פסקי דין על משה כץ | פסקי דין על ד"ר אודה - ליה טובה כץ | פסקי דין על קיבוץ מחניים | פסקי דין על מתיישבי מחניים | פסקי דין על אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית | פסקי דין על הוועד המקומי מחניים ואח' |

38179-06/14 א     08/02/2015




א 38179-06/14 משה כץ, ד"ר אודה - ליה טובה כץ נ' קיבוץ מחניים, מתיישבי מחניים, אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית, הוועד המקומי מחניים ואח'








בית המשפט המחוזי בנצרת

ת"א 38179-06-14 כץ ואח' נ' קיבוץ מחניים ואח'



בפני

כב' השופט
יוסף בן-חמו

המבקשים
1.משה כץ

2.ד"ר אודה - ליה טובה כץ


נגד

המשיבים
1.קיבוץ מחניים

2.מתיישבי מחניים

, אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית

3.הוועד המקומי מחניים

4.מועצה אזורית גליל עליון

5.רשות מקרקעי ישראל



פסק דין


לפניי שלוש בקשות לסילוק על הסף של התביעה שהגישו התובעים, מר משה כץ
וד"ר אודה ליה טובה כץ (להלן: "התובעים"), בני זוג, תושבי מחניים ובעלי זכויות חכירה מהוונות בבית המגורים ובמגרש מספר 20, הידוע כחלק מחלקה 23, גוש 13836 בשטח של כ- 500 מ"ר (להלן: "המקרקעין").

הבקשות הוגשו, כל אחת בנפרד. האחת,
על ידי הנתבעים 1-3 – קיבוץ מחניים
(להלן: "הקיבוץ"), מתיישבי מחניים
, אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית
(להלן: "האגודה") והוועד המקומי מחניים (להלן: "הוועד"). השנייה, על ידי הנתבעת 4, מועצה אזורית גליל עליון (להלן: "המועצה"), והשלישית, על ידי הנתבעת 5, רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות"), שבקשתה לסילוק התביעה על הסף פורטה במסגרת כתב הגנתה.

במסגרת בקשותיהם העלו הנתבעים טענות שונות ורבות לסילוק התביעה על הסף. בין היתר, טענו הנתבעים כי על התביעה נגד האגודה ונגד הקיבוץ להתברר במסגרת הליך בוררות לפי פקודת האגודות השיתופיות, כי התביעה הינה תביעה כספית במסווה של תביעה הצהרתית, וכי הסעד המבוקש הינו סעד תיאורטי. כמו כן, טענו הנתבעים להיעדר סמכות עניינית, היעדר עילה, חוסר יריבות, חוסר ניקיון כפיים, חוסר תום לב, שיהוי, השתק ומניעות.

ביום 11/01/15 נערכה בפני
י ישיבת קדם משפט במסגרתה העלו ב"כ הצדדים טענותיהם בהרחבה בעניין סילוק התביעה על הסף.

מהות התובענה
:
על פי הנטען בכתב התביעה, עניינה של התובענה נשוא הבקשות שלפניי הינה למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות חוזים ו/או חיובים חוזיים פסולים ו/או מטעים ו/או בלתי חוקיים ו/או חוקתיים ו/או כאלה שנחתמו כתוצאה מעוולות או עבירות פליליות, הכוללות עושק, סחיטה, ספסור אסור ופסול באדמות מדינה, תחבולה ומרמה ו/או כאלה הכלולים בחוזים שונים שנחתמו למעשה או לכאורה בין מי מהצדדים הנתבעים במאוחד ו/או במיוחד בינם לבין עצמם ו/או בין מי מהנתבעים לתובעים במישרין ו/או בעקיפין על סמך מצגים מטעים, קשירת קשר ומניפולציה מכוונת מתוך מגמה של תאוות בצע והתעשרות שלא כדין על חשבון הציבור.

החוזים נשוא התובענה (אשר יכונו להלן, "המערכת החוזית") הינם: חוזה בין התובעים לקיבוץ, המבהיר את חובתם לחתום,
כתנאי להכללתם ברשימת המומלצים (להלן: "חוזה הקיבוץ"); על חוזה בינם לבין האגודה שכותרתו "כתב הצטרפות", אליו צורף מה שהוגדר בו כ"הסכם האגודות" (להלן: "חוזה האגודה"); הסכם שנחתם בין הוועד המקומי לבין הקיבוץ והאגודה, שהוגדר ב"חוזה האגודה" כ"הסכם האגודות" (להלן: "הסכם האגודות") ובקשה להתקבל כחבר באגודה.

התובעים עותרים ל

פסק דין
הצהרתי מרתיע שיבהיר לנתבעים כי העיקרון המנחה בדיני חוזים על פיו "הסכמים יש לקיים" אינו מהווה חומת מגן או "הכשר" לחתימת חוזים שמשמעותם "ספסור באדמת מדינה ומשאביה" ו/או "קבלת כספים אסורים" בתחבולות ו/או קבלת תשלומים בגין שירותים כפויים בידי גופים פרטיים [נוסח תשלומי ה"פרוטקשיין"] גם במקרים בהם משתכלל לכאורה חוזה כדין. בית המשפט התבקש להורות כדלקמן:

1.
להורות כי החוזים נשוא התובענה ו/או לכל הפחות החיובים החוזיים הפסולים הכלולים בהם הינם בבחינת "מעשה שלא נעשה" –

void
– על כל הנובע והמשתמע מכך.
2.
להצהיר כי בנסיבות העניין אין לבצע השבה לאחר ש"התמורה" היחידה שקיבלו התובעים עבור הסכמתם המאולצת לחתום על המערכת החוזית הפסולה הזו אינה אלא "המלצה" שמלכתחילה אמורה להינתן על ידי ועדת קבלה אזורית בלבד, וחל איסור מוחלט להתנותה בתנאים ממוניים או אחרים שאינם חלק מתנאי הקבלה לישובים קהילתיים והרחבות כהגדרתם על פי דין.
3.
להצהיר כי בנסיבות העניין הקצאת המקרקעין לתובעים על ידי הרשות בוצעה כדין גם בנסיבות בטלות החוזים שנחתמו בין התובעים למי מן הנתבעים לאור קיומו של חוזה חכירה כדין שנחתם בין הרשות לבין התובעים וזכויות קניין כדין הרשומות על שם התובעים בביתם שנבנה מכספם על המגרש שהוקצה להם כדין על ידי הרשות.
4.
אגב הסעד ההצהרתי בעניין המערכת החוזית נשוא התובענה ו/או כחלק ממנו התבקש בית המשפט להצהיר, בין היתר, כי:
4.1.
אסור למועצה ו/או לוועד המקומי לפעול באמצעות האגודה ו/או הקיבוץ ו/או בתחומים המשיקים ו/או המהווים תחומי סמכות מוניציפאלית.
4.2.
האגודה ו/או הקיבוץ אינם מוסמכים "להשלים את שירותיו של הוועד המקומי שלא על דרך מכירת שירותים וולונטאריים בלבד פר שירות שהתבקש פרטנית על ידי תושב כזה או אחר.
4.3.
אסור למועצה ו/או לוועד המקומי לאפשר לאגודה או לקיבוץ להתנות קבלת שירותים מוניציפאליים ו/או אחרים כגון שימוש בבריכות שחיה ציבוריות ו/או מבני ציבור אחרים, שתקציבי מדינה הושקעו בהן במישרין ו/או בעקיפין, השתתפות בקייטנות הנתמכות על ידי המועצה ועוד, בחברות של התובעים באותה אגודה ו/או בתשלום "דמי חבר" לאותה אגודה.
4.4.
אסור למועצה ו/או לוועד המקומי להפעיל מבני ציבור ומתחמים ציבוריים שתקציבי מדינה הושקעו בהם במישרין ו/או בעקיפין על ידי האגודה או הקיבוץ, המתנים את השימוש במבני הציבור בחברות בהם ו/או בתשלום להן (להבדיל מרכישת כרטיס כניסה או תשלום פרטני עבור השירות עצמו).

