פסקי דין על יעקב ימין | פסקי דין על לילי ימין | פסקי דין על חסיבה אלמליח | פסקי דין על יוסף אלמליח | פסקי דין על דוד אלמליח ואח' |

8460-04/11 א     29/01/2015




א 8460-04/11 יעקב ימין, לילי ימין נ' חסיבה אלמליח, יוסף אלמליח, דוד אלמליח ואח'








בית משפט השלום ברמלה



ת"א 8460-04-11 ימין ואח' נ' אלמליח ואח'


תיק חיצוני: 8460-04-11


בפני

כב' השופט
זכריה ימיני


תובעים

1. יעקב ימין

2. לילי ימין
נגד


נתבעים
1.

חסיבה אלמליח

2. יוסף אלמליח

3. דוד אלמליח

4.

שולה ביטון

5. "יגל " מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ



פסק-דין

התובעים והנתבעים חברים במושב יגל ובעלי נחלות שיש ביניהן גבול משותף. בין הצדדים התגלע סכסוך אודות קו הגבול העובר בין הנחלות. מכאן התביעה.

כללי:
בעלי הדין:
1.
התובעים הינם בני זוג , חברים במושב יגל, ובעלי הזכויות במשק מס' 51 במושב, הגובל במשק 52.

2.
הנתבעת 1 היא אימם של הנתבעים 2 עד 4 , ובעל הזכויות במשק מס' 52 במושב, הגובל במשק 51.

3.
הנתבעים 2 ו-3 הם בניה של הנתבעת 1, ומתגוררים עמה במשק 52.

4.
הנתבעת 4 היא בתה של הנתבעת 1, ובנתה את ביתה על מגרש בחלקה הסמוכה למשק 51 ולמשק 52.

5.
הנתבע מס' 5 הוא אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית (להלן-"המושב"), אשר מחזיק את משבצת המושב על פי חוזה משולש בין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב.

מקרקעין נשוא המחלוקת:
6.
כאמור, התובעים הם בעלי הזכויות במשק מס' 51. הנתבעת 1 היא בעלת הזכויות במשק 52, ומכוחה מחזיקים הנתבעים האחרים במשק 52.

7.
השתלשלות גבולות החלקות מתוארת בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מר דרור בן-נתן (להלן-"המומחה"). המומחה צירף לחוות דעתו מפת מדידה אותה סימן "מ-7" (להלן-"התרשים"), בה סימן מלבן ששטחו 544 מ"ר אותו צבע בצבע צהוב, והוא שטח המריבה שבין בעלי הדין.

8.
בחוות דעתו מפרט המומחה את ההיסטוריה של חלקת המריבה, כדלקמן:
1)
בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת הוכנה מפת סוכנות למושב יגל. במפה זו רואים את מגרשים (משקים) 51 ו-52, וכן את מגרש 90 המיועד לבעלי מקצוע, שלא היה שייך לשני המשקים, אלא עומד בפני
עצמו. שטחו של מגרש 90 הינו 2.448 דונם. על סמך מפת הסוכנות הוכנה בשנת 1959 תב"ע גז/391, התואמת את מפת הסוכנות;
2)
בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת הוכנה ע"י הסוכנות היהודית תב"ע גז/8/391, שמסיבה לא ידועה לא אושרה. השינויים הרלוונטיים לענייננו היו שמגרש 90 יוקטן, והשטחים שננגרעו ממנו יחולקו בין המגרשים הסמוכים, משק 51 ומשק 52;
3)
בשנת 1985 נערך פרוטוקול בין מרכז המשבצות, נציגי הסוכנות וועד המושב. בפרוטוקול זה התייחסו כמעט לכל מגרש ומגרש במגרש במושב, לרבות המשקים שבפני
נו;
4)
בשנת 1987 הוכנה מפת משבצת מש"מ/53 הדומה לתכנית גז/8/391. במפה זו מוצג מצב ישן ובו מגרש 90 המוגדל, וכן "מצב מוצע" ובו מגרש 90 המוקטן;
5)
בשנת 1996 אושרה במרכז למיפוי ישראל תכנית לצרכי רישום, התואמת ומבוססת על מש"מ/53;
6)
בשנת 2010 הוכנה תרש"צ 3/1288/1. בתכנית זו מגרש 90 נרשם כחלקה 38, וחלקה זו חולקה לשני מגרשים. התכנית טרם נרשמה בטאבו.

