פסקי דין על אורה רוש | פסקי דין על ג.מ. השקעות ואופנה | פסקי דין על הראל חברה לביטוח | פסקי דין על נתן צימליסט |

22743-10/11 א     29/01/2015




א 22743-10/11 אורה רוש נ' ג.מ. השקעות ואופנה בע"מ, הראל חברה לביטוח בע"מ, נתן צימליסט








בית משפט השלום בקריית גת



ת"א 22743-10-11 רוש ואח' נ' ואופנה בע"מ ואח'




בפני

כב' השופט אור אדם
, סגן נשיאה


התובעת:

אורה רוש
ע"י ב"כ עו"ד חיים דוד


נגד


נתבעים

1.ג.מ. השקעות ואופנה בע"מ
2.הראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שאולה ברג ואח'
3.נתן צימליסט
ע"י ב"כ עו"ד אלה ישראלוב פילוסוף




פסק דין


1.
התובעת, ילידת 1965, הגישה תביעה זו לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת עבודה ביום 25.8.08, עת היתה כבת 43, ונפגעה במהלך עבודתה מדלת זכוכית שהתנפצה על ידה כאשר נעלה את בית העסק בו עבדה.

התביעה מופנית כנגד מעסיקתה של התובעת הנתבעת 1, כנגד המבטחת של המעסיק הנתבעת 2 (להלן: גולברי" ו"הראל" בהתאמה, ובצוותא "המעביד"), וכנגד מספק הדלת והמתקין נתן צינבליסט הנתבע 3 (להלן: "צינבליסט").
2.
יצוין כי הנתבע 3 הגיש הודעה לצד שלישי כנגד א.א. חיסום בע"מ. לאחר שלא הוגש כתב הגנה במועד, ניתן בעניין זה

פסק דין
מותנה.

נסיבות התאונה
3.
התובעת עבדה אצל הנתבעת 1, תחילה כעובדת ולאחר מכן כמנהלת חנות, תקופה של כשנה טרם התאונה.

החנות היתה ממוקמת קודם לכן בקומה גבוהה יותר במרכז עזריאלי, ורק ימים ספורים טרם התאונה, הועברה החנות לקומת הקרקע.
אין מחלוקת כי ביום האירוע עבדה התובעת כמנהלת החנות, ובתום יום העבודה, כאשר סגרה את הדלתות, התנפצה דלת שמאל על גבי ידה השמאלית של התובעת, וגרמה לה את הנזקים המתוארים בחוות דעת המומחים.
4.
הדלת שהתנפצה צולמה על ידי התובעת במועד מאוחר יותר, כאשר פנתה לעו"ד, והתמונה צורפה כנספח א' לתצהירה והוגשה בצבעוני ת/2.


התובעת בעדותה, טענה כי איננה בטוחה שמדובר בדיוק באותה דלת כפי שהיתה בעת התאונה. עם זאת, גם העדה מטעם המעביד, מנהלת התפעול הגב' נמני, וגם הנתבע 3 צינבליסט, אישרו כי מדובר בדיוק באותה דלת.

לפיכך אני קובע כי הדלת שמצולמת בתמונה נספח א' ת/2, היא דלת זהה לדלת שהתנפצה על ידה השמאלית של התובעת.
5.
עדות התובעת

- התובעת תארה בעדותה, כי ביום התאונה, כמדי יום, בשעת הסגירה 22:00, היא נותרה לבדה בחנות, לאחר שהעובדת שעבדה יחד איתה שוחררה.

דלתות הכניסה לחנות הן דלתות הזזה עשויות מזכוכית.

תוך כדי סגירת הדלתות, לפתע קרסה הדלת השמאלית מלמעלה והתנפצה לרסיסים על גופה ובעיקר על ידה השמאלית של התובעת (ע' 19 ש' 25-28 לפרו').
התובעת תארה כי הזכוכית התנפצה לרסיסים קטנים "כמו חול" (עמ' 20 ש' 7-9 לפרו').
התובעת לא זכרה אם היתה זו הפעם הראשונה שהיא סגרה את הדלתות, אולם ציינה שסביר שעוד קודם לכן ביצעה סגירה של החנות לרבות הדלתות.
6.
התובעת העידה עוד, כי הדלתות בחנות הישנה, שהיתה בקומה גבוהה יותר, היו דומות, מזכוכית, אולם הן היו בצורת אקורדיון ולא כדלתות הזזה כמו בחנות החדשה, בה קרתה התאונה.

מדובר בשתי דלתות הנסגרות זו מול זו, אשר תלויות במסילה מלמעלה. לטענת התובעת, הדלת התנפצה ללא כל סיבה נראית לעין, עוד בטרם נקשו הדלתות האחת על האחרת (ע' 30 ש' 7-12; ע' 33 ש' 24-25 לפרו').

התובעת ציינה כי לא קיבלה שום הדרכה לגבי פתיחה וסגירה של הדלת, אולם ציינה כי דלת זה דבר פשוט שפותחים וסוגרים (ע' 31 ש' 2 לפרו').
7.
העדה איילה נמני

מטעם המעביד, משמשת כמנהלת תפעול אצל הנתבעת 1 גולברי.

לדבריה, יש לחברה 77 סניפים בכל הארץ. החברה היתה פונה לנתבע 3 צינבליסט שיבצע עבודות של התקנת דלתות זכוכיות בקניונים במקרים רבים, משום שמדובר באיש מקצוע בעל מוניטין, אשר מבצע דלתות דומות לרשתות רבות, בהן קסטרו.

נמני הסבירה, כי הזמנת העבודה מהנתבע 3 נעשתה על יסוד מפרט טכני והצעת מחיר שהוא הגיש, כאשר היה ברור שהזמינו זכוכית מחוסמת, אשר נשברת לרסיסים קטנים, ולא זכוכית רגילה שנשברת לחתיכות גדולות והיא מאוד חדה.

נמני לא ידעה להתייחס לזכוכיות אחרות מסוג טריפלקס לגביהם נשאלה.

