטרת". המערערת דרשה במכתבה תשלום שכר מלא בעד חודש יוני 2004, למרות שעבדה בפועל בהיקף משרה חלקי בשיעור של 75%.
12.
נוכח התפטרות המערערת, העסקתה של המערערת על ידי האוניברסיטה הגיעה לסיומה ביום 31.7.2004, עם פקיעת כתב המינוי האחרון. האוניברסיטה שילמה למערערת פיצויי פיטורים בעד תקופת העסקתה כעוזרת מחקר – מיום 1.10.2002 עד יום 31.7.2004. פיצויי הפיטורים שולמו מתקציב המחקר של ד"ר מירסקי ובהסכמתה.
ההליך בבית הדין האזורי
:
13.
תביעתה של המערערת הוגשה כנגד האוניברסיטה בלבד. טענתה העיקרית של המערערת הייתה כי נוכח העובדה שבתקופת עבודתה בחברה ובתקופת עבודתה באוניברסיטה עבדה באותו מקום עבודה ובאותו תפקיד בדיוק, עד אשר התפטרה בדין מפוטרת בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, על האוניברסיטה, בהיותה המעסיק האחרון, לשלם לה פיצויי פיטורים גם בעד תקופת עבודתה בחברה, מיום 15.12.1994 עד יום 30.9.2002. בנוסף, טענה המערערת כי היא זכאית להפרשי שכר בעד החודשים יוני 2004 ויולי 2004, בשל ההפחתה החד צדדית בשכרה.

14.

האוניברסיטה הגישה כתב הגנה, ובו טענה, בין היתר, כי המערערת הועסקה על ידה רק בתקופה מיום 1.10.2002 עד יום 31.7.2004, וכי בגין תקופת עבודתה הראשונה עליה להפנות תביעתה כלפי החברה ו/או ד"ר מירסקי.
15.
האוניברסיטה הגישה שני תצהירי עדות מטעמה – של גב' עמליה פנצר ושל ד"ר מירסקי.
16.
בדיון שהתקיים ביום 20.3.2006 הודיע ב"כ האוניברסיטה כי נוכח טענתה של ד"ר מירסקי בתצהירה כי המערערת הייתה בחל"ת מעבודתה בחברה בתקופת עבודתה באוניברסיטה, האוניברסיטה מבקשת לתקן את כתב ההגנה ולטעון כי המעביד של המערערת גם בתקופה שבה היא קיבלה מינוי מטעם האוניברסיטה הייתה ד"ר מירסקי ולא האוניברסיטה. בהחלטה מאותו מועד, קיבל בית הדין האזורי את בקשתה של האוניברסיטה להגיש כתב הגנה מתוקן.
17.
בכתב ההגנה המתוקן טענה האוניברסיטה כי בעד תקופת עבודתה הראשונה על המערערת להפנות את תביעתה כלפי החברה ו/או ד"ר מירסקי; גם בתקופה שלאחר יום 1.10.2002 אין לראות באוניברסיטה מעסיקתה של המערערת, ויש לראות את החברה ו/או ד"ר מירסקי כמעביד של המערערת גם בתקופה זו, ולצרפן כנתבעות נוספות בהליך; הימנעותה של המערערת להפנות את תביעתה בגין תקופת העבודה הראשונה לחברה ו/או לד"ר מירסקי, והימנעות החברה
ו/או ד"ר מירסקי להסדיר את הנושא מול המערערת, מלמדות על העדר תום לב ומעלות חשש בדבר תיאום עמדות בין המערערת לבין ד"ר מירסקי וניסיון להתעשר שלא כדין על חשבונה של האוניברסיטה.
18.
בעקבות תיקון כתב ההגנה הגישו המערערת והאוניברסיטה תצהיר עדות משלים.
19.
אחר הדברים האלה ביקשה המערערת לצרף כנתבעת נוספת את ד"ר מירסקי.
20.
בהחלטתו מיום 16.10.2006 קבע בית הדין האזורי כך:
"נוכח טענות הנתבעת [האוניברסיטה] בכתב ההגנה המתוקן אשר הוגש מטעמה בתיק זה ובשים לב לכך כי הנתבעת עצמה ביקשה אף היא לצרף את ד"ר מירסקי ו/או את חברת תרכובות טבעיות (ת.ט.) בע"מ
כנתבעות בתיק זה, ועל מנת שיעמדו בפני
בית הדין כל הצדדים הדרושים לפתרון השאלה אשר במחלוקת, הנני נענית לבקשה ומורה על צירופם של ד"ר מירסקי וחברת תרכובות טבעיות (ת.ט.) בע"מ
כנתבעות נוספות/חילופיות בתיק זה, ....."
21.
בהחלטה מיום 18.10.2006 התיר בית הדין האזורי למערערת להגיש כתב תביעה מתוקן "וזאת אך ורק בהתייחס לצירוף שני הנתבעים". בכתב התביעה המתוקן חזרה המערערת על טענתה כי נוכח העובדה שעבדה באותו מקום עבודה הן בתקופת עבודתה בחברה והן בתקופת עבודתה באוניברסיטה, האוניברסיטה חייבת בתשלום פיצויי פיטורים בעד כל תקופת עבודתה. לחלופין טענה המערערת כי אם תתקבל טענתה של האוניברסיטה כי אינה מעסיקתה של המערערת בתקופה מיום 1.10.2002 וכי מעסיקתה בתקופה זו הייתה ד"ר מירסקי, מבוקש לחייב את ד"ר מירסקי אישית בכל הסכומים המגיעים למערערת על פי תביעה זו; לחלופי חלופין נטען כי אם ייקבע על ידי בית הדין כי החברה הייתה המעסיקה של המערערת גם בשנתיים האחרונות לעבודתה, יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את ד"ר מירסקי כבעלת מניות ביחד ולחוד עם החברה, בתשלום
הכספים המגיעים למערערת. בסיכום כתב התביעה ביקשה המערערת לחלופי חלופין לחייב את שלש הנתבעות – האוניברסיטה, ד"ר מירסקי והחברה – יחד ולחוד בתשלום פיצויי הפיטורים המגיעים לה בעד כל תקופת עבודתה ובתשלום הפרשי השכר לתקופה יוני 2004 עד יולי 2004.
22.
החברה וד"ר מירסקי טענו בכתב ההגנה, בין היתר, כי עקב העובדה שהחברה נקלעה לקשיים כלכליים הגיעו החברה והמערערת להסכמה בחודש ספטמבר 2002 על סיום עבודתה בחברה ומעבר לעבוד באוניברסיטה, וסיום העבודה בהסכמה אינו מזכה את המערערת בפיצויי פיטורים; כן סוכם עם המערערת כי אם וכאשר יגויסו כספים שיאפשרו לחברה לחזור לפעילות תשוב המערערת לעבוד בחברה; אכן נוהלו מגעים בין המערערת לבין ד"ר מירסקי בסמוך להסכמה בדבר צמצום היקף העסקתה בחודש יוני 2004 לכריתת הסכם אשר יעגן את זכויותיה של המערערת כאשר תשוב לעבוד בחברה. אולם, המגעים לא הבשילו להסכם נוכח התפטרותה של המערערת מעבודתה באוניברסיטה, ובכך גם הביאה לידי סיום את יחסיה עם החברה; החברה הכחישה כל חבות לשלם למערערת פיצויי פיטורים בשל העסקתה אצלה, נוכח העובדה כי המערערת לא פוטרה על ידה, וכי המערערת היא זו שהביאה את הקץ על אפשרות חזרתה לעבודה בחברה בשל התפטרותה ואופן התפטרותה מעבודתה כעוזרת מחקר.