תמצית טענות הנתבעים 1-3
:
הנתבעים 1-3 טענו כי יש להורות על סילוקה על הסף של התביעה נגד האגודה, לאור האמור בסעיף 30 לתקנונה, אשר חרף חשיבותו ולמרות פומביותו לא צורף לכתב התביעה, הקובע מנגנון ליישוב סכסוכים, לפיו כלל המחלוקות הנובעות מחברות באגודה הקהילתית או מעסקיה שיתגלעו בין חברים לבין האגודה הקהילתית, דינן להתברר במסגרת הליך בוררות.
לטענתם, אף טענות התובעים נגד חוזה הקיבוץ ודרישתם לבטלו דינן להתברר במסגרת הליך בוררות לפי סעיף 30 הנ"ל, בשל היותם בגדר "סכסוך הנובע מחברות באגודה", שכן חוזה הקיבוץ נחתם על ידי התובעים כתנאי לקבלתם כחברים באגודה הקהילתית (סע' 7.1.9 לתקנון האגודה הקהילתית), והקיבוץ עצמו וכל אחד מחבריו הינם חברי האגודה הקהילתית (סע' 7.2 ו-7.3 לתקנון) וכפופים להוראות תקנונה. על כן, יש להורות על סילוקה על הסף של התביעה נגד הקיבוץ.
כמו כן, לטענתם, יש להורות על סילוקה על הסף של התביעה נגד המועצה, הרשות והוועד המקומי, מאחר שהתביעה נגדם אינה מצויה בגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה ואינה מגלה כל עילת תביעה ו/או יריבות אמיתית בין התובעים לבינם, מאחר שהסעד המבוקש עניינו בביטול מערכת הסכמים שהם אינם צד לה.

הנתבעים 1-3 טענו כי פרשת התביעה בכלל, והבקשה לפיצול סעדים בפרט מצביעות על כך שלגרסת התובעים, המוכחשת, הם זכאים לסעד כספי ממשי בדמות השבת כספים ששולמו מכוח מערכת הסכמים פסולה, כביכול, טרם פנייתם לבית המשפט. לפיכך, היה על התובעים להגיש תביעה כספית מתאימה בגין סעד זה ולשלם אגרה הנגזרת מהסכום הנקוב והגשת תביעה בדרך זו היתה מבהירה את זהות הערכאה לה מסורה הסמכות העניינית לדון בסכסוך, לפי שוויו הכספי, ובאשר לנזקיהם הכספיים שטרם התגבשו במועד הגשת התביעה, יכולים היו התובעים לבקש היתר לפיצול סעדים.

עוד טענו הנתבעים 1-3 כי יש להורות על סילוקה על הסף של התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית, שכן, הסמכות העניינית לדון בתביעה לסעד הצהרתי שעניינו זכויות חוזיות נגזרת משוויון של הזכויות נשוא הסעד ההצהרתי המבוקש. לטענתם, התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא הביאו בכתב התביעה ולו ראשית ראיה לכך שהשווי הכספי של הסעד ההצהרתי המבוקש על ידם עולה על סך של 2.5 מיליון ₪, סף סמכותו העניינית של בית משפט זה. כמו כן, לטענתם, שווי הזכויות החוזיות של המשיבים לפי מערכת ההסכמים שעל בטלותה/ביטולה הם מבקשים להצהיר אינו קרוב לסכום זה ומצוי בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום.

הנתבעים 1-3 הוסיפו וטענו כי התובעים פנו לבית המשפט בבקשה לסעד הצהרתי רק לאחר שחתמו על חוזים עם הקיבוץ והאגודה, הליך קליטתם כחברים מן המניין באגודה הקהילתית הסתיים, הקמת ביתם הפרטי וסביבתו הושלמו, הם חתמו על חוזה חכירה עם הרשות והם מתגוררים בבית בפועל. מהאמור עולה כי חלקם המהותי של חוזי האגודה והקיבוץ מוצו וכל שנותר הינן הוראות חוזיות המסדירות את מערכת היחסים בין התובעים לבין האגודה הקהילתית והקיבוץ ואת הסעדים בגין הפרתן. לפיכך, היה וערכאה מוסמכת תמצא לנכון לבטל את מערכת ההסכמים, במלואה או חלק ממנה, והתובעים יישארו חברים באגודה הקהילתית, הם עדיין יהיו כפופים לתקנון האגודה הקהילתית, המסדיר את מערכת היחסים בינם לבין האגודה הקהילתית והקיבוץ. לטענתם, התובעים אינם עותרים לביטול תקנון האגודה, לפיכך, עתירתם לסעד הצהרתי בעניין ביטול מערכת ההסכמים הינה תיאורטית ונעדרת נפקות ממשית. כמו כן, לטענתם, ככל שהתובעים יבקשו להפסיק את חברותם באגודה הקהילתית, הם עדיין יהיו חייבים בכלל התשלומים הנקבעים על ידה והנוגעים למגוריהם ביישוב. לפיכך, עתירתם לקבלת הסעד ההצהרתי הנקוב בכתב התביעה נעדרת תכלית ואף מטעם זה יש לסלק את התביעה נגדם על הסף.

תמצית טענות הנתבעת 4
:
הנתבעת 4 טענה כי לא קיימת כל יריבות בינה לבין התובעים, שכן היא מעולם לא היתה צד למערכת החוזים שנערכה בינם לבין מי מהנתבעים האחרים, על כן, יש לסלק על הסף את התביעה נגדה. לטענתה, הזכויות הקנייניות במקרקעין הינן של היישובים ושל הרשות בלבד ואין לה כל מעמד בחוזים נשוא התביעה. הדבר מקבל חיזוק מהוראות החוק והפסיקה, הקובעים, בין היתר, כי לאגודה החקלאית הזכויות הקנייניות בתחום המשבצת החקלאית שלה. לטענתה, אין לה כל סמכות לבדוק לגבי בניין הנבנה בתחומה את המערכת החוזית, כספית, כלכלית שבין בעלי הקרקע לקבלן ו/או היזם, ובין היזם לקבלני המשנה, ובוודאי שהיא אינה יכולה לקבוע את התנאים המסחריים והחוזיים ביניהם. נושאים אלו הינם בין הרשות לבין הקיבוץ ובין התובעים והנתבעים האחרים לבין רוכשי הדירות/מגרשים בלבד. הקיבוץ נתן מלכתחילה הטבות כלכליות משמעותיות (ויתר על זכויותיו בקרקע) לתובעים, ואלה לא זו בלבד שאינם מעריכים זאת, אלא נטלו את שנטלו וכעת מבקשים לשנות ו/או לבטל תניות שכנגד בם היו מחויבים.