לאחר האירוע נמני דיווחה לנתבע 3 על התנפצות הדלת.

הנתבע 3 היה מופתע, לא הבין מדוע קרה הדבר, והסכים להחליף את הדלת על חשבונו. העדה נמני הסבירה, כי התקנת הדלת נעשית בדרך כלל בלילה, כאשר אין קהל. בדרך כלל היא נוכחת בעת התקנת הדלת.

נמני לא ידעה אם הנתבע 3 גם מייצר בעצמו את הזכוכית או רק מתקין את הדלת.
8.
עדות הנתבע 3 צינבליסט

- הנתבע 3 נשאל בשאלון אם ארע מקרה אחר של התנפצות דלת שהתקין והשיב בשלילה (אלה 5 לשאלון נספח ד' ה' לתצהיר התובעת).

בעדותו, נשאל לגבי תובענה אחרת בנוגע להתנפצות מקלחון שהתקין. הוא השיב כי מדובר בדלת של מקלחון שפתחו אותה בכיוון ההפוך, ולכן היא התנפצה. לטענתו לא ציין זאת בתצהיר תשובות לשאלון, משום שמדובר באירוע שונה ומאוחר יותר מן התאונה.

אין מדובר בהסבר מניח את הדעת לתשובה השלילית לשאלון.
9.
הנתבע 3 הסביר בעדותו, כי יצור הזכוכית המחוסמת נעשה על ידי הצד השלישי, א.א. חיסום, אולם הוא מרכיב את הפרזול על גבי הזכוכית והוא מתקין את הדלת באתר. לדבריו הזכוכית כפופה לתו תקן אשר מוטבע על גבי הזכוכית.

הנתבע 3 נשאל מדוע בתצהירו כתב כי הסביר למנהל החנות כיצד יש לסגור את הדלת, כאשר בפועל מי שנכחה בעת ההתקנה היא איילה נמני, והשיב כי מדובר בטעות קולמוס בלבד.

הנתבע 3 הסביר, כי הזכוכית שממנה יוצרה הדלת שהתנפצה הינה הזכוכית הבטיחותית ביותר. זכוכית אחרת, כאשר היא נשברת, היתה נשברת לחתיכות גדולות והופכת להיות "גליוטינה". בנוסף, לדבריו לא ניתן לסגור ברגים על זכוכית שאיננה מחוסמת.

הזכוכית ממנה יוצרה הדלת שהתרסקה, היא זכוכית חזקה פי חמישה, שאפשר לסגור עליה ברגים, היא איכותית ובעלת תו תקן. זכוכית כזו בדיוק, לדברי הנתבע 3, מרכיבה את הדלתות בחנויות רבות גם בארץ וגם באירופה.

הנתבע 3 פירט כי התקין דלתות דומות ברשתות קסטרו, הבנק הבינלאומי, הוניגמן, רנואר, ורדינון, נעמן ועוד.

הנתבע 3 אישר כי רכש את הזכוכית נשוא התאונה ביום 7.8.08 וסביר כי הדלת הותקנה במקום כמה ימים לאחר מכן. הנתבע 3 נשאל מה טיב הבדיקה המבוצעת לאחר התקנה, והדגיש כי פתחו ונעלו כמה פעמים את הדלת על מנת לוודא שיש מעצורים ושהכל תקין (ע' 49 ש' 29 לפרו').
10.
בסיום החקירה, נשאל הנתבע 3 מהי הסיבה לסברתו כאיש מקצוע, שהדלת התנפצה והשיב כי הוא מניח שהדלת התנפצה כתוצאה מטריקה חזקה של שתי הדלתות (ע' 50 ש' 25 לפרו').
11.
רק בתום חקירתו
של הנתבע 3 איתרה באת כוחו את תו התקן וביקשה להגישו.

ב"כ התובע התנגד לכך, ובהחלטה מפורטת ומנומקת נקבע כי המסמך יתקבל חרף ההתנהלות הבלתי ראויה שבהגשת המסמך בשלב כה מאוחר.

יודגש כי ממילא נתבעים מגישים את ראיותיהם לאחר ראיות התובע, כאשר הנתבע 3 עמד עוד בתצהירו על כך שקיים תו תקן. לפיכך חרף אי הצירוף של המסמך במועד, לא מצאתי כי מדובר בפגיעה מהותית בתובעת.

עם זאת, יש ממש בטענת התובעת בסיכומיה, כי המסמך שצורף וסומן נ/4 הוא רק הוראת תקן כללית ואיננו מתייחס כלל לזכוכית הקונקרטית שהתנפצה על ידה של התובעת, שאין לדעת אם עמדה בתקן אם לאו. כך שאין חשיבות של ממש למסמך שהוגש.

החבות
12.
טריקה בחוזקה –

הנתבע 3 טען בלשון רפה, לשאלת בית המשפט, כי אפשר שהדלת התנפצה כתוצאה מטריקתה בחוזקה אל עבר הדלת הנגדית.

התובעת העידה כי מדובר היה בסגירה רגילה.

דלתות הזכוכית נשוא
התובענה אמורות להטרק האחת כנגד השניה. דלת המותקנת כדבעי לא אמורה להתנפץ מסגירתה לעבר הדלת הנגדית.

בנסיבות אלה, גם אם התובעת טרקה את הדלתות זו כנגד זו, לא התרשמתי כי מדובר בטריקה בעוצמה יוצאת דופן, שמצדיקה שלילת אחריות ממתקין הדלת או הטלת אשם תורם.
13.
סוג הדלת

- התובעת בסיכומיה טענה טענות שונות כנגד סוג הדלת שהותקנה.

אני דוחה את טענת התובעת, כי מוטב היה להתקין דלת מסוג אחר, בטיחותית יותר. מדובר בסוגיה מקצועית. התובעת לא הביאה חוות דעת לעניין זה, ודווקא הנתבע 3 צינבליסט, שהוא הבקיא ביותר מבין העדים שהעידו בפני
י, הבהיר היטב כי מדובר בדלת בטיחותית, מזכוכית מחוסמת, שכמותה מוצבות דלתות בעסקים רבים בקניונים. עובדה היא שמיד אחרי ההתנפצות הותקנה דלת זהה ע"י הנתבע 3, וזו עומדת עד היום במקום.
נראה איפוא, כי הבעיה לא היתה באופי הדלת, בתכנון או בסוג הזכוכית, שהם בטיחותיים וטובים.

