פסקי דין על הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין | פסקי דין על עו"ד ישראל בלום
2443/04 עלע 07/02/2005
עלע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד ישראל בלום
בבית המשפט העליון
על"ע 2443/04
על"ע 2903/04
על"ע 6163/04
על"ע 6319/04
על"ע 8128/04
על"ע 8435/04
על"ע 9863/04
על"ע 10363/04
בפני
:
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער בעל"ע 2443/04, 6163/04, 8128/04, 9863/04
והמשיב בעל"ע 2903/04, 6319/04, 8435/04, 10363/04:
הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
נ ג ד
המשיב בעל"ע 2443/04, 6163/04, 8128/04, 9863/04
והמערער בעל"ע 2903/04, 6319/04, 8435/04, 10363/04:
עו"ד ישראל בלום
ערעורים על פסקי-הדין של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיקים: בד"א 80/03, 83/03, 86/03 מיום 24.12.03; בד"א 5/04, 14/04 מיום 3.6.04; בד"א 61/04, 71/04 מיום 15.8.04; בד"א 134/03, 136/03 מיום 14.10.04
תאריך הישיבה:
י"ב בכסלו תשס"ה
(25.11.04)
בשם הוועד המחוזי של לישכת עורכי-הדין:
עו"ד עמוס ויצמן
בשם עו"ד ישראל בלום
:
בעצמו
פסק-דין
השופט מ' חשין
:
מונחים לפנינו שמונה ערעורים על ארבעה פסקי-דין של בית-הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (בית-הדין הארצי) הכורכים שש פרשות. פסקי-דין אלה כולם ניתנו בערעוריהם ההדדיים של עו"ד ישראל בלום
(בלום) ושל הוועד המחוזי של לישכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו (הוועד המחוזי) על פסקי-דין של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (בית הדין המחוזי). עד שנידרש לדיון בכל פרשה ופרשה, נדון תחילה בטענה מיקדמית אותה מעלה בלום לפנינו בשלושה מארבעת ערעוריו.
פסלות אב-בית-הדין
2. טענתו המיקדמית של בלום היא, כי יש לפסול את ההרכבים שדנו בענייניו בבית-הדין המחוזי בחמש מתוך שש הפרשות שלפנינו, הואיל ולאב-בית-הדין היתה דעה קדומה נגדו. טוען בלום, כי חרף קיומם של עשרות הרכבים אחרים בבית-הדין המחוזי, ישב אותו אב-בית-דין בענייניו ביותר מתריסר תיקים בעבר ובחמש מתוך שש הפרשות שלפנינו, והצטברות זו יוצרת מצב הפוגע בצדק, ולמיצער - במראית פני הצדק. יתר-על-כן: לטענת בלום, בהתנהגותו ובהחלטות שקיבל, גילה אב-בית-הדין דעה קדומה נגדו, אשר-על-כן "לא היה סיכוי מלכתחילה לזכות בדיון מאוזן והוגן אצל הרכב אשר בראשו ראש ההרכב זה". מוסיף בלום וטוען, כי הדבר בא לידי ביטוי במהלך הדיונים, הן בכך שלא הוצע לו כי יסתייע בעורך דין - על-אף שניכר היה כי זקוק הוא לייעוץ משפטי - הן בכך שהיה נתון לחקירה צולבת של שלושת חברי ההרכב, חקירה שהיתה חריפה אף מהחקירה הנגדית של נציג הוועד המחוזי עצמו. כן סבור בלום, כי עונשי ההשעייה הזמנית אשר הוטלו עליו בפרשות השונות נבעו אף הם מההיכרות המוקדמת של אב-בית-הדין, שהרי עונש זה לא נתבקש כלל על-ידי הוועד המחוזי ואף לא ניתנה לצדדים הזדמנות לטעון לגביו. עוד טוען בלום, כי בפרשת המזונות (אשר תידון להלן) נמנעו חברי בית-הדין מלשאול את המתלוננת שאלות אשר היה בהן כדי להבהיר את העובדות לאשורן, וכן מנעו ממנו להגיש לבית-הדין ראיות חדשות בעלות חשיבות; פגמים אלה נבעו אף-הם, לטענת בלום, מאותה דעה קדומה של אב-בית-הדין.
3. בלום שטח טענותיו אלו לפני בית-הדין על שתי ערכאותיו. אב-בית-הדין המחוזי דחה את בקשות הפסלות שהיפנה בלום כלפיו בהבהירו כי דיין מקצועי ומומחה יודע לנתק עצמו מידיעותיו הקודמות ולשפוט באובייקטיביות הדרושה, וכי הצטברות תיקים של עורך-דין נאשם לפני אותו הרכב אינה תופעה נדירה ומקורה במיעוט הדיינים היושבים לדין.
בית הדין הארצי דחה אף-הוא את טענות בלום, בציינו באחת מהחלטותיו, כי "עצם העובדה שהרכב זה או אחר דן בעבר בעניינו של נאשם, אין בה כדי לפסול את ההרכב מלדון בדין החדש...לא הוכח לנו כי היה חשש למשוא פנים מצד המותב". בהחלטה אחרת ציין בית הדין הארצי כי מדובר בדיין מקצועי המסוגל לנתק עצמו מידיעותיו הקודמות. בית-הדין הארצי הדגיש עם זאת, את חשיבות מראית פני הצדק, בהוסיפו כי "ברצוננו להפנות את הוועד המחוזי-לשכת עורכי הדין, לחשיבות מראה פני הצדק. נאשמים העומדים לדין משמעתי פעמים רבות, מן הראוי שלשכת עורכי הדין תדאג שטענה שכזו לא תתאפשר להם. שהדיון יהיה 'נקי' וענייני בלבד".
4. טענתו של בלום נמנית עם טענות הפסלות של שופט בעילה של משוא-פנים, והמיבחן הקובע הוא, כידוע, מיבחן "האפשרות הממשית": אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת מצידו של השופט. ובלשונה של הוראות סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". ראו והשוו: ע"פ 5/82 אבוחצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 247, 249; ע"פ 42/89 לב תעשיות נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 295, 299; בג"ץ 2148/94 גלברט אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון פ"ד מח(3) 573, 587; הנשיא שמגר במאמרו "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז-1986) 87, 105 ואילך.
5. אף הסוגייה הפרטיקולרית שלפנינו – סוגיית פסילת שופט על רקע שיבתו כשופט בהליך או בהליכים אחרים של אותו נאשם - נדונה פעמים רבות, ובתי-המשפט לא ראו בכפל-דיון מעין זה טעם טוב לפסילה. וכך אמר הנשיא שמגר בע"פ 299/94 דוד נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם):
העובדה שנאשם נדון כבר בעבר על עבירה אחרת בפני
אותו שופט אינה פוסלת אותו שופט מן הדיון בתיק; כך נפסק בבית משפט זה פעמים רבות בעבר...
דברים דומים כתב הנשיא ברק בע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן דוד פ"ד נא(4) 673, 677-676 שם ערערה המדינה על החלטת שופט לפסול עצמו מדיון בתיק הואיל וכבר דן בענייניו של הנאשם בעבר:
טענה בדבר הופעה קודמת לפני שופט כיוצרת חשש ממשי למשוא פנים, מועלית פעמים רבות כנימוק לפסילת שופט. בשורה ארוכה של פסקי דין, דחה בית משפט זה טענה כאמור ... בית המשפט קבע, באופן חד-משמעי, כי עצם העובדה שבפני
אותו שופט התנהלו או מתנהלים משפטים נוספים - בין אם אלה תיקים אזרחיים, ובין אם אלה תיקים פליליים, בין שפסק לזכותו של צד, ובין שפסק לחובתו - אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול השופט מלדון בעניינו של אותו צד פעם נוספת.
...
הנה כי כן, קיומה של היכרות קודמת אינה צריכה ליצור אצל השופט הממוצע והסביר כל נטייה לחומרה או לקולה, ואין בה כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים בפני
ערכאת הערעור. אכן, תחושה סובייקטיבית של מתדיין, שלפיה הופעותיו הקודמות בפני
בית המשפט יוצרות חשש ממשי של משוא פנים, איננה מהווה, כשלעצמה, עילה לפסילת השופט. הנחת יסוד היא, כי בית-המשפט מסוגל להחליט בעצמו אם היכרותו הקודמת של השופט את הנאשם, בשל הופעות קודמות של הנאשם בפני
ו, מונעת ממנו את היכולת לשפוט דין צדק.
ראו עוד: ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790, 792; ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 6755/02 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).
6. זה דבר ההלכה, וכן הוא הדין בענייננו ככל שהדברים אמורים בהופעתו החוזרת ונשנית של בלום לפני אב-בית-הדין. אכן, המקרה שלפנינו יש בו מן הייחוד, בשל הכמות הרבה של התיקים בהם נידון בלום לפני אב-בית-הדין, וניתן להבין לליבו של בלום הסבור כי לא יזכה למשפט הוגן. אלא שאין די בתחושותיו הסובייקטיביות של נאשם כדי להביא לפסילתו של שופט. אכן-כן: לו עלה הדבר לפניי עוד בטרם החלו הדיונים, אפשר הייתי ממליץ להעביר את הדיון להרכב אחר ולו למניעת לזות שפתיים; ואולם לאחר מעשה, משנתקיימו הדיונים ונסתיימו, לא נמצא לי כי יש מקום לחרוג מההלכה שנשתרשה ולפסול את ההרכב. מקובלת עלי אפוא קביעת בית הדין הארצי שדחה טענה זו, ואיני רואה מקום להתערב בה.
משאמרתי דברים שאמרתי, אוסיף ואביע דעתי כי שיבוץ הרכב או חבר-בית-דין קבועים בענייני משמעת של אותו אדם פעמים רבות ברציפות, מטילה על המערכת המשפטית - ושלא לצורך - קושי משולש: קושי עבור השופט העומד בפני
מיבחן; קושי עבור הנאשם, שתחושתו היא כי השופט אינו חף מדעה קדומה כלפיו; וקושי מבחינת הציבור הרחב, לעניינה של מראית פני הצדק. ראוי, אפוא - על דרך העיקרון - כי לישכת עורכי הדין על מחוזותיה תפעל לצמצם תופעה זו ככל הניתן, בהתחשב באילוצים שבאירגון.
7. אשר להתנהלותו של אב-בית-הדין במהלך הדיונים, בלום לא הצביע לפנינו אף לא על החלטה או התנהגות אחת המעלות אפשרות ממשית לקיומם של משוא-פנים או דעה קדומה. גם אם ניתן לבקר החלטה זו או אחרת שנתקבלה באחת מן הפרשות, אין כל הוכחה כי מקורן של אותן החלטות הוא במשוא-פנים. טענת בלום כי היה על בית-הדין לסייע לו בהצגת טיעוניו או למנות עבורו עורך-דין שייצגו - דינה דחיה; צדק בית הדין הארצי בקובעו כי אין עורך-דין - בלום עצמו - יכול להיתלות בטענה כי לא היה מסוגל לייצג את עצמו שעה שפרוטוקול הדיון מצייר תמונה אחרת. גם ביתר הטענות על-אודות שיטת החקירה, לא הצביע בלום על פגם קונקרטי המקים עילה לפסלות ההרכב. ראו בעניין זה ע"פ 1988/94 דני בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 626, שם כתב השופט י' זמיר כי משוא-פנים יכול אמנם לבוא לידי ביטוי באמירות או בהחלטות של השופט, ואולם, כך מדגיש השופט זמיר, גם בעניין זה אימצה הפסיקה את מיבחן האפשרות הממשית, ובית-המשפט לא יטה לפסול שופט בעילה של משוא-פנים על יסוד התבטאויות במהלך המשפט או החלטות שקיבל השופט בקשר לניהול המשפט. אשר-על-כן, יש לדחות גם טענות אלה.
משפסקנו בשאלה המיקדמית של פסלות אב-בית-הדין נעבור לדון בטענות הצדדים בכל ערעור וערעור לעצמו.
i. על"ע 2443/04 ועל"ע 2903/04
8. צמד ערעורים אלה נסוב על פסק-דין מאוחד שניתן בבית-הדין הארצי בשלוש פרשות שונות: בד"א 80/03, בד"א 83/03 ובד"א 86/03.
