פסקי דין על מועצה מקומית כפר-ברא | פסקי דין על סלימאן מוחמד אבו עיד | פסקי דין על חנאן אבו עיד |

2706-07/11 א     23/01/2015




א 2706-07/11 מועצה מקומית כפר-ברא נ' סלימאן מוחמד אבו עיד, חנאן אבו עיד








בית משפט השלום בפתח תקווה



ת"א 2706-07-11 מועצה מקומית כפר-ברא
נ' אבו עיד ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
ניצה מימון שעשוע


תובעים

מועצה מקומית כפר-ברא


נגד


נתבעים

1.סלימאן מוחמד אבו עיד

2.חנאן אבו עיד




פסק דין


בפני
תביעה לתשלום חוב ארנונה, מים וביוב ותשלומי חובה אחרים, שחבים הנתבעים כבעלי נכס מקרקעין בתחום סמכותה של התובעת.

התביעה מתייחסת לשנים 2004-2011 (להלן: תקופת התביעה).

הנתבעים הינם בני זוג שבבעלותם בית מגורים בכפר ברא, בו הם מתגוררים עם תשעת ילדיהם.

אין מחלוקת, כי הנתבע הינו נפגע פעולות איבה וכי נכותו הועמדה במל"ל על 42%. הנתבע מתקיים מקצבה חודשית של המל"ל, לדבריו אינו עובד, ובני הזוג מתקיימים מקצבת הנכות.

לדבריו, קיים איחוד תיקי הוצל"פ בעניינו, כשגובה החוב הכולל הינו כ-250,000 ש"ח, וסכום התשלום החודשי שנקבע לו הינו 250 ש"ח.

הוכח בעדות גזבר התובעת, מר פייסל ריאן (להלן: הגזבר) ובספרי התובעת, המהווים ראיה לכאורה לאמיתות תוכנם ואשר לא נסתרו ע"י הנתבעים, כי הנתבעים לא שילמו לתובעת סכום כלשהו על חשבון חוב הארנונה, המים והביוב בתקופת התביעה. טענתו של הנתבע, כי שילם סך של 10,000 ש"ח על חשבון חוב הארנונה אך לא קיבל קבלה, היא טענה כבושה, נעדרת תימוכין כלשהם, שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית, ואין לה זכר בתצהירו. נראה כי הנתבע התכוון לאותם שיקים מעותדים שמסר לתובעת לתשלום אגרת בניה, ואשר חוללו ונמצאים בגביה בהוצל"פ. אני דוחה גרסתו על תשלום סכום כלשהו מעבר לשיקים אלה, שכלל לא נועדו לתשלום הארנונה, כבלתי מהימנה.

הוכח כי התובעת נקטה הליכי גביה מנהליים (עיקולים) כלפי הנתבעים אך לא הצליחה לגבות מהם בדרך זו סכום כלשהו.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא לגבי סכומי החוב כל אחד מתשלומי החובה.

לעניין ארנונה - מוסכם בין הצדדים, כי לנתבעים מגיעה הנחה בארנונה בשיעור של 80%, בשל עמידתם בקריטריונים המקנים זכאות להנחה מצטברת כזו. ברם, הנתבעים לא שילמו במשך תקופת התביעה כל סכום על חשבון חוב הארנונה, כאשר על פי ההוראות המחייבות את ועדת ההנחות של התובעת, מתן ההנחה מותנה בתנאי כפול של מילוי טופס ותשלום יתרת החוב, לאחר ההנחה, בתוך שנת הארנונה. הגזבר העיד, כי משלא עמדו הנתבעים בתנאים אלה, לא היתה התובעת יכולה לרשום בספריה את ההנחה לה זכאים הנתבעים, אלא לחייב את הנתבעים בספריה במלוא סכום הארנונה השנתי, וזאת בהתאם להנחיות משרד הפנים ולסעיף 16 לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) תשנ"ג-1993.