עם זאת, יש ממש בטענת התובעת כי דלת חדשה שהותקנה זה עתה איננה אמורה להתנפץ סתם כך. השאלה היא על מי האחריות בגין התנפצות בלתי מוסברת זו.
14.
חבות המעביד

-

התובעת מייחסת את האחריות למעביד, מכוח חובתו לספק לה מקום עבודה בטוח.

באופן מפורט יותר, הרשלנות המיוחסת למעביד היא בשני עניינים:

ראשית, בעצם התקנת דלת הזכוכית - כי לא בדק כדבעי כי מדובר בדלת בטיחותית, לא בדק מי מייצר את הדלת, לא ערך בדיקות לדלת או למתקין, לא נועץ במומחה בטיחות, והזמין דלת שאיננה בטיחותית.

שנית, כי לא הדריך ולא הזהיר כנדרש את התובעת בקשר לאופן סגירת הדלת, למרות שהנתבע 3 הנחה את נמני שיש לסגור הדלת בזהירות.

יצויין כי בסיכומים נטען בלשון רפה, כי גם העדר דיווח לפיקוח המשרד התמ"ת מהווה רשלנות. לא מצאתי כיצד ניתן לטעון לקשר סיבתי בין העדר דיווח לאחר התאונה, לנזק שנגרם קודם לכן.
15.
לאחר שבחנתי את כלל הטענות, לא מצאתי כי ניתן לייחס אחריות למעביד.

16.
אחריות המעביד



עוד במסגרת הלכת ועקנין הידועה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז' (1) 124 (1982)), התווה כב' השופט, כתוארו אז, אהרון ברק את הקווים המנחים לעניין הוכחת רשלנות בקבעו, כי חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצר הסיכונים יישא באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים, טבעיים ורגילים הם לפעילות אנוש מקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. השאלה היא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. הסיכון הבלתי סביר, בגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ע"א 145/80 הנ"ל, ע' 126-127 ; ר' גם ע"א 7130/01 - סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח', (01/10/2003) פסקאות 14-15 לפסה"ד).
17.
בעניין צים (ע"א 8263/98 צים נ' שמואל בן מויאל, פ"ד נה (3) 666 (2001)), נדון עניינו של טבח באנייה שבבעלות צים שהחליק בעת הירידה במדרגות האנייה. בית המשפט העליון קיבל את ערעור החברה, וקבע כדלקמן: "לא ניתן להטיל על מעבידה כצים חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. השאלה אינה האם מעביד עשה הכל כדי להגן על עובדיו מפני סיכון, אלא האם מעביד עשה כל שסביר היה לעשות כדי למנוע התרחשות התאונה... היינו חובת צים כמעבידה אינה למנוע מעובדיה כל סיכון וסיכון, אלא אך את אותם סיכונים שניתן לצפות ממעבידה סבירה שתמנע אותם תוך שימוש באמצעים סבירים..." (ע"א 8263/98 הנ"ל, פסקה 5).

בעניין סובחי (ע"א 317/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993)), שב בית המשפט העליון והדגיש כי מעביד איננו מבטח, ואין לצפות ממנו למנוע כל אפשרות להחלקה. המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות, להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. עם זאת, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן (ע"א 317/90 הנ"ל פסקאות 7-8 לפסה"ד).
בעניין חלאילה (ת"א (של' נצרת) 6281/06 ח'לאילה מחמוד נ' ח'לאילה זכריה (16.01.08)) מדובר היה בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, שהחליק ונחבט בדלת זכוכית שהתנפצה עליו. בית המשפט קבע כי התובע לא הוכיח קיומו של מפגע שגרם להחלקה, וכן לא הוכיח שהדלת לא הייתה בטיחותית או לא ממוגנת, ושלל אחריות בנזיקין מהמעביד.

בעניין דקואר (ת"א (של' קריות) 622/04 מילאד דקואר נ' קיבוץ ראש הנקרה (27.09.13)), נדחתה תביעה כנגד מעביד, כאשר עובד פסיותראפיסט הרים מיטה וחש בכאבי גב. בית המשפט דחה את התביעה וקבע בין היתר, כי במקרה זה מדובר בעבודה רגילה, שמבצע התובע מזה עשור, ושיקול הדעת היה שלו בלבד ללא התערבות המעביד, ולכן אין עילה לחיוב המעביד.

בעניין בן הרוש (ע"א (מח' חיפה) 3041/04 - שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל (05/03/2006)). מדובר היה במורה שנפלה מכסא, ובית המשפט המחוזי קבע כי לצורך ביצוע פעולה פשוטה זו, אין המעביד צריך להדריך וללמד את המורה-העובדת, כיצד לעלות על הכסא או כי עליה להמנע מלעלות על כסא ולבקש סיוע מאחרים (שם, פסקה 14).
18.
מכל האמור לעיל עולה, כי מעביד איננו בגדר "מבטח". הנטל על העובד התובע, להוכיח התנהגות בלתי סבירה, כך שמעביד סביר היה נוקט בדרך אחרת, וקשר סיבתי ברור בין הפרת החובה לנזק שנגרם.
19.
מן הכלל אל הפרט

-

באשר לפריט הרשלנות הראשון שבהתקנת הדלת ללא בדיקה מתאימה - מהראיות שהוצגו בפני
י עלה, כי הנתבע 3 הוא אכן בעל מקצוע ומוניטין ראויים. הוא מתקין דלתות דומות בעשרות חברות גדולות, ואין כל פגם בפני
ית המעביד לנתבע 3 להתקנת דלת דומה בחנות החדשה שהוקמה בקניון.
20.
כאשר פונה מעביד לבעל עסק מנוסה וידוע, ולא מוכחת כל רשלנות בעצם הפניה לאותו בעל עסק, הרי שאינני מוצא מקום לחייב את המעביד לבדוק את פעולות הקבלן ע"י מינוי מומחה בטיחות או התערבות בשיקולים מקצועיים של הקבלן. התובעת אף לא הצביעה על כל מקור חוקי לדרישה כזו.
21.
סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]

קובע כי מי שעושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה, אלא אם התרשל בבחירת בעל חוזהו, התערב בעבודה של בעל החוזה, הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק, הוא האחראי מכוח חיקוק למעשה שמסר לקבלן, או אם החוזה היה שלא-כדין.
22.
בפרשת סולל בונה הנ"ל (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי (01/10/2003)), סקר בית המשפט העליון את אחריותו של בעל מקרקעין כלפי מבקרים, כאשר
העביר את השליטה לגוף אחר.