בד"א 80/03 - פרשת אי-כיבוד פסקי-הדין
9. בית הדין המחוזי הרשיע את בלום בעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע ובהתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין. על-פי קביעת בית-הדין המחוזי, לא כיבד בלום פסק-דין קודם שניתן נגדו (בד"מ 148/01), פסק-הדין אשר נסב אף-הוא על אי-כיבוד פסקי-דין קודמים של בית-הדין המחוזי ושל בית הדין הארצי. כן נמנע בלום ממתן תשובה לקובלנה שהגיש נגדו הוועד המחוזי. בפסקי-הדין הקודמים חוייב בלום לשלם הוצאות לקובל ולמתלוננת, ואף נגזרו עליו שישה חודשי השעייה על-תנאי. חרף שלוש הפסיקות, לא עמד בלום בחיובים שהושתו עליו, אשר-על-כן הוגשה נגדו, כאמור, הקובלנה נושא הדיון (בד"מ 48/03) ובלום הורשע בה. בהרשעה זו גזר בית-הדין המחוזי על בלום שנת השעייה בפועל הכוללת בתוכה הפעלת ששת חודשי ההשעייה על-תנאי שהוטלו עליו בבד"מ 148/01. כן הטיל בית-הדין על בלום השעייה זמנית - הליך ביניים המוסדר בסעיף 78(א) לחוק - ועל-פי פסיקת בית-הדין, אמורה היתה השעיה זמנית זו להחל בתום 60 יום מעת מתן גזר הדין.
10. טענותיו של בלום כנגד הכרעת הדין של בית-הדין המחוזי נדחו על-ידי בית-הדין הארצי. עם זאת קבע בית-הדין הארצי כי בהחילו לשלם את החיובים שנגזרו עליו בפסקי-הדין הנ"ל, רפא הפגם, אשר-על-כן יש לקבל באופן חלקי את ערעורו של בלום על גזר-הדין ולהמיר את עונש ההשעייה בפרשה זו בקנס בשיעור 5,000 ש"ח. על גזר-דין זה מערערים לפנינו, הן בלום הן הוועד המחוזי.
בד"א 83/03 - פרשת אי-רישום הדירה
11. בית-הדין המחוזי הרשיע את בלום בעבירות של פעולה בניגוד לחובות נאמנות ומסירות ללקוח, ופגיעה בכבוד המקצוע ובהתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין (בד"מ 57/03). על-פי קביעת בית-הדין המחוזי, במשך למעלה משנתיים וחצי נמנע בלום מהשלים רישום זכויות במקרקעין של דירה שרכשו לקוחותיו וכן נמנע מהשלמת רישום משכנתא שנטלו הלקוחות למימון רכישת הדירה. במחדלים אלה היסב בלום ללקוחותיו עוגמת-נפש וטירחה מרובה, ואלה אף אולצו לשלם לבנק עמלות בשל האיחור ברישום המשכנתא. כן קבע בית-הדין המחוזי כי בלום נמנע ממתן תגובה לפניות הוועד המחוזי שקבל נגדו. בגין הרשעה זו הטיל עליו בית-הדין המחוזי שישה חודשי השעייה על-תנאי לתקופה של שלוש שנים ותשלום פיצוי של 10,000 ש"ח ללקוחותיו, אלא אם ישלים את רישום הזכויות בנכס תוך 45 ימים.
12. בלום ערער לבית הדין הארצי הן על ההרשעה והן על גזר-הדין של בית-הדין המחוזי (בד"א 83/03). בית הדין הארצי דחה את הערעור על ההרשעה אך קיבל חלקית את הערעור על גזר-הדין, בנמקו את החלטתו בכך שבלום הסדיר את רישום הזכויות הגם שרק בשלב הערעור. עונש ההשעייה על-תנאי הומר בנזיפה והפיצוי הוקטן לסך כולל של 5,000 ש"ח. על עונשים אלו מערערים הצדדים לפנינו.
פרשת המזונות
13. בית-הדין המחוזי הרשיע את בלום בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, אי דיווח ועיכוב כספי פיקדונות, התנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין (בד"מ 150/02). בית-הדין המחוזי קבע כי במשך שנים גבה בלום באמצעות לישכת ההוצאה לפועל כספי מזונות המגיעים ללקוחתו (המתלוננת) אך הותיר את הכסף בידו ולא העבירו ליעדו, ולא עוד אלא שאף לא דיווח ללקוחתו על קבלת הכספים. מעיון בטענות הצדדים עולה כי נחלקים הם בשאלת אורך התקופה בה גבה בלום את הכספים - 20 או 28 חודשים; באשר לסך הסכומים אותם נמנע מהעביר ללקוחה - בין 17,000 ש"ח ל-26,800 ש"ח; ובאשר לשימוש שעשה בלום בכספים. ואולם אין עוררין כי בלום גבה כספים עבור המתלוננת אך לא העבירם אליה. בגין עבירות אלו הטיל בית-הדין המחוזי על בלום עונש של הרחקה לצמיתות מלישכת עורכי הדין וכן השעייה זמנית - לפי סעיף 78(א) לחוק - שעל-פי פסיקת בית-הדין אמורה היתה להיכנס לתוקפה 30 יום מעת מתן גזר-הדין.
14. בערעורו לפני בית הדין הארצי (בד"א 86/03) טען בלום כי לא שלח ידו בכספי המתלוננת, אלא העביר את הכספים לחשבון פיקדון ועיכב אותם שם עד לתשלום שכר-הטירחה שהמתלוננת חייבת לו, לטענתו. בית-הדין הארצי קבע כי גם אם נכונה היא תמונת המצב שתוארה באשר לעיכוב הכספים, עבר בלום את העבירה שהורשע בה. וכך אמר בית הדין הארצי:
בסופו של יום כנראה הועברו [צ"ל, כנראה: יועברו] הכספים, אולם אין בכך כדי לרפא את מעשיו של המערער, שנשארו חמורים כשלעצמם ומזיקים, ככל שהדבר נוגע בציבור עורכי הדין ... נתנו למערער אורכה של שבועיים להסרת המחדל בענין זה באופן סופי ע"י המצאת אשורה של המתלוננת ... מסמך כזה לא מצוי בפני
נו.
אין המערער יכול לעכב תחת ידו כספים אפילו מגיע לו שכ"ט ... לפיכך צדק בית הדין, כאשר ראה במעשיו של המערער, משום הפרת חובת נאמנות ללקוח, פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין.
בית-הדין הארצי דחה את הערעור על ההרשעה אך הקל בעונש, ותחת עונש ההרחקה לצמיתות נגזרו על בלום שתי שנות השעייה בפועל. בית הדין הוסיף עם זאת וקבע, כי אותן שתי שנות השעייה בפועל יוכל בלום להמירן בהשעייה על-תנאי אם ימציא אישור על הסדרת התשלומים למתלוננת תוך 4 חודשים מיום מתן פסק-הדין. כן הטיל בית-הדין הארצי על בלום שתי שנות השעייה על-תנאי למשך 3 שנים. על פסק-דינו של בית-הדין הארצי מערערים לפנינו הוועד המחוזי ובלום גם-יחד.
15. עד שניפנה לבחינת גזר-הדין שנגזר על בלום הבה נידרש לשאלת משפט אחת שנתעוררה בפרשת המזונות.
עיכוב הכספים בפרשת המזונות
16. בפרשת המזונות קבע בית-הדין המחוזי כאמור, כי בלום נמנע מהעביר למתלוננת כספים שגבה עבורה כמזונות באמצעות ההוצאה לפועל, וכן נמנע מדווח לה על גביית הכספים. טוען בלום לפנינו כי לא שלח-ידו בכספים אלא עיכבם בלבד. כיצד כך? לטענתו, חייבת לו המתלוננת שכר-טירחה על-פי הסכם שנכרת בינו לבין אחיה, והכספים שגבה עבורה הופקדו בפיקדון אך כדי להניעה לשלם לו את שכר-טירחתו. בהקשר זה מוסיף בלום וטוען כי עקב טעות בהקלדה אימץ בית הדין גירסה שלפיה גבה מזונות משך 28 חודשים, בעוד שגירסת 20 החודשים - התואמת בסכומה (לשיטתו) את שכר הטירחה שהוא זכאי לו - היא הנכונה. עוד טוען בלום, כי פנה למתלוננת פעמים מספר בבקשה להעביר לידיה את הכספים ואת פירוטם, אך היא סירבה, הואיל ויש לה אינטרס סמוי שלא לקבל את הכספים בשלב זה. לטענתו, הכרעת הדין התבססה כל-כולה על עדותה הלקויה של המתלוננת - אשר הפגינה בעדותה בילבול וחוסר הבנה מוחלט באשר לְמַה שאירע - ובית-הדין המחוזי לא נימק מה טעם מסתמך הוא על עדות יחידה זו ללא סיוע חיצוני. עוד טוען בלום כי בידו ראייה התומכת בעמדתו, ואולם בית-הדין סירב לאפשר לו להציגה. מכל האמור לעיל סבור בלום כי עיכוב הכספים נעשה כדין, אשר-על-כן היה על בית-הדין הארצי לקבל את הערעור על ההרשעה גופה ושלא להסתפק בהפחתת העונש.
17. נפתח בטענות העיכוב והקיזוז, ונבחן האם עומדת לו לבלום – כטענתו - זכות העיכוב השמורה לעורך-דין על-פי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (החוק). וכך מורה אותנו סעיף 88 לחוק:
זכות עיכוב
88. להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידי עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור.
ניתן דעתנו למציעתא שלסעיף 88, וידענו כי דברו של המחוקק חד-משמעי הוא: כספי מזונות לאשה ולקטינים אינם נכללים בזכותו של עורך-דין לעיכוב כספים להבטחת שכר-טירחתו. טעמו של הדין ברור ואין להאריך בו. ראו עוד: גבריאל קלינג, אתיקה בעריכת דין, (תשס"א-2001), 302.
אשר לטענת בלום כי החזיק בכספי המתלוננת-הלקוחה בקיזוז לחוב שהיא חבה לו, גם טענה זו אינה עומדת לו. אמר על כך בית-המשפט בע"פ 1075/98 מדינת ישראל נ' מרדכי אופנהיים, פ"ד נד(1) 303, 324:
חוק לשכת עורכי הדין אינו מתיר לעורכי-דין לנכות מן הכספים שקיבלו בעבור לקוחותיהם חובות, שלדעתם הלקוחות חבים להם, ללא ההסכמה המפורשת של הלקוחות. כלל 39 לכללים מחייב את עורכי-הדין להחזיק כספים שקיבלו בעבור לקוחותיהם בחשבונות בנק נפרדים. כלל 41(א) לכללים מתיר לעורכי-הדין לנכות סכומי כסף מתוך כספים שהגיעו לידיהם בעבור לקוחותיהם אך ורק בהסכמת הלקוחות. נטילת כסף ללא הסכמה מהווה גם עבירת משמעת לפי חוק לשכת עורכי הדין.
וכלשונו של קלינג בסיפרו (שם, 308):
היחסים בין עורכי הדין לבין לקוחותיהם, בכל הנוגע לכספים ששולמו לעורכי הדין בשביל הלקוחות, אינם יחסים בין חייבים לזכאים ולא יחסי מלווים ולווים. אין הם דומים ליחסים שבין בנקים לבין לקוחות בעלי חשבונות עובר ושב. בגדר יחסי הנאמנות שביניהם נאסר על עורכי-הדין לעשות שימוש כלשהו בכספי לקוחותיהם בלא הסכמה מפורשת של הלקוח. לעורך הדין מוקנית רק זכות עכבון להבטחת תשלום חוב, שחייבים לו לקוחותיו, ואף זאת במגבלות שבסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין.
וכך, גם אם נקבל במלואה את גירסתו של בלום בעניינם של כספי המתלוננת, לא עמדה לו זכות - לא לעכבם ולא לקזזם, לא-כל-שכן שבלום לא הציג כל הסכם המקנה לו זכות לקזז או לעכב כספים מתוך המזונות. יתר-על-כן: בית הדין קבע כי משך תקופה ארוכה נמנע בלום מדווח למתלוננת כי גבה עבורה כספים כלשהם. אשר לטענות בלום בדבר עדותה הלקויה של המתלוננת ובדבר ראייה חדשה שביקש להגיש - אינני רואה מקום להתערב בהחלטותיהם של בתי הדין למשמעת.
18. מסקנתנו היא, אפוא, כי מעשים שעשה בלום בכספים של מרשתו נעשו שלא כדין, ודין טענותיו דחייה. מקובל עליי עם זאת, כי בעבירת עיכוב כספי פקדונות יש גוונים מגוונים שונים. לא הרי העלמת כספי לקוחות בדרך מתוכננת ומתוחכמת כהרי עיכוב כספי פיקדון - גם אם שלא-כדין - למטרה של גביית שכר-טירחה. אלא ששיקולים אלה שיקולים יפים הם לעת גזר-הדין. אין בהם כדי לגרוע מעצם הרשעתו של בלום בעבירת עיכוב הכספים.