פסק דינו של בית הדין האזורי
:
23.
בית הדין האזורי הדגיש בפסק דינו כי תביעתה של המערערת לפיצויי פיטורים התבססה על סעיפים 11 (א) ו- 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, דהיינו על הטענה שהתפטרה עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, וכי יש רציפות בין תקופת עבודתה בחברה לבין תקופת עבודתה באוניברסיטה; בית הדין האזורי דחה את טענתה של המערערת בדבר הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, וקבע כי הובהר למערערת שמדובר בהפחתת שכר זמנית,
מחודש יוני 2004 עד חודש אוקטובר 2004, המועד בו תקבל ד"ר מירסקי תקציב מחקר חדש, וכי המערערת הסכימה להפחתה זמנית בשכרה; בית הדין דחה את גרסתה של המערערת כי הסכמתה להפחתת השכר הותנתה בהסדרת זכויותיה בעד תקופת עבודתה בחברה, וקבע כי עניין זה הועלה על ידי המערערת במועד מאוחר יותר, לאחר שנתנה הסכמתה להפחתת שכר זמנית; זאת ועוד. נוכח הודאתה של המערערת כי הייתה מוכנה להמשיך לעבוד בשכר המופחת בתנאי שיוסדרו זכויותיה בעד תקופת עבודתה בחברה, עניין שאין כל קשר בינו לבין תנאי העסקתה כעוזרת מחקר באוניברסיטה, אין מדובר בהרעת תנאים כמשמעותה בדין, המזכה בפיצויי פיטורים; למעשה, עילת ההתפטרות לא הייתה הרעת תנאי עבודתה של המערערת באוניברסיטה, אלא דרישתה מד"ר מירסקי לתשלום מיידי של פיצויי הפיטורים לתקופת עבודתה בחברה, והמערערת ביקשה לעשות שימוש בעילת התביעה של הרעת תנאים כאמצעי לחץ לגביית חוב בלתי מסולק
של פיצויי פיטורים "שהגיעו" למערערת לטענתה שנתיים קודם לכן; הגשת התביעה כנגד האוניברסיטה נעשתה רק נוכח העובדה שהתברר למערערת כי לחברה אין למעשה כספים לשלם לה פיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתה בחברה.
24.
בית הדין האזורי דחה גם את טענתה של המערערת כי עבדה ב"מקום עבודה אחד", וכי יש רציפות בין תקופת עבודתה בחברה לבין תקופת עבודתה באוניברסיטה.
25.
בית הדין האזורי הוסיף וקבע שגם בסוגיית "זכאות" המערערת לפיצויי פיטורים בגין עבודתה בחברה עם סיום העסקתה בה התגלעו סתירות בין טענותיה וגרסאותיה בבית הדין, ומכל מקום התביעה מושתתת לאורך כל הדרך על טענה אחת בלבד – התפטרות בגין הרעת תנאים בחודש יולי 2004 וזכאות לפיצויי פיטורים מטעם זה בלבד מן המעסיק האחרון; בשום שלב בהליך לא נטען על ידי המערערת לזכאות לפיצויי פיטורים עם סיום עבודתה בחברה בספטמבר 2002, ולא התבקש תיקון כתב התביעה לעניין זה.
26.
בהתייחס לטענות המערערת כלפי ד"ר מירסקי דחה בית הדין האזורי את טענותיה של המערערת כי ד"ר מירסקי התכוונה לנהוג כלפי המערערת בתרמית ו/או ברשלנות. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי האוניברסיטה הייתה המעסיק האחרון של המערערת, וכי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערערת לבין ד"ר מירסקי.