הנחיות משרד הפנים והתקנות אכן מחייבות את התובעת במסגרת המינהל התקין שהיא מחוייבת בו, אולם משהוכח בבית המשפט, נוכח ההסכמה העובדתית על כך, שמבחינה מהותית הנתבעים היו זכאים להנחה בשיעור 80% מהארנונה בכל השנים בתקופת התביעה, אני מורה כי סכום החוב השנתי לכל אחת מהשנים בתקופת התביעה יעמוד על 20% מהחיוב המלא שנרשם בספרי התובעת, כאשר כל סכום ישא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה) תש"ם-1980, וזאת החל מה-1.1 שלאחר אותה שנת ארנונה ועד למועד פסק הדין.

אני דוחה את טענות הנתבעים לגבי אי קבלת שומות תשלום הארנונה לביתם, לגבי אי ידיעה אודות גובה חוב הארנונה המצטבר ו/או אי קבלת שוברים לתשלום החוב לאחר ההנחה, טענות מופרכות ובלתי מהימנות שנטענו באופן כוללני מפי הנתבע, ללא כל תימוכין ובניגוד להגיון ונסתרו בעדות הגזבר שהיתה מהימנה. הנתבע הוכיח בהתנהגותו המתמשכת על פני כל שבע שנות תקופת התביעה, כי כלל לא התכוון לשלם לתובעת סכום כלשהו על חשבון חוב הארנונה והמים, שלקיומו היה מודע, והוא העיד כי גם ניגש מעת לעת למשרדי התובעת כדי להציג את אישור המל"ל על נכותו, כדי לקבל את ההנחה לה הוא זכאי על פי חוק.

ברי, הנתבע היה יכול לברר בכל עת את גובה החוב המצטבר שלו לכל שנה, וכי אילו היה הנתבע מבקש לשלם את החיוב השנתי כדי להיות זכאי להנחה המגיעה לנתבעים כחוק, היתה התובעת מנפיקה לו שובר תשלום, כפי שהדבר נעשה לגבי כל יתר התושבים המשלמים את תשלומי החובה שלהם כדין. אלא, שהנתבע מעולם לא הציע לשלם סכום כלשהו על חשבון חוב הארנונה השנתי, ועל כן לא הונפקו לו שוברי תשלום על הסכום המופחת לאחר ההנחה.

אני דוחה גם את הטענה של הנתבעים לטעות במדידת הנכס, שלא נסמכה על חוות דעת מודד או על תכניות בניה, או כל ראיה אובייקטיבית אחרת, אלא על זכרונו הסובייקטיבי של הנתבע לגבי כמות הקרמיקה שקנה לביתו...

המדידה שנערכה ע"י התובעת בשנת 2009, במסגרת סקר נכסים כללי בישוב (נספח 6 לתצהיר הגזבר)
אישרה את המדידה הקודמת ע"ס 160 מ"ר. לא זו בלבד שהנתבע לא הציג ראיה כלשהי לסתירת מדידה זו, אלא שגם לא פעל מעולם לתיקון שומת הארנונה ביחס לשטח הנכס, לא בזמן ובדרך הקבועים בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), ולא לאחר מכן.

לעניין מים וביוב, טוענת התובעת, מפי הגזבר, כי החיובים הרשומים בספריה מבוססים על קריאות מד מים בלבד, וכי הנתבעים מעולם לא חלקו על גובה החיובים או על תקינות שעון המים, כפי שהיה עליהם לעשות אם הם טוענים לעניין אי סבירות גובה הצריכה שנמדדה ו/או אי תקינות מד המים. זאת, בהתאם לחוק העזר לכפר ברא (אספקת מים תשכ"ח-1968. התובעת טוענת, כי בשנת 2007 ניתקה את זרימת המים לנכס עקב אי תשלום חוב המים, אך הנתבעים התקינו על דעת עצמם שעון מים וחידשו את זרימת המים לנכס. לפיכך, משנת 2007 ואילך חייבה התובעת את הנתבעים לפי הערכה המבוססת על צריכת המים הקודמת.