19. נוסיף עוד ונאמר, כי עד לדיון שנערך לפנינו, כשנה לאחר מתן פסק-הדין בבית-הדין הארצי, טרם העביר בלום את הכספים למתלוננת. בלום הציג לפנינו מיסמך וביקש להוכיח בעזרתו כי ניסה להעביר למתלוננת חלק מן הכספים בסך 4,000 ש"ח, אך לטענתו לא אבתה המתלוננת לקבלם מאותם טעמים שסירבה לקבל בעבר את תשלומי המזונות. לא נתברר לנו טיבו של טיעון זה, שהרי בלום יכול היה לשלוח שיק בדואר-רשום על סכום החוב המלא ובכך להביא את הפרשה לסיומה. גם טענתו בדבר הפקדת הכספים בפיקדון אינה יכולה להתקבל, משלא המציא אף לא ראייה אחת שאכן קיים חשבון פיקדון מעין זה.
מסקנתנו היא אפוא זו, שיש לדחות את ערעורו של בלום על הכרעת הדין בפרשת המזונות ולהותיר את ההרשעה על-כנה.
הבה נפנה עתה לדון בגיזרי-הדין שגזר בית-הדין הארצי בשלוש הפרשות.
גזרי-הדין בפרשות אי-רישום הדירה, אי-כיבוד פסקי-הדין והמזונות
20. בית הדין הארצי גזר על בלום בשלוש הפרשות שדיברנו בהן עונשים אלה: בפרשת אי-כיבוד פסקי-הדין - קנס בסך 5,000 ש"ח; בפרשת אי-רישום הדירה - נזיפה וקנס בסך 5,000 ש"ח; ובפרשת המזונות - שתי שנות השעייה בפועל הניתנות להמרה בשתי שנות השעייה על-תנאי ועליהן שתי שנות השעייה על-תנאי. בגזר-הדין ציין בית-הדין הארצי לחומרה את הרשעותיו הקודמות של בלום ואת ההשלכות שיש למעשיו על כלל ציבור עורכי-הדין, בהוסיפו כי החליט בכל-זאת להקל בעונשו בעיקר בעבירה החמורה של המזונות:
אפשר להתייחס להתנהגות המערער [בפרשת המזונות - מ'ח'], אשר כאמור אינה מקובלת עלינו, כהתנהגות של מי שמבקש לקבל את שכרו בדרך מסויימת שאינה מקובלת על פי חוק לשכת עורכי הדין וקוד ההתנהגות האתי המחייב את עורך הדין. אולם יש לראות גם את הצד של המתלוננת אשר מודעת לחובתה לשלם שכ"ט עו"ד ואינה יכולה להתנער מכך.
עונש של הוצאה לצמיתות בגין עבירה זו כפי שהיא התגבשה בסופו של דבר, חורגת מכל יחס לחומרת המעשה. שונה היתה עמדתנו אם היתה שליחת יד בכספים.
...
בדיקת המקרים שלפנינו מלמדת כי בשני תיקים הוסדרו העניינים במלואם, ובשלישי לא מדובר בשליחת יד בכספים ועם כל החומרה שעדין קימת במעשהו של המערער עדין אין הדבר מגיע לרמת חומרה כזאת שתחייב הרחקה לצמיתות או הרחקה בפועל.
על גיזרי-הדין מערערים לפנינו הן הוועד המחוזי הן בלום: ראשון מבקש להחמיר בעונש אחרון מבקש להקל בעונש.
21. עד שניפנה לבחינת גיזרי-הדין לגופם, הבה נידרש לשאלה מוקדמת בעניינו של גזר-הדין בפרשת המזונות.
גזר-הדין בפרשת המזונות - שאלה מוקדמת
22. בפרשת המזונות, כפי שראינו, גזר בית-הדין הארצי על בלום עונש השעייה בפועל הניתן להמרה בעונש על-תנאי. ובלשונו של בית-הדין:
אנו מעמידים את עונשו של המערער על שתי שנות השעיה בפועל ... היה והמערער ימציא תוך 4 חודשים מיום מתן
פסק דין
זה את האישור לגביו התחייב ... תהפוך ההשעיה בפועל להשעיה על תנאי ותצטרף לתקופת ההשעיה על התנאי המוטלת על ידינו על המערער.
ה"אישור" שבית-הדין מדבר בו נולד בעקבות שיג-ושיח שהיה באחת מישיבות בית-הדין, ועניינו אישור על "הסרת המחדל" שבלום אמור היה להמציא לבית-הדין. וכלשונו של חבר-בית-הדין, עו"ד יורם וסרצוג: "הסרת המחדל משמעה - המצאת אישור מהמתלוננים, אשר בו הם יגידו בצורה מפורשת שאין להם כל תביעות וטענות נוספות בעניין נשוא הקובלנה כלפי המשיב והמערער".
23. גזר-הדין כניסוחו - הכל יודו - גזר-דין יחיד ומיוחד הוא, וכוונתנו היא, כמובן, ליכולת ההמרה של השעייה בפועל בהשעייה על-תנאי. השאלה הנשאלת היא, אם עמד לו כוחו של בית-הדין לגזור גזר-דין שגזר. סעיף 68 שלחוק מונה רשימת עונשים שבית-דין למשמעת מוסמך להטיל על נאשם - בהם עונש של השעייה - וכהוראת סעיף 68א שלחוק ניתן לגזור גם עונש של השעייה על-תנאי. ואולם לא מצאנו בו בחוק - אף לא בכל מקום אחר - סמכות "להמיר" עונש בעונש כהחלטתו של בית-הדין הארצי. למותר לומר כי סמכותו של בית-הדין למשמעת לגזור עונשים, כל-כולה של סמכותו, מן החוק באה היא לו, ובאין חוק מפורש וברור המסמיך אותו לקבוע חילופֵי עונש בעונש כהחלטתו בגזר-הדין, לא קנה בית-הדין סמכות לפסוק את שפסק. יתר-על-כן: לא זו בלבד שבגזר-הדין כפי שגזר התנצל בית-הדין את סמכותו לגזור עונש, באוצלו מיקצת מסמכותו לנאשם עצמו; ולא זו בלבד שגזר-הדין - באין סמכות - אין הוא גזר-דין סופי אלא גזר-דין על-תנאי; אלא שגזר-הדין מתוכו-ובו מעורר קשיים לא מעטים: מי יקבע אם עמד הנאשם בהתחייבותו? ובחילוקי-דעות כי יתעוררו אם עמד הנאשם בהתחייבותו - מי יכריע בהם? אכן, בהחליטו כפי שהחליט פגע בית-הדין בכלל סופיות הדיון (functus officio), והוא כלל הנושא על גבו מעט מאוד חריגים, כולם ידועים ומפורסמים. ראו והשוו: ע"פ 1100/91 מדינת ישראל נ' מחמד עלי חסן ג'עפרי, פ"ד מז(1) 418, 432.
24. כוונתו של בית-הדין היתה כוונה רצוייה, אלא שההחלטה החטיאה את המטרה. בתי-המשפט נתקלים יום-יום בקושי שבית הדין למשמעת נתקל בו, והפיתרון שנמצא לקושי הוא בדחיית מתן גזר-הדין עד למילוי התנאי. ובענייננו: שומה היה על בית-הדין לדחות את מתן גזר-הדין באותם 4 חודשים שהורה עליהם (כשם שקודם לכן דחה את מתן גזר-הדין בשבועיים ימים), ולגזור את הדין לאחר מכן. ואולם משגזר עונש כפי שגזר, חרג בית-הדין מסמכותו ועשה מעשה שלא הוסמך לעשותו.
25. על רקע דברים אלה כולם, השאלה הנשאלת היא: מה הדין עתה? משהיגענו לכלל מסקנה כי רכיב אחד בגזר-הדין רכיב בטל הוא, האם ייאמר כי יתר חלקי גזר-הדין בטלים אף הם, או שמא ניטול את העיפרון הכחול בידנו וכך נאמר: החלק הבטל - בטל ואילו החלקים שאינם בטלים - על מכונם יישארו.
26. התשובה לשאלה תולה עצמה בשתי שאלות מישנה. שאלת-מישנה אחת עניינה בקשר הפנימי שבין גזר-הדין המקורי לבין גזר-הדין החלופי. לשון אחר: השאלה הנשאלת היא האם קשורים הם גזר-הדין וחליפו זה-בזה כדי-כך, עד שבטלותו של האחד גוררת אחריה את בטלותו של השני? שאם כל אחת משתי החלופות עומדת יציבה על רגליה-שלה, אפשר יִבְטַל הבטל והכשר על מכונו יעמוד. ואילו אם קשורות הן שתי החלופות זו-בזו בעבותות, ילך החלק הכשר אחר החלק הבטל כלכת החבל אחר הדלי. ראו עוד והשוו: דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (תשס"ד-2003, כרך ג') 579 ואילך (כתב עופר גרוסקופף); אהרן ברק, פרשנות במשפט (פרשנות חוקתית, תשנ"ד-1994, כרך ג') 735 ואילך. כך למשל השמיענו השופט ברק בבג"ץ 243/80 ארקדי מדז'ינסקי נ' בית הדין הצבאי לערעורים פ"ד לה (1) 67, 71:
...יש והעונש, שהוטל על הנאשם כולל בחובו עניינים, שהם בגדר הסמכות ועניינים החורגים מהסמכות. בוודאי שהמרכיב העונשי החורג מהסמכות הוא בטל ומבוטל, אך מה דינו של המרכיב העונשי המצוי בגדר הסמכות? הדין הוא, כי המרכיב העונשי. שניתן בגדר הסמכות עשוי להמשיך ולעמוד, ובלבד שיש לו ייחוד משלו, באופן שניתן להפריד בינו לבין החלק הבטל ... כך למשל, אם עבירה פלונית גוררת אחריה עונש מאסר בלבד, ובית המשפט הטיל עונש מאסר ועונש קנס, עונש המאסר יעמוד בעינו, ואילו עונש הקנס בטל ומבוטל ... ההנמקה העומדת ביסוד גישה זו היא, כי אין צידוק לכך, כי בכל מקרה ומקרה בטלותו של חלק מהעונש תגרור אחריה בטלות העונש כולו. על-כן אם ביטולו של החלק החורג מותיר אחריו יחידה עונשית העומדת בפני
עצמה, אשר הוטלה על-ידי בית המשפט, שבחן את העובדות והגיע למסקנה, כי בסוג זה של ענישה, זהו העונש הראוי, ניתן להצדיק קיומו של עונש זה, חרף העובדה, שהעונש, שבו יישא הנאשם הלכה למעשה, אינו משקף את רצונו של בית המשפט. את רצונו המלא של בית המשפט לא ניתן להגשים. על-כן בחינת הרע במיעוטו, נגשים אותו חלק מפסק הדין המצוי בתחום הסמכות והמשקף את רצונו של בית המשפט.
ראו עוד והשוו: רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673, בייחוד 693 ואילך, והאסמכתאות שם. כך יהיה במקרה אחד, אחרת יהיה במקום אחר.
שאלת-מישנה שנייה תולה עצמה בשיקול-דעתו של בית הדין למשמעת. הנחתנו חייבת להיות זו, שבגוזרו דין שגזר סבר בית הדין כי זה העונש שבלום ראוי לו. ואם נקצין דברים, נאמר: זה העונש אין בילתו. גזר-הדין כמו מעשה מיקשה הוא וכל איבר בו תולה עצמו באברים האחרים. האם דברים אלה יוליכו אותנו בהכרח לפסילת גזר-הדין בשלמותו? שאלה זו אינה קלה לפיתרון. נוסיף על-כך כי ענייננו שונה במובן מסויים מעניינים אחרים - למשל: מחוזה הנוגע באי-חוקיות באחד מסעיפיו - הואיל וניתן לרפוא לפגם על-דרך החזרת התיק לבית-הדין למשמעת לשיקול מחדש, סעד שאינו עומד לנו בעניינו של חוזה.
27. יאמר האומר: גזר-הדין בענייננו אין הוא גזר-הדין התולה עצמו בתנאי על דרך הסתם. בית הדין הארצי בחן את העובדות והגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין ראוי להטיל על בלום עונש של שתי שנות השעייה. בית הדין צירף לעונש זה - שלא בסמכות - עונש חלופי, אך עונש חלופי זה אין בו כדי לפגוע בגזר-הדין ה"ראשי". וכך, משנמצא כי העונש החלופי נגזר שלא בסמכות, אין לנו אלא להשמיטו מן הספר והעונש העיקרי על כנו יישאר. יתר-על-כן: העונש והעונש החלופי, על-פניהם עונשים נפרדים הם זה מזה, ואין כל טעם טוב שלא נפריד ביניהם על מישקל המימרה: תוכו אכל - קליפתו זרק. אלא שהדברים אינם כה ברורים כפי שעשויים הם להיראות במבט ראשון. רבות מחשבות בלב איש, ומה עבר בראשו של בית הדין לעת גזר-הדין, לא נדע. אפשר אף שהדיינים עצמם לא יֵדעו כיום מה עבר בראשם. לכאורה, חלופת העונש אוחזת בעקב העונש הראשי בעוד אשר העונש הראשי עומד על רגליו-שלו, ואולם אין צורך כדמיון מפליג כדי להעלות השערה - שאינה סברת-כרס - כי העונש הראשון נקבע כפי שנקבע - כך ולא אחרת - דווקא משום שנקבעה לו חלופה; וכי לולא החלופה אפשר היה נקבע עונש אחר.