הליך הערעור
:
27.
במהלך הדיון בערעור, בעקבות הערות בית הדין, הגיעו הצדדים להסכמה כי הערעור נגד האוניברסיטה יידחה ללא צו להוצאות. כמו כן הוסכם בין ב"כ המערערת לבין ב"כ החברה וד"ר מירסקי, כי הם יטענו לעניין חיובה של החברה בפיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתה של המערערת בחברה.
28.
המערערת טענה

כי לא תתכן סיטואציה אחרת מלבד חיובה של החברה, המעסיקה בפועל בשנים בהן עבדה המערערת בחברה, שהרי אין מחלוקת כי המערערת סיימה את עבודתה בחברה על רקע הפסקת פעילותה של החברה. באותה תקופה גם שולמו פיצויי פיטורים לכל שאר העובדים. כל "חטאה" של המערערת הוא שהסכימה לעבור לעבוד עם ד"ר מירסקי באוניברסיטה. מאחר שנפסק כי לא מדובר באותם מעסיקים, נוצרה סיטואציה לא הגיונית שעובד שנסיבות סיום עבודתו הן סגירת החברה בה עבד לא מקבל פיצויי פיטורים עבור שמונה שנות עבודה; מקומם שד"ר מירסקי היודעת את העובדות התחמקה לכל אורך ההליך המשפטי והסתתרה מאחורי האוניברסיטה, בתקווה שייקבע כי האוניברסיטה היא זו שצריכה לשלם פיצויי פיטורים; יש לחייב את ד"ר מירסקי ביחד ולחוד עם החברה, נוכח העובדה שעל פי הסכם ההעסקה שבין המערערת לבין החברה היה על החברה לבטח את המערערת בקרן פנסיה עם רכיב פיצויי פיטורים, והחברה הפרה את חובתה והעדיפה לשלם לנושים אחרים ולא להפקיד כספים בגין פיצויי פיטורים.
29.
החברה וד"ר מירסקי

טענו כי המערערת מעולם לא תבעה את החברה ביוזמתה, ולא העלתה כנגד החברה טענות בנוגע לזכאותה לפיצויי פיטורים, ולו כטענות חלופיות, אלא טענה לרצף העסקה ולחיוב המעסיק האחרון – האוניברסיטה – בתשלום פיצויי פיטורים בעד כל תקופת עבודתה; בסמוך לסיום עבודתה באוניברסיטה המערערת העלתה דרישות לתשלום פיצויי פיטורים מהחברה, אולם היא זנחה נתיב זה במהלך התקופה הארוכה בה ניהלה את ההליך. גם אם הנסיבות בהן הסתיימה עבודתה ב- 2002 היו עשויות לזכות אותה בפיצויי פיטורים, המערערת עשתה את בחירותיה שלה, וזאת לאחר ייעוץ משפטי, ולא העלתה תביעה כנגד החברה בעניין זה, וטענה ההיפך עד לשלב הדיון בערעור, ובהתנהלותה ויתרה על טענותיה נגד החברה; לפיכך, אין מקום לדון בערעור בעילות אחרות, בניגוד לטענותיה של המערערת בהליך בבית הדין האזורי, ואין לפסוק לה היום פיצויי פיטורים, בעילה שמעולם לא נתבעה.
30.
אשר לזכאותה של המערערת לפיצויי פיטורים בקשר לסיום עבודתה בספטמבר 2002 נטען כי גם אם בית הדין יכול להכריע על סמך עילות אחרות העולות מחומר הראיות, במקרה הנדון המערערת לא פוטרה מעבודתה בספטמבר 2002, והמערערת אף טענה מפורשות כי לא פוטרה מעבודתה בחודש ספטמבר 2002; בין החברה לבין המערערת סוכם על הפסקת עבודה זמנית בחברה ומעבר לעבוד על תקציב מחקר באוניברסיטה. במהלך תקופת עבודתה של המערערת באוניברסיטה נוהלו משאים ומתנים לרכישת החברה על ידי משקיעים זרים, והמערערת יודעה לגביהם כל העת. עת נסתם הגולל על רכישת החברה בחודש אפריל 2004 החליטה המערערת ש"נמאס לה לחכות". בסמוך להפסקת עבודתה של המערערת באוניברסיטה נוהל עמה מו"מ כדי להבטיח את זכויותיה בחברה אם תמשיך לעבוד שם, והמשא ומתן לא הבשיל לידי הסכם בשל העובדה שהמערערת "שברה את הכלים" והודיעה לאוניברסיטה על התפטרותה. בנסיבות אלה, המערערת סיימה את עבודתה מרצון ולכן אינה זכאית לפיצויי פיטורים.
31.
בהתייחס לחבותה האישית של ד"ר מירסקי נטען כי יש לדחות את הטענות להרמת מסך, על יסוד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בעניין זה; בהתאם להסכם ההעסקה בין המערערת לבין החברה בקשר לפיצויי פיטורים היה על החברה לבצע "הפרשות על פי חוק", ובתקופת העסקתה של המערערת בחברה לא הייתה חובה על פי חוק להפריש לפיצויי פיטורים.
32.
בתשובה לטענות החברה טענה המערערת

כי בכל ההליכים נתבעה החברה ביחד ולחוד עם האוניברסיטה, והטענות כי האוניברסיטה הייתה המעסיקה נטענו בקשר לתקופת עבודתה של המערערת באוניברסיטה, שאז החברה לא הייתה המעסיקה שלה.