נקבע כי בעל מקרקעין יצא ידי חובתו, אם מסר את ביצוע העבודה הדורשת מומחיות לידיו של קבלן עצמאי מומחה. לעתים אין אמצעי זהירות טוב יותר, מהעברת ההפעלה לידיו של אדם מיומן. העברת השליטה והפיקוח על הדבר לידי קבלן מיומן, מסירה את האחריות מבעל החובה הראשונית (שם, פסקה 16 לפסק הדין ; ר' גם: ת"א (של' תל אביב) 10073/07 סלאם חיי נ' סאלם שמעון עבודות צנרת, (11/06/2014) פסקה 52 לפסה"ד).

בעניין ברוך כהן (ע"א 3370/12, ברוך כהן נ' דוד גדעון, (26/01/2014), נוכה מזמין עבודה מנזק שנגרם לעובד של הקבלן. נקבע כי אם המזמין לא התרשל בבחירת הקבלן מבצע העבודה (מעסיקו של הנפגע), חל הפטור המעוגן בהוראת סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בענין חבותו של בעל חוזה.

ככלל, קביעה לפיה התרשל המזמין בבחירת הקבלן, מטילה על ציבור המתקשרים בהסכם עם "קבלן עצמאי", גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה ומנוגדת למדיניות שבאה לידי ביטוי הן בהוראת סעיף 15 הנ"ל והן בהוראות החיקוקים הקובעים את חובות הבטיחות בעבודה. העקרון הוא כי המעסיק אינו אחראי לעוולה של קבלן עצמאי הנעשית תוך כדי ביצוע העבודה שהוטלה עליו על ידי המעסיק (שם, פסק דינו של כב' השופט זילברטל).
23.
בענייננו

- התובעת לא הוכיחה אף אחת מהרשלנויות הקונקרטיות שניתן לייחס למעביד ששכר את שירותיו של הנתבע 3 להתקנת הדלת. המעביד פנה לבעל מקצוע מנוסה ומהימן, הוא לא התערב בעבודתו של הנתבע 3, והחובה להתקנת הדלת איננה מוטלת בדין על המעביד.
24.
הדרכה

- גם באשר להעדר הדרכה, לא מצאתי מקום לחייב את המעביד.

סגירת דלת הוא עניין פשוט, כפי שציינה התובעת עצמה. הנתבע 3 לא ציין כי מדובר בדלת מסוכנת, או בדלת שיש לתת הנחיות מיוחדות לגבי אופן סגירתה.

25.
אין מחלוקת כי מעביד חייב להדריך את עובדיו בטרם שיטיל עליהם את ביצוע העבודה. עליו להדריכם מפני הסיכונים הכרוכים בעבודה באופן כללי ובאופן ספציפי (ראה: ע"א 477/85 בוארון נ. עירית נתניה, פ"ד מב (1) 415 (28.3.1988)).
26.
בעניין קלינה (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' מוחמד יאסין (31/08/2011)), סקר בית המשפט העליון את ההלכות בעניין חובת ההדרכה והאזהרה.
נקבע כי ביסוד החובה ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה. עם זאת, אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה.

בעניין קלינה הוטלה אחריות, מאחר ומדובר היה בשימוש בסולם מקצועי, המתנשא לגובה רב, והדבר מחייב נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים מצד המעביד (שם, פסקאות 17-18 לפסה"ד).
27.
מן האמור לעיל עולה, כי אף שבדרך כלל הנטייה היא להטיל אחריות על מעביד שלא הדריך ולא הזהיר את עובדו מפני סיכונים צפויים – הרי שכאשר מדובר בדלת שהרכיב קבלן מקצועי ומהימן, לא מצאתי כי בידי המעביד נמצא ידע עודף שאיננו בידי העובד, באשר לזהירות בסגירת הדלת, והדברים ברורים.

לא התרשמתי כי מדובר היה בדלת מיוחדת שיש בה סכנה של ממש הכרוכה באופן השימוש בה, המחייבת מתן הנחיות זהירות מפורטות. גם אם ניתנו לנמני הנחיות, ואינני מכריע בכך, הרי שלאחר שקבעתי כי אין מדובר בטריקה חריגה, הרי שאין קשר סיבתי בין ההנחיות לנזק שאירע.
28.
חבות הנתבע 3 צינבליסט

- שונים הדברים באשר לנתבע
3 צינבליסט.

עד היום לא נתבררו הנסיבות המדויקות אשר הובילו להתנפצות הדלת ולפגיעה בידה של התובעת.

דלת לא אמורה להתנפץ סתם כך ללא סיבה.