28. בסוגייה זו שלפנינו יש פנים לכאן ולכאן, ודומני כי הפיתרון הנכון והראוי יהיה בביטול גזר-הדין כולו ובהחזרת העניין לבית-הדין הארצי לגזירת דין מחדש לאחר שמיעת טיעוניהם של בעלי-הדין. וכך אמליץ לחבריי.
בשולי הדברים נוסיף, כי בלום לא המציא לבית-הדין כל אישור על פירעון חובו למתלוננת. אירוניה היא זו, ואולם אין באי-קיומו של תנאי-האישור כדי לרפוא בדיעבד לפגם שנפל בגזר-דינו של בית-הדין הארצי למשמעת.
29. משהחלטנו להחזיר את התיק לבית-הדין הארצי למשמעת לגזירת הדין מחדש, נתייתרו ממילא טיעוניהם של בעלי-הדין, מזה ומזה, באשר לשאלה אם עונש שתי שנות ההשעייה שנגזר על בלום, עונש ראוי הוא. כך, למשל, טוען הוועד המחוזי כי בניגוד לקביעתו של בית-הדין הארצי, עבר בלום עבירה של "שליחת יד" וכי העונש שנגזר עליו חורג באורח ניכר ממדיניות העונשין וממילא מחטיא את מטרתו. על צידו שלו טוען בלום כי עונש ההשעייה עונש חמור הוא וכי אין להשעותו כלל מן הלישכה. טענות אלו, ועוד אחרות דוגמתן, אינן עוד לענייננו עתה. אפשר יגיע זמנן ואפשר לא יגיע זמנן. בין כך ובין אחרת זמנן אין הוא עתה.
גזרי-הדין בפרשות אי-רישום הדירה ואי-כיבוד פסקי-הדין
30. נותרה שאלת גזר-הדין בשתי הפרשות האחרות - פרשת אי-רישום הדירה ופרשת אי-כיבוד פסקי-הדין - ובנושא זה טען לפנינו בא-כוח הוועד המחוזי כי הסדרת ענייני המיתלוננים לאחר הגשת האישום לבית-הדין - גורם שבית הדין הארצי ראה בה יסוד לקולה - אין בה כדי להקטין מן הפגיעה שבלום פגע באמון הציבור במיקצוע עריכת-הדין. אכן, הוועד המחוזי לא ערער מבית-הדין המחוזי לבית-הדין הארצי על קולת העונש שנגזר על בלום בשתי פרשות אלו, באשר בפרשת המזונות הוחלט להרחיקו לצמיתות מן הלישכה; ואולם, כך טוען הוועד המחוזי, "אינטרס הציבור הרחב והצורך לשמור על טוהר מחנה עורכי הדין, רמתו, שמו הטוב והאמון שהציבור רוחש לו, מחייבים הוצאת המשיב מלשכת עורכי הדין". עוד טוען הוועד המחוזי, שגם אם יימצא לנו כי אין להרחיק את בלום מן הלישכה לצמיתות, שומה עלינו להפעיל את "הילכת הכמות ההופכת לאיכות", בתיתנו דעתנו להרשעותיו הרבות של בלום מן העבר.
31. לעת הזו לא עוד נוסיף לדון בנושא העונש. נקבוץ את טיעוני העונש לסוף חוות-דעתנו, ונדון בו בתיתנו דעתו לכל הערעורים שלפנינו במיקבץ אחד.
ii.. על"ע 9863/04 וערעור שכנגד 10363/04 - פרשת שכר-הדירה
32. בלום הודה לפני בית-הדין המחוזי (בד"מ 86/03) כי משך תקופה ארוכה פיגר בתשלום שכר-דירה עבור מישרדו. לאחר שהמשכירים – המתלוננים – הגישו נגד בלום תביעה לתשלום הפיגורים, הגיעו הצדדים לכלל הסדר שקיבל תוקף של פסק-דין. בהסדר התחייב בלום לפרוע את החוב בתשלומים לשיעורין ולפנות את המושכר אם לא יעמוד בהתחייבותו. מסתבר כי בלום הפר התחייבותו זו אף-היא.
33. בלום פיגר בתשלום שכר-דירה, והוסיף והפר את ההסכם שעשה עם בעל-הבית, שלא במהלך עבודתו כעורך-דין, ועל-כן נדרש בית-הדין המחוזי לשאלה אם בנסיבות אלו עבר בלום עבירת משמעת ופגע בכבוד מיקצוע עריכת-הדין. בית-הדין השיב לשאלה בחיוב הואיל ובלום, להשקפתו, ניצל את מעמדו כעורך-דין כדי לזכות בהתחשבות מצד המתלוננים, ובנוסף לכך לא ציית לפסק-הדין של בית-משפט השלום שכוון אליו אישית. ובלשון פסק-הדין:
אמנם נפסק בעבר, כי לא כל אי פרעון של חוב פסוק עולה כדי התנהגות שאינה הולמת עורך דין, כך למשל, כאשר אי הפרעון נובע ממצב כלכלי קשה של עורך הדין.
אך הנאשם, שהיה מודע לכך שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לעמוד בהתחייבויות אליהן הכניס עצמו, במקום לשלם את חובותיו הקיימים ולהפסיק ליצור חובות חדשים, לא חדל מהתנהגותו זו ויצר חובות חדשים שוב ושוב וזאת על אף פסק הדין שניתן כנגדו.
...
מעשיו של הנאשם עלולים להוביל לירידה ברמת האמון שהציבור רוחש לעורכי הדין, ובאופן פרטני יותר, לפגיעה ביכולתם של עורכי הדין לשכור משרדים למטרת עריכת דין...
בלום הורשע אפוא במעשים הפוגעים בכבוד המקצוע ובהתנהגות שאינה הולמת עורך-דין. כן הורשע בלום באי-מתן תשובה לקובל. עונשו של בלום נגזר להשעייה בפועל למשך 30 חודשים במצטבר לכל השעייה קודמת; להשעייה על-תנאי לתקופה של 15 חודשים במשך 3 שנים שתחילתן בתום ריצוי ההשעייה בפועל; ולתשלום 5,000 ש"ח פיצוי למתלוננים ו-2,000 ש"ח הוצאות לקובל.
34. הצדדים ערערו על פסק-הדין לפני בית-הדין הארצי, ובית-הדין דחה את ערעורו של הוועד המחוזי על קולת העונש (בד"א 134/03). בית-הדין דחה גם את ערעורו של בלום על הכרעת הדין, ובה-בעת קיבל באופן חלקי את ערעורו על חומרת העונש: 30 חודשי ההשעייה בפועל הומרו ב-12 חודשים ויתר העונשים נותרו על כנם. כן נקבע, כי עונש ההשעייה יופעל במצטבר להפעלת עונשי השעייה על-תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגד בלום בעבירות דומות קודמות (בד"א 136/03).
על פסק-דין זה הגישו הצדדים את הערעורים שלפנינו: ערעור הוועד המחוזי על קולת העונש (על"ע 9863/04), וערעורו של בלום אשר נסב הן על גזר-הדין והן על הכרעת הדין (על"ע 10363/04).
35. בערעורו על הכרעת הדין טוען בלום טענות הנחלקות לשני ענפים, האחד לעניינו של הדיון האחר לעניינה של המהות. במישור הדיון טוען בלום כי יש לפסול את הליכי בית-הדין המחוזי שישב בעניינו הואיל ונפלו בהליכים פגמים אלה ואחרים. ואלו הן טענותיו: אחת, הדיון בישיבה השנייה של בית-הדין נערך בהיעדרה של חברת-בית-הדין; שתיים, הדיון בישיבה הראשונה נערך בהיעדרו של בלום הואיל ולא זומן לדיון כדין; שלוש, בדיון השני לא איפשר לו בית-הדין להשלים את אשר החסיר בדיון הראשון: להעיד ולטעון על-פה, להגיב על הטענות נגדו ולחקור את העדים; ארבע, אב-בית-הדין ישב בענייניו ביותר מתריסר תיקים קודמים.
למהותם של דברים טוען בלום, כי ההתקשרות בינו לבין המתלוננים היתה אישית וללא כל זיקה להיותו עורך-דין; ובניגוד לטענות הוועד המחוזי, הוא לא זכה ליחס מועדף מצד המתלוננים אך בשל היותו עורך-דין. עוד מציין בלום, כי המתלוננים יוצגו בידי עורך-דין אחר, וכי עריכת חוזה השכירות נעשתה כפי שהדבר נהוג עם כל שוכר אחר. מוסיף בלום, כי המתלוננים היו מודעים לקשייו הכלכליים, וכי למרות האיחור בתשלומים היה להם נוח להמשיך את קשר השכירות עימו. לסיכומו של עניין טוען בלום, כי לא היה במעשיו משום התנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין או התנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע. לדעתו, נופל עניינו בגדר ההלכה שנקבעה בעל"ע 4498/95 הוועד המחוזי נ' עו"ד דרור רוכברג (לא פורסם), שם זוכה בדינו עורך-דין שלא שילם דמי-שכירות ולא פרע חוב פסוק על רקע קשיים כלכליים.
36. נדון תחילה בליקויי הדיון שנפלו, כנטען, בהליכים. נקדים ונאמר כי בטענה הרביעית - ריבוי הדיונים לפני אב-בית-הדין - היכרענו כבר לעיל, ועתה נבקש להידרש אך לשלוש הטענות האחרות.
הרכב חסר
37. לטענת בלום, כאמור, הואיל ואחד מחברי בית-הדין נעדר מאחת מישיבות בית הדין המחוזי, יש לפסול את הליכי בית-הדין. ראשית דבר, הבה נברר מה אירע בתחילתה של אותה ישיבה, ולתכלית זו ניפנה אל פרוטוקול הדיון אשר נערך ביום 1.7.03:
אב"ד
בלום
אב"ד
בלום
אב"ד
בלום
אב"ד
בלום
אב"ד
בלום
אב"ד
בלום
אב"ד
בלום
אב"ד
בלום
אב"ד
ערב טוב ... חב"ד מיה קורדובה עו"ד לא התייצבה, אנחנו מחכים לה 10 דקות, אנחנו מבינים שנבצר ממנה להתייצב, אנחנו החלטנו לנהל את הדיון בהעדרה...
עו"ד בלום, הבמה לרשותך.
מה זה הרכב חסר, אני לא יודע.
אמרנו, נבצר ממנה והחלטנו לדון בהעדרה.
לא צריך את ההסכמה של כולנו? שלי?
שמעת את ההחלטה שלנו, אדון בלום, החלטנו לדון בהעדרה
לא שאלו אותי מה עמדתי.
לא שאלנו אותך, נכון, לא שאלנו אותך. זו החלטה - הכל נרשם, הכל ישנו.
אבל לא נרשמה ההתנגדות שלי, ולא שאלו אותי גם.
לא ידענו שאתה מתנגד.
אני מתנגד.
אתה מתנגד, אבל אנחנו לא שאלנו אותך, אנחנו לא זקוקים לתגובתך
אני רוצה שיירשם.
הכל מוקלט. מוקלט גם שלא שאלו אותך. יש פרוטוקול מוקלט.
לא, אני רוצה שידעו שאני מתנגד.
הוקלט שאתה מתנגד. אם אתה רוצה עוד פעם להגיד, שיהיה ברור, תגיד עוד פעם, הכל בסדר, בבקשה.
וההחלטה היא על אף התנגדותי.
לא על אף, אף אחד לא שאל אותך. מה זה על אף התנגדותך? לא שאלו אותך, לא כל דבר צריך לשאול אותך. טוב, בבקשה.
מסתבר אפוא - לכאורה - כי סיבת היעדרותה של חברת-בית-הדין לא נבחנה כלל, ולא ידענו מה טעם נעדרה מן הישיבה; בלום לא נתבקש כלל לטעון בנושא ההיעדרות; וכאשר ביקש לטעון, נמנע הדבר ממנו במפורש: "... אנחנו לא שאלנו אותך, אנחנו לא זקוקים לתגובתך". כן לא שמענו, לא מבית-הדין ולא מאב-בית-הדין, מה הניע אותם להחליט כפי שהחליטו, קרא, להמשיך בישיבה כסדר ושלא לדחותה למועד אחר.