9.
בעקבות ממצאים אלו הגיע המומחה למסקנות כדלקמן:
1)
שטח המריבה שייך משק 51 הן על פי התרש"צ והן על פי מש"מ/53;
2)
בעקבות תכנית גז/8/53 הוקטן מגרש 90 לטובת מגרשים 51 ו-52. למגרש (משק) 51 נוספו 544 מ"ר, אשר סומן בתרשים המומחה וצבוע בצבע צהוב, ולמגרש (משק) 52 נוספו 502 מ"ר, אשר סומן בתרשים המומחה וצבוע בצבע תכלת;
3)
במקרה הנוכחי, קו צינור המים אינו מסמן את הגבול שבין החלקות, לאור שינוי קו הגבול שבין שני המשקים על חשבון מגרש 90.

10.
ובאשר לקו המים וקו הביוב העוברים בחלקת המריבה, הציע המומחה כדלקמן:
1)
תישמר לנתבעים זכות מעבר לטיפול בקו המים העובר במגרש 51;
2)
תשמר לנתבעים זכות מעבר לטיפול בקו הביוב העובר בשטח המריבה והאוסף את הפסולת ממגרש 52,או לחלופין להעתיק את קו הביוב.

מערכת היחסים בין הצדדים:
11.
ביום 8.4.11 הגישו התובעים את תביעתם כנגד הנתבעים בסדר מקוצר. בכתב התביעה טוענים התובעים כדלקמן:
1)
בשנת 1996 נערך הסכם בין התובעים, מינהל מקרקעי ישראל והמושב לפיו קיבלו התובעים לבנות יחידת דיור שנייה במשק 51, ורשות זו נוצלה בהתאם לדרישות כל דין.
2)
בשנת 1997 או בסמוך לכך לאחר שבניית יחידת המגורים השנייה הסתיימה, ביקשו התובעים להתוות את גבולות חלקה 51, ולשם כך הזמינו מודד מוסמך. הנתבעים 1 עד 3 החלו להפריע באלימות, תוך כדי זריקת אבנים, להפריע לעבודת המודד, סילקו את המודד מהמקום באיומים, ועקרו ממקומם את סימוני הגבול שנעשו על ידי המודד.;
3)
בשנת 1999 או בסמוך לכך, החלו התובעים בבניית הגדר. הנתבעים 1 עד 3 גירשו את בעלי המקצוע ששכרו התובעים ולא נתנו להם לסיים את עבודתם;
4)
הנתבעים 1 עד 3 או מי מהם מנעו מהתובעים לנקות עשבים שוטים וקוצים מהשטח הסמוך לביתם וגובל במשק 52, ולעשות מעבר ליחידה החקלאית אשר מאחורי ביתם של התובעים, למרות שזו למעשה הכניסה היחידה ליחידה החקלאית. עוד הרסו הנתבעים את שביל הגישה אל המחסן מאחורי הבית;
5)
בשנת 2003 או בסמוך לכך, הנתבעים 1 עד 3 חזרו, בנצלם את ההיעדרות הזמנית של התובעים ומשפחתם מן המשק, על אותה פעולה הרסנית;
6)
בשנת 2005 או בסמוך לכך, הזמינו התובעים שוב מודד לשטח במטרה לאמת את גבולות משקם. הנתבעים שוב הפריעו לפעולות המדידה במשק 51, על יד הריסת סימוני המדידה וכדומה;
7)
הנתבעים בנו מחסנים בגבול שבין שני המשקים. התובעים הזמינו מודד שיבדוק האם המחסנים נבנו בחלקה 51, אך הנתבעים 1 עד 3 סילקו את המודד;
8)
בשנת 2006 הופיעה הנתבעת 1 אצל התובעים כשבידה מוט ברזל ואיימה על התובעת 2, וסמוך לאחר מכן בני משפחתה או מי מטעמה עקרו את כל העצים שהתובעת 2 שתלה;
9)
בשנת 2007 פלשו הנתבעים למשק 51 והקימו מאחורי הבית אורוות סוסים, באופן שהסוסים היו נמצאים מאחורי בית המגורים של התובעים, תוך שהם מהווים מטרד בלתי נסבל וגורמים נזקים לגינת התובעים;
10)
הנתבעים השליכו במהלך הזמן ערמות של זבל ופסולת חקלאית, קרטונים וגרוטאות שונות, לרבות רכב ישן על האדמה של משק 51, וזיהמו בדרך זו את הקרקע החקלאית. כאשר התלוננו התובעים על כך, טעמנו הנתבעים את הפסולת בקרקע;
11)
הנתבעים עיבדו את השטח החקלאי במשק 51 בלי לקבל את אישור התובעים ובלי לשלם תמורה כלשהיא בגין שימוש זה בשטחם של התובעים;
12)
בעת שהנתבעת 4 בנתה את ביתה, היא חפרה והניחה צנרת ובריכת ביוב בשטח משק 51, למרות התנגדות התובעים;
13)
באחרונה הגדילו הנתבעים לעשות, וחפרו בשטח משק 51 כדי להעביר צנרות מים וביוב ליחידת מגורים חדשה שבנו במשק 52. התובעים פנו לנתבעים בדרישה שיחדלו מעבודות הנחת הצנרת, ואף התלוננו במשטרת ישראל. המשטרה נמנעה מלרשום את תלונתם בהגדירה את תלונתם כסכסוך שכנים;