התובעת בתצהירה מציינת את נסיבות התאונה: "בעת שסגרתי את דלת הזכוכית החדשה של החנות (שהותקנה בעת השיפוץ זמן קצר לפני כן) באופן פתאומי לחלוטין, קרסה זכוכית הדלת והתנפצה עלי" (סעיף 2 ב' לתצהיר). בעדותה בבית המשפט טענה התובעת כי עדין לא הספיקה לסגור את הדלתות אשר עדין לא נגעו אחת בזולתה.
29.
אף אם התובעת לא זכרה את האופן המדויק שבו אירעה התאונה, כאשר עדותה כי לא היתה טריקה של הדלתות הינה עדות כבושה, שהובאה זמן רב לאחר האירוע, ורק בעקבות ראיות הנתבעים, ונראה שכן היתה טריקה של הדלתות – הרי שדלת לא אמורה להתנפץ מסגירה רגילה בטריקה של דלתות הזזה שהותקנו בחנות.
30.
סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כדלקמן:

"בתובענה שבה לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת, מה היו הנסיבות שגרמו לנזק, והנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה מתיישב יותר עם העדר נקיטת זהירות סבירה – הנטל על הנתבע להוכיח שלא התרשל".
הכלל "הדבר מדבר בעדו" הינו כלל ידוע ומקובל, שיש בו משום העברת נטל מהתובע לנתבע בנסיבות דומות לאלו שבעניינינו.
31.
בעניין ג'ונס (ע"א 813/06 גיא ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה (07/02/2008)), נקבע כי הסעיף קובע שלושה תנאים מצטברים להחלתו: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע נשוא התביעה; השני, כי הנזק נגרם ע"י נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. רק אם יוכיח התובע את התקיימותם במצטבר של שלושה התנאים האמורים, יועבר נטל השכנוע לכתפי הנתבע כי אין לייחס את קרות האירוע לרשלנות מצדו.

כך למשל, כאשר נפגע תובע מפיצוץ בצינור, נקבע כי יש להחיל את הכלל, בהתקיימות כל שלושת התנאים, שכן נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם רשלנות והעדר תחזוקה נאותה של הצינור, מאשר עם היעדר רשלנות (ת"א (של' חדרה) 40783-04-10 עמאד אלחג'י נ' אמ.סי.איי בע"מ (15/12/2013)).
32.
בענייננו, מדובר בדלת זכוכית שהותקנה ע"י הנתבע 3. דלת זכוכית איננה אמורה להתנפץ סתם כך בסגירה רגילה. לפיכך נראה לי כי ניתן להחיל את הכלל האמור כנגד הנתבע 3.
33.
התובעת טענה כי מכוח הכלל האמור "הדבר מדבר בעדו", יש להעביר את הנטל לכלל הנתבעים, לרבות המעביד. לטעמי, הכלל האמור מחייב העברת הנטל אך ורק לכתפי הנתבע 3 צינבליסט. שליטה מלאה בנכס איננה עניין קנייני, אלא עניין מהותי.
34.
פסק הדין המנחה לעניין רכיב ה"שליטה" הנדרש במסגרת התנאי השני הקבוע בסעיף 41 לפקודה, הוא הלכת ישראליפט (ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) בע"מ נ' הינדלי רחל, פ"ד מט (1) 45 (20/02/1995)).

בעניין ישראליפט, קבע כב' הנשיא ברק, כי תנאי השליטה נועד לאפשר לקבוע למי יש לייחס את ההתרשלות המוסקת מנסיבות האירוע. לשם כך מתחייבת שליטה בלעדית אשר מוציאה את האפשרות של שליטת גורם אחר בנכס אשר יכול היה אף הוא לגרום במעשהו ובהתרשלותו לתאונה. אין פירוש הדבר שדי בהתערבות תיאורטית מצד גורם אחר. יש להפעיל את מבחן השכל הישר, ומן הדין להשקיף על כל הנסיבות האופפות את המקרה ועל מילוי יתר התנאים המהווים רכיבים לקיום החזקה האמורה. הדברים שזורים אחד בשני (שם, פסקאות 14-15 לפסה"ד הנשיא ברק).

כב' השופט מצא הציע מבחן גמיש יותר. לדבריו, תכליתו של תנאי השליטה היא לזהות מיהו בעל זיקה מיוחדת לנכס המזיק - כמי שהינו האחראי המשוער למעשה הרשלנות שבעטיו נגרם הנזק. תנאי השליטה עשוי להתקיים גם כשהנתבע איננו בעל החזקה הבלעדית בנכס. המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו, איפוא, מבחן טכני-פורמלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה (שם, פסקה 9 לפסה"ד של כב' השופט מצא).
35.
מכאן שאין מדובר בעניין טכני, מי שלט בדלת בעת האירוע, אלא במבחן של שליטה מהותית, למי הזיקה לדלת הזכוכית שהתנפצה, מבחינת האפשרות למנוע התנפצותה.
36.
בעניין 813/06 ג'ונס דלעיל, נקבע כי אין תחולה לכלל, משום שלא הוכחה התקיימות התנאי השלישי - היינו התובע לא עמד בנטל הנדרש להוכיח כי עצם קרות התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל, מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה (שם, פסקה 5 לפסה"ד).

על מנת להוכיח את התנאי השלישי, לפיו אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל, מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה, יש להוכיח עדיפות הסתברותית לאפשרות של התרשלות מצד הנתבע, על פני האפשרות שהנזק הינו תולדה של סיכון טבעי (שם, פסקה 6 לפסה"ד).
37.
מהאמור לעיל עולה, כי אין מקום להחלת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה באשר לנתבעים 1-2, אך יש מקום להחילו ביחס לנתבע 3, מתקין הדלת, ואיש המקצוע המבין בדלתות מעין אלה, ובעילות האפשריות להתנפצותן, סתם כך, בעת סגירה רגילה של הדלת.
38.
לאחר שקבעתי שהנטל עובר אל הנתבע 3, אין לי צורך לדון בטענה החלופית של העברת הנטל מכח סעיף 38 לפקודה, מכח היות הדלת דבר מסוכן. במאמר מוסגר אציין כי לא נראה לי כי הסעיף הנ"ל מתאים לענייננו.

בעניין ג'וויליס (ע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח (2) 279 (28/12/2003)), נקבע כי כדי להעביר את חובת הראייה ברשלנות לגבי דבר מסוכן לשכם הנתבע, על התובע לעמוד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות: אירוע נזק;
גרימתו על ידי דבר מסוכן ; הנתבע הינו בעליו או ממונה על הדבר המסוכן. קשר הגרימה הנדרש כאן, הוא בין החפץ לבין הנזק, להבדיל מקשר סיבתי בין
ההתנהגות הרשלנית של האדם לבין הנזק (שם, פסקאות 8-9 לפסה"ד).