נוסיף כי בלום העלה את טענת ההרכב החסר לפני בית-הדין הארצי, אך גם כאן נדחתה טענתו. וכלשון בית הדין הארצי:
בעניין עטרי [הלכה שנעמוד עליה בסמוך] הדגיש בית-המשפט העליון כי על-מנת לקיים דיון בהרכב חסר צריכים להתקיים שני תנאים: האחד, ש"נבצר" מחבר בית-הדין להשתתף בדיון, והשני, שיתקיים צידוק לקיים את הדיון בהרכב חסר. במקרה עטרי, בניגוד למקרה בבית-הדין קמא, העדרותו של חבר בית-הדין הייתה ידועה לבית-הדין זה מכבר, והייתה לו שהות למצוא חבר בית-דין אחר. במקרה דנן, רק בתחילתו של דיון הסתבר לבית-הדין כי "נבצר" מעו"ד קורדובה להשתתף בדיון, בלא שהייתה לבית-הדין הזדמנות למצוא חבר שיבוא תחתה. כמו כן, בעניין עטרי בחר בית-הדין לנהל את כל הדיונים עד להכרעת הדין בהרכב חסר. במקרה דנן, עו"ד קורדובה השתתפה כבר בדיון, בישיבה הראשונה, ישיבה בה נשמעו עדויות ואף סיכומים, כלומר, רק דיון אחד בלבד התקיים בהרכב חסר, ולאחריו המשיך לקיים את הדיונים בהרכב מלא.
בערעור שלפנינו טוען בלום כי שגו בתי-הדין למשמעת בהכריעם כפי שהכריעו, ומכאן שיש לפסול את ההליכים שהיו בעניינו.
38. ומן העובדות - לדינא. הדין שלעניין יימצא לנו בסעיף 18 שלחוק, המורה אותנו וזו לשונו:
יושב ראש, סגנים והרכב
18. (א) חברי כל בית דין משמעתי יבחרו מביניהם יושב ראש בית הדין וארבעה סגני יושב ראש (להלן — הנשיאות).
.............
(ג) כל בית דין משמעתי ידון בשלושה; הנשיאות תקבע את אלה מבין חברי בית הדין שישבו לדין בענין פלוני.
(ד) נבצר מחבר בית דין משמעתי, זולת אב בית הדין, להשתתף בדיון, יתקיים הדיון, על אף האמור בסעיף קטן (א) [צ"ל: (ג)], לפני שני חברי בית הדין הנותרים, אלא אם החליט אב בית הדין על דחיית הדיון; הוראה זו תחול אף אם התחיל הדיון לפני שלושה ונבצר מאחד החברים שאינו אב בית הדין להמשיך בו.
על דרך העיקרון, אפוא, מושב בית-דין למשמעת מושב שלושה הוא, ושני תנאים הם הנדרשים לדיון או להמשך דיון במושב שניים (ובלבד שאב-בית-הדין נוכח בישיבה): אחד, כי "נבצר" מחבר-בית-הדין ליטול חלק בדיון; שניים, כי אב-בית-הדין לא החליט על דחיית הדיון. על פירושו של מושג ה"נבצר" - ובו עיקר - עמד בית-משפט זה כמה וכמה פעמים, ועתה נדבר בו מעט. באותו הקשר נוסיף ונדבר גם בתנאי השני.
39. הלכה היא עימנו משכבר הימים, כי פירוש המושג "נבצר" מצביע על גורם שמעבר לשליטת האדם, וכי היעדרות על-דרך הסתם אינה עולה כדי "נבצרות". יתר-על-כן: שומה עליו על בית-הדין לחקור ולדרוש מה טעם לא התייצב חבר-בית-דין לדיון, ואם חדל בית-הדין ולא מילא חובתו זו - נפגם ההליך. על מהותו של הכלל ועל הרוח הנושבת בו עמד בית-המשפט בעל"ע 11/86 עו"ד פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(4) 99, 111-110, וכך שמענו מפי השופטת נתניהו:
המגמה הרצויה של קיום רצוף ומהיר של הדיון ומניעת דחיות בשל היעדרותם של חברי בית הדין היא רק אחד מהשיקולים, שיש להביאו בחשבון בפרשנותה של ההוראה. לעומתה קיים השיקול האחר, שזכויותיו של הנאשם, שעניינו יתברר לפני הרכב מלא, לא תיפגענה. בית הדין המשמעתי עוסק בנושאים מעין פליליים, שהשלכתם כלפי עורך הדין הנאשם חמורה ועשויה לפגוע בשמו, להרוס את מעמדו המקצועי ולהביא לקיפוח פרנסתו. תוצאותיה עשויות להיות חמורות מתוצאת הרשעה פלילית. מגמת המחוקק היא, בראש ובראשונה, שהדיון יתקיים בפני
הרכב מלא של שלושה. ההוראה בדבר הרכב חסר, המצומצמת למקרים שקבע המחוקק, היא הכרח בל יגונה נוכח המציאות הקיימת. נוהג רצוי בוודאי אין היא.
.................
המחוקק חיפש לאזן בין שני השיקולים - הצורך בדיון רצוף ומהיר מחד גיסא וזכויות הנאשם להישמע לפני הרכב מלא מאידך גיסא. הוא מצא את נקודת האיזון בכך שהדיון יתקיים בחסר רק אם נבצר מאחד החברים להשתתף, ואף זאת בכפוף להחלטתו של אב בית הדין לדחות את הדיון. אי-הסכמתו של הנאשם לקיום הדיון בחסר יהיה בוודאי אחד השיקולים שינחו את אב בית הדין בהחלטה כזאת, כמו גם השיקול של חומרת המעשה המיוחס לנאשם, השלב שאליו הגיע הדיון, קיומה או אי-קיומה של דחיפות מיוחדת לסיים את הדיון מבחינת האינטרס של המתלונן ועוד שיקולים, אשר לא אנסה למצותם כאן.
.................
הדיבור "נבצר", לפי פרשנותו המילולית בשפה העברית, דומה הוא לדיבור "נמנע", והוא מצביע על גורם שמעבר לשליטתו של האדם שמדובר בו. כך ברור, ש"נבצר" מתייחס לסיבות פטירה, מחלה, היעדרות מהמדינה וכיוצא באלה, כשם שברור, שהיעדרות בשל עיסוק להנאה איננה כלולה ב"נבצר". השאלה המתעוררת בענייננו היא בשטח הביניים שבין שני קצוות אלה: האם אי-התפנות להשתתף בדיון הנובע מעיסוק בעבודה השוטפת של עורך-דין עונה על דרישת "נבצר"? על כך לא ניתן לתת תשובה כוללת. שאלה היא, מה חשיבותו ודחיפותו של אותו עיסוק, אם היה בלתי צפוי כשהחבר קיבל על עצמו להשתתף בדיון, אם לא הייתה בידי החבר שליטה על קביעת המועד לאותו עיסוק ועל שינויו על-מנת שיוכל להתפנות לדיון, אם לא היה הדבר בידיו להביא לדחייה קצרה בלבד בקיום הדיון בשעה מאוחרת יותר בו ביום הקבוע, אם לא היה ביכולתו להודיע מראש כי לא יוכל להשתתף (בדיון שטרם החל) ולאפשר מינוי חבר אחר לבית הדין במקומו באופן שיימנע הצורך בדחייה. שיקולים אלה ואחרים (ולא אנסה למנות כאן את כל השיקולים האפשריים) יש להם השלכה על השאלה, אם בנסיבות מקרה זה או אחר אכן נבצר מהחבר להשתתף בדיון. עם זאת ניתן לומר, כי, ככלל, עיסוק בעניינים שוטפים של המקצוע אינו יכול לענות על דרישת הסעיף.
כך אף בעל"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד (1) 353, 370 (מפי המישנה לנשיא אלון):
היעדרות "מותרת", העונה על דרישת הביטוי "נבצר מחבר... להשתתף בדיון" ... היא איפוא היעדרות מסיבה ממשית ומיוחדת, שיש לעמוד עליה ולפרטה בכל מקרה ומקרה. לצורך ענייננו, פטורים אנו מלהגדיר מהותה של אותה סיבה ממשית ומיוחדת, שהרי מפרוטוקול הדיון של בית הדין המשמעתי המחוזי ומהחלטת אב בית הדין, אשר לשונם הובאה לעיל, עולה, כי סיבת ההיעדרות לא נבחנה כלל, ואין אנו יודעים על שום מה נעדר אותו חבר מהדיון. ההחלטה, שניתן לקיים את הדיון בהרכב חסר, לא באה איפוא משום שנתמלא התנאי ש"נבצר" מאותו חבר להשתתף בדיון, אלא משום שאב בית הדין סבר, כי לאור סעיף 18(ב) לחוק ניתן לקיים את הדיון בהרכב חסר, תהא סיבת היעדרו של חבר בית הדין אשר תהא. החלטה זו, עם כל הכבוד, שגויה היא, אין היא יכולה לעמוד, וממילא ההחלטה לקיים את הישיבה השלישית לפני הרכב חסר לא הייתה כדין.
הלכות אלו אומצו בעל"ע 214/03 אריאל עטרי נ' לשכת עורכי הדין (טרם פורסם), וכך אמרה חברתי השופטת מ' נאור על ענייננו (בפיסקה 10 לחוות-הדעת):
כדי להכשיר דיון בהרכב חסר צריכים להתקיים שני תנאים: האחד, ש"נבצר" מחבר בית הדין להשתתף בדיון; השני, שהמקרה שמדובר נכנס לגדרו של היוצא מן הכלל, שבהתקיימו רשאי בית-דין משמעתי לקיים את הדיון או להמשיך בו בהרכב חסר ... משנבצר מחבר להשתתף בדין, על אב-בית-הדין להפעיל שיקול-דעת אם לדחות את המשך הדיון לשם "גיוס" חבר בית-דין נוסף אחר אם לאו.
ובהמשך (בפיסקה 12 לחוות-הדעת):
נקודת המוצא של בית-הדין הארצי הייתה כזכור שאם אכן נבצר מחבר בית-דין להמשיך בדיון, הכלל הוא שיש לקיים דיון במושב של שניים. לנקודת מוצא זו אין בידי להסכים. היא אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית-משפט זה. בעל"ע 1303/90 הנ"ל נפסק כי בכל מקרה יש לבחון אם המקרה הקונקרטי נכנס לגדרו של היוצא מן הכלל, שבהתקיימו רשאי בית-הדין להמשיך בדיון בהרכב חסר. "צריך שיתקיים גם צידוק לקיומו של הדיון בהרכב חסר" (שם, בעמ' 669). כדי להגיע למסקנה זו, כך הובהר שם, על אב-בית-הדין לבחון ולהעמיד אלה מול אלה את השיקולים התומכים בדיון בהרכב חסר כנגד השיקולים השוללים קיום דיון כזה. כדוגמה מצוין שם שגם היעדרות מסיבה כבדת משקל אפשר שלא תצדיק את קיומו של הדיון בהרכב חסר אם דבר ההיעדרות ידוע מבעוד מועד, והיה סיפק לנקוט מהלכים שיאפשרו לנשיא בית-הדין להשלים את ההרכב החסר ולקיים את הדיון במועדו או במועד קרוב אחר בפני
הרכב מלא (שם, בעמ' 669). באותה פרשה - שבה לבעלי-דין הייתה עתירה משותפת לדחות את המשך הדיון עד למינוי חבר חדש להרכב - נקבע בבית-משפט זה שההחלטה לקיים דיון בהרכב חסר הייתה מוטעית (ההדגשה במקור - מ'ח').
ובבקרה את הנוהג בבתי-הדין למשמעת של לישכת עורכי-הדין הוסיפה השופטת נאור ואמרה דברים אלה (שם, בפיסקה 14 לחוות-הדעת):
הפרקטיקה ששמענו עליה מבא-כוחו של המשיב ושלפיה בהיעדר מחאה ממשיכים בהרכב חסר, איננה לדעתי פרקטיקה ראויה. ראוי שהפרקטיקה תהיה הפוכה: ראוי שבטרם יחליט אב בית הדין להמשיך בהרכב חסר הוא ישמע, ביוזמתו, מה בפי הצדדים בעניין זה ... רק כך יוכל להפעיל נכונה את שיקול-הדעת שעליו להפעיל, הכל כמפורט בעל"ע 1303/90 הנ"ל.
ראו עוד: על"ע 1303/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לישכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 661, 669-668 (מפי השופט מצא).
