פסקי דין על אשר אביב | פסקי דין על דב כהן | פסקי דין על אלדד הרמן

42410-01/15 רעא     15/02/2015




רעא 42410-01/15 אשר אביב, דב כהן נ' אלדד הרמן








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



רע"א 42410-01-15 אביב ואח' נ' הרמן


15 פברואר 2015


בפני

כב' השופט הבכיר
צבי
סגל


המבקשים:

1.אשר אביב

2.דב כהן
ע"י ב"כ עו"ד אלישע גרינפלד
ו/או עו"ד רחלי אייבס



נגד


המשיב:

אלדד הרמן
ע"י ב"כ עו"ד דור בן-חיים



החלטה

1. לאחר עיון בבקשה שהוגשה ביום 20.1.15 ובנספחיה, ועל אף המילים היפות והניסיון לשוות לבקשה חשיבות מיוחדת או חדשנות ("בבר"ע זו מובאים עניינים בעלי חשיבות ציבורית רחבה, החורגים מעניינם של בעלי הדין כאן, ואלה טרם הוכרעו על ידי ערכאה שיפוטית מנחה" – כמצוטט ברישא לבקשה), אינני סבור כי נדרש לגביה כל חידוש פסיקתי שטרם סותתו לגביו בעבר אבני דרך, ואין הצדקה למתן רשות ערעור, תהא הגישה בעניין השיקולים הרלוונטיים אשר תהא
[1]
.

מכל מקום, הואיל וממילא אין בבקשת רשות הערעור נימוק שיש בו כדי לדחות או לבטל או לשנות את החלטת בית משפט קמא - דינה להידחות גם לגופו של ענין. להלן יפורטו נימוקיי.


2. כנגד המשיב ניתן ביום 24.10.01

פסק דין
בהיעדר הגנה על סכום של 237,032 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.8.00 ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (להלן: "פסק הדין הראשון"). תיק ההוצאה לפועל לביצוע פסק הדין הראשון נפתח ביום 15.4.02 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל").

3. ביום 10.12.02 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין הראשון. פסק הדין בוטל. אלא, שתיק ההוצל"פ נותר פתוח מבלי שנסגר.

4. ביום 8.6.04 ניתן

פסק דין
חדש, בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המחייב את המשיב לשלם למבקשים סך של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין (8.6.04), וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪ (להלן: "פסק הדין השני").

5. בגין פסק הדין השני לא נפתח תיק הוצאה לפועל חדש ואף לא ננקטו הליכי הוצל"פ לגבייתו. רק ביום 13.5.13, משהוגשה בקשה להעברת התיק ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים, החלו המבקשים בהליכים למימוש פסק הדין השני; אך זאת, במסגרת תיק ההוצאה לפועל שנפתח לצורך ביצוע פסק הדין הראשון – שכאמור בוטל עוד בשנת 2002.

6. המשיב הגיש בקשה לסגור את תיק ההוצאה לפועל. כבוד רשם ההוצאה לפועל (מר קייס כראמה), סבר שאין מקום לסוגרו, מטעמי יעילות, אך הוסיף וביקש מהמבקש להגיש לו תחשיב לתיק ביחס לפסק הדין השני. יש יסוד לסברה, כי אם היה נפתח תיק הוצל"פ, בסמוך לביצוע פסק הדין השני, או אז, ניתן גם להניח שהמשיב היה מקבל לידיו אזהרה, ויכול היה, אולי, להחיש סוף סוף את צעדיו ולשלם את חובו. ניתן אף להעריך, כי בשל כך נדחתה גם הבקשה לתשלום שכ"ט מידי, ונקבע, חלף זאