פסקי דין על מלכיאל בן יוסף אברמוב | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על גדליה ויימן | פסקי דין על צוריאל שוחט ואח' |

61090-03/14 א     17/01/2015




א 61090-03/14 מלכיאל בן יוסף אברמוב נ' מדינת ישראל, גדליה ויימן, צוריאל שוחט ואח'








בית משפט השלום בבאר שבע



ת"א 61090-03-14 בן יוסף אברמוב נ' מדינת ישראל
ואח'


תיק חיצוני:



מספר בקשה:3

בפני

כב' השופטת
נעם חת מקוב







התובע



מלכיאל בן יוסף אברמוב

נגד


הנתבעים
1. מדינת ישראל

2. גדליה ויימן

3. צוריאל שוחט
4. יצחק אבוקסיס



החלטה ו

פסק דין
בעניין נתבעים 2-4

התובע הגיש תביעה נזיקית נגד המדינה ונגד שלושה נתבעים נוספים שהיו שוטרים במשטרת ישראל במועד הרלוונטי להתרחשות האירועים נושא התביעה.

המדינה נתנה הודעה לפי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") על קיומה של חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א לפקודה (להלן: "הודעת החסינות") ובקשה לדחיית התובענה נגד הנתבעים 2-4.

התובע הגיש בקשה כי ייקבע כי לא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה והתובענה כנגד הנתבעים 2-4 (להלן: "הנתבעים") לא תידחה.
לאחר תגובת המדינה ותשובת התובע, תינתן החלטה בבקשה.
אציין כי התובע לא תמך בקשתו בתצהיר והמדינה לא תמכה תגובתה בתצהיר ועל כן אין מקום לקיים הליך של חקירות במסגרת בירור הבקשה וניתן לקבל החלטה על סמך הודעת החסינות עצמה וטענות הצדדים בבקשת התובע, תגובת המדינה ותשובת התובע.


טענות הצדדים
לטענת התובע, במקרה זה, מתקיים החריג לסעיף 7א לפקודה ועל כן אין מקום לתת חסינות לנתבעים.
סעיף 7א קובע כחריג למתן החסינות כי: "הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור."

טוען התובע, כי הנתבעים, ביצעו את המיוחס להם בכתב התביעה ביודעין, מתוך כוונה לגרום לתובע נזק ברף החמור ביותר.
לטענת התובע, די בצפייה ובהאזנה לאירוע כפי שנקלט במכשיר הסלולארי של התובע כדי לקבוע כי הודעת החסינות חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות ועל כן דין החלטה זו להתבטל.

התובע אינו חולק על כך שבחינת החלטת מתן החסינות נעשית על פי כללי המשפט המנהלי, אולם לטענתו בחינה כזו מובילה אף היא למסקנה כי דין ההחלטה להתבטל.
התובע טוען בהקשר זה כי הנתבעים פעלו מתוך שיקולים זרים, פעולתם הייתה בלתי סבירה ובלתי מידתית ואף לא הגונה.
עוד טוען התובע, כי הודעת החסינות לא התייחסה לנושא תיאום הגרסאות בין הנתבעים ולעובדה כי המדינה חזרה בה מכתב האישום נגד התובע.

המדינה בתגובתה טענה ראשית, כי התובע לא הצביע בכל דרך על כך שהודעת החסינות ראויה להתבטל על פי כללי המשפט המנהלי, כשבבקשתו הוא בוחן את מעשי הנתבעים בראי המשפט המנהלי ולא את הודעת החסינות, היא ההחלטה שנבחנת בבקשה זו.
כמו כן מציינת המדינה, כי אין יסוד לטענת התובע כי בהודעת החסינות לא נלקחו בחשבון סוגיית תיאום הגרסאות בין הנתבעים וסוגיית החזרה מכתב האישום, באשר אלה דווקא נלקחו בחשבון.
המדינה בתגובתה מפנה ל

פסק דין
שניתן לאחרונה, ע"א 1649/09 פלקסר נ. מדינת ישראל
ואח'
(להלן: "פס"ד פלקסר"), אשר בחן בהרכב מורחב את סוגיית החסינות וקבע הלכה ברורה בעניין זה.
המדינה מפנה לכך שבפס"ד פלקסר נקבע כי הודעת החסינות נהנית מחזקת התקינות המנהלית ועל כן נקודת המוצא בבחינת החלטה זו היא כי היא ניתנה כדין.
על התובע, המבקש לבטל את ההחלטה, מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט ראוי להתערב בהחלטת הרשות.
על התובע להניח תשתית משמעותית לטענה כי נפל פגם קיצוני, היורד לשורשו של עניין בהודעת החסינות ואין די בטענה בעלמא כי לדעת התובע, עובד הציבור נהג בזדון או בשוויון נפש לאפשרות של גרימת נזק.

התובע, בתשובתו, טוען כי פס"ד פלקסר איננו רלוונטי לענייננו, באשר התובע איננו חולק על סוגית החסינות לעובדי ציבור, אלא רק טוען כי במקרה זה החלטת המדינה לקתה בחוסר סבירות קיצוני.
התובע נסמך בטענתו על ההחלטה בנוגע לתביעתו של אולמרט נגד מי שהיה פרקליט המדינה, משה לדור, שם בוטלה הודעת החסינות לאחר שנקבע כי מקבלת ההחלטה, קיבלה את ההחלטה מבלי ששוחחה עם מר לדור, מבלי שביררה את הלך הרוח שלו בעת שנתן ראיון לעיתון ועל כן למעשה לא עמדה בבסיסה תשתית ראויה.

דיון הכרעה
אתחיל ואומר כי אני סבורה כי אין מקום להתערב בהודעת החסינות ועל כן יש לדחות בקשת התובע לקבוע כי לא התקיימו תנאי החסינות ואפרט להלן את הטעמים לעמדתי זו.

צודקת המדינה כשטוענת כי התובע בבקשתו, ניסה לשכנע את בית המשפט כי התנהגות הנתבעים בעניינו חרגה ממתחם הסבירות, המידתיות וההגינות.
טענות לעניין התנהגות הנתבעים, מקומן בעת בירור ההליך העיקרי, בעוד במסגרת הדיון בהודעת החסינות, הסוגיה הנבחנת היא סבירותה של הודעת החסינות.
על כן, כל קו הטיעון של התובע לא יכול להביא לתוצאה המבוקשת על ידו באשר איננו רלוונטי בשלב זה של ההליך.

בנוסף, התובע טוען טענות עובדתיות שונות אשר נועדו להצביע על גרסתו להתרחשות האירועים, ממנה הוא סבור כי ניתן ללמוד כי הודעת החסינות ראויה להתבטל. עם זאת, התובע לא מצא לנכון לגבות טענותיו בתצהיר ועל כן ככל שהיה מקום לבחון טענות אלה, אין כל בסיס לעשות כן.

כפי שמציינת המדינה, ההלכה בעניין זה, הן מבחינה מהותית והן מבחינה דיונית נקבעה לאחרונה במסגרת פס"ד פלקסר שם בע' 33 נקבע:

"....משהגיש התובע בקשה על-פי
סעיף 7ב(ג)
לפקודה יחולו עליה כאמור סדרי הדין הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי
לעניין בקשות בכתב. משכך, על התובע לתמוך את בקשתו בתצהיר ככל שהיא נסמכת על עובדות...".
בענייננו, כאמור לעיל, על אף שבקשתו של התובע נסמכת על עובדות הוא לא מצא לנכון לתמוך אותה בתצהיר ועל כן כל שנותר הוא הטיעון המשפטי.
בבואנו לבחון את הודעת החסינות בכללי המשפט המנהלי, התובע לא הצביע על חוסר סבירות קיצוני, חוסר חוקיות או כל פגם מנהלי אחר אשר יש בו כדי להצדיק התערבות בהודעת החסינות.
בפס"ד פלקסר בע' 30 נקבע:

"פרוצדורה חריגה זו, לפיה
הודעה
מטעם המדינה מכתיבה במידה רבה את תוצאות התביעה ככל שהופנתה נגד העובד, משקפת את נכונותו של המחוקק להקנות משקל מכריע להחלטת היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לקיומה של חסינות וכן בכל הנוגע להטלת האחריות הבלעדית לפיצוי התובע, ככל שתוכח, על כתפי המדינה. ובמילים אחרות, נראה כי מן השיקולים שמנינו לעיל מוכן היה המחוקק להסתפק בהקשר זה בהחלטה מנהלית הקובעת כי התקיימו התנאים הקבועים בפקודה להכרה בחסינות העובד, בסוברו כי החלטה כזו - ככל שהיא עומדת בכללי המשפט המנהלי - די בה ואין צורך להוסיף עליה הליך משפטי אשר במסגרתו יצטרך בית המשפט לברר בראיות את דבר התקיימותם של תנאי החסינות... ".
התובע הפנה כאמור לעיל, לרע"א (ת"א) 26071-11-11 מדינת ישראל
נ. אולמרט, שם נדחתה הודעת חסינות שהגישה המדינה.
אני סבורה כי אין מקום להשוות בין

פסק דין
זה לבין ענייננו.
בעניין אולמרט, מדובר היה בראיון עיתונאי שנתן פרקליט המדינה אז ואשר מר אולמרט טען כי היה בו כדי לפגוע בזכויותיו כנאשם וכחשוד שעניינו תלוי ועומד בפני
בית המשפט וכן כי היה בו משום לשון הרע.
באותו עניין, נטען על ידי מר אולמרט, כי החזיר הלוואה מסוימת שפרקליט המדינה בראיון טען שלא הוחזרה.
מר אולמרט טען כי פרקליט המדינה ידע כי ההלוואה הוחזרה לאור אסמכתא שהוצגה בהליך הפלילי שהתנהל נגד מר אולמרט.
בית המשפט באותו עניין לא הכריע בשאלה אם פרקליט המדינה ידע או לא ידע דבר החזרת ההלוואה, או אם ההלוואה אכן הוחזרה אם לאו, אולם קבע כי בפני
הגורם שנתן את הודעת החסינות לא הונחה תשתית מספקת בעניין מודעותו של פרקליט המדינה לעניין זה ועל כן קבע בית המשפט כי סוגיית החסינות לא נבחנה כראוי והודעת החסינות לא יכולה לעמוד.
על כן, בעוד שבעניין אולמרט, השאלה הרלוונטית הייתה מודעותו של פרקליט המדינה לעובדות מסוימות כשנתן ראיון, הרי שבענייננו, השאלות הן אחרות.
בעוד שבעניין אולמרט, נדרש בירור הלך הרוח של פרקליט המדינה כשהתראיין, בענייננו, הדברים שונים והודעת החסינות שהתבססה על הנתונים אשר פורטו בה, די בה כדי להביא להחלטה סבירה של המדינה בעניין זה.
כאמור לעיל, התובע לא הצביע על טעמים בגינם ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני או ראוי להתערב בה מטעם אחר.

בהקשר זה אציין, כי אין זה נכון כי המדינה לא התייחסה לסוגית תיאום העמדות בין הנתבעים.
בהודעת החסינות נאמר: "למקרא חומר החקירה עולה כי אין תשתית גם לטענת התובע בדבר תיאום גרסאות....".
בכל הנוגע לביטול כתב האישום נגד התובע, עובדה זו צוינה בהודעת החסינות, כלומר נותנת ההודעה הייתה ערה לכך בעת ששקלה את הדברים ולא סברה כי במכלול השיקולים יש בכך כדי להטות את הכף כנגד מתן החסינות.
ייאמר, כי אף מבחינה הגיונית, אין קשר בין הדברים, שכן הגשת כתב אישום נגד התובע קשורה במעשי התובע והערכת גורמי התביעה את מעשיו, בעוד שהודעת החסינות בוחנת את מעשי הנתבעים.
מכל הטעמים הללו, אינני מוצאת לנכון לקבל בקשתו של התובע לקבוע כי לא התקיימו תנאי החסינות ועל כן הודעת החסינות תישאר על כנה. בקשת המדינה לדחות את התביעה כנגד הנתבעים מתקבלת והתביעה נגדם נדחית.
הנתבעת היחידה בהליך אם כן, נותרת המדינה עצמה.

אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות המדינה בבקשה זו בסכום של 3,000 ₪ אשר ישולמו על ידו תוך 30 יום ממועד קבלת החלטה זו.

ניתן היום,
כ"ו טבת תשע"ה, 17 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 61090-03/14 מלכיאל בן יוסף אברמוב נ' מדינת ישראל, גדליה ויימן, צוריאל שוחט ואח' (פורסם ב-ֽ 17/01/2015)