לטענת הנתבעת 4, הגשת התביעה בשלב זה, לאחר שהליך קליטתם של התובעים כחברים באגודה הקהילתית הסתיים, בניית ביתם בקיבוץ הושלמה, הם חתמו על חוזה חכירה עם הרשות ועברו להתגורר בפועל בביתם, נגועה בשיהוי רבתי ובחוסר תום לב משווע ואף מטעם זה יש לסלק את תביעתם על הסף. לטענתה, בתביעתם מבקשים התובעים מחד להמשיך להתגורר בביתם בהרחבה שבקיבוץ מחניים
ומאידך, להתנער ממערכת החוזים, עליה חתמו תוך גמירות דעת מלאה, אשר אפשרה להם להקים את ביתם כאמור. התובעים המתינו עם תביעתם עד להשלמת ביתם (לאחר הפנייתם למינהל), כאשר הם יכולים היו לדעת אודות אי החוקיות הנטענת על ידם, המוכחשת, זמן רב קודם לכך ועל פי ההסכמים הם היו רשאים להתייעץ עם עו"ד מטעמם. התובעים בחרו לרכוש את ביתם במסגרת ההרחבה לאחר שידעו היטב את כל תנאי ההסכם, קיבלו על עצמם חבות חוזית לשלם את כל הנדרש מהם ועצם כניסתם להסכם מתוך בחירה חופשית וידיעה מלאה הינה בבחינת קבלתם את כל התנאים שבהסכם. הנתבעים האחרים פעלו על סמך מצגי התובעים כי יעמדו בכל התחייבויותיהם על פי החוזים נשוא התובענה ואף שינו את מצבם לרעה בגין הבטחות אלה. על כן, מנועים התובעים מהגשת תביעתם.

הנתבעת 4 הוסיפה וטענה כי התובעים העלימו בחוסר תום לב מבית המשפט את העובדה שכל פעולותיה נעשו כדין ולא צירפו את הוראות תשתית הדין הצריכות לעניין, דהיינו את החלטות הרשות, מכוחן יצאה לפועל ההרחבה כדין. לטענתה, מאחר שהתביעה כוללת טענות אגביות ביותר, אשר לא נתמכו ולו בראשית ראיה, הקשורות לפועלה בכל הקשור להאצלת סמכויות ו/או פיקוח על פעילותה ו/או מתן האפשרות לאגודה להתנות קבלת שירותים מוניציפליים בחברות בה, הרי שהסמכות העניינית לדון בהן, בהיעדר דרישה לסעד כספי ממנה, מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בהתאם לסעיף 8 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000.

כמו כן, לטענתה, התובעים, כחברי האגודה הקהילתית, כפופים להוראות תקנון האגודה הקובע בסעיף 30 כי כלל המחלוקות הנובעות מהחברות באגודה הקהילתית או מעסקיה, שהתגלעו בין חברים באגודה הקהילתית, יימסרו, לפי דרישת אחד הצדדים, לבוררות בפני
בורר יחיד, אשר יתמנה על ידי רשם האגודות השיתופיות בהתאם לסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות.

תמצית טענות הנתבעת 5
:
הנתבעת 5 טענה כי דין התביעה נגדה להידחות על הסף בשל היעדר יריבות, חוסר תום לב והיעדר עילה. לטענתה, הסכסוך המתואר בכתב התביעה אינו מצוי בידיעתה והיא אינה צד להסכמים נשוא התביעה. כמו כן, לטענתה, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, שכן, עניינה בביטול הסכמים למתן שירותים וסכומה נמוך מ-2.5 מיליון ₪, על כן, הסמכות לדון בה נתונה לבית משפט השלום.

תגובת התובעים לבקשות
:
התובעים הגיבו באריכות בנפרד לכל אחת מהבקשות שהוגשו על ידי הנתבעים לסילוק תביעתם על הסף. בתגובותיהם העלו התובעים טענות מטענות רבות וסוגיות משפטיות נכבדות, אשר אין מקום לדון בהן במסגרת הליך זה, שעניינו סילוק התביעה על הסף. מאחר שבתגובותיהם השונות חזרו התובעים על מרבית טענותיהם והעלו טענות דומות בחלקן כלפי מי מהנתבעים, מצאתי לנכון לרכז יחדיו את מכלול טענותיהם, ככל שהן מתייחסות לסוגיית סילוק התביעה על הסף.

לטענת התובעים, סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי , אשר יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה ובית המשפט לא ייעתר לבקשת דחייה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את העניין לבית משפט או לבית דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט.

התובעים טענו כי
על מנת לחמוק מבירור התובענה לגופה מנסים המבקשים להציג את הסעד ההצהרתי המבוקש שעילותיו מושתתות על דיני החוזים, דיני החוזים האחידים ופקודת הנזיקין, כסעד מינהלי או כספי שדיני הבוררות כביכול חלים עליו. לטענתם,
עניינה של התובענה, כעולה מכתב התביעה ומכתב ההגנה של הרשות, בסוגיות חוקתיות, על מנת לפסול מעיקרו חוזה אחיד. מאחר שמערכת החוזים אינה חוקית מיסודה, שכן חברותם באגודה הושגה במרמה והטעייה, אזי אין לתקנון האגודה, שביטולו ו/או ביטול סעיפיו מתבקש, כל תוקף או רלוונטיות כי הוא שואב את כוחו מעצם היותם חברים באגודה. לפיכך, אין לבורר סמכות לדון במחלוקות הנובעות ממנו. יתרה מכך, לטענתם, נפסק כי עניינים בעלי אופי "חוקתי" אינם מתאימים על פי טיבם לבוררות ומקומם להידון בערכאה שיפוטית. לכך יש, לטענתם, להוסיף את בחירת המועצה ואת הוועד המקומי, שהינם רשויות סטטוטוריות בהגדרתם.

לטענת התובעים, לבית משפט זה נתונה סמכות שיורית לדון בבטלות סעיפים בחוזים אחידים וליתן להם את הסעד המבוקש. זאת, בפרט כאשר המשמעות הכספית של ביטול הסעיפים הנ"ל אינה מוגדרת תחת סמכותו של כל בית משפט אחר. כמו כן, לטענתם, המשמעות הכספית של פסק הדין ההצהרתי עולה על סך סמכותו העניינית של בית משפט השלום, שכן, הסכום הכולל ושווי ההצהרה בראיה קדימה אינה נופלת מסך של 2.5 מיליון ₪
.

התובעים טענו כי לא מדובר בענייננו בתביעה כספית במסווה של תביעה הצהרתית. שכן, בית המשפט נקרא להכריע בענייננו ולפסוק, בין היתר, כי מערכת החוזים נשוא התובענה ו/או לכל הפחות החיובים החוזיים הפסולים הכלולים בהם הינם בבחינת "מעשה שלא נעשה" –
void
– על כל הנובע מכך. הראיה לכך שאין מדובר בתביעה כספית במסווה של תביעה הצהרתית הינה שהנתבעים עצמם לא המירו בבקשתם שום סעד הצהרתי שהתבקש בסכום נקוב שהוא משקף או בתחשיב ברור.
כמו כן, לטענתם, אף
הטענה כי מדובר בסעד תיאורטי גרידא דינה להידחות, שכן, על הסעד ההצהרתי להביא למצב החוקי בו הם קיבלו המלצה כי עברו ועדת קבלה כדין ולא סחטו מהם "פרוטקשיין" בעבר ולעתיד והם יישארו בעלי זכויות הקניין בנכס שלהם מול המינהל וישלמו מיסים כדין למועצה ו/או לוועד מבלי שייאלצו להשתייך מפלגתית או אחרת לאגודה כזו או אחרת ו/או להתחייב לרכוש ממנה שירותים במחיר מופקע ו/או בבחינת "חתול בשק".