דבר מסוכן, הוא כזה שמסוכן מעצם טבעו, כמו רימון, כדור רובה וכד' (ת"א (של' צפת) מרגלית בניסטי נ' החברה למרכזים קהילתיים בע"מ (17.7.2014)).

בענייננו, אין מדובר במשור או מכונה בעלת סיכון אינהרנטי. דלת זכוכית כשלעצמה איננה לטעמי "דבר מסוכן".
39.
המעביד סמך בדין ובצדק על בעל מקצוע ידוע ומהימן.

הנתבע 3 הוא בעל העסק המבין בהתקנת דלתות זכוכית.

דלת הזכוכית הותקנה במקום ע"י הנתבע 3 רק ימים ספורים קודם לכן.

בהעדר הסבר מניח את הדעת להתנפצות דלת הזכוכית, אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שמדובר באי נקיטת זהירות מספקת ע"י הנתבע 3 מתקין דלת הזכוכית נשוא התובענה, ולכן הנטל עובר לכתפיו של הנתבע 3, אשר לא הרימו.
40.
מדובר בדלת חדשה שהותקנה רק ימים ספורים לפני התאונה, בחנות חדשה שהקימה הנתבעת. מדובר בסגירה רגילה של דלתות הזזה שאיננה מצריכה הדרכה מיוחדת. העובדה שבמהלך סגירה רגילה של הדלת התנפצה הדלת סתם כך ללא הסבר, מעבירה את נטל הראיה לנתבע 3, אשר ייצר את הדלת והתקין אותה.

הנתבע 3 אישר בחקירתו כי הוא האחראי לבטיחות הדלתות שהוא מתקין (ע' 44 ש' 11 לפרו').

הנתבע 3 לא הביא כל חוות דעת באשר לנסיבות שהביאו להתנפצות הדלת, למעט השערה שבאה רק לשאלת בית המשפט בתום חקירתו, סברה לא מבוססת לפיה הדלת התנפצה כתוצאה מטריקה חזקה.

גם העובדה שהנתבע 3 הסכים מיד להחליף את הדלת על חשבונו, מלמדת כי הבין שהיה דבר מה לא תקין בהתקנת הדלת המקורית שהתנפצה על גבי התובעת.

הנתבע 3 לא הרים את הנטל שהועבר אליו על יסוד החזקה כי הדבר מדבר בעדו.

נוכח האמור לעיל, נראה לי שיש מקום לקבל את התביעה כנגד הנתבע 3.
41.
לפיכך נראה לי כי יש לדחות את התביעה כנגד המעביד ויש לחייב את הנתבע 3 בנזק שנגרם לתובעת

.

הנזק
42.
הנכות הרפואית

–

דר' לוינקוף מטעם התובעת, קבע כי לתובעת נגרמו 10% נכות אורתופדית צמיתה בגין מגבלות בשורש כף היד שמאל ו- 5% נכות אסתטית בגין הצלקת.

פרופ' נרובאי מטעם הנתבעים קבע כי לתובעת נגרמו 5% נכות אורתופדית בגין הפגיעה בפרק כף היד שמאל ו-2.5% נכות אסתטית בגין הצלקת.
43.
הצדדים הסכימו כי הנכות האורתופדית תיחשב 7.5% נכות צמיתה, ובעניין הנכות הפלסטית השאירו את העניין לשיקול דעת בית המשפט לנוכח התרשמותו.
44.
לאחר שהצלקת הוצגה לי במהלך הדיון, אני קובע כי מדובר בנכות פלסטית של כ- 5%, אולם נכות זו איננה תפקודית ולכן היא תשליך רק לגבי הנזק שאינו נזק ממון.
45.
להלן פירוט השתכרותה של התובעת:

א.
לפני התאונה עבדה התובעת כשנה כמנהלת חנות אצל הנתבעת 1 והשתכרה בממוצע 6,600 ₪ ברוטו.

ב.
התאונה אירעה ביום 25.8.08 והתובעת שהתה באובדן אי כושר עד ליום 24.9.08.

ג.
ביום 16.10.08 הופסקה עבודתה של התובעת על ידי הנתבעת 1. הצדדים חלוקים לגבי העילה להפסקת עבודה זו.

ד.
לאחר מכן, במשך ששה חודשים, מנובמבר 2008 ועד מרץ 2009, התפרנסה התובעת מקצבת אבטלה בסכום ממוצע של כ- 4,200 ₪.

ה.
בהמשך עבדה התובעת בחנות לודג'יה
בנתיבות כשמונה חודשים בשכר חודשי של כ- 4,600 ₪.

ו.
לאחר מכן עבדה בחנות קוסמטיקה בסופר פארם כחמישה חודשים, בשכר ממוצע של 4,900 ₪.

ז.
מאוגוסט 2011 ועד יוני 2012 עבדה התובעת בחברת הוניגמן, בשכר ממוצע של כ- 8,200 ₪.

ח.
החל מספטמבר 2012 עובדת התובעת בדוכן השייך לבן זוגה, יוסף מאיר, בשכר ממוצע של 4,500 ₪.
46.
בן זוגה של התובעת, העד מאיר יוסף, העיד כי בעבר הוא גר בגבעת אולגה ותקופה מסוימת לפני התאונה עבר להתגורר בבאר שבע. התובעת התגוררה יחד איתו הן בגבעת אולגה והן בבאר שבע.

העד יוסף אישר כי ילדיה של התובעת מנישואין ראשונים מתגוררים בבאר שבע וזו היתה העילה שבני הזוג עברו לבאר שבע.

העד יוסף טען, כי לא היתה לתובעת בעיה להמשיך ולנסוע לחנות בתל אביב, גם כאשר עברו לבאר שבע, אולם הוא אישר שכל מקומות העבודה בהם שעבדה לאחר מכן, היו בבאר שבע או בנתיבות.