12.
בכתב התביעה עתרו התובעים לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לסלק ידיהם לאלתר ממשק 51, לחייבם בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד, וליתן לתובעים היתר לפיצול סעדים.

13.
הנתבעים 1 עד 4 הגישו בקשת רשות להגן וטענו כדלקמן:
1)
המושב נתן להם רשות להחזיק בחלקת הקרקע נשוא המחלוקת, וביטול הרשות מחייב מתן פיצויים;
2)
לנתבעים יש זיקת הנאה בקרקע;
3)
חלה התיישנות על עילת התביעה;
4)
התביעה הוגשה בשיהוי המצדיק את דחייתה.

14.
המושב הגיש גם הוא בקשת רשות להגן. בסעיף 26 לבקשה נכתב כי המושב מודה כי הוא חוכר של משבצת המושב, לרבות משקים 51 ו-52, והכחיש שיש לו סמכות לאכוף "כללי שכנות טובה", שהוא מושג מעורפל ולא ברור כשלעצמו. המושב אינו אמור להיות שופט בין הניצים, אין לו סמכות, כלים ורצון להיות שופט המחלוקת זו, המחלוקת אינה מעניינו, והוא יקבל כל החלטה של בית המשפט. לאחר הגשת בקשה זו לא התייצב המושב לדיונים.

15.
לאחר שנחקרו המצהירים מטעם הנתבעים, ניתנה בהסכמה רשות להגן.

חוות דעת המוחים:
16.
ב"כ בעלי הדין הגישו חוות דעת של מודדים מטעם הצדדים. בהסכמת הצדדים מונה המומחה כמודד מטעם בית המשפט (ראה עמ' 26-27 לפרוטוקול). לאור זאת, הפכה חוות דעתו של המומחה לחוות דעת מכרעת בתיק זה. על תוצאות חוות הדעת עמדתי לעיל.
הצדדים ויתרו על חקירה נגדית של המומחה, ולאור זאת התקבלה חוות הדעת כראיה בתיק זה ללא סייג.

העדויות:
17.
מטעם התובעים העידו התובעים ובנם צחי ימין. התובעים חזרו על האמור בכתב התביעה. העדים נחקרו חקירה שכנגד, אך תצהיריהם לא נסתרו.

18.
מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של הנתבעים 1 עד 4. הנתבעים 2 עד 4 נחקרו בעל תצהיריהם, והתברר כי חלקים גדולים מתצהיריהם הינם בבחינת עדות שמיעה. כן התברר שיש סתירות בין עדות הנתבעים בעת שמיעת הראיות לבין חקירותיהם הנגדיות בעת הדיון בבקשת הרשות להגן.
מפאת גילה המתקדם של הנתבעת 1, הצדדים הגיעו להסכמה שהנתבעת 1 לא תיחקר על תצהירה, והחקירות הנגדיות של הנתבעים 2 עד 4 תהיינה גם החקירה הנגדית של הנתבעת 1.

19.
לאחר שמיעת הראיות, הגישו הצדדים את סיכומיהם.

דיון ומסקנות:
הזכויות בחלקת המריבה:
20.
לאור חוות דעת המומחה, הזכויות בחלקת המריבה שייכות לתובעים ולא לנתבעים. גבולות משק 51 וגבולות משק 52 הן כפי שקבע המומחה בתרשים שצירף לחוות דעתו וסומן "מ-7". ככל שהנתבעים 1 עד 4 או מי מהם מחזיקים בחלקת המריבה, הוא בגדר פולש למקרקעין, ועליו לפנות חלקת המריבה לאלתר ולסלק ידו ממנה לאלתר.

טענת שיהוי:
21.
טוענים הנתבעים 1 עד 4 שהתובעים השתהו בהגשת התביעה, ולכן יש לדחות את תביעת התובעים כנגדם.

22.
טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה, היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, והיא עשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. טענת שיהוי משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה

מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל
-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם (וראה עוד ב-
ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נז
(5) 433, 445-446 (2003).

