פסקי דין על משה בן אשר אחיעם

4061/90 בשפ     27/09/1990




בשפ 4061/90 מדינת ישראל נ' משה בן אשר אחיעם




ה ח ל ט ה
פד"י מד (4) 244)

בבית המשפט העליון
בקשות שונות פלילי מס' 4061/90


השופטים:
כבוד השופט ת' אור

העוררת:

מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד י' רזניק, סגן בכיר לפרקליט המדינה וממונה על עניינים
פליליים בפרקליטות המדינה

נ ג ד


המשיב:
משה בן אשר אחיעם
ע"י ב"כ עו"ד א' כאהן

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' הדיה) מיום 19.9.90 בב"ש 471/90 (ת"פ 369/90).
החלטה


1. בבית המשפט המחוזי בירושלים הוגש נגד המשיב כתב-אישום, המייחס לו שלוש עבירות:

א. עבירת ניסיון לשוד שני קשישים, אותה עבר בצוותא יחדיו עם אחד בשם אבי נברו (להלן - נברו). על-פי האמור בכתב האישום, חברו השניים על-מנת לשדוד את זוג הקשישים, ולצורך זה הצטיידו בגרבי ניילון שחורים וכן באקדח. עם כניסתם לדירת הקשישים, כשפניהם מכוסים בגרבי ניילון ובידו של המשיב אקדח, קראו "זהו שוד". המתלוננים החלו צועקים
, ובכך סיכלו את ניסיון השוד, לא לפני שהמשיב חבט במתלונן וגרם לו חבלות.

ב. נשיאת נשק, שלא כדין, כשהמאשימה מייחסת לו שקיבל מנברו רימון רסס צהלי והחזיק בו.

ג. התפרצות בכוונה לגנוב וגניבה ביחד עם נברו.

2. עם הגשת כתב האישום עתרה המאשימה למעצר המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט החליט, שהמשיב יוכל להשתחרר בערבות ולאחר הפקדה של סכומים, אותם קבע בהחלטתו, ובתנאי "מעצר בית מוחלט". בית המשפט נימק את החלטתו, שלא להיעתר לבקשת המאשימה בכך, "שהעדויות לכאורה המצויות כיום בידי המאשימה אינן מוצקות 'די הצורך'".

בנמקו את מסקנתו זו מבהיר בית המשפט, שעד המדינה נברו, אשר בהודעתו במשטרה יש כדי להפליל את המשיב בכל שלוש העבירות המיוחסות לו, חזר בו מגירסתו בהודעה וטען שהייתה שקרית. בנוסף לכך הסכים בית המשפט, שלעדותו של עד המדינה יש צורך בסיוע. הסיוע עליו הצביעה המאשימה הוא הצעות שהציע המשיב לחוקרי המשטרה להגיע עמם לעיסקת טיעון, שאז יודה. בקשר לכך הזכיר בית המשפט את פסק הדין בע"פ 456/74 אגבריה נ' מדינת ישראל
, פ"ד כט (2) 356, "ממנו עולה שנכונותו או הצעתו של אדם להודות בעבירה כנגד הקלה בענשו אין בם כדי להוות סיוע בטוח לעדותו של עד מדינה".

3. כמו בערכאה ראשונה, גם לפניי לא חלקה באת-כוח המשיב על כך, שאם קימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למשיב, קיימת נגדו עילת מעצר, והיה מקום לעוצרו. אוכל להוסיף, שנוכח חומרת העבירות ועברו הפלילי של המשיב צדקה בעמדתה זו. אך טענתה היא, שאין קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למשיב, לאור זאת שאין לראות בנכונותו להגיע לעיסקת טיעון סיוע לגירסת עד המדינה, וסיוע כזה מן הדין שיימצא, כדי שניתן יהיה לקבוע, שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למשיב.

4. אשר לחזרתו של עד המדינה מגירסתו בהודעתו, אם זו באה בשל חשש או פחד מהמשיב, ואין המדובר בחזרה כנה מדבריו – כפי שטוען בא-כוח המאשימה שכך שאירע בענייננו – רשאי יהיה בית המשפט שידון בעניין לעשות שימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ובמקרה כזה יכולה ההודעה של עד המדינה לשמש ראיה להפללת המשיב. אכן, בנסיבות העניין הוברר, שעד המדינה והמשיב שהו באותו תא בכלא, והחשש, ששהות זו של השניים ביחד גרמה לעד התביעה לחזור בו מהודעתו, והחזרה לא באה מנימוקים
כנים, אינו בלתי סביר.

5. נותרה, איפוא המחלוקת בשאלת ראיית הסיוע. המחלוקת בין הצדדים בעניין זה היא בשניים:

א. האם, כשמסתמכת המאשימה על עדותו של עד מדינה, תנאי הוא שתמצא בחומר החקירה ראיה מסייעת, שרק אז ניתן יהיה לומר שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לנאשם; או שמא - כטענת בא-כח המאשימה – אין הכרח בקיומה של ראיה כזו בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים?