הכרעה
:
33.
נקדים ונאמר כי גם אם החברה חייבת בתשלום פיצויי פיטורים, אנו דוחים את הטענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את ד"ר מירסקי אישית בחיובי החברה, וזאת משני טעמים: האחד – הסכמת הצדדים בדיון לפנינו הייתה לטעון לעניין חיובה של החברה בפיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתה של המערערת בחברה; השני – אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, שלפיהן לא הוכח כי ד"ר מירסקי פעלה כלפי המערערת ב"תרמית". באשר לחובתה של החברה להפריש כספים לרכיב פיצויי פיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים, הרי כפי שטענה ב"כ החברה בתקופת העסקתה של המערערת על ידי החברה לא הייתה מוטלת חובה כזו על החברה מכוח חוק או מכוח צו הרחבה. אכן, בהסכם העבודה בין המערערת לבין החברה מיום 16.7.2000 הוסכם כי החברה תפריש לקופת גמל גם בגין פיצויי פיטורים. אולם, כעולה מתוכנית הביטוח שנערכה למערערת (נספח א' להודעת המערערת לבית הדין האזורי מיום 10.4.2006) בסופו של דבר סוכם על הפרשות לתגמולים בלבד, בשיעור של 5%, ועל פני הדברים תוכנית הביטוח נערכה בהסכמת המערערת. מכל מקום, הפרת ההסכם בין המערערת לבין החברה כשלעצמה, אינה עילה להרמת מסך ההתאגדות, וכאמור על פי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לא הוכח התנהגות הנגועה בחוסר תום לב או תרמית של ד"ר מירסקי.
34.
לאור האמור, בשתי שאלות עלינו להכריע: האחת - האם ניתן לחייב את החברה בתשלום פיצויי פיטורים בקשר לסיום עבודתה של המערערת בשנת 2002, למרות שעילת תביעה זו לא נטענה בהליך בבית הדין האזורי? השנייה – אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם יש עילה לחיוב החברה בתשלום פיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתה של המערערת בחברה?

בנסיבות המקרה ניתן לדון בחיוב החברה בפיצויי פיטורים:
35.
אך לאחרונה, בעניין קביטקה [ע"ע (ארצי) 2808-03-12, ע"ע 17926-03-12 ימית סינון וטיפול במים בע"מ – מלה קביטקה (10.11.2014)] התייחס בית דין זה לאפשרות לפסוק לטובת תובע סעד אותו הוא לא ביקש, באומרו:
"בעקרון, בית משפט לא יפסוק לטובת תובע סעד אותו הוא לא ביקש. כלל זה אינו מוחלט ויתכנו מקרים יוצאי דופן "שבית המשפט אף בשלב של ערעור נותן לתובע סעד, שאותו לא ביקש, אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי, אשר נתבקש בכתב התביעה - וזה בדרך של תיקון כתב תביעה, אף בשלב של ערעור ולפעמים אף בלי צורך בתיקון כתב תביעה" [ע"א 359/79 יפה אלחנני נ' מרגליט רפאל פ"ד לה(1) 701 (1980)].
החריגים לכלל שאין פוסקים לתובע סעד שלא נתבע הוצגו על ידי השופטת ארד, כתוארה אז, בענין הרב יוסף מינסקי [ע"ע (ארצי) 597/06 הרב יוסף מינסקי – משה סלומון (15.7.2007)] כך:

"חריגים לכלל יכול ויתקיימו במקרה בו העובדות הנחוצות לצורך הכרעה באותו סעד הובהרו למעלה מהנחוץ ולא היה טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים; או במקרה בו נמצא כי הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שהתבקש בכתב התביעה. חריג זה יכול ויתקיים גם בשלב של ערעור ובלבד שהעובדות הקשורות בו נתבהרו בהליך.
.....
אולם, בכל מקרה, לא יוענק סעד כנגד נתבע, אשר כלפיו לא התבקש כלל מתן הסעד שנפסק, כאשר לא ניתנה לאותו צד הזדמנות להשמיע טיעוניו ולהתייחס לאפשרות כי יוטל עליו חיוב כזה או אחר [..........].
"

ראו גם: ע"א 8854/06
חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין
, (20.3.08); ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו - ישראל בע"מ, (8.11.09).
(ההדגשה במקור)
36.
ובעניין רע"א 7288/12 שמואל רוזן נ' צחי אברמוביץ ואח' (23.10.2012) סיכם בית המשפט העליון את ההלכה כך:
"בסופו של דבר, מקום שלפני בית המשפט מערכת עובדתית המגבשת זכות לצד אחד וחובה למשנהו, וככל שעובדות אלה נטענו מלכתחילה, נימוקים המשפטיים יכולים להיות שונים מאלה שהועלו בתביעה, ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהייתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן".
וראו גם: חוות דעת של חברי, השופט רבינוביץ בע"ע (ארצי) 132/03 ראובן כהן – רשות העתיקות (13.10.2004).
37.
ומן הכלל אל הפרט:
37.1.
במקרה הנדון,