40. מכל אלה נדע כך: אחת, היעדרות חבר-בית-דין מישיבת בית-הדין - היעדרות באשר היא - אין לראות בה קיום התנאי של "נבצר". שתיים, על בית-הדין לברר מה-טעם לא התייצב חבר-בית-הדין לישיבה, ועל בית-הדין להשתכנע כי אכן "נבצר" מן החבר הנעדר ליטול חלק בדיון. שלוש, שומה עליו על בית-הדין לשמוע את דעתו של עורך-הדין הנאשם בנושא ההרכב החסר. כל כך - לנושא ה"נבצר". ואולם בכך לא סגי. גם בהשתכנע בית-הדין כי "נבצר" מאחד מחבריו ליטול חלק בדיון, גם-אז על אב-בית-הדין לשקול בדעתו כראוי מה ייעשה, ואם ימשיך לדון בעניינו של הנאשם בהרכב חסר. גם בנושא זה שומה עליו על בית-הדין לשמוע את דעתו של הנאשם באשר להמשך הדיון בהרכב חסר.
אשר לשיקולי בית-הדין באשר להמשך הדיון בהרכב חסר, נזכור כי ענייננו בדיון העשוי לשנות מהלך חייו של עורך-הדין הנאשם, להביא לקיפוח פרנסתו, לפגוע בכבודו, ומכאן הנחת המוצא כי הדיון אמור להתנהל לפני מושב שלושה וכי דיון לפני הרכב חסר הוא החריג והיוצא.
הקורא ייתן דעתו כי הארכנו בדברינו - בייחוד במובאות מפסקי-הדין המנחים - ועשינו זאת בכוונת-מכוון. כוונתנו היתה - והינה - שלא תישכח תורה מישראל.
האם נתקיימו בענייננו כל אותם תנאים מוקדמים הנדרשים לשמיעת הליכים בהרכב חסר?
41. עיון בפרוטוקול ילמדנו, לכאורה, כי ישיבת בית-הדין נפגמה בשני אלה: אחד, בכך שלא נתברר לחברי בית-הדין הנוכחים מה טעם "נבצר" מחברת-בית-הדין להתייצב לדיון, ושתיים, בכך שלא שמענו על טעם ראוי כי ניתן להמשיך בהליכים ושלא לדחותם עד שבית-הדין יֵשב בהרכב מלא. בטיעונים לפנינו לא שמענו הסבר - לא-כל-שכן הצדק ראוי - לישיבת בית-הדין בהרכב חסר. על-כך נבקש לומר, כי חוק נועד לקיום; לקיום ולא לאי-קיום. ומשידענו מה מורה אותנו סעיף 18 לחוק לישכת עורכי הדין על-אודות הרכב חסר של בית-דין למשמעת, שומה עלינו לקיים אותה הוראה. ובית-הדין לא קיים את שהיה עליו לקיים. אין ספק בדבר: בלום הטריח את בית-הדין, ועיון בפרוטוקול אף ילמדנו כי הוסיף וביטל שלא לצורך זמן רב מזמנו של בית-הדין. ואולם אין בכל אלה כדי להצדיק אי-קיום הוראות החוק.
42. גם בצאתנו מהנחה - וזו אמנם הנחתנו - כי ישיבת בית-הדין היתה ישיבה פגומה בשל ההרכב החסר, עדיין שאלה היא מה מסקנה יש להסיק מכאן? האם נפסלו כל ההליכים לפני בית-הדין? האם נפסלה אך אותה ישיבה בלבד? האם יש להסיק מסקנה אחרת? התשובה לשאלה זו תידרש מתוך מה שאירע באותה ישיבה לפני הרכב חסר. נניח, למשל, כי כל שנעשה באותה ישיבה לא היה אלא שקבעו מועדים להמשך דיון וכי אותם מועדים הודעו לנאשם. במקרה מעין-זה, למשל, תהא זו איוולת אם נורה על פסילת ההליכים כולם. ואשר לפסילת הישיבה, ממילא לא יהא באותה פסילה כדי להעלות או להוריד. יש לחקור ולברר, אפוא, כדי לנסות ולמצוא אם פסילת ההליכים - או פסילת הישיבה הספציפית - מוצדקת היא מצד מה שאירע בישיבה. ומה היה בענייננו?
43. מסתבר כי חלקה הארי של הישיבה הוקדש לנושא פסילתו של אב-בית-הדין, ובעיקר לחילופי-הדברים באותו נושא בין בלום לבין אב-בית-הדין. לו רק שאלה זו נדונה בישיבה, אפשר היינו קובעים כי לא נגרם לבלום עיוות-דין וכי לא יהא זה נכון וראוי לפסול את כל ההליכים. ראו והשוו: פרשת גיספאן, לעיל. אלא שבנוסף לשאלת הפסלות עלתה שאלת היעדרותו של בלום מישיבתו הראשונה של בית-הדין. מסתבר כי בלום לא התייצב לישיבתו הראשונה של בית-הדין, ובית-הדין שמע באותה ישיבה את עדי התביעה שלא בנוכחותו ובלא חקירה מטעמו. טוען בלום כי בישיבה השנייה, ישיבת-ההיעדרות, ביקש להסביר מה טעם לא התייצב לישיבה, כי היה לו הצדק להיעדרותו, אלא שהדבר לא ניתן לו. כן טוען הוא, כי על דרך זה של ניהול הדיון נמנע ממנו לחקור את עדי התביעה ולהשמיע דברים מטעמו שלו. לטיעונים אלה לא שמענו הצדק והסבר של-ממש. נבין לליבו של בית-הדין בבקשו להחיש את ההליכים, בייחוד כך שבלום לא היה לעזר לבית-הדין בניהול הדיון, אם ננקוט לשון המעטה. ואולם אין בכל אלה דבר להצדיק ישיבת בית-דין בהרכב חסר. יש מקום לטענה כי בניהול הישיבה בהרכב חסר נפגעו זכויותיו של בלום והמסקנה מכך מתבקשת מאליה.
ונדגיש: לא אמרנו - אף לא נאמר - כי היה לו הצדק לבלום להיעדר מהישיבה הראשונה. לא אמרנו - אף לא נאמר - כי זכותו של בלום עמדה לו לזמן את עדי התביעה בשנית, כדי שיוכל לחוקרם חקירה נגדית. בנושאים אלה אפשר שהדין עם בלום ואפשר שלא כך. כל שאנו אומרים הוא, שזכותו של בלום עמדה לו כי טענותיו תישמענה לפני הרכב מלא של בית-הדין. זכותו זו של בלום לא קויימה, ביודענו כי לא נתקיימו התנאים המוקדמים לשמיעת דיון בהרכב חסר.
44. מסקנתנו היא אפוא זו, שיש לבטל את הליכי בית-הדין למשמעת בפרשת שכר-הדירה - את הכרעת הדין ואת גזר-הדין - ולהחזיר את הדיון לבית-הדין המחוזי לדיון כסדר. ועד המחוז יחליט אם טיבו של האישום מצדיק המשך הליכים או אם ניתן לוותר עליו בנסיבות העניין.
45. משהחלטנו על ביטול ההליכים, נתייתר ממילא הדיון בשאר השאלות שהועמדו לפנינו להכרעה בנושא שכר הדירה: השאלה אם היה הצדק לקיים את הישיבה הראשונה בהיעדרו של בלום; אם היה הצדק שלא לזמן את עדי התביעה בשנית לישיבה נוספת; ואם אי-תשלום שכר-הדירה שבלום הודה בו עולה כדי היותו עבירת משמעת.
iii. על"ע 6163/04 וערעור שכנגד על"ע 6319/04 - פרשת אי-מתן תגובה א'
46. בית-הדין המחוזי חייב את בלום באי-מתן תגובה לקובל, והרשיעו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין. עונשו נגזר, ברוב דעות, להשעייה בפועל לשנה, להשעייה על-תנאי לתקופה של עשרים וארבעה חודשים, ולתשלום הוצאות לקובל בסך 15,000 ש"ח (בד"מ 89/03).
בערעור לפני בית-הדין הארצי טען הוועד המחוזי נגד קולת העונש (בד"א 5/04) ואילו בלום טען נגד הכרעת הדין ונגד חומרת העונש, בהוסיפו עוד בנושא ריבוי הופעותיו לפני אותו אב-בית-דין (טענה שכבר נדרשנו לה לעיל) (בד"א 14/04). בערעורו הצביע הוועד, בעיקר, על הימנעותו הסידרתית של בלום מהשיב על קובלנות המוגשות נגדו, ובתשובה טען בלום כי אל לו לבית-הדין להתעלם ממניעיו הנפשיים. לסופו של דיון נדחה הערעור על ההרשעה ונתקבל ערעורו של בלום על העונש. בית-הדין הארצי אימץ את דעת המיעוט בבית-הדין המחוזי, וגזר על בלום שישה חודשי השעייה בפועל בחופף לכל עונש השעייה אחר. ההוצאות בסך של 15,000 ש"ח נותרו בעינן. על פסק-דין זה הערעור שלפנינו. המשך הדיון בפרשה זו יבוא להלן.
iv. על"ע 8128/04 וערעור שכנגד על"ע 8435/04 - פרשת אי-מתן תגובה ב'
47. בלום עמד לדין לפני בית-הדין המחוזי באשמה של אי-רישום זכויות חלוקת מיגרש של מרשיו; אי-מתן תשובה לפניותיהם החוזרות ונשנות של המתלוננים; ואי-מתן תגובה לפניות הוועד המחוזי (בד"מ 82/03). בלום הורשע ונגזרו עליו שנים עשר חודשי השעייה בפועל, הפעלה במצטבר של תשעה חודשי השעייה על-תנאי, פיצוי בסך 5,000 ש"ח לקובל ו-15,000 ש"ח למתלוננים. בערעור החליט בית-הדין הארצי, בעיקר על סמך דיון, לבטל את פסק-הדין, ולהחזיר את הדיון בקובלנה המקורית לבית-הדין המחוזי שלא לפני ההרכב המקורי (בד"א 117/03 ובד"א 122/03).
48. בדיון החדש לא עוד הרשיע בית-הדין את בלום באי-השלמת הרישום, אך הותיר את ההרשעה במחדל אי-ההיענות למתלוננים ולוועד המחוזי. בציינו את הרשעותיו הקודמות הרבות, החליט בית-הדין לגזור על בלום 8 חודשי השעייה בפועל והוסיף והפעיל, במצטבר, שני עונשי השעייה על-תנאי: עונש השעייה על-תנאי לשלושה חודשים (בד"מ 114/00) ועונש השעייה על-תנאי בן 8 חודשים (בד"מ 67/99). בלום הושעה אפוא סך הכל ל-19 חודשי השעייה בפועל. כן הוטלה עליו השעייה זמנית לאלתר.
49. שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק-דינו של בית-הדין המחוזי. בלום טען בעיקר על עויינותו של בית-הדין המחוזי ועל-כך שנשללו ממנו זכויות דיון אלו ואחרות, ואילו הוועד המחוזי טען נגד קולת העונש (בד"א 61/04 ובד"א 71/04). בית-הדין הארצי נדרש לטיעונים, ביטל את עונש ההשעייה הזמנית ובאשר ליתר העונשים פסק כלהלן: עונש ההשעייה בן 8 חודשים שנגזר על בלום הומר ב-8 חודשים על-תנאי. אשר לשתי ההשעיות על-תנאי שהופעלו, בית-הדין החליט כי יש להפעילן בחופף. סיכום הדברים היה אפוא זה, שעונשו של בלום נגזר ל-8 חודשי השעייה על-תנאי ול-8 חודשים השעייה בפועל. הוסיף בית-הדין וקבע כי גוזר הוא עונש שהוא גוזר "מתוך תקווה שבלום ילמד את לקחו לאחר שהוא יהיה מושעה לתקופה של שמונה חודשים כאמור וכאמצעי הרתעתי מלחזור על התנהגותו הבלתי הולמת...". על פסק-דין זה הערעורים שלפנינו, ערעורו של הוועד המחוזי וערעורו של בלום.
50. נשעה עתה מעט את תיאור המשך הטיפול בנושא אי-מתן תגובתו של בלום לתלונות שהוגשו נגדו, ונדבר באורח כללי על אותה רעה חולה הקרויה אי-מתן תגובה לקובל.
מישקלה של עבירת אי-מתן מענה לקובל
51. הערעורים בפרקים iii ו-iv שלפנינו נסבים, בעיקרם, על עונשים הראויים כי ייגזרו בגין עבירה של אי-מתן מענה לקובל, ודומה כי הגיעה עת לרענן את זכרוננו מעט בעניינה, במקומה ובמישקלה של אותה תגובה.