יוסף אישר עוד, כי התובעת עבדה תקופה ארוכה בהוניגמן בשכר גבוה. לדבריו, מדובר היה בעבודה קשה במשמרות, המחייבת גם עבודה פיזית של סידור סחורה, ולכן כאשר התפנה דוכן בקניון, הציע כי יפתח לה את המקום, כדי שתעזוב את העבודה הקודמת בהוניגמן.
העסק הנוכחי בו עובדת התובעת, הוא דוכן תכשיטים הנמצא בקניון בבאר שבע.

התובעת עובדת ימים שלמים, כאשר עובדת אחרת מחליפה אותה לשעות הערב.

השכר המשולם לה הוא בהתאם לכך שהעסק איננו רווחי.

יוסף ציין עוד כי בני הזוג מעסיקים עוזרת כשלוש פעמים בשבוע.
יוסף העיד, כי לפני שהתובעת נכנסה לחייו השתמש גם כן בשירותיה של עוזרת, אולם כאשר החל בחיים המשותפים הפסיק את השימוש בעוזרת. יחד עם זאת, תשובה זו ניתנה רק לאחר שאלה מנחה מטעם ב"כ התובעת, לכן יש לייחס לה משקל נמוך יחסית.
47.
התובעת

בעדותה ציינה כי הפסיקה לעבוד אצל הנתבעת לאחר שפוטרה מן העבודה.

המעביד טען, כי התובעת הפסיקה את העבודה על דעת עצמה, לנוכח העובדה שעברה לבאר שבע, ואף אמרה זאת למנהלת החנות גלית. יודגש כי לא הובאה כל עדות מחזקת לאימות טענה זו של המעביד.

לפיכך, בהעדר עדות תומכת לטענת המעביד, למעט עדותה של נמני אשר אינה יודעת את הדברים מידיעה ישירה, אין לתת משקל רב לטענת הנתבעת בעניין זה.
48.
עם זאת, התובעת אישרה כי היא ביקשה שיגדילו לה את הוצאות הנסיעה נוכח המעבר לבאר שבע כעולה מהמסמך נ/1.

במסמך זה פונה התובעת למעביד ביום 2.10.08, חודש ומחצה לאחר התאונה ושבועיים לפני הפסקת העבודה, בדברים הבאים:

"בהמשך לשיחתינו הטלפונית מהבוקר, ברצוני לעדכן כי חזרתי לעבודה לאחר תאונת עבודה בתאריך 24.9.08. עדכנתי את גלית כי העתקתי את מקום מגוריי באופן סופי לבאר שבע ולכן אני מבקשת לעדכן עבורי החזרי תשלומי נסיעה... וכמו כן אבקש לפדות בתשלום ימי חופשה שצברתי עד היום".

מנוסח מכתב זה ברור, כי לפחות עד ליום 2.10.08 עבדה התובעת מדי יום ביומו. עוד עולה כי רק בסמוך לפני התאונה בוצע המעבר לבאר שבע.

קשה לקבל את טענות התובעת, כי לא היתה לה כל בעיה לנסוע ברכבת מבאר שבע מדי יום ביומו, אף שנאלצה לפעמים ללון בת"א כאשר מדובר היה במשמרת ערב כפי שהעידה בבית המשפט (ע' 18-19 לפרו').

אני קובע איפוא, כי הפסקת העבודה נעשתה בהחלטה משותפת של התובעת והמעביד, כאשר לתאונה היה אולי חלק קטן בהחלטה, אולם היא נתקבלה גם בעטיו של המעבר של התובעת לבאר-שבע.
49.
התובעת אישרה כי היא עברה תאונת דרכים קודמת בשנת 1997 ושם נקבעו לה נכויות צמיתות של 5% נכות אורתופדית ו- 5% נכות נפשית.
50.
התובעת אישרה כי בעבודה של החנות הוניגמן היתה עבודה דומה לעבודה שביצעה אצל המעביד הנתבעת 1 - מנהלת חנות למוצרי הלבשה. התובעת אישרה כי שכרה בהוניגמן היה גבוה למדיי, קרוב ל-9,000 ₪ לחודש.
51.
התובעת הסבירה כי למרות היותה מנהלת חנות, העבודה מחייבת גם דרישות פיזיות משום שביחד עם העובדות האחרות היא פותחת סחורה, מנקה ומסדרת.

בדוכן בו היא עובדת כעת, לדבריה היא זקוקה לעזרה מבן זוגה במהלך הפתיחה והסגירה של הדוכן.
52.
התובעת נשאלה לגבי העסקת עוזרת, וציינה כי היא מעסיקה עוזרת בית פעם בשבוע, ואין מדובר בעוזרת קבועה ולא בעוזרת המדווחת למוסד לביטוח לאומי כחוק.


התובעת לא ידעה לפרט את טיב ההוצאות הנוספות עליהן היא מעידה במסגרת התצהיר.
בסמוך לאחר התאונה לדבריה העסיקו את העוזרת שלוש פעמים בשבוע ובהמשך ועד היום כפעם בשבוע.

התובעת ציינה כי עד היום היא סובלת מכאבים ונזקקת למשככי כאבים.
53.
שכר הבסיס של התובעת עובר לפני התאונה עמד על כ 6,500 ₪ לחודש במעוגל, אשר נכון להיום שקול לשכר של כ- 7,300 ₪ לחודש.
54.
באשר לאבדן שכר לעבר

:

א.
בגין חודש ימים של אי כושר מוחלט לאחר התאונה, מגיע לתובעת פיצוי בסך 7,300 ₪, ובתוספת ריבית, סך במעוגל של 8,000 ₪.

ב.
עבודתה של התובעת אצל המעביד נפסקה זמן קצר לאחר התאונה. המעביד לא הביא כל ראיה לכך שהדבר בא כתוצאה מבקשתה של התובעת נוכח המעבר לבאר-שבע, למרות שמהמסמך שהוגש עולה כי סביר שגם למעבר היה חלק בעניין. בתקופה שלאחר מכן השתכרה התובעת שכר מופחת של 4,000-5,000 ₪ כדמי אבטלה, ולאחר מכן במקומות עבודה שונים, עד שמצאה את העבודה בחברת הוניגמן.