לטענת התובעים, הסמכות היחידה לדון במחלוקת בינם לבין הוועד, שהוא צד לחוזים, נתונה לבית משפט זה ושום תקנון מצוי אינו יכול לשנות זאת. לטענתם, בהיות הוועד צד להסכם האגודות, המהווה חלק ממערכת החוזים האחידים, הוא לכאורה צד ישיר לדיון ורלוונטי לטענותיהם. רכישת סמכויות זו מייצרת אוטומטית סמכות גם כנגד המועצה, שהוועד מהווה חלק ממנה, וברי כי בהיות הרשות צד ישיר לחוזה החכירה המהווה חלק ממערכת החוזים האחידים לא ניתן להכריע במחלוקת מבלי לקבל עמדתה ומבלי ליתן לה הזדמנות לטעון טיעוניו בבית המשפט. לטענתם, העובדה שלבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים נתונה סמכות לדון בעתירות כנגד הרשות כבג"ץ קטן, אינה מייתרת או משמיטה את הקרקע מתחת למעורבותה הן כצד נדרש והן כצד נגדו נטענות עילות תביעה על פי פקודת הנזיקין ו/או עוולות חוקתיות. בנסיבות המתוארות כל החתומים על מערכת החוזים נשוא התביעה ו/או נספחי אותם חוזים, בעצמם ו/או מי מטעמם, הפכו לצדדים ישירים ו/או נדרשים.

עוד טענו התובעים כי עילות התביעה שפורטו בכתב התביעה כנגד כל אחד מהצדדים מחייבות בירור התביעה לגופה ואף הטענות בדבר חוסר תום לב, שיהוי, השתק ומניעות, אשר נטענו ללא כל הנמקה עניינית, טעונות הכרעה לגופן והכרעה זו מחייבת שמיעת ראיות. לטענתם, הליך ועדת הקבלה בקיבוץ היה בלתי חוקי והם הצטרפו כחברים לאגודה תחת סחיטה, אילוץ וכפייה, לאחר שהונו והטעו אותם כדי להביאם לחתימה על מערכת החוזים נשוא התובענה כתנאי לקבלת הקצאת קרקע ממינהל מקרקעי ישראל. בעת החתימה על החוזים הם לא ידעו את העובדות ואת הוראות החוק שהופרו והסתמכו על חזקת תקינות השלטון, שמעורבותו בהליך היתה מוחצנת. רק לאחר המעבר ליישוב, בנובמבר 2013, ותחילת ההתנהלות ביישוב, החלו להבין את ה"עוקץ" לו נפלו קורבן וסמוך לאחר מכן הוגשה תביעתם, על כן, אין מקום לטעון לשיהוי בהגשת התביעה.

התובעים הוסיפו וטענו כי בקשתם של הנתבעים 1-3 נתמכת בתצהירו של מר יובל גריס, המשמש כמנהל קהילה שכיר באגודה, שהינו חסר כל מעמד על פי דין בה ולמיטב ידיעתם, החל לכהן בתפקידו לאחרונה וכלל לא היה בתפקידו בעת ההתקשרות בין הצדדים והחתימה על החוזים, והוא אינו מוסמך להצהיר בשמן ו/או מטעמן של הנתבעות 1 ו-3. כמו כן, לטענתן, לתצהירו צורפו נספחים רבים המחייבים בירור עובדתי ומשפטי, שאינם ראויים להתברר במסגרת בקשה לסילוק על הסף, אלא במסגרת כתב הגנה כדין, מה שלא נעשה בענייננו, ואף מטעם זה דין הבקשה להידחות.

תשובת הנתבעים 1-3 לתגובת התובעים
:
הנתבעים 1-3 טענו כי על פי האמור בכתב התביעה, התובעים חפצים לבטל 3 חוזים – חוזה בינם לבין הקיבוץ, חוזה בינם לבין האגודה וחוזה שנחתם בין הוועד המקומי לקיבוץ ולאגודה. התובעים אינם עותרים לביטול תקנון האגודה בה הם חברים, ואשר ממנה לא פרשו ו/או ביקשו לפרוש חרף זכותם לעשות כן. לפיכך, מכוח סעיף 30 לתקנון האגודה, יש להעביר את הסכסוך לבוררות ובהתאם לתקנה 1 לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972 וסעיף 52(ב) לפקודת האגודות השיתופיות יש להעביר את הסכסוך בינם לבין התובעים לבירור בפני
רשם האגודות השיתופיות, שכן אין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בעניין.

לטענתם, מקום בו מדובר בתביעת השבה כספית, גם אם חוקיותם של סכומים שנגבו שנויה במחלוקת, עובדה המוכחשת, הרי שדיון זה הינו אינצידנטאלי להליך העיקרי ואין בכך כדי להפוך את הסכסוך כולו לסכסוך "חוקתי", אשר עליו להיות מוכרע בפני
בית המשפט ולא בהליך בוררות, בהתאם לסעיף הבוררות הקיים בין הצדדים.

הנתבעים 1-3 הוסיפו וטענו כי התובעים זכאים לבקש סעד של ביטול חוזה שהם צד ישיר לו, כגון ההסכמים בינם לבין הקיבוץ, אולם הם אינם רשאים לבקש סעד דוגמת ביטול הסכם האגודות, שהם אינם צד ישיר לו, ולא ניתן לבטל הוראות חוזה מבלי שתישמע עמדתם של המושפעים הישירים מכך, ובענייננו, שאר חברי האגודה, לרבות כלל יחידי חברי הקיבוץ, ומניעת זכות טיעון בסיסית מהם אינה כדין.

לחילופין, טענו הנתבעים 1-3 כי תגובת התובעים מחזקת את הקביעה כי תכליתה הסופית של התביעה הינה סעד כספי. לטענתם, התובעים לא תיקנו את הכשל שנפל בתביעתם, לא פירטו את שוויו של נושא התובענה ולא צירפו אסמכתאות אודות התשלומים החודשיים ו/או האחרים ששילמו משך חברותם באגודה ועד עתה, העולים לכדי מיליוני שקלים, כגרסתם. לטענתם, בית משפט השלום מוסמך אף הוא לבטל חוזים הנגועים באי חוקיות לכאורית וליתן סעד של פיצול סעדים, על כן, היה על התובעים
להוכיח כי הסמכות נתונה לבית משפט זה.

דיון
:
בטרם אפנה לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין, ראיתי לנכון לציין כי הצדדים (ובמיוחד התובעים) העלו בבקשותיהם ובתגובותיהם טענות מטענות רבות וסוגיות משפטיות נכבדות אשר בנסיבות העניין איני מוצא לדון בכולן לגופן, אלא אך בטענות הצריכות התייחסות לשם הכרעה בשאלות הרלוונטיות השנויות במחלוקת נשוא הבקשות שבפני
י, שעניינן סילוק התביעה על הסף.

במסגרת בקשותיהם העלו הנתבעים, כאמור, טענות שונות ורבות לסילוק התביעה על הסף. בין היתר, טענו הנתבעים כי על התביעה נגד האגודה ונגד הקיבוץ להתברר במסגרת הליך בוררות לפי פקודת האגודות השיתופיות, כי התביעה הינה תביעה כספית במסווה של תביעה הצהרתית וכי הסעד המבוקש הינו סעד תיאורטי. כמו כן, טענו הנתבעים להיעדר סמכות עניינית, היעדר עילה, חוסר יריבות, חוסר ניקיון כפיים, חוסר תום לב, שיהוי, השתק ומניעות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עיינתי במכלול הראיות ושמעתי את ב"כ הצדדים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות לסילוק התביעה על הסף להתקבל, וזאת ממכלול הנימוקים אשר יפורטו להלן.