23.
אפשר לשקול בחיוב טענת שיהוי למרות שלא תמה תקופת ההתיישנות, בנסיבות שבהן ניתן ללמוד מהתנהגותו של התובע כי ויתר או מחל על זכותו, או בנסיבות שבהן בשל שיהוי בהגשת התביעה, שינו צד שני או צד שלישי את מצבם לרעה, או כאשר השיהוי נעשה בחוסר תום-לב. בכל המקרים הללו, לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק דחיית התביעה, אלא קיימת דרישה לקיום מצג ברור בדבר ויתור או מחילה על זכות התביעה. הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את בלת הטענה(וראה עוד ב-
ע"א 410/87

עזבון המנוחה ליברמן ואח' נ' יונגר
פ"מ מה(3), 749, 756 (1991);

ע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו-טור בע"מ פ"ד נח
(5)
681, 693 (2004)).

24.
מהעדויות במקרה הנדון עולה שהתובעים לא ויתרו על טענותיהם, אלא ניסו פעם אחר פעם לעמוד על זכויותיהם, אלא שהנתבעים 1 עד 4 נקטו כלפיהם באלימות מילולית ובאלימות פיזית. על כן, יש לדחות את טענת השיהוי שטענו הנתבעים 1 עד 4.

טענת התיישנות:
25.
טוענים הנתבעים שתביעתם של התובעים התיישנה, ולכן יש לדחות את תביעתם.

26.
למעשה, התובעים טוענים בכתב תביעתם שתי טענות, הן פלישה חוזרת ונשנית לחלקת המריבה, דהיינו הסגת גבול, ובמעשי הפלישה והאלימות גם גרמו להם מטרד ליחיד.

27.
מהעדויות עולה שהפלישה לשטח המריבה הייתה פעם אחר פעם, וכל מעשה פלישה מהווה עוולה בפני
עצמה, כך שבכל פעם נוצרה לתובעים עילת תביעה חדשה.

28.
בנוסף לכך, מאחר ומדובר בעילה של מטרד ליחיד, כל יום בו נעשה מטרד ליחיד מהווה עילה בפני
עצמה. עוולת מטרד ליחיד מתחדשת מידי יום ביומו, ולכן כל יום בו מתרחש המטרד, מהווה הוא עילת תביעה עצמאית. ראה לעניין זה את ע"א 590/67 קלינמן נ. ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ,
p
,מ כב(2) 929 (1968) (פורסם בנבו); ע"א 9413/03 אלנקווה נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (פורסם בנבו, 22.6.08); ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שמעונים (פורסם בנבו).

29.
לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענת ההתיישנות שטענו הנתבעים.

זיקת הנאה:

30.
טוענים הנתבעים שיש להם זיקת הנאה במקרקעין מכוח חזקת השנים.


31.
סעיף 5 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כי זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם. הנתבעים תובעים כי יש להם את הזכות להחזיק בחלקת המריבה מכיוון
שהם החזיקו בה שנים רבות. כל מהות זיקת ההנאה שאין זכות להחזיק במקרקעין, ואילו הנתבעים טוענים שזכותם להחזיק במקרקעין מכוח השנים. טענה זו סותרת את מהות זכות זיקת ההנאה, ולכן מטעם זה בלבד יש לדחות את טענת הנתבעים לזיקת הנאה.

בר רשות:

32.
טוענים הנתבעים כי התובעים כברי רשות אינם יכולים להגיש את התביעה לפינוי.


33.
מרכז המשבצות, המינהל וועדה המושב ישבו ודנו בגבולות החלקות, וקבעו שחלקת המריבה שייכת לתובעים. בין התובעים לבין המינהל נכרת חוזה בקשר לחלקת המריבה. משמע מכך שהבעלים של הקרקע מודע ומסכים שהזכויות בחלקת המריבה שייכים לתובעים. משניתנה הזכות בחלקת המריבה לתובעים, זכאים הם להגן על זכויותיהם.


34.
המושב הודיע שאינו מתערב בסכסוך, והשאיר את ההכרעה בעניין לבית המשפט. משמע מכך שהמושב עצמו מתייחס לסכסוך הגבולות שבין בעלי הדין כסכסוך פנימי ביניהם, שכן הוא מבחינתו העביר לכל אחד מהם את זכויותיו במשק בו הוא מחזיק.


35.
סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כי בעל מקרקעין ומי שזכרי להחזיק בהם, זכאי לדרוש את מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. בהתאם לסעיף זה, כל מי שזכאי להחזיק במקרקעין מכל סיבה חוקית שלא תהיה, רשאי לדרוש את פינוי המקרקעין ומסירתם לידיו, גם אם הוא בר רשות.