ב. אם יש צורך בראיית סיוע כאמור – האם הדברים שאמר המשיב לחוקריו בדבר נכונותו לערוך עיסקה עם התביעה יכולים לשמש כראיית סיוע כזו?

6. בתשובה לשאלה הראשונה, אם יש צורך בראיית סיוע כאמור, קיימת מחלוקת בין הפוסקים בבית-משפט זה. בעוד שדעתם של כבוד השופט בך (ראה ב"ש 276/88 מדינת ישראל
נ' סיידה ואח', פ"ד מ (2) 161), ושל כבוד השופט מלץ (ראה בש"פ 70/90 צדוק נ' מדינת ישראל
, פ"ד מד (1) 250). היא, שיש צורך בראיה כזו; דעתם של כב' השופטת נתניהו (ראה בש"פ 490/87 לא פורסם), של כבוד השופט ש' לוין (ראה בש"פ 599/88 לא פורסם), של כבוד השופט קדמי (ראה בש"פ 736/89 לא פורסם) ושל כבוד השופט בן יאיר (ראה בש"פ 3361/90, 3447 לא פורסם) היא, שאין צורך בקיומה של ראית סיוע כזו.

אין צורך שאכריע במחלוקת זו – ובכך עובר אני לדון בהכרעה בשאלה השנייה דלעיל – שכן דעתי היא שבדברי המשיב ובפני
ותיו אל חוקרי המשטרה, כפי שיפורטו להלן, יש ראיית סיוע להודעתו של עד המדינה.

7. דבריו ופניותיו של המשיב אל חוקרי המשטרה, אליהם מכוונים דבריי אלה הם:

א. ביום 26.8.90, בהיות החוקר מוטי צור עם המשיב בדרכם מבית המשפט לבית המעצר, פנה אליו המשיב ביוזמתו, ולגירסת מוטי צור בהתייחסו אל המשיב:

"אמר לי שאני אפנה אל הממונים עלי ואודיע להם שאם יסגרו אתו על שנה וחצי מאסר בכלא אשקלון הוא מוכן למסור הודאה מלאה עליו ועל אבי נברו בתיק השוד."

כן הוסיף ושאל המשיב את צור, אם יש אפשרות של עד מדינה בתיק. עוד אמר המשיב לצור, שאם לא רוצים לקבל את הצעתו ולעשות אתו עיסקה ורוצים "שהוא יקבל 10 שנים, אז הוא יקצר את כל התהליך", ובכך רמז שיפגע בעצמו.

ב. על-פי גירסת מוטי צור, ביום 29.8.90, בעת שחקר את המשיב, ולמשיב היה ידוע ששותפו אבי נברו הודה וקשר אותו למקרה,

"הוא הודיע לי שאם לא רוצים לעשות אתו עסקה למרות שהוא מוכן להסגיר את האקדח, אז הוא ילך למלחמה בבית המשפט ויביא עדים שיעידו שהוא בסכסוך עם אבי נברו ובחקירה הנגדית הוא יעמיד את נברו במצב קשה".

ג. ביחס לשיחה בין המשיב למוטי צור מיום 30.8.90 מציין צור:

"שאלתי את מומי מה הוא מחליט והוא אמר לי שהוא כבר הציע מה שהציע ולא רוצים לעשות אתו עסקה. אמרתי לו שמדובר במקרה חמור ויש לו עבר פלילי על אותו נושא ועונש על תנאי ואף אחד לא מסכים להצעה שלו. הוא השיב לי שהמכסימום שהוא מוכן להסכים זה שנתיים בכלא אשקלון כולל התנאי והוא יודה בתיק השוד ויסגיר את האקדח ורימון שיש לו".

כשצור אמר למשיב, שהוא יעביר את הצעתו, ביקש המשיב שיבהיר בשמו, "שאת השנתיים הוא הולך לשבת מלא כי כבר קבל שלש פעמים הורדת שליש מהמאסר והובהר לו שבמאסר הבא לא ירד לו שליש".

ד. ב-2.9.90 דיבר המשיב עם מפקח שאול עזרא, קודם שזה חקרו, והמשיב אמר למפקח עזרא, שהוא מוכן לעיסקה עליה דיבר עם מוטי צור.

כל הדברים כאמור מפי חוקרי המשטרה מצויים בדו"חות שנערכו על-ידיהם המצויים בחומר החקירה שבידי המאשימה.

8. השאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא, אם בדברים שאמר המשיב כמפורט לעיל ניתן למצוא סיוע לגירסת עד המדינה. הסניגורית המלומדת של המשיב ביקשה שאקבע, שבפני
ית נאשם אל חוקריו לעשות עיסקה עמו, פנייה שנדחתה, אין לראות לא הודאה או "ראשית הודאה" ולא ראיה נגדו. בטענותיה הסתמכה על דברים שנאמרו על-ידי השופט ח. כהן בע"פ. 216/74, 243 כהן נ' מדינת ישראל
, פ"ד כט (1) 340 ובע"פ 456/74 [1].