על הסכסוך בין התובעים לבין האגודה והקיבוץ להתברר על דרך של בוררות על פי תקנון האגודה
אין חולק כי התובעים הינם חברים באגודה, כפופים לתקנונה ולמערכת ההסכמים עמה ועם הקיבוץ, שנחתמה כתנאי לצירופם כחברים בה וכי התובעים אינם עותרים לביטול תקנון האגודה.

התובעים חתמו על "בקשה להתקבל כחברים באגודה" (נספח 6 לכתב התביעה), לפיה התחייבו, בין היתר, למלא אחר הוראות התקנון וכן קיבלו על עצמם אחריות לכל ההתחייבויות החלות על חבר האגודה, כמפורט וכרשום בתקנון. כמו כן, חתמו התובעים על חוזה האגודה (נספח 4 לכתב התביעה), במסגרתו הצהירו כי הם קראו את התקנון והם מתחייבים לפעול על פיו וכי חתימתם על כתב הצטרפות זה כמוה כחתימה על התקנון. (סע' 3.2). בנוסף לכך, חתמו התובעים על חוזה הקיבוץ, אשר קובע בסעיף 3.2 כי הם קראו את תקנון האגודה ואת החוזה שבין הקיבוץ, הוועד המקומי והאגודה, חתמו על כתב הצטרפות לאגודה, הבינו את תנאיהם ומשמעותם של כל המסמכים האלה והם מתחייבים לפעול בהתאם לכל האמור במסמכים האלה.

סעיף 30.1 לתקנון האגודה, שעניינו יישוב סכסוכים, קובע כי "כל סכסוך, הנובע מחברות באגודה או מעסקי האגודה, לרבות פרוש הנובע תקנון זה או תקנה מתקנותיו, אשר יתגלע בין חברים, חברים לשעבר, יורשיהם או נציגים חוקיים או אנשים ו/או תאגידים התובעים באמצעות החברים או באמצעות חברים לשעבר – מצד אחד, לבין האגודה, פקידיה או חברי ועד ההנהלה שלה – מצד שני, יימסר, לפי דרישת אחד הצדדים לבוררות בפני
בורר יחיד, שיתמנה על ידי רשם האגודות השיתופיות לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות". (סע' 30.1)

סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות קובע כי אגודה רשומה רשאית לקבוע בתקנותיה הוראות בנו1גע ליישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, בין על ידי הרשם ו/או באופן אחר וכי אם קבעו תקנות האגודה שיש להביא בפני
הרשם לשם הכרעה כל סכסוך או סוגים של סכסוכים בנוגע לעסקי האגודה אשר יתגלעו, בין היתר, בין חבר ובין האגודה, הרי משקיבל הרשם את הבקשה ליישוב הסכסוך הוא רשאי ליישב את הסכסוך בעצמו או בכפוף לתקנות שתיקבענה להעבירו לבורר או לבוררים.

מינוי בורר בהתאם לסעיף 52(2) לפקודה הינו הליך בוררות מיוחד, אשר חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 אינו חל עליו (ר' סעיף 61 לפקודת האגודות השיתופיות). במקרה זה פועל רשם האגודות השיתופיות כטריבונל מיוחד בעל סמכות ייחודית לדון במסגרת של "בוררות סטטוטורית" ונתון לפיקוחו של בג"ץ בלבד.

לפיכך, מאחר שהסכסוך בין הצדדים נשוא התביעה שבפני
י נובע מחברות באגודה או מעסקיה, בהיותו קשור לפעילותה של האגודה ולחובות שבינה לבין חבריה, להבדיל מ"סכסוכים חוקתיים" שאין לדון בהם בבוררות, הרי
שמכוח סעיף 30.1 לתקנון האגודה דין התביעה נגד האגודה להתברר בהליך של בוררות בפני
בורר יחיד שיתמנה על ידי רשם האגודות השיתופיות ואין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בעניין. לפיכך, הנני קובע כי דין התביעה נגד האגודה להידחות על הסף.

בנוסף לכך,
סעיף 7.1 לתקנון האגודה מונה את התנאים לקבלה כחבר האגודה ובין היתר, כי על חבר האגודה לחתום על כל החוזים והמסמכים להם נדרש על ידי הקיבוץ.
סעיף 7.3 לתקנון האגודה קובע כי הקיבוץ הינו חבר באגודה.
לפיכך, תביעת התובעים לביטול חוזה הקיבוץ אף היא בגדר סכסוך הנובע מחברות באגודה או סכסוך הנוגע לענייני האגודה, שדינו להתברר במסגרת הליך בוררות לפי סעיף 30 לתקנון האגודה כאמור. על כן, יש לדחות על הסף גם את התביעה נגד הקיבוץ.


היעדר עילת תביעה והיעדר יריבות נגד המועצה, הוועד המקומי ורשות מקרקעי ישראל
הנתבעים טענו כי המועצה, הוועד והרשות אינם צד למערכת החוזית עליה חתמו התובעים, על כן, ככל שתתקבל התביעה ויינתנו הסעדים המבוקשים, שעניינם ביטול החוזים האמורים ו/או ביטול החיובים החוזיים האמורים בהם, כולם או חלקם, לא יהיה בכך כדי לחייבם במאום. לפיכך, יש לסלק את התביעה נגדם על הסף בשל היעדר יריבות ו/או בשל היעדר עילה.

לאחר שעיינתי במכלול הטענות והראיות שלפניי הנני סבור כי דין טענת הנתבעים להתקבל.
באשר למועצה
– אין חולק כי המועצה אינה צד למערכת החוזית נשוא התביעה. לפיכך, יש לסלק על הסף את התביעה נגדה בשל היעדר עילה ו/או היעדר יריבות.
למעלה מן האמור יצוין כי אף אם אכן, כטענת התובעים, היתה להם עילת תביעה נגד המועצה לאור סמכותה להאציל סמכויות ו/או בשל היותה אחראית לאופן בו ממומשות הסמכויות של הוועד וכי ההסכם עליו הם חתומים יחד עם הוועד כצד, הוא למעשה זרועה הארוכה מבחינה סטטוטורית של המועצה, הרי שהסמכות העניינית לדון בטענות ותביעות כלפי המועצה בכל הנוגע להחלטותיה נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בהתאם לסעיף 8 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, וגם מטעם זה יש להורות על סילוק התביעה נגדה על הסף.

באשר לוועד המקומי
– אין חולק כי הוועד הינו צד להסכם האגודות שהתובעים כלל אינם צד לו (נספח 5 לתביעה). אמנם, בסעיף 3.1 לחוזה האגודה (נספח 4 לכתב התביעה) קיבלו על עצמם התובעים למלא אחר הוראות הסכם האגודות, אולם, ככל שתתקבל תביעתם לביטולו של חוזה האגודה, תתבטל ממילא התחייבותם לקיים את הסכם האגודות, לרבות החוזה לטובת צד שלישי לטובת הוועד המקומי. תוצאה זו אינה בשליטת הוועד, לפיכך יש לסלק על הסף את התביעה נגדו מחמת היעדר יריבות.
כמו כן, עיון בכתב התביעה מלמד כי התובעים מעלים טענות כנגד האופן בו הוועד מבצע את הסמכויות שהמועצה אצלה לו על פי דין או מנצל את תפקידו וכן טוענים כי פעולותיו נגועות בפלילים. (ר' סעיפים 66-67, 74 לכתב התביעה). הכרעה בטענות אלה נתונה אף היא לסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים, שכן המונח "רשות מקומית" מוגדר בסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ככולל גם ועד מקומי, וגם מטעם זה יש לסלק על הסף את התביעה נגדו.