52. בקיצור - ועל חשבון הדיוק - ייאמר, כי משמתקבלת בלישכה תלונה על עורך-דין, ולדעת הוועד המחוזי ראויה היא התלונה להסבר מצידו של עורך-הדין, מועברת התלונה אל עורך-הדין הנילון לתגובתו. לאחר קבלת התגובה נדרש הוועד המחוזי לתלונה ולתגובה, ומחליט הוא אם נכון להגיש קובלנה נגד עורך-הדין. ובלשונם של כללים 1 ו-2 לכללי לשכת עורכי-הדין (סידרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962:
תלונה או ידיעה על עבירת משמעת
זמן המצאת תשובה
1. הוגשה לקובל תלונה על עבירת משמעת של עורך דין, והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על פיה, ימציא העתק התלונה לעורך הדין, ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב על התלונה; הגיעה לקובל ידיעה על עבירת משמעת שלא בדרך תלונה, והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על פיה, יודיע על כך, בכתב, לעורך הדין ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב.
2. הומצא לעורך דין העתק התלונה או ההודעה כאמור בסעיף 1, ישיב עליה תוך 14 יום מיום ההמצאה או תוך תקופה ארוכה יותר שקבע הקובל או הסכים לה לפי בקשת עורך הדין; משעברה תקופה זו, רשאי הקובל להגיש קובלנה אף אם לא השיב עורך הדין.
תגובתו של עורך-הדין מהווה אפוא חולייה חשובה - אף חיונית - בנושא המשמעת, ובאין תגובה יתקשה הוועד המחוזי במאוד לפעול ולו משום שאין עומד לרשותו מנגנון חקירה כמשטרה.
53. טוען בלום, כי אי-מתן מענה לקובל אינו אלא עבירה "שולית" ו"טפלה" לעבירות העיקריות - אותם מעשים או מחדלים שעורך-הדין נתבקש להגיב עליהם - ומשבוטלו ההרשעות ה"עיקריות" - כפי שהיה בענייננו - יש להפחית באורח משמעותי מן העונש ולמיצער שלא להטיל על עבירה זו של אי-מתן מענה עונש השעייה. בית-הדין דחה טענה זו, ובפרשת אי-מתן תגובה א' (בד"א 5/04) אמר כך:
...אין אנו רואים את העבירה של אי מתן מענה לקובל כעבירה טכנית. אי מתן תשובה הוא שמניע בסופו של דבר את גלגלי המערכת בכיוון של הגשת קובלנה נגד עורך הדין ולוא בשל כך שבפני
ועדת האתיקה עומדת רק גירסתו של המתלונן. תוך מהלך הדיון בקובלנה מתברר כי הדברים שונים לחלוטין ואם היה עורך הדין עונה לתלונה כפי שנדרש היה חוסך את ההליך כולו, את זמנם של 5 עורכי דין לפחות...היה חוסך זמן שיפוטי, הטרחתם של עדים, הוצאות ללשכה, הזמנת הקלטה לדיון ועוד.
ואכן כן הוא. בית-משפט זה נדרש לא אחת לסוגיית מחדליהם של עורכי-הדין להגיב על תלונות המוגשות נגדם, בקובעו כי עבירת אי-מתן מענה לקובל באה בגדר סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, קרא, כמעשה או כמחדל שאינו הולם את מיקצוע עריכת-הדין. כך, למשל, אמר השופט א' חלימה בעל"ע 19/86 פלוני נ' ועד מחוז תל-אביב, פ"ד מא(3) 324, 329:
לאחר מחשבה הגעתי לכלל מסקנה, כי הימנעותו של עורך-דין מלהשיב על פניותיה של הלשכה נושאת בחובה את הגרעין של זלזול בלשכה ובמוסדותיה ...
...בית-משפט זה לא יוכל להתעלם מגורם הזלזול, המאפיין את מחדלו של עורך-דין, שאינו משיב על פניותיה של הלשכה בקשר לתלונה מסויימת שהועלתה נגדו. התנהגות אשר כזאת חורגת מהמסגרת החינוכית-תרבותית, הנדרשת מעורך-דין סביר ביחסו כלפי הלשכה, ועוברת למסגרת של התנהגות, שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לרבות ההכבדה על הלשכה ועל מוסדותיה עקב מחדל כזה. עם התנהגות אשר כזאת אין להשלים ואין לעודד אותם חברי הלשכה, הבוחרים בדרך זו בין במסווה של זכות השתיקה ובין ללא כל זיקה לזכות זו...
הוסיף כב' השופט בייסקי ואמר כך (שם, 332):
ואולם החובה להשיב (מלבד אם יש צידוק שלא להשיב, כגון במקרה של מחלה, היעדרות או כדומה צידוק) נדרשת מתחייבת לא רק מתוך יחסי אדיבות בין עורך הדין לבין הלשכה שהוא חבר [בה], אלא מעצם הייחוד של מקצוע עריכת הדין, כפי שמצא ביטויו בחוק. לא נתעכב לפרט את הייחודיות של מקצוע זה על כל ההיבטים שלו, ורק נזכיר את הוראותיו של הפרק השישי, הדן באתיקה מקצועית ובשיפוט משמעתי, המטילים חבויות וחובות המיוחדות למקצוע זה. השיפוט המשמעתי הפנימי ויתר ההוראות מטרתם להבטיח רמת התנהגות נאותה, הנדרשת מכל מי שעוסק בעריכת דין. ייתכן שלא קל הוא להגדיר במדויק את העבירה המשמעתית שבסעיף 61(3) לחוק, לפיו מהווה עבירה "כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין". רבות דנו בכך בתי הדין המשמעתיים של הלשכה, וגם בית משפט זה נזקק לכך; הפסיקה הניחה כללים מסוימים, שאין למצותם בהגדרה אחת, אך תמיד הבחינה נעשית מתוך הייחודיות של המקצוע. אינני מתקשה לומר, כי אף בלי הוראה מפורשת בכללים הנ"ל, אי-מתן תשובה לתלונה, המועברת על-ידי קובל לעורך-דין, מהווה מחדל, שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. לא כל שכן כאשר הדבר מחייב על פי כלל מפורש. התעלמות מתלונה ומפניית קובל פוגעת, והיא מקשה על הפעלת השיפוט המשמעתי, שהמחוקק הפקיד בידי הלשכה כדי לשמור כי יהיה המחנה נקי.
ראו עוד: קלינג, שם, 504-503 (סע' 13.12).
נזכור, כאמור לעיל, כי אין לה ללישכת עורכי הדין מנגנון לחקירתה של תלונה, לסיוע לה לבירור אם המדובר הוא בתלונת-שווא, או, לחלופין, בתלונה המחייבת הגשת קובלנה או אף פתיחה בהליך פלילי. בהימנעותו של נילון מתגובה, נאלצת הלשכה להפעיל את מוסדותיה ולהשקיע משאבים, לעתים ללא כל צורך, בין לבירור בין להעמדה לדין. וכפי שציין חבר בית הדין המחוזי (בדעת מיעוט) בפרשת אי-מתן תגובה א', יכול היה בלום לחסוך מעצמו את העונש "לו היה טורח להדביק בול על מעטפה ולדאוג למענה ללשכת עורכי הדין".
54. אכן כן הוא, כטענת בלום: לולא העבירה ה"עיקרית" לא היתה באה לעולם עבירת אי-מתן תגובה. ואולם משחדל עורך-הדין, ובאין צידוק ראוי לא הגיב כנדרש על תלונה שהוגשה נגדו, קמה ונהייתה עבירה של התנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת-הדין. עבירה זו היתה לחי הנושא את עצמו ועל רגליה שלה היא עומדת. מקורה היה, אומנם, בעבירה העיקרית, אך עם הולדתה ניתק הטבור שקשרה לעבירה העיקרית ועורך-הדין חייב שיתן עליה את הדין בלא כל קשר לעבירה העיקרית. וכך, גם אם זוכה עורך-הדין מן העבירה העיקרית, עדיין חייב הוא ליתן את הדין - ולהיענש - בגין עבירה זו של אי-מתן תגובה.
55. מוסיף בלום וטוען הוא באותו הקשר, בין השיטין, כי הימנעותו ממתן תגובות נבעה ממועקות ומלחצים נפשיים, וכי לא היו במעשיו לא מניע פלילי ולא כוונת זדון. והשאלה שאלה: האם נדרשת כוונה רעה לייסד הרשעה בעבירת פגיעה בכבוד מיקצוע עריכת-דין? התשובה לשאלה היא בשלילה, ועל-כך לימדנו חברנו השופט מצא בעל"ע 15/88 פלוני נ' פרקליט המדינה פ"ד מג(1) 584, 589:
...די במחשבה פלילית "סתם" (קרי: פזיזות) כדי למלא את היסוד הנפשי של העבירה. לאמור: מעשה או מחדל, שנתקיימו בהם יסודותיה הרגילים של פזיזות (מודעות ליסודות הפיסיים ולנסיבות הרלוואנטיות, בצירוף שוויון נפש ביחס לתוצאה) - והם אינם הולמים את מקצוע עריכת-הדין - יהוו עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק; ואין נפקא מינה אם נבעו, כפי שתואר לגבי מעשהו של המערער דנא, מ"קלות דעת" או אף מהיסח הדעת. מאידך גיסא ברור, כי לא יישא עורך-דין באחריות למעשה או למחדל שלכאורה נתקיימו בהם יסודותיו של סעיף 61(3) הנ"ל, אם מעשהו או מחדלו נבעו מנסיבות שבכוחן להעמיד לו איזו מן ההגנות המוכרות של הדין הפלילי (טעות-בעובדה, כורח, צורך וכדומה).
גם טענה זו של בלום דינה אפוא דחייה.
56. סיכום הדברים הוא אפוא זה, שעבירת אי-מתן מענה לקובל, אין היא עבירה טפלה או נספחת לעבירה אחרת. עבירה היא העומדת על רגליה-שלה, ועשויה היא לנשוך מי שהורשע בה אף בעונש של השעייה. אכן, המזלזל במוסדות הלישכה - למיצער לעניין אי-מתן תגובה לקובלנה - ניתן להעלות עליו כי באותה דרך של זלזול נוהג הוא גם בהקשרים אחרים: למשל, כלפי לקוחותיו. תכונת-האופי תכונה אחת היא, ולישכת עורכי הדין חייבת להגן על היחיד ועל הכלל מפני עורכי-דין שכך מזלזלים בזולת. בענייננו-שלנו, לא הוכיח בלום כי עומדת לו הגנה בפני
האשמות אי-מתן תגובה ללישכה, וראוי הוא כי יוטל עליו עונש הולם.
גזרי הדין בשתי פרשות (iii ו-iv) אי-מתן תגובה
57. להזכירנו, כי בפרשת אי-מתן תגובה א' גזר בית הדין הארצי על בלום עונש כדעת המיעוט בבית הדין המחוזי: 6 חודשי השעייה בפועל שיחולו בחופף לכל עונש השעייה אחר, וקנס בסך 15,000 ש"ח. בית הדין נימק את ההקלה בעונש כך:
לוא היה המקרה עומד בפני
עצמו היינו סבורים כי העונש שהוטל על המשיב הינו כבד וללא כל יחס לעבירה בה הורשע. אלא שהמשיב הפך דרך התנהגות זו של אי מענה ללשכת עורכי הדין להתנהגות של קבע אשר מן הראוי להטיל בגינה עונש שיש בו לא רק ענישתו של המשיב אלא גם משום ציון דרך והבהרה לציבור עורכי הדין כולו כי דרך זו של התנהגות אינה מקובלת ואינה ראויה ומי שינהג לפיה יענש ויוטל עליו עונש של ממש. יחד עם זאת צריך שיהיה יחס בין העבירה והעונש לגביה תוך שלוקחים בחשבון את שנאמר על ידינו לעיל.
...
אנו סבורים כי עונש זה עושה את האיזון הנכון בין העונש המתחייב מעברו של המשיב לבין תוצאות הכרעת הדין נשוא הערעורים כאן.
58. בפרשת אי-מתן תגובה ב', ביטל בית-הדין הארצי את ההשעייה הזמנית שנגזרה בבית-הדין המחוזי, וגזר על בלום הפעלה בחופף של שני עונשי השעייה על-תנאי, האחד בן 3 חודשים והשני בן 8 חודשים. כן הטיל בית הדין על בלום עונש השעייה על-תנאי של 8 חודשים למשך שלוש שנים מיום 16.3.04. בית הדין הארצי נימק את העונש כך:
לנאשם 16 הרשעות קודמות בגין התנהגות שאינה הולמת עורך דין וברובן הרשעה עקב אי היענות לפניית הלשכה אליו. עד כה הוטלו עליו עונשי השעייה על תנאי אך כפי הנראה לא היה די בכך כדי להרתיע את המערער מלחזור לסורו ... אנו מסכימים להפעלת שני העונשים כאמור בשינוי קל, והוא: ששתי תקופות ההשעייה ההופכות להשעייה בפועל, תהיינה חופפות ...
מתוך תקווה שהמערער ילמד את לקחו לאחר שהוא יהיה מושעה לתקופה של שמונה חודשים כאמור וכאמצעי הרתעתי מלחזור על התנהגותו הבלתי הולמת כאמור, אנו ממירים את העונש של השעייה בפועל לשמונה חדשים ... ועונש זה יהיה על תנאי...