בכתב התביעה המתוקן התבקש סעד גם כנגד החברה ביחד ולחוד עם האוניברסיטה וד"ר מירסקי
בעניין תשלום פיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתה של המערערת בחברה (שכן בעד תקופת עבודתה באוניברסיטה שולמו למערערת פיצויי פיטורים), וזאת כסעד חלופי. אכן, הסעד לא נתבקש בקשר לסיום קשר העבודה בשנת 2002, שכן המערערת טענה לאורך כל הדרך כי תקופת עבודתה בחברה ותקופת עבודתה באוניברסיטה הן תקופת עבודה אחת רצופה.
לפיכך, ככל שיתקבלו טענותיה של המערערת, אין מדובר במצב בו נפסק כנגד החברה סעד שלא נתבע כלל בבית הדין האזורי, אלא נפסק נגדה הסעד שנתבע, אולם בעילה אחרת.
37.2.
בחינת כלל החומר שבתיק בית הדין האזורי (כתבי הטענות, תצהירי העדות, פרוטוקול החקירה הנגדית וסיכומי טענות הצדדים) מעלה כי התשתית העובדתית הדרושה להכרעה בשאלת זכאותה של המערערת לפיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתה בחברה נפרשה לפני בית הדין האזורי, כאשר חלק ניכר מהעובדות הדרושות להכרעה פורטו בתצהיריה של ד"ר מירסקי. כמו כן, בסיכומי הטענות בבית הדין האזורי התייחסה החברה במפורש לעניין זכאותה של המערערת לפיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתה בחברה, וגם בית הדין האזורי התייחס לכך בפסק דינו (ראו סעיף 25 לעיל). בנסיבות אלה, ומשניתנה לחברה אפשרות לטעון לעניין חיובה בפיצויי פיטורים גם בשלב הערעור, אין מניעה לדון בשאלת זכאותה של המערערת לפיצויי פיטורים מהחברה בעד תקופת עבודתה הראשונה.

המערערת זכאית לפיצויי פיטורים מהחברה בעד תקופת עבודתה בחברה:
38.
לטענת החברה, נוכח העובדה שהמערערת התפטרה מעבודתה בחודש אוקטובר 2002, ועברה בהסכמה לעבוד במסגרת תקציב המחקר של ד"ר מירסקי באורנים, היא אינה זכאית לפיצויי פיטורים. אין בידינו לקבל טענה זו.
39.
כפי שקבע בית הדין האזורי, אין מחלוקת על העובדות הבאות:
39.1.
העסקתה של המערערת בחברה נפסקה עקב העובדה שהחברה נקלעה לקשיים כלכליים והפסיקה את פעילותה. אותה עת, החברה שילמה לעובדיה פיצויי פיטורים כחוק או סכומים בשיעור שנקבע בהסכמי פרישה אשר נחתמו בין העובדים לבין החברה.
39.2.
המערערת הגיעה להסכמה עם ד"ר מירסקי, על פי הצעתה של ד"ר מירסקי, כי החל מחודש אוקטובר 2002 היא תתחיל לעבוד כעוזרת מחקר במסגרת המחקר שביצעה ד"ר מירסקי כחברת סגל אקדמי באורנים, ושכרה ישולם לה מתוך תקציב המחקר שעמד לרשותה. זאת, מתוך תקווה שהחברה שניהלה מו"מ עם משקיעים פוטנציאליים תחזור לפעילות בעתיד.
40.
משמעות טענתה של החברה היא כי בעת שהסכימה המערערת לעבור לעבוד במסגרת תקציב המחקר של ד"ר מירסקי באורנים, היא הסכימה לוותר על פיצויי הפיטורים שהגיעו לה בעד תקופת עבודתה בחברה. הן מחומר הראיות והן מהעדויות עולה כי לא זו הייתה ההסכמה בין המערערת לבין החברה, בשנת 2002. על כך ניתן ללמוד מהראיות הבאות:
40.1.
בתצהירה של ד"ר מירסקי מיום 22.9.2005 (להלן – התצהיר הראשון), אשר הוגש מטעם האוניברסיטה בטרם צורפו החברה וד"ר מירסקי כנתבעות, העידה ד"ר מירסקי כי ההסכמה בינה לבין המערערת הייתה שהמערערת "תעבור לעבוד על תקציבי המחקר שלי באופן זמני, וכאשר יגויס כסף לחברה, תחזור לעבודתה בחברה". עוד העידה ד"ר מירסקי בתצהירה הראשון כי בחודש יולי 2004, בהמשך לפנייתה של המערערת אליה להסדיר את זכויותיה בעד תקופת עבודתה בחברה, לרבות קבלת פיצויי פיטורים באופן מיידי, היא פנתה לעורכת הדין של החברה וביקשה ממנה להכין הסכם שיסדיר את זכויותיה של המערערת בחברה ביום בו תפסיק לעבוד על תקציב המחקר באוניברסיטה ותחזור לעבודתה בחברה, כאשר באותו הסכם יוגדר במפורש כי המערערת נמצאת בחופשה ללא תשלום מעבודתה בחברה. עוד טענה ד"ר מירסקי בתצהירה הראשון כי המערערת סיימה את עבודתה בשנת 2004 (דהיינו את עבודתה כעוזרת מחקר) "בצורה מחפירה", מבלי שנתנה הודעה מספקת מראש ומבלי שהעבירה בצורה מסודרת את תפקידה, וכי החברה רואה את התפטרותה כהתפטרות "בנסיבות חמורות, תוך הפרת החוזה עם החברה: נסיבות שאינן מזכות אותה בפיצויי פיטורים".