36.
לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענת הנתבעים בעניין בר הרשות.

טענת הפיצויים:

37.
טוענים הנתבעים 1 עד 4 כי יש לפצותם על כי גרעו מהם את חלקת המריבה.


38.
סבור אני שיש לדחות טענתם זו של הנתבעים מהסיבות כדלקמן:
1)
הנתבעים 1 עד 4 היו מסיגי גבול בחלקת המריבה, והאלימות שהפעילו כלפי התובעים אינה עושה אותם צודקים;
2)
הנתבעים עצמם הודו שב-17 השנים האחרונות לא עשו מאומה בחלקת המריבה;
3)
על הנתבעים להפנות דרישתם זו כלפי המושב והמינהל ולא כלפי התובעים.

סעד הפינוי:

39.
לאור האמור לעיל, זכאים התובעים לסעדים אותם תבעו, לרבות הוצאת קווי המים הביוב השייכים לנתבעים 1 עד 4 מחלקת המריבה. בכלל זה על הנתבעים, ביחד ולחוד, להוציא את כל צנרת המים והביוב מחלקת המריבה ולהעבירה לשטח של משק 52.


40.
בלי לגרוע מאחריות הנתבעים 1 עד 4 לאמור לעיל, מאחר והמושב אחראי להנחת צנרות המים והביוב, גם על המושב להוציא על חשבונו את צנרת המים והביוב המשרתים את הנתבעים 1עד 4 מחלקת המריבה ולהעבירה לחלקת הנתבעים 1 עד 4, ועל הנתבעים 1 עד 4 נאסר למנוע או להפריע למושב לבצע פעולות אלו. על המושב לבצע פעולות אלו בתוך 90 יום ממתן פסק הדין, ולהחזיר המצב בחלקת המריבה לקדמותו, על חשבונו.


41.
ובאשר לגישה לצינור המים עובר בין החלקות, כפי שציין המומחה, בדרך כלל קווי צינורות המים בין המשקים מהווים את הגבולות בין המשקים. על מנת לשמור על עקרון זה ולמנוע סכסוכים עתידיים בין בעלי הדין, על המושב להעביר את צינור המים לגבול שבין שני המשקים, וזאת בתוך 90 יום ממתן פסק הדין.

סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן:
1)
אני מורה לנתבעים ולכל הבאים מכוחם לסלק ידיהם לאלתר מחלקת הקרקע בשטח 544 מ"ר המסומנת במפת המדידה "מ-7" שערך המומחה מטעם בית המשפט וצורפה לחוות דעתו, בה נצבעה חלקת המריבה בצבע צהוב, לפנות את חלקת המריבה מכל אדם וחפץ, לרבות הוצאת קווי המים והביוב העוברים בחלקה זו, ולאחר מכן להחזיר המצב בחלקת המריבה לקדמותה. את הוצאת צנרת המים ומערכת הביוב והחזרת המצב לחלקת המריבה לקדמותו, על הנתבעים 1 עד 4, ביחד ולחוד, לבצע בתוך 90 יום מיום מתן פסק הדין;
2)
בלי לגרוע מאחריות הנתבעים 1 עד 4 לאמור לעיל, גם על המושב להוציא על חשבונו את צנרת המים ומערכת הביוב המשרתים את הנתבעים 1 עד 4 מחלקת המריבה ולהעבירה לחלקת הנתבעים 1 עד 4, ועל הנתבעים 1 עד 4 נאסר למנוע או להפריע למושב לבצע פעולות אלו. על המושב לבצע פעולות אלו בתוך 90 יום ממתן פסק הדין, ולהחזיר המצב בחלקת המריבה לקדמותו, על חשבונו;
3)
בדרך כלל קווי צינורות המים בין המשקים מהווים את הגבולות בין המשקים. על מנת לשמור על עקרון זה ולמנוע סכסוכים עתידיים בין בעלי הדין, על המושב להעביר את צינור המים לגבול הנוכחי שבין שני המשקים, וזאת בתוך 90 יום ממתן פסק הדין;
4)
על הנתבעים 1 עד 4 לשלם לתובעים כדלקמן:
(א)
את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
(ב)
שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום,
ט' שבט תשע"ה, 29 ינואר 2015, בנוכחות ב"כ התובעים עו"ד פון וייזל וב"כ הנתבעים עו"ד חדד.








א בית משפט שלום 8460-04/11 יעקב ימין, לילי ימין נ' חסיבה אלמליח, יוסף אלמליח, דוד אלמליח ואח' (פורסם ב-ֽ 29/01/2015)