59. כאמור לעיל, שני בעלי-הדין מערערים על שני פסקי-הדין של בית-הדין הארצי. בטענתו העיקרית של בלום על-אודות היותה של עבירת אי-מענה עבירה שולית וטפלה, דנו לעיל ולא נוסיף. טענותיו האחרות של בלום אין בהן כדי להעלות או להוריד ולא נידרש להן.
60. שקלנו את העונשים שהשית בית-הדין הארצי על בלום באשמות אי-מתן תגובה לוועד המחוזי, ונידרש להם בהמשך דברינו להלן. נוסיף, שבלום הודיענו בכתב הערעור כי מעתה ואילך מתחייב הוא להשיב תמיד על פניות הלישכה. נקווה שלא עוד תהיינה אל בלום פניות לישכה כפניות שהיו עד הנה, ורשמנו לפנינו את התחייבותו של בלום. לו יהי.
על דוקטרינת הכמות ההופכת איכות
61. עד שנבוא לסכם את הערעורים המונחים לפנינו, ולהוסיף ולשקול את העונשים שיש לגזור על בלום, ביקשנו להידרש לטענה אחת, טענה החוזרת ונשנית מפיו של נציג הוועד המחוזי. הטענה היא, כי דוקטרינה היא במשפט ש"הכמות הופכת איכות", וכי בפרשה שלפנינו, וכמסקנה נדרשת מן הדוקטרינה, יש להשית על בלום - בתיתנו דעתנו לכך שעובר ושונה הוא, שוב ושוב, אותן עבירות, ובשים לב לעברו הכבד בעבירות משמעת - עונש כבד של השעייה עד כדי השעייה לצמיתות.
62. ואומנם, הלכה היא בשיפוט המשמעת כי ריבוי הרשעות יש בו כדי להחמיר, ואף יותר מאשר במשפט פלילי. אמר על כך השופט בייסקי בעל"ע 4/83 פנחס מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
בתל-אביב, פ"ד לט(1) 75, 83-82:
סבורים אנו כי אין להשלים עם מדיניות כזו, החוזרת על עצמה שוב ושוב על-ידי מותבים שונים של ערכאות השיפוט המשמעתי של לשכת עורכי הדין, והמובילה לתוצאה שאין הדעת סובלתה. על-פי מדיניות זו, כפי שעולה מהמובאות לעיל, יוצא, כי ככל שסורח עורך-דין יותר, עד כי קופת שרצים ארוכה מאחוריו והוא צבר כבר תקופות השעיה רבות בלי שלמד לקחו וממשיך בסורו עוד ועוד, לא רק כי אין מוצאות נגדו המסקנות המתבקשות, כי אין הוא ראוי לשמש בכהונת עורך-דין לצמיתות או כי תקופת ההשעיה תגדל באורח משמעותי לאחר כל עבירה נוספת, אלא ההשעיה בגין עבירות בעבר עוד משמשת שיקול לקולא שלא להגדיל משמעותית את ההשעיה. אין זאת אלא כתוצאה ממדיניות כזו, או לפחות בחלקה בגינה, המשיך המערער דנן במעשיו במשך שנים וצבר לחובתו הרשעות לעשרות והעסיק את הערכאות המשמעתיות וכן את בית המשפט הזה לרוב.
אם במדיניות הענישה בפלילים המקובל הוא, כי ריבוי הרשעות קודמות מפעיל בדרך כלל שיקול בכיוון החמרת העונש, בשיפוט משמעתי על אחת כמה וכמה. משום שהשיפוט המשמעתי מטרתו, מלבד ענישת הנאשם, לשמור, כי יהא נקי המחנה של העוסקים במקצוע עריכת-דין, וכי לא ייפגע האמון אשר רוחש הציבור הרחב המזדקק לשירותיהם של חברי הלשכה. יתר-על-כן: כאשר המדובר הוא בעורך-דין, שהרשעותיו הקודמות מלמדות על מועדות נמשכת בעבירות על החוק או על הכללים בדבר אתיקה מקצועית, יש שהכמות הופכת לאיכות. על-כן המסקנה, כי הגיעה השעה להפסיק חברות בלשכה לתקופה ממושכת או לצמיתות, עשויה להתקבל לאו דווקא בגין הרשעה ספציפית בעבירה חמורה, אלא גם כאשר הוגדשה הסאה כבר קודם על-ידי חריגה נמשכת, כשלא למד עורך הדין לקחו והוא מורשע שוב, ולו אף בעבירה, אשר לו לבדה עמדה, ניתן היה להסתפק בעונש המתאים לאותה עבירה ושאינו חמור ביותר.
הלכה זו שעניינה כמות ההופכת איכות, חזר עליה בית-המשפט העליון שוב ושוב. כך, למשל, בעל"ע 1/89 הוועד המחוזי נ' עו"ד מאיר שפצירר, פ"ד מד(1) 105, אמר השופט דב לוין (שם, 113):
כפי שכבר ציינתי בעבר... גם אני סבור, כי יש "שהכמות הופכת לאיכות". הגיעה העת, שערכאות השיפוט המשמעתי של לשכת עורכי הדין ינחו עצמן על-פי מדיניות ענישה זו; לאמור - ככל שעורך-דין צבר יותר הרשעות משמעתיות, כך יוחמר עונשו עם כל הרשעה נוספת, ולא להיפך.
ראו עוד: על"ע 9/85 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' דגן, פ"ד מ(1) 305, 307. הוסיף והורנו השופט דב לוין בעל"ע 1747/91 פלוני נ' ועד מחוז הדרום, פ"ד מו(4) 397, 404:
עונש זה היה הולם, אלמלא התברר כי למערער הרשעות בעבירות משמעתיות שונות ומגוונות אחרות, מהן מאותו סוג. על כך אמרנו חזור ואמור, כי יש שכמות העבירות הופכת לאיכות. מי שחוזר ועובר עבירות משמעת, ולו גם לא מהחמורות ביותר, אולם ברצף ובמיגוון, המלמדים שאותו עורך דין נעדר תכונות יסוד שהן עצם מעצמותיו ובשר מבשרו של עורך הדין, בבחינת תכונות הטבועות באישיותו של עורך דין, יש לנהוג עמו ביד רמה ולהפסיק את חברותו בלשכת עורכי הדין לתקופה ממושכת, אם לא לצמיתות.
63. לטענת הוועד המחוזי, העונשים שהטיל בית-הדין הארצי על בלום בפרשות השונות מחטיאים את מטרת הענישה, ובתיתנו דעתנו לריבוי ההרשעות ולעברו הכבד של בלום בדין המשמעת, כך מוסיף הוועד המחוזי, וכמסקנה נדרשת מכל אלה, תחול על עניינו הדוקטרינה המורה אותנו כי "הכמות הופכת איכות". וכך, הגם שאין בכל עבירה כשלעצמה די "איכות" כדי להצדיק עונש כבד כהשעייה לצמיתות, הנה במיכלול העבירות שצבר בלום במהלך השנים, נוצרה מסה קריטית המחייבת את הרחקתו מלישכת עורכי-הדין לצמיתות.
64. על טענה זו של "כמות ההופכת איכות" ביקשנו להעיר ולומר, כי לא ידענו כיצד כמות הופכת איכות. אכן, יש שהשפה מקציבה ביטויי-לשון שונים לכמויות שונות. כך, למשל, לכמויות של נוזלים: יש טיפת מים ויש כוס מים, יש שלולית ויש ביצה, יש אגם ויש ימה, יש ים ויש אוקיינוס. כך הוא בשפה. ראו עוד והשוו: מאמרו של גלנוויל וויליאמס g. williams, “language and the law”, 61 l. q. rev. 71, 179, 293, 384 (1945); א' ברק פרשנות במשפט (תורת הפרשנות הכללית, כרך א', 1992) 225 ואילך. ואולם בטבע, ולפי חוקי הפיסיקה השוררים במקומותינו, כמות יכולה להפוך לכמות גדולה, לכמות אדירה, לכמות לא-תשוער וכו', וכמות מים גדולה מאוד יכולה שתגרום נזק שכמות מים, ולו כמות גדולה, לא תגרום. עיינו ערך: צונאמי. לענייננו-שלנו נספק עצמנו אפוא באומרנו כי כמות גדולה יכולה שתהא לה השפעה שלא תהא לכמות שאינה גדולה.
65. לגופם של דברים נאמר, שעיון בהלכה ילמדנו כי הדוקטרינה של הכמות ההופכת איכות משמשת, אומנם, גורם מנחה בדין המשמעת, ואולם אין בה עצמה כדי להכריע תמיד ובכל עניין. שומה עליו על בית-הדין למשמעת - כבכל דיון פלילי או דיון משמעת - לבחון את העניין הנדון לפניו על רקע עברו של הנאשם, וההכרעה תיפול בכל עניין ועניין על-פי נסיבותיו.
66. כלל "הכמות הופכת איכות" כלי נוסף הוא בארגז הכלים של בית-הדין למשמעת, ושומה עליו על בית-הדין ליישמו בשום שכל ובשיקול דעת בהתאם לנסיבות המקרה שלפניו. וכך, ברבות השנים, משצובר ומלקט עורך-דין פלוני הרשעה אחר הרשעה, נמלאת והולכת קופת ההרשעות התלויה לו מאחוריו, וככל שמצטברות והולכות הרשעות עוד ועוד כן נגדשת הקופה. וכך עד להצטברותה של מסה קריטית העשויה להביא להשעייה, להשעייה לשנים רבות ועד להשעייה לצמיתות.
67. משנמצא לנו, לצערנו, כי לא נוכל לסיים את הדיון בפרשת המזונות ובפרשת שכר הדירה (ראו, בהתאמה, פיסקאות 28 ו-44 לעיל), ענייננו הוא בהרשעות ובעונשים אלה: פרשת אי-כיבוד פסקי-דין (פיסקה 10 לעיל) - 5,000 ש"ח קנס; פרשת אי-רישום הדירה (פיסקה 12 לעיל) - 5,000 ש"ח פיצוי למתלוננים ונזיפה; פרשת אי-מתן מענה א' (פיסקה 46 לעיל) - 6 חודשי השעייה בפועל בחופף לכל עונש השעייה אחר ו-15,000 ש"ח תשלום לוועד המחוזי; ופרשת אי-מתן מענה ב' (פיסקה 49 לעיל) - 8 חודשי השעייה בפועל ו-8 חודשי השעייה על-תנאי. בכפיפות לאמור להלן, אין טעם טוב שנתערב בעונשי הקנס והפיצויים. אשר לעונשי ההשעייה בפועל, ובתיתנו דעתנו להוראת סעיף 68ה(ב) לחוק - שהשעיות מקבילות תרוצינה בחופף אלא אם נאמר אחרת, ובענייננו לא נאמר אחרת - סיכום הדברים מעלה שבלום צפוי, על-פי בית-הדין הארצי, ל-8 חודשי השעייה בפועל. האם עונש זה עונש הולם הוא כגמול למעשיו ולמחדליו של בלום?
תשובתנו לשאלה היא בשלילה. רשימת הרשעותיו הקודמות של בלום בדין משמעת רשימה ארוכה וכבדה היא מכדי שנוכל לומר כי 8 חודשי השעייה בפועל עונש ראוי הוא למעשיו ולמחדליו. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שמחדלו של בלום להשיב לקובל הפך להיות מחדל סידרתי. קובלים כותבים אליו, ומצידו אין קול ואין עונה ואין קשב. אנו מחליטים אפוא להחמיר בעונשו בגין שלוש הפרשות של אי-כיבוד פסק-דין ואי-רישום הדירה (פרשה אחת), אי-מתן מענה א' (פרשה שנייה) ואי-מתן מענה ב' (פרשה שלישית), ולהעמיד את עונש ההשעייה על שלוש שנים. עונש 8 חודשי ההשעייה על-תנאי שנגזרו על בלום באי-מתן מענה ב', יעמוד בעינו. בה-בעת אנו מחליטים להפחית את התשלום שהוטל על בלום בפרשת אי-מתן מענה א', ותחת 15,000 ש"ח אנו מעמידים אותו על סך 5,000 ש"ח (לתשלום בשני תשלומים שווים ורצופים נושאי ריבית והצמדה, החל ביום 1.3.2005). תחילת ההשעייה תהיה ביום 1.5.2005.
ש ו פ ט
השופט א' גרוניס
:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן
:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט חשין
.
ניתן היום, כ"ח בשבט תשס"ה (7.2.05).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04024430_g10.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
עלע בית המשפט העליון 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד ישראל בלום, [ פ"ד: נט 5 433 ] (פורסם ב-ֽ 07/02/2005)