40.2.
גם במכתב באת כוח החברה למערערת מיום 24.8.2004 לא נטען כי בהסכמת המערערת לעבור כעוזרת מחקר באוניברסיטה בחודש ספטמבר 2002 היא ויתרה על זכויותיה לפיצויי פיטורים מהחברה, אלא נטען כי בשנת 2002 המערערת יצאה לחל"ת מעבודתה בחברה, עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה, ומתוך כוונה כי תשוב לעבוד בחברה כשיחול שיפור במצבה הכלכלי של החברה. על פי האמור במכתב זה, בחודש יולי 2004 ד"ר מירסקי פנתה לב"כ החברה על מנת שינוסח הסדר בינה לבין החברה, שלפיו היא תהיה בחל"ת למשך שנה ממועד ההסדר, שבסיומה תשוב לעבוד בחברה ולחלופין יישמרו זכויותיה שנצברו בחברה עד לתום תקופה זו. על פי הנטען במכתב, המערערת הביאה לידי סיום את יחסיה עם החברה בהתפטרותה מהאוניברסיטה.
40.3.
בעדותה בחקירה נגדית אישרה ד"ר מירסקי כי על אף שהפסקת עבודתה של המערערת בחברה לא הוגדרה "רשמית" כיציאה לחופשה ללא תשלום, ההבנה הייתה שהמערערת עוברת לקבל שכר מתקציב המחקר שבאוניברסיטה "עד שירווח לחברה" (ע' 12, ש' 22 – 26). כמו כן העידה כי לא חשבה שבחודש אוקטובר 2002, עת המערערת הסכימה לעבור לעבוד במסגרת תקציב המחקר המערערת ויתרה על זכויותיה בעד תקופת עבודתה בחברה (ע' 15, ש' 24 – 25). ד"ר מירסקי אישרה בעדותה כי ראתה את המעבר של המערערת לעבודה במסגרת תקציב המחקר כמעבר זמני, נוכח אמונתה שיושג הסכם עם חברה בריטית שתשקיע כספים בחברה, וכי על פי ההסדר שביקשה מעורכת הדין של החברה להכין, תקופת עבודתה של המערערת באוניברסיטה הייתה אמורה להיות מוגדרת כתקופת חופשה ללא תשלום, ואם המערערת תחזור לעבוד בחברה תשמרנה זכויותיה בחברה מראשית עבודה למעט שנות עבודתה באוניברסיטה (ע' 18, ש' 8 – 13). עדותה של ד"ר מירסקי מתיישבת עם עדותה של המערערת בחקירה נגדית, שלפיה דובר על כך שהמעבר שלה לעבוד במסגרת תקציב המחקר הוא זמני, והוצגו לפניה אפשרויות של השקעות בחברה, והיא נתנה אמון בד"ר מירסקי כי יהיה עתיד טוב יותר לחברה (ע' 14, ש' 1 – 3, 9 – 16).
41.
כללו של דבר