באשר לרשות מקרקעי ישראל
–
אין חולק כי הרשות אינה צד למערכת החוזים שמבוקש להצהיר על בטלותם ו/או על ביטולם במסגרת התביעה. הרשות היתה צד לחוזה הפיתוח עם התובעים מיום 29/07/12 (נספח 1 לכתב התביעה), אשר מוצה זה מכבר, וכן צד לחוזה החכירה עם התובעים מיום 22/10/13 (נספח 2 לכתב התביעה), אשר תוקפו אינו מותנה בתוקפה של המערכת החוזית נשוא התביעה ובטלותו כלל אינה מתבקשת במסגרת התביעה שבפני
י, בה נתבקש בית המשפט להצהיר כי הקצאת המקרקעין לתובעים על ידי הרשות בוצעה כדין גם בנסיבות בטלות החוזים שנחתמו בינם לבין מי מן הנתבעים לאור קיומו של חוזה חכירה כדין שנחתם בינם לבין הרשות וזכויות קניין כדין הרשומות על שמם בביתם שנבנה מכספם על המגרש שהוקצה להם כדין על ידי הרשות. (סע' 94(3) לכתב התביעה).
לפיכך, הנני קובע כי יש לסלק על הסף את התביעה נגדה בשל היעדר עילה ו/או היעדר יריבות.

התביעה הינה תביעה כספית במסווה של תביעה לסעד הצהרתי
הנתבעים טענו כי התביעה הינה למעשה תביעה לסעד כספי אופרטיבי במסווה של תביעה לסעד הצהרתי וכי היה על התובעים להגיש תביעה כספית מתאימה בגין סעד זה ולשלם אגרה הנגזרת מהסכום הנקוב. לאחר שעיינתי בכתב התביעה, הנני סבור כי דין טענה זו להתקבל.

נפסק כי ככלל, זכותו של בעל דין לבקש את הסעד בו הוא מעוניין כראות עיניו, ובמסגרת זו הוא יכול להגיש תביעה למתן סעד הצהרתי. עם זאת, על בעל דין המגיש תביעה לבקש את מלוא הסעדים לרבות הסעדים האפקטיביים אותם הוא מצפה לקבל בסופה של דרך, ואין זה ראוי לפצלם לתביעות שונות (ר' רע"א 6000/05 ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, 25.07.05). בהמשך לכך נפסק כי בכל הנוגע לשאלה אם ליתן סעד הצהרתי אם לאו, יש לבית המשפט שיקול דעת רחב, ובין היתר עליו לאזן בין האינטרסים הנוגדים ולבחון האם קיים לתובע אינטרס לגיטימי לבקש סעד שכזה (רע"א 1910/04 אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193; ע"א 9580/05 גליקלד נ' צ'רנוי, 10.09.07). הכלל הוא כי אין לאפשר הפרדה מלאכותית של תביעות לסעד הצהרתי ולסעד כספי, ובית המשפט יימנע מלתת סעד הצהרתי כל אימת שהמבקש יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ומתן הסעד יביא לידי כפל תביעות (רע"א 1810/90 הדר חברה לבטוח בע"מ נ' קנדי חברה להשקעות ולבנין בע"מ, פ"ד מד(2) 737; רע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, 22/06/04). במסגרת זו, לדרך בה בחרו התובעים להכתיר את תביעתם אין משמעות של ממש ועל בית המשפט לבחון בחינה מהותית מהו הסעד האמיתי המבוקש במסגרת כתב התביעה (רע"א 783/05 ענבי נ' קורן, 20.06.06).

כמו כן, נפסק כי הגשת תביעה למתן סעד הצהרתי אך במטרה לחסוך בתשלום האגרה כאשר בידי התובע קיימת האפשרות לתבוע סעד כספי, אין בה כדי להצדיק תביעה לסעד הצהרתי, והדבר אף יכול להיתפס כשימוש לרעה בהליכי משפט (רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מוזס, 21.07.98; ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1)85; ע"א 9580/05 בעניין גליקלד,
10.09.07).

לאחר שעיינתי בכתב התביעה הנני סבור כי מדובר בענייננו בתביעה לסעד כספי שנוסחה בדרך של סעד הצהרתי.
בכתב התביעה טענו התובעים כי מגיעים להם סכומי כסף שמקורם בגבייה מכוח המערכת החוזית שהינה, לטענתם, בלתי חוקית. התובעים ביקשו בכתב התביעה היתר לפיצול סעדים על מנת לאפשר להם, במקרה של ביטול החוזים, לתבוע השבה ו/או פיצוי בגין נסיבות החתמתם על המערכת החוזית ו/או בגין סכומים, שנסחטו מהם, לטענתם, עד כה, על בסיס מערכת החוזים הבלתי חוקית הזו. כמו כן, טענו התובעים בכתב התביעה כי "בכל

מקרה

מובהר

כי

עילות

התביעה

דנן

הינן

חוזיות

בלבד

במטרה

להקטין

את הנזקים

שנגרמו

לתובעים

עד

כה, והתובעים

שומרים

על

זכותם

להגיש

תביעה

נזיקית בעילות

נזיקיות

מיד

עם

התגבשו

נזקיהם
". משמע, התובעים צפויים להגיש הליך נוסף שבמסגרתו יתבעו את הסעד הכספי, כאמור.

על כן, הנני סבור כי במקרה שבפני
י, כתב התביעה על פניו מלמד כי מדובר למעשה בתביעה שמטרתה הברורה כספית בדמות השבת כספים ששולמו על ידי התובעים ו/או תביעת פיצויים, על אף שלא הוגדרה כך, וכי התביעה לסעד הצהרתי הינה שלב להשגת מטרה זו, שהרי ברור כי בעקבות סעד הצהרתי כזה, אם יינתן, תבוא תובענה כספית.

שעה שיש ביכולתם של התובעים לעתור לסעד אופרטיבי כספי, הרי שזוהי הדרך הראויה ואין מקום בנסיבות אלו להותיר את התובענה לסעד הצהרתי על כנה, כאשר ברור כי לאחר מכן יזדקקו להגשת תביעה שמהותה כספית. התובעים אף לא הצביעו על אינטרס לגיטימי כלשהו המצדיק את התובענה לסעד הצהרתי בשלב זה ופיצול הדיון, ולא נמצא טעם לפיצול זה מלבד הרצון לחסוך בתשלום האגרה.

לא מצאתי כל הצדקה לפיצול ההליך באופן שתחילה תידון תובענה לסעד הצהרתי ולאחריה יהא צורך להגיש תובענה נוספת באותו עניין. על התובעים להגיש תביעה כספית בגין סכום הנזק שהתגבש, לטענתם, עד עתה, באופן שיאפשר לבית המשפט לדון כדבעי בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים ולהכריע בסכסוך, מבלי שיתעורר צורך להגיש תביעה נוספת בין אותם צדדים, באותו עניין. לפיכך, מטעם זה, יש למחוק את התביעה שבפני
י.

עוד יצוין כי מאחר שמדובר בתביעה כספית במסווה של תביעה הצהרתית, היה על התובעים להעריך את סכום הסעד הכספי הנתבע על ידם ולשלם אגרה בהתאם, אולם, הם לא עשו כן. לפיכך, לכאורה, היה עלי להורות לתובעים להעריך את הסכום לו הם טוענים בתביעתם ולשאת בתשלום האגרה המתאימה וזאת, על מנת שלא למנוע מהם את זכות הגישה לערכאות. עם זאת, מאחר שקבעתי כי דין התביעה סילוק על הסף ממכלול הטעמים כאמור, לא מצאתי מקום להורות לתובעים לעשות כן.

היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתביעה
הנתבעים טענו כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן היא מצויה, על פי שוויה, בגדר סמכותו העניינית של בימ"ש השלום.

בתביעה שלפניי עותרים התובעים לסעד הצהרתי. הסמכות ליתן סעד הצהרתי קבועה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), הקובע, כי כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת

פסק דין
הצהרתי, צו עשה, צו לא -תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו. הכלל הוא כי במקרה זה נקבעת הסמכות העניינית של בית המשפט המוסמך לפי "שווי הנושא" (ר' סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט).

הרעיון המונח בבסיסם של כללי הסמכות העניינית, המבוססים על שווי התובענה, הוא, העסקת הערכאה הדיונית הגבוהה בתובענה, רק כאשר נתבע סעד כספי העולה על סמכות הערכאה הנמוכה יותר. לפיכך, כאשר ההצהרה מתבקשת לגבי זכות שניתן להעריך את שוויה הכספי, הרי שהסמכות נקבעת על-פי סכום התובענה. רק כאשר לא ניתן להעריך את שווי ההצהרה, על התובענה להידון בבית-המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית.

אכן, התובע זכאי לבחור את הסעד אותו יבקש בתביעתו וככל שאין בבחירת הסעד המבוקש משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, לא יתערב בית המשפט בכך ולא ינעל שעריו בפני
תובע אשר בחר לתבוע סעד אשר החוק מעניק לו. אולם, אין בכך בכדי לומר שבכל מקרה שבו נתבע סעד הצהרתי, תהא הסמכות מסורה אוטומטית לבית המשפט המחוזי, אלא יש לבחון מהו הסעד האמיתי המתבקש וככל שמדובר בסעד הצהרתי, אשר שוויו ניתן להערכה, מוקנית הסמכות לדון בתביעה, על פי שווי הסעד.

כפי שקבעתי לעיל, מדובר בענייננו בתביעה כספית במסווה של תביעה לסעד הצהרתי, שעניינו בטלות/ביטול מערכת הסכמים שנחתמה בין התובעים לנתבעים. במסגרת התביעה טענו התובעים כי
מגיעים להם סכומי כסף שמקורם בגבייה מכוח מערכת חוזית פסולה זו וכן ביקשו מבית המשפט לאפשר להם להגיש תביעת השבה ו/או פיצוי בגין נסיבות החתמתם על המערכת החוזית ו/או בגין סכומים, שנסחטו מהם, לטענתם, עד כה, על בסיסה.

נראה, לכאורה,
ממכלול הנתונים שבפני
י כי השווי הכספי של הסעד ההצהרתי הנתבע בתביעה ו/או של התשלומים ששילמו התובעים מכוח המערכת החוזית שהם מבקשים להצהיר על בטלותה/ביטולה אינם עולים על סך של 2.5 מיליון ₪, סף סמכותו העניינית של בית משפט זה, והתובעים אף לא הביאו ולו ראשית ראיה לכך.

מכל מקום, החובה להוכיח כי העניין נתון לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, אם כסמכות ישירה על פי הוראות המחוקק, ואם כסמכות שיורית, מוטלת על כתפי התובעים/המבקשים. נטל זה לא הורם. כאמור, המבקשים לא פירטו את הסעד הכספי וגם אם טענו בתגובה לטענות לסילוק על הסף כי יתכן שהשווי הכספי יעלה על 2.5 מיליון ₪ שהוא גבול סמכותו של בית המשפט השלום, לא די בכך.

בין אם הסמכות היא לרשם האגודות השיתופיות ובין אם הסמכות היא לבית משפט השלום ובין אם הסמכות היא לבית המשפט לעניינים מנהליים, אין מדובר בעניין שהוא בסמכותו של בית המשפט המחוזי כבית משפט אזרחי רגיל.

לפיכך, הנני קובע כי התביעה אינה נתונה בסמכותו העניינית של בית משפט זה,
ואף מטעם זה דין התביעה להידחות על הסף.

אמנם, סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מתיר לבית המשפט אליו הוגשה תובענה שאינה בסמכותו להעבירה לבית המשפט המוסמך לדון בו. עם זאת, לאור הנימוקים הרבים בגינם הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על סילוקה על הסף של התביעה, איני מוצא כל טעם לעשות כן, מאחר שבכל מקרה , דינה של התביעה יהיה סילוק על הסף.
מטענות המבקשים לא ניתן להגיע למסקנה ברורה למי משלוש הערכאות האפשריות המפורטות לעיל -
רשם האגודות השיתופיות, בית משפט השלום או בית המשפט המנהלי המחוזי – הסמכות העניינית לדון בתביעה.
בנסיבות אלה, אין מקום לעשות שימוש בהוראת סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט.

הסעד המבוקש בתביעה הינו סעד תיאורטי
הנתבעים טענו כי עתירת התובעים לקבלת הסעד ההצהרתי בעניין ביטול מערכת ההסכמים הינה תיאורטית ונעדרת נפקות ממשית ואף מטעם זה יש לסלק את התביעה נגדם על הסף.

נפסק כי עתירה תיאורטית מוגדרת כעתירה אשר אינה נדרשת לפתרון סכסוך בר-קיימא בעת העיסוק בה. היא אינה מתבססת על מערכת עובדות ספציפית, ואינה כרוכה בבקשת סעד קונקרטי, אלא מעלה שאלה משפטית, בעלת אופי כללי, ללא קשר הדוק לנסיבות מקרה מסוים (ר' בג"צ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5)241, 249). דרך-כלל, הכרעה בעתירה תיאורטית אינה עולה בקנה אחד עם התפקיד השיפוטי המובהק שנועד להכריע במחלוקות ממשיות ולמצוא להן פתרון; היא עלולה להסיג בכך את גבולן של רשויות שלטון אחרות; נעדר בה תיחום קונקרטי של ענין שיש להכריע בו; וקיים חשש, הטבוע בשיטה האדוורסרית, כי טיעון תיאורטי לא ימצה את כל רבדיו של העניין; מתלווה לכך גם חשש מהכבדה לא ראויה על בית המשפט בעניינים שאינם מחייבים הכרעה, לאור הנטל הכבד הרובץ על שכמו המחייבו לפסוק בעניינים בעלי נפקות מעשית.

כמו כן, נפסק כי קיימים מספר שיקולים שעשויים להצדיק את עיסוקו של בית המשפט בנושא על אף שההכרעה בו אינה מתחייבת לצורך ענין קונקרטי. החריגים לכלל השולל דיון בעתירה תיאורטית מתפרשים על דרך הצמצום, והעובדה בלבד כי מדובר בסוגיה משפטית חשובה אינה מהווה טעם מספיק לצורך כך (ר' בג"צ2406/05 עיריית באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, לא פורסם, 27.7.2005). אחד החריגים לכלל הוא מצב שבו עולה שאלה חשובה, ומבחינה מעשית לא ניתן לפסוק בהלכה אלא כאשר היא מוצגת כשאלה כללית המנותקת ממקרה מסוים. חריג נוסף קשור למצב שבו הצדדים כבר השקיעו תשומות ניכרות בהליך המשפטי שתחילתו בסכסוך קונקרטי, אלא שהתפתחות נסיבות חדשה בסמוך למועד מתן פסק הדין, מייתרת את הצורך בהכרעה. במקרה כזה, נתון לבית המשפט שיקול-דעת האם להכריע בעניין חרף העובדה כי המחלוקת באה כבר על פתרונה. חריג זה יופעל כאשר יש להכרעה חשיבות עקרונית מיוחדת, ומקום שהושקעו תשומות ניכרות בהליך השיפוטי שקדם להכרעה. לבית המשפט נתון מרחב שיקול-דעת רחב בדונו בטענת סף בדבר עתירה תיאורטית, ותפקידו לאזן בשיקוליו בין הערכים הנוגדים הפועלים בעניין זה. (ר' בג"צ 1181/03 אוניברסיטת בר אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה, 28/04/11).