9. דעה שונה הובעה על-ידי בית-משפט זה במספר עניינים. בע"פ 216/74, 243 [8] הנ"ל הייתה דעתו של השופט ויתקון – שלפסק-דינו הצטרף השופט קיסטר – שדברים אשר על-פי תוכנם יש בהם הודאה במעורבות הנאשם בעבירה המיוחסת לו, יכולים לשמש כראיה מסייעת נגדו, בכפוף, כמובן, לשאלת המהימנות והמשקל שיש לייחס להם. (ראה שם, בעמ' 352). בע"פ 456/74 [1] הנ"ל הייתה דעתו של השופט עציוני – מבלי שהביע דעה סופית בעניין – שייתכנו מקרים, בהם נכונות להודות תשמש ראיה מסייעת. דעה דומה הייתה לשופט לנדוי, כתוארו אז, בע"פ 275/74 אביטן ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד כט (2) 470, בעמ' 475; וכן בע"פ 117/81, 153, 172 בן חמו ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו (3) 57, בעמ' 65-66. לדעה דומה הגיע גם השופט בך בע"פ 323/85, 340, 368 אלרמאק ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד לט (4) 57, על פיה "ראשית הודאה" של נאשם, בא אמר שהוא מוכן "לספר את כל האמת על הפרשה" יכולה להוות סיוע לראיה אחרת הדורשת סיוע (ראה שם, בעמ' 64 והאסמכתאות שם). כך סבר גם השופט ד' לוין בע"פ 210/81 עקביוב נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו (3) 393, בעמ' 416, וכן בע"פ 420/81 כהן ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו (2) 29, בעמ' 41.

10. נראה לי, שניתן לסכם את פסיקתו של בית-משפט זה כך, שבנסיבות מתאימות, כשהביע נאשם את רצונו להודות בחלקו באשמה המיוחסת לו ובלבד שיקבל טובת הנאה כנגד הודאה כזו, ניתן לראות את דבריו "כראשית ראיה", ובתור שכזאת - כראיה מסייעת או מחזקת לכאורה ראיה אחרת העומדת נגדו. ההיגיון שבגישה זו הוא, שבדרך כלל לא יביע אדם, שאין לו חלק באשמה המיוחסת לו, נכונות להודות בביצועה. כך מלמד ניסיון החיים. לפיכך, דבריו על נכונותו להודות באשמה יש בהם, על-פי תוכנם, כדי לשמש ראיה נגדו. ייתכנו, כמובן, מקרים ונסיבות, בהם הביע נאשם נכונות להודות, מבלי שהוא מעורב כלל בעבירה, כשם שיתכנו מקרים של הודאת שווא מצד נאשם. אך ההכרעה, באיזה מידה יש להשתמש בנכונותו של נאשם להודות כראיה נגדו, קשורה לשאלת המהימנות והמשקל של הדברים ולא לשאלה אם הדברים – אם יימצא שנאמרו בכנות – יכולים לשמש כראיה מסייעת לראיות אחרות הקימות נגדו.

11. אם נחזור לעניינו, לא יכול להיות לספק בעיניי, שדבריו של המשיב לחוקר מוטי צור, ולאחר מכן למפקח שאול עזרא, יש בהם ראיה מפלילה נגדו, ואם יימצא, שניתן להסתמך על הדברים מבחינת מהימנותם – דהיינו, שהמשיב אכן אמרם והוא התכוון למה שאמר - יש בדבריו אלה כדי לשמש סיוע לעדותו של עד המדינה נברו. ראוי בקשר לכך להדגיש את אלה:

ראשית, יש בדבריו, על-פי תכנם, כדי להעיד עליו, שהוא מעורב בעבירת השוד וכי הוא יודע את פרטי מעשה השוד.

שנית, המשיב יודע על חומרת מעשיו ומוכן לשלם עליהם בשנות מאסר, אך לא בעונש מאסר חמור מדיי.

שלישית, המשיב מביע נכונות להמציא לחוקרים את האקדח, וכידוע, היה אקדח בידו, על-פי גירסת עד המדינה.

רביעית, הוא מביע נכונות להמציא גם רימון רסס שברשותו, כשבעבירה השנייה מיוחס לו שקיבל רימון מעד המדינה.

חמישית, אין המדובר באמרה אחת מצדו, שאולי ניתן היה לפרשה כאמירה מגששת, לא זהירה. במשך מספר ימים פנה ארבע פעמים אל חוקריו, כשבכל אחת מהאמירות הוא משייך לעצמו מעורבות בפשע ונכונות להודות בחלקו בו.

12. סיכומם של דברים, יש בחומר הראיות שבידי המאשימה ראיות לכאורה לאשמות המיוחסות למשיב, והיה מקום להורות על מעצרו עד תום ההליכים. ערר המדינה מתקבל, החלטת הערכאה הראשונה מתבטלת בזה, ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת"פ 369/90 של בית המשפט המחוזי בירושלים.

ניתנה היום, ח' בתשרי תש"ן (27.9.90).







בשפ בית המשפט העליון 4061/90 מדינת ישראל נ' משה בן אשר אחיעם, [ פ"ד: מד 4 244 ] (פורסם ב-ֽ 27/09/1990)