: לאור כל האמור יש לדחות את טענת החברה כי המערערת התפטרה מעבודתה בחברה בחודש אוקטובר 2002 תוך ויתור על זכותה לתשלום פיצויי פיטורים בעד שמונה שנות עבודתה בחברה. טענה זו היא גרסה
כבושה, שהועלתה בדיעבד, לאחר שהחברה צורפה כנתבעת נוספת בהליך, ולא הועלתה על ידי החברה הן בזמן אמת, בשנת 2004, ואפילו לא בהליך המשפטי, כל עוד לא צורפה החברה כנתבעת נוספת בהליך.
כעולה במפורש מתצהירה הראשון של ד"ר מירסקי וממכתב ב"כ החברה מיום 16.8.2004, כמו גם מעדותה של ד"ר מירסקי בחקירה נגדית, ההסכמה בין המערערת לבין החברה הייתה כי המערערת תפסיק לעבוד בחברה באופן זמני,
כאשר בתקופה זו היא תעבוד במסגרת תקציב המחקר של ד"ר מירסקי, וזאת מתוך תקווה כי בעתיד תחזור החברה לפעילות והיא תשוב לעבוד בחברה. עוד עולה מעדותה של ד"ר מירסקי כי ההבנה הייתה שיישמרו למערערת כל זכויותיה בעד תקופת עבודתה בחברה, ובהתאם להבנה זו אף הנחתה את באת כוח החברה להכין הסדר מוסכם עם המערערת, שלא הבשיל לידי הסכם עקב התפטרות המערערת מעבודתה באוניברסיטה.
המשמעות המשפטית של הסדר זה היא יציאת המערערת לחופשה ללא תשלום מעבודתה בחברה, תוך שמירת זכויותיה בעד תקופת עבודתה בחברה. אמנם, המערערת והחברה לא הסדירו במפורש ובכתב בשנת 2002 את ההסכמה ביניהן ולא כינו אותה כך, אולם זו היא המשמעות המשפטית של ההסדר ביניהן, ולא בכדי זה היה ההסדר
שביקשו ד"ר מירסקי והחברה לעגן בהסכם בכתב עם המערערת בשנת 2004.
42.
לטענת החברה, התפטרות המערערת מעבודתה באוניברסיטה בשנת 2004 מהווה גם התפטרות מעבודתה בחברה, ובהתפטרות זו סיכלה המערערת את האפשרות לשוב לעבוד בחברה, ולכן היא אינה זכאית לפיצויי פיטורים מהחברה בעד תקופת העבודה הראשונה. החברה גם העלתה טענות לעניין אופן סיום עבודתה של המערערת, וטענה כי לא נתנה הודעה מספקת להתפטרותה ולא העבירה את תפקידה בצורה מסודרת, ולכן התפטרותה היא התפטרות "בנסיבות חמורות ותוך הפרת החוזה עם החברה" השוללות את זכותה לפיצויי פיטורים מהחברה.
גם טענה זו אין בידינו לקבל, כמוסבר להלן.
43.
כפי שקבע בית הדין האזורי, על אף שהמערערת ביצעה את עבודתה עבור החברה ועבור האוניברסיטה באותו אתר, אותה מעבדה באורנים, אין מדובר בעבודה במקום עבודה אחד ברציפות בשתי תקופות (כפי שטענה המערערת), אלא בעבודה בשתי תקופות נפרדות בשני מקומות עבודה נפרדים זה מזה. לפיכך, התפטרות המערערת מעבודתה באוניברסיטה אין משמעותה התפטרות של המערערת מעבודתה בחברה.
44.
כלפי החברה, התפטרות המערערת מעבודתה באוניברסיטה משמעותה המשפטית היא ביטול ההסכם ליציאתה לחופשה ללא תשלום, תוך דרישה לתשלום פיצויי הפיטורים בעד תקופת עבודתה הראשונה. אנו סבורים, כי בנסיבות שהיו בחודש יולי 2004 הייתה המערערת רשאית לבטל את הסכמתה לשהות בחופשה ללא תשלום ולדרוש פיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתה הראשונה. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.
45.
כפי שעלה מהראיות, בחודש אפריל 2004 נכשל המו"מ עם החברה האנגלית (עדות ד"ר מירסקי, ע' 20, ש' 4), וכדברי ב"כ המערערת בדיון לפנינו "נסתם הגולל על רכישת החברה".
במצב דברים זה, רשאית הייתה המערערת לבקש לסיים את ההסכם בדבר צאתה לחופשה ללא תשלום, שכן התברר שהתקווה שעל יסודה הסכימה לצאת לחופשה ללא תשלום ולעבור להיות מועסקת זמנית במסגרת תקציב המחקר של ד"ר מירסקי – מציאת משקיעים לחברה שיאפשרו את חזרתה לעבודה בחברה לאחר תקופת העסקתה הזמנית במסגרת תקציב המחקר –
נכזבה. בהקשר זה יש להדגיש כי לא הוסכם בין המערערת לבין החברה על פרק זמן מוגדר
בו תשהה בחופשה ללא תשלום, וכשם שעובד רשאי לסיים בכל עת בהודעה מראש הסכם עבודה לתקופה בלתי קצובה, הוא רשאי לסיים בכל עת בהודעה סבירה מראש הסכם ליציאה לחופשה ללא תשלום לתקופה בלתי קצובה. אין מחלוקת כי אותה עת, בחודשים יוני 2004 עד יולי 2004, לא הייתה אפשרות כי המערערת תשוב לעבודתה בחברה, נוכח העובדה שהחברה לא הייתה פעילה. במצב דברים זה, ובמיוחד נוכח העובדה שבאותה עת התברר כי גם היקף משרתה של המערערת במסגרת תקציב המחקר אינו מובטח ונתון לשינויים בהתאם לגובה תקציב המחקר, דרישתה של המערערת מהחברה להסדיר את זכויותיה בעד תקופת עבודתה הראשונה בחברה ולקבל פיצויי פיטורים בעד תקופה זו לגיטימית, והמערערת לא הייתה חייבת להסכים להאריך את תקופת החופשה ללא תשלום לשנה נוספת.
ובמלים אחרות: המערערת רשאית הייתה להחליט, כלשונה של ב"כ החברה, ש"נמאס לה לחכות", נוכח העובדה שלא הייתה אפשרות בעתיד הנראה לעין שתשוב לעבודתה בחברה, ולחפש את דרכה במקום אחר, ולא להוסיף לעבוד כעוזרת מחקר על פי כתבי מינוי לתקופות קצרות שהתחדשו מעת לעת.
46.
הטענה שהעלתה החברה בבית הדין האזורי כי בהתפטרותה סיכלה המערערת את חזרתה לעבודה בחברה היא טענה מיתממת, נוכח העובדה שכעולה מעדותה של ד"ר מירסקי בבית הדין האזורי,
בחודש אוקטובר 2007, החברה לא שבה לפעול, ומאז חודש ספטמבר 2002 לא הייתה לחברה שום פעילות מחקרית או אחרת והיא לא העסיקה עובדים (עדות ד"ר מירסקי, ע' 10, ש' 28 – 30).
47.
כפי העולה מתצהירה של ד"ר מירסקי ומעדותה בבית הדין, ד"ר מירסקי כעסה על כך שהמערערת סיימה את עבודתה ולא נענתה להצעתה להפחית את היקף משרתה עד חודש ספטמבר 2004 ולהמשיך לעבוד במשרה מלאה תחת תקציב המחקר שהייתה עתידה לקבל בחודש אוקטובר 2004,
ובעיקר כעסה על האופן בו סיימה המערערת את עבודתה, כאשר לטענתה סיימה את עבודתה ללא התראה מספקת וללא שהעבירה את תפקידה בצורה מסודרת. כמו כן, כעסה על פנייתה של המערערת לאוניברסיטה בעניין צמצום היקף משרתה ודרישתה לפיצויי פיטורים. דברים אלה עולים במפורש מעדותה של ד"ר מירסקי בבית הדין האזורי (ע' 18, ש' 22 – 32; ע' 19, ש' 1 – 4), ובלשונה: "אם יחסי העבודה היו נשמרים והיא לא הייתה מתנהגת כפי שנהגה, אני מניחה שהייתי פונה למשקיעים והייתי מבקשת ולא היינו משאירים אותה ללא הפיצויים, כך אני מניחה היפוטטית. ... אם הייתי חושבת שמגיע לה, הצורה שהיא עזבה את החברה ואותי,
... היא לא פנתה אלי אלא לאוניברסיטה" (ע' 18, ש' 22 – 27). אין בידינו לקבל טענה זו של החברה. כמובהר לעיל, המערערת התפטרה מעבודתה כעוזרת מחקר באוניברסיטה ולא מעבודתה בחברה, שכן לא הועסקה על ידי החברה מחודש אוקטובר 2002. החברה אינה יכולה מצד אחד לטעון כי תקופת עבודתה של המערערת בחברה ותקופת עבודתה של המערערת באוניברסיטה הן תקופות עבודה נפרדות במקומות עבודה שונים ואין רצף ביניהן, ומצד שני לטעון כי נסיבות סיום עבודתה של המערערת באוניברסיטה מצדיקות אי תשלום פיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתה בחברה. גם אם המערערת לא הייתה זכאית לפיצויי פיטורים מהאוניברסיטה בעד תקופת עבודתה באוניברסיטה (שאלה שלא נבחנה נוכח הסכמת האוניברסיטה לשלם לה פיצויי פיטורים, בהסכמתה של ד"ר מירסקי), החברה אינה יכולה לבסס טענות להעדר זכאות לפיצויי פיטורים בעד תקופת העבודה בחברה עקב התנהלות המערערת בסיום עבודתה באוניברסיטה. מעבר לכך נוסיף כי לטענת המערערת היא סברה כי העניינים יוסדרו והיא תמשיך לעבוד באוניברסיטה, והודעת האוניברסיטה מיום 28.7.2004 כי היא תסיים את עבודתה ביום 30.7.2004 הפתיעה אותה (עדות המערערת, ע' 18, ש' 11 – 16),
וזו הסיבה שלא ערכה חפיפה מסודרת. מכל מקום, אין צורך להכריע בעניין זה, שכן השאלה העומדת להכרעה היא זכאותה של המערערת לפיצויי פיטורים מהחברה בעד תקופת עבודתה בחברה, ולא זכאותה של המערערת לפיצויי פיטורים מהאוניברסיטה בעד תקופת עבודתה באוניברסיטה.