בדיקת ספרי התובעת בהצלבה עם תצהיר הגזבר מעוררת תמיהות רבות, הן לגבי החיובים שהתבססו לכאורה על מדידה (שנים 2004-2006) והן בשנים שהתבססו על הערכות (2007-2011). כך, בשנת 2004 נרשמו חיובים תקופתיים בלתי סבירים בסך של 16 ש"ח עד 140 ש"ח לחודשיים למשפחה שמנתה אז 7 נפשות; בשנת 2005 נרשמו חיובים כפולים ושגויים, שלאחר מכן הופחתו: לתאריך מרץ 2005 נרשמו תשעה סכומי חיוב מצטברים, המגיעים יחד לכ-10,000 ש"ח (!) ואין הסבר מהם אותם סכומים ומדוע בטור המקביל, האמור להתייחס לאותם סכומים כשהם צמודים ליום עריכת הדו"ח, נרשמו תאריכי חיוב ישנים יותר - לשנים 2003-2004. לאחר מכן נרשם "תיקון מד מים", אף הוא מתוארך לחודש מרץ 2005, ובעקבותיו נעשה זיכוי של 18,682 ש"ח מהחשבון המצטבר ובמקביל חיוב של 10,968 ש"ח. בהמשך השנה נרשמו חיובים דו חודשיים שנעו בין 323 ש"ח ל-1,073 ש"ח. בשנת 2006 נרשמו חיובים דו חודשיים שנעו בין 341 ש"ח ל-794 ש"ח. בשנת 2007 נרשמו חיובים תקופתיים שנעו בין 361 ש"ח ל-1,028 ש"ח. החיובים המתוארכים ממאי 2005 עד ספטמבר 2005 הינם זהים לחיובים בחודשים המקבילים בשנה הקודמת, כך שנראה לכאורה כי מדובר על שומה לפי הערכה ולא לפי מדידה, אך בחודש נובמבר 2005 נרשם חיוב דו חודשי של 361 ש"ח שהינו פחות ממחצית החיוב שהיה בחודשים המקבילים בשנה הקודמת. בשנת 2008 נרשמו חיובים דו חודשיים שנעו בין 473 ש"ח ל-1,200 ש"ח ואינם תואמים את החיובים המקבילים בשנה הקודמת. בשנת 2009 נרשמו חיובים דו חודשיים שנעו בין 508 ש"ח ל-753 ש"ח ואינם תואמים את החיובים המקבילים בשנה הקודמת. בשנת 2010 נרשם חיוב דו חודשי אחד בסך 534 ש"ח ולאחר מכן הועבר הטיפול לחברת מיתב.

לנתבע לא היו ראיות כלשהן לגבי צריכת המים הנכונה בביתו, למעט הכחשה של חיבור פיראטי של זרימת המים לאחר ניתוקו ע"י התובעת.

יצויין כי גם לאחר המעבר לחברת מיתב, לא שילם הנתבע את חשבון המים והביוב לשנים 2011-2012 והוגשה נגדו תביעה, שבמסגרתה הגיעו הצדדים לפשרה לפיה הועמדה הצריכה החודשית הממוצעת של משפחת הנתבעים על 35 קוב לחודש.

עדות הגזבר לעניין ניתוק המים וחיבורם מחדש בשנת 2007 היתה עדות מפי השמועה שכן לא היתה לו מעורבות אישית בעניין, ואף בספרי המועצה שהוגשו אין אינדיקציה לכך שהרישומים הם על פי הערכה ולא על פי מדידה החל משנת 2007 דווקא, אלא כאמור נראה כי כך נעשה מספר חודשים בשנת 2005. כאמור, למעט מספר חודשים בשנת 2005, אין חיוב בחיובים זהים לשנים קודמות, או חיוב חודשי ממוצע המבוסס על הערכה, בין אם לפי ממוצע חודשי קבוע לאורך השנה ובין אם ממוצע משתנה לפי תקופות השנה, ועל כן הטענה כי בשנים 2007 ואילך התבסס החיוב על הערכה המבוססת על תקופות קודמות, אינה מתיישבת עם הרישומים בספרי התובעת, שאינם מראים חיוב חודשי זהה בחודשים מקבילים או חיוב חודשי זהה לכל השנה.