ממכלול הטענות והראיות שלפניי עולה כי הליך קליטת התובעים כחברים באגודה הסתיים. בניית ביתם הפרטי בהרחבה הסתיימה והם מתגוררים בו בפועל. התובעים חתמו על חוזה חכירה עם הרשות והינם בעלי זכויות החכירה לדורות בביתם. למעשה, חלקים מהותיים מהוראות חוזה האגודה וחוזה הקיבוץ מוצו וההוראות הרלוונטיות כיום הן הוראות חוזיות המגדירות את מערכת היחסים הכללית בין התובעים לבין האגודה בה הם חברים ובינם לבין הקיבוץ ואת הסנקציות בגין הפרתן. לפיכך, גם אם בסופו של יום תבוטל מערכת ההסכמים או חלקה, עדיין יהיו התובעים חברי האגודה, הכפופים לתקנונה ויהיו מחויבים מכוח חברותם בה לאותה מערכת יחסים כללית עם האגודה ועם הקיבוץ, לרבות בעניין התשלומים הנוגעים למגוריהם ביישוב.

על כן, למעשה, עתירת התובעים לקבלת הצהרה על בטלות/ביטול מערכת ההסכמים נעדרת כל תכלית אופרטיבית. לפיכך, ומאחר שלא מתקיימים בענייננו החריגים לכלל השולל דיון בעתירה תיאורטית, הנני קובע כי יש לדחות את תביעתם על הסף.

חוסר תום לב, חוסר ניקיון כפיים, שיהוי, השתק ומניעות
הנתבעים טענו כי הגשת התביעה בשלב זה, לאחר שהליך קליטתם של התובעים כחברים באגודה הקהילתית הסתיים, בניית ביתם בקיבוץ הושלמה, הם חתמו על חוזה חכירה עם הרשות ועברו להתגורר בפועל בביתם, נגועה בשיהוי רבתי ובחוסר תום לב משווע ואף מטעם זה יש לסלק את תביעתם על הסף. כמו כן, לטענתם, הם פעלו על סמך מצגי התובעים כי יעמדו בכל התחייבויותיהם על פי החוזים נשוא התובענה ואף שינו את מצבם לרעה בגין הבטחות אלה. על כן, מנועים התובעים מהגשת תביעתם.

נפסק כי מקורו של הסעד ההצהרתי בדיני היושר, ובית המשפט ישקול בגדר שיקוליו גם את מידת תום הלב וניקיון הכפיים של מבקש הסעד. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א132/81 ג'י. בי. טורס בע"מ נ' חאייק ואח', פ"ד לח (2)430:
"אכן, מקורו של סעד זה בדיני היושר, ולפיכך יירתע בית המשפט מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו בנושא המשפט נגועה בחוסר תום לב או באי ניקיון כפיים".

יצוין כי כיום מוסדרת חובת תום הלב גם מכוח דיני חוזים, ובית המשפט יביאה בחשבון גם לעניין מתן

פסק דין
הצהרתי.

טענות הנתבעים מצביעות על מספר סימנים המעידים לכאורה על חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים מצד התובעים.
ראשית, התובעים נמנעו מלהציג בפני
בית המשפט את מלוא המסמכים הרלוונטיים לתביעה, כגון תקנון האגודה, עליו הם חתומים ואשר הינו בעל חשיבות רבה למחלוקת נשוא התביעה שבפני
י.
שנית, תביעת התובעים הוגשה לאחר שהם הצטרפו כחברים באגודה, חתמו על חוזים עם האגודה ועם הקיבוץ וקיבלו על עצמם את כל התנאים האמורים בהם והתחייבו לפעול על פיהם, סיימו לבנות את ביתם בהרחבה של הקיבוץ ועברו להתגורר בו וכן חתמו על חוזה עם הרשות לגביו. תביעתם של התובעים הוגשה רק בחלוף שנים, למרות שהם יכולים היו לדעת אודות אי החוקיות הנטענת על ידם זמן רב קודם לכן ואף היו רשאים על פי ההסכמים להתייעץ עם עו"ד מטעמם.
שלישית, הנתבעים, או חלקם, פעלו על סמך מצגי התובעים כי יעמדו בכל התחייבויותיהם על פי החוזים ואף שינו מצבם לרעה בגין הבטחות אלה.

בנסיבות אלו, הנני סבור כי אין מקום ליתן סעד הצהרתי, שהינו כאמור סעד שביושר, המחייב פנייה לבית המשפט בתום לב וכן מחייב מתן גילוי מלא אודות הנסיבות הרלוונטיות לבקשה. אשר על כן, מטעם זה, יש לדחות את התביעה על הסף.

לא צורפו כל הנתבעים החיוניים להליך
עניינה של התובענה שלפניי הינה, כאמור, למתן

פסק דין
הצהרתי המורה על בטלות חוזים ו/או חיובים חוזיים הכלולים בהם. על חוזים אלו חתומים צדדים רבים ונוספים וביניהם שאר חברי האגודה, רוכשי הדירות/מגרשים, לרבות כלל יחידי חברי הקיבוץ ועוד. כמו כן, התובעים עצמם אינם צד ישיר לכל החוזים הללו, נשוא התובענה.

אשר על כן, הנני סבור כי לא ניתן לבטל חוזים אלו ו/או את החיובים האמורים בהם מבלי שתישמע עמדתם של יתר הצדדים החתומים עליהם, אשר יהיו מושפעים מביטולם. אין ספק בעיני כי עשויות לעמוד להם טענות כבדות משקל אשר מן הראוי לשמען, שכן הן עשויות להשפיע על התוצאה הסופית של ההליך. לפיכך, הנני קובע כי דין התביעה להידחות אף מהטעם שלא צורפו כל הנתבעים החיוניים לתביעה שבפני
י.
לו היה הנימוק לדחיית התביעה רק העובדה שלא צורפו כל הנתבעים האפשריים, ניתן היה אולי להסתפק בסנקציה פחות חריפה, להורות על צירוף כל הנתבעים האפשריים והגשת כתב תביעה מתוקן, אלא שמכלול הטענות נגד התביעה, כפי שפורטו לעיל, כאשר העובדה שלא צורפו כל הנתבעים החיוניים להליך הינה רק אחת מהן, מביא לידי מסקנה שאין תוחלת לתביעה ולא ניתן "להצילה" על ידי הוראה לתיקון כתב התביעה.

סוף דבר
:
נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשות ומורה על סילוק התביעה על הסף.

אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כמפורט להלן:
לנתבעים 1-3 ביחד סך של
10,000 ₪;
לנתבעת 4 סך של 10,000 ₪;
לנתבעת 5 סך של 10,000 ₪.

ניתן היום,
י"ט שבט תשע"ה, 08 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.











א בית משפט מחוזי 38179-06/14 משה כץ, ד"ר אודה - ליה טובה כץ נ' קיבוץ מחניים, מתיישבי מחניים, אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית, הוועד המקומי מחניים ואח' (פורסם ב-ֽ 08/02/2015)