אני נכון להכיר בסכום של 1,000 ₪ גריעה לחודש, בגין תקופה של תשעה חודשים לאחר הפסקת העבודה, מנובמבר 2008 עד יולי 2009, ובס"ה 9,000 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה סכום מעוגל של 11,000 ₪.

ג.
באשר לתקופה שמיולי 2009 עד יולי 2011, קשה להאמין שנכות אורתופדית של 7.5% בלבד, כאשר מדובר במנהלת חנות, שחזרה לאחר מכן לעבודה דומה בשנת 2011, תביא לפגיעה כה משמעותית בשכר.

ייתכן כי גם המעבר לבאר-שבע, הוא שמנע מהתובעת למצוא עבודה בשכר לו היתה רגילה טרם התאונה.

על דרך האומדן אקבע גריעה של 360 ₪ לחודש, שהם כ- 5% מהשתכרותה טרם התאונה, ובס"ה 8,760 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, עומד הסכום במעוגל על 10,000 ₪.

ד.
החל מיולי 2011 אין כל גריעה. נהפוך הוא, התובעת שיפרה את שכרה בעבודה בהוניגמן.

התובעת עבדה במקום עבודה זה כמעט שנה. קשה לקבל את טענותיה לגבי קושי בלתי נסבל בעבודה. גם העובדה שעברה לעבודה בדוכן של בן זוגה, מקשה לקבל את טענתה כי זו יכולת ההשתכרות של התובעת כעת.

מתקבל על הדעת יותר, שהיה לתובעת נח יותר לעבוד עם בן-זוגה, אפילו שמדובר בשכר נמוך יותר, אותו קובע בן הזוג בעל העסק, והדברים ברורים. לפיכך לאחר יולי 2011 אין כל גריעה לעבר.
55.
אבדן שכר לעתיד

-

כמתואר לעיל, העובדה שלאחר התאונה עבדה התובעת תקופה ממושכת בחברת הוניגמן, בעבודה דומה לעבודה בה הועסקה טרם התאונה ובשכר גבוה יותר, מלמדת כי אין גריעה של ממש בפוטנציאל השתכרותה.

העובדה שהתובעת בחרה לעזוב עבודה בשכר גבוה, לטובת עבודה במחצית השכר בדוכן אצל בן זוגה, אשר הוא הקובע את גובה שכרה, מדברת בעד עצמה, ומונעת לטעון להפסדי שכר אריתמטיים בגובה ההפסד הנטען.

לפיכך תקבע הפגיעה ביכולת ההשתכרות של התובעת לעתיד באופן גלובאלי ולא אריתמטי, לסך של 20,000 ₪.
56.
פנסיה והפרשות סוציאליות

– בעניין ע.מ.מ (
ת"א (מח' חיפה) 16951-04-10
ע.מ.מ. ואח' נ. ע.מ.ר
(31.12.2013)), נקבע ע"י כב' השופטת וילנר, כי על פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה, לפי

חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957,
מחויב כל מעסיק בביטוח פנסיוני את עובדיו החל מיום 1.1.08. סעיף 6 לצו ההרחבה, כולל טבלה בה מפורט שיעור ההפרשות מן השכר המבוטח. נקבע כי הפרשות העובד, כמוהן הפרשות המעביד, יועלו בהדרגה החל משנת 2008 ועד לשנת 2014, כך שהחל מיום 1.1.14 יפריש המעביד סך הכל, ולרבות הפרשה למרכיב הפיצויים, 12% מן השכר המבוטח.

בהתאם לפסיקה זו, כל עוד אין מדובר בפנסיה תקציבית יש לבחון הפרשי פנסיה והפרשות סוציאליות ע"פ צווי ההרחבה, ולפיכך עומד הסכום האמור על סך מעוגל של 5,000 ₪.
57.
נזק שאיננו נזק ממון

-

מדובר ב- 7.5% נכות אורתופדית וב- 5% נכות פלאסטית. מדובר בתובעת כבת 43 בעת התאונה. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע את הסכום בגין כאב וסבל לסך של 45,000 ₪.
58.
הוצאות

-

התובעת לא צרפה לתצהירה קבלות עבור הוצאות, בטענה כי לא שמרה על קבלות. ככלל, הוצאות רפואיות אמורות להיות מכוסות ע"י קופות החולים. בהעדר קבלות, אני מעריך את כלל הוצאותיה, לרבות נסיעות, לעבר ולעתיד בסכום של 2,000 ₪.
59.
עזרה

-

התרשמתי כי בסמוך לתאונה נזקקה התובעת לעזרה, אם כי לא בהיקפים הנטענים על ידה. גם הטענה כי עוזרת הבית נדרשת רק עקב הנכות, הנמוכה יחסית, נראית קלושה. אני נכון לקבוע כי התובעת זכאית לפיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד בסכום כולל של 8,000 ₪.
60.
סך הפיצוי עומד איפוא על סך של 109,000

. מסכום זה יש לנכות תקבולי המוסד לביטוח לאומי בגין הפגיעה, העומדים לאחר שיערוך במעוגל על 32,000 ₪.
61.
נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 1-2

. התובעת תשלם הוצאות הנתבעים 1-2 בסכום כולל ומינורי בנסיבות העניין של 6,000 ₪.
62.
נוכח כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבע 3 צינבליסט לשלם לתובעת סכום כולל של 77,000 בצירוף עלות חוות הדעת מטעמה ושכ"ט עורך דין בשיעור כולל של 21,240 ₪

.
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.


ניתן היום,
ט' שבט תשע"ה, 29 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 22743-10/11 אורה רוש נ' ג.מ. השקעות ואופנה בע"מ, הראל חברה לביטוח בע"מ, נתן צימליסט (פורסם ב-ֽ 29/01/2015)