בנסיבות אלה, איני יכולה לקבל את ספרי התובעת כראיה לאמיתות תוכנם לגבי היקף הצריכה בשנים שלטענתה מתבססות על הערכה ולא על מדידה, וגם איני יכולה לקבוע כי המעבר ממדידה להערכה היה בשנת 2007, כאשר נראה כי החיובים השגויים והכפולים, ותיקון מד המים, היו בשנת 2005 דווקא.

לפיכך, יש לקבוע את צריכת המים החודשית על דרך האומדנא. כאמור, אין מחלוקת כי משפחת הנתבעים מנתה בין 7 ל-11 נפשות בתקופת התביעה.

לשנת 2004 החיוב הינו נמוך באופן לא סביר, אך מאחר שהתובעת אינה חולקת עליו ואינה תובעת יותר ממנו, אפסוק את הסכום שנתבע (כסכום קרן).

לשנים 2005 עד ינואר 2010, אני מעמידה את הצריכה החודשית הממוצעת על 35 קוב, כפי שהוסכם בתיק של מיתב. התובעת תערוך את התחשיב השנתי לכל שנה בתקופת התביעה.

הנתבעים ישלמו את הסכומים המצטברים בתקופת התביעה, כאשר כל סכום שנתי ישא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה) תש"ם-1980, וזאת החל מה-1.1 שלאחר אותה שנה ועד למועד פסק הדין.

לגבי היטל בצורת – לאור האמור לעיל לגבי חיובי המים והביוב, והקביעה של
העמדת הצריכה החודשית על 35 קוב, התובעת תבדוק אם לפי תחשיב זה יש להחיל על הנתבעים היטל בצורת, ואם לא – תבטלו.

לעניין חיוב עבור כבישים – הנתבעים לא השיגו על החיוב, שהינו משנת 2007, במועד הנכון לפי חוק העזר לכפר ברא (סלילת רחובות), ואין להם גם כיום כל טענה הראויה להשמע לעניין גובה החיוב ועצם הטלתו.

אני דוחה את הטענות לאי קבלת דרישת התשלום, ו/או אי משלוח הודעה ע"י התובעת, וכן את הטענה הסתמית כי החיוב הוטל עליהם באופן שרירותי ומפלה. כמו כן, אין כל תימוכין לטענה כי מדובר בחיוב כפול ביחס לאגרת הבניה ששילם הנתבע (בשיקים שחוללו) שכן מהותית מדובר בחיובים שונים ממועדים שונים (אגרת הבניה הינה משנת 2001).

טענת הנתבע, שנטענה באופן גורף וסתמי לגבי כל אחד מסעיפי החוב הכלולים בכתב התביעה, כי "עשה מאמץ להגיע להסכמות" עם התובעת, אלא שהיא אטמה את אזניה מלשמוע את טענותיו הצודקות, לא היתה מהימנה עלי כלל, משהוכח כי הנתבע כלל לא שילם ולו שקל אחד מחובותיו בגין צריכת מים, ארנונה וביוב, במהלך תקופה של שבע שנים תמימות וכי כך המשיך לנהוג גם אחרי שגביית תשלומי המים והביוב עברה לטיפול חברת מיתב.

לעניין אגרת בניה – מאחר שהסכום שולם אלא שהשיקים חוללו והם בהליך גביה בהוצל"פ – אין מקום לכפל פסקי דין, והליכי ההוצל"פ הקיימים ישמשו לגביית סכום החוב.

ככל שיש הנחות להן זכאים הנתבעים לגבי חיובי המים והביוב, כבישים והיטל בצורת, מכח אותם נתונים לפיהם חושבה ההנחה לה הם זכאים לגבי הארנונה – תינתן ההנחה המגיעה בחוק, ללא זיקה לאי התשלום במועד.

ב"כ התובעת יערוך את החישוב בהתאם לפסק הדין ויגיש תוך 30 יום מקבלת פסק הדין פסיקתא, בצירוף דרך החישוב המפורטת. שני אלה יועברו לתגובת הנתבעים תוך 10 ימים.

הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪.





ניתן היום,
ג' שבט תשע"ה, 23 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 2706-07/11 מועצה מקומית כפר-ברא נ' סלימאן מוחמד אבו עיד, חנאן אבו עיד (פורסם ב-ֽ 23/01/2015)