48.
אכן, מפסק דינו של בית הדין האזורי עולה כי המערערת, כפי הנראה על יסוד ייעוץ משפטי שניתן לה, בחרה בקו טיעון כי עבודתה בחברה ועבודתה באוניברסיטה היו "במקום עבודה אחד", וכי עבודתה הסתיימה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963, מתוך רצון לקבל מהאוניברסיטה, שהייתה "כיס עמוק" במקרה הנדון, פיצויי פיטורים גם בעד תקופת עבודתה בחברה. גם אם יש טעם לפגם בהתנהלות זו, הפגם הוא כלפי האוניברסיטה ולא כלפי החברה, ולכן גם התנהלות זו אינה שוללת את זכותה של המערערת לפיצויי פיטורים מהחברה.
49.
סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי המערערת זכאית לפיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתה בחברה.
50.
אשר לסכום פיצויי הפיטורים:
50.1.
משכורתה האחרונה של המערערת בחברה עמדה על סך של 8,000 ₪ לחודש (תלושי שכרה האחרונים של המערערת; סעיף 86.8 לסיכומי החברה בבית הדין האזורי).
50.2.
תקופת עבודתה של המערערת בחברה הייתה מיום 15.12.1994 עד יום 30.9.2002, דהיינו – 93.5 חודשים.
50.3.
אין מחלוקת כי המערערת הייתה בחופשה ללא תשלום לאחר חופשת לידה בחודשים אלה: יוני, יולי, אוגוסט וספטמבר 1999; יולי, אוגוסט וספטמבר 2001 – סה"כ 7 חודשים.
50.4.
בהתאם לתקנה 10(3) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד – 1964 לעניין חישוב הפיצויים לא מובאת במניין "תקופה של חופשה או פגרה שלא בשכר כאמור בסעיף 2(5) לחוק העודפת על 14 יום לשנת עבודה, למעט תקופה כאמור שבעדה זכאית העובדת לדמי לידה בהתאם לתוספת השביעית לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד–1953". לפיכך, מתוך שבעת החודשים בהם הייתה המערערת בחופשה ללא תשלום היא זכאית לפיצויי פיטורים בעד חודש אחד (שבועיים בשנת 1999 ושבועיים בשנת 2001), ויש להפחית מתקופת העבודה בעדה זכאית המערערת לפיצויי פיטורים שישה חודשים.
50.5.
אשר על כן, המערערת זכאית לפיצויי פיטורים בעד תקופת עבודה בת 87.5 חודשים.

50.6.
סכום פיצויי הפיטורים לו זכאית המערערת עומד איפוא על סך של 58,333 ₪ (87/12

x
8,000).
50.7.
למותר לציין, כי בנסיבות הליך זה הייתה מחלוקת של ממש בדבר חבות החברה בפיצויי פיטורים, ולכן המערערת אינה זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בנסיבות המקרה, יש לראות את מועד סיום עבודתה של המערערת באוניברסיטה כמועד תום תקופת החופשה ללא תשלום וסיום עבודתה של המערערת בחברה. לפיכך,
סכום פיצויי הפיטורים ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.7.2004 עד למועד התשלום בפועל.
51.
נוכח התוצאה אליה הגענו, חיוב המערערת בתשלום הוצאות משפט לחברה ולד"ר מירסקי בטל. נוכח העלאת הטענות בדבר זכאות המערערת לפיצויי פיטורים מהחברה בשלב הערעור בלבד, אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ה (18 ינואר 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.






עמירם רבינוביץ
,
שופט (בדימוס), אב"ד

רונית רוזנפלד
,
שופטת

לאה גליקסמן
,
שופטת

מר שלום חבשוש,
נציג ציבור (עובדים)



מר אמנון גדעון,
נציג ציבור (מעסיקים)









עע בית הדין הארצי לעבודה 15176-05/12 ענת אהרוני נ' אוניברסיטת חיפה, ניצה מירסקי, תרכובות טבעיות (ת.ט.) בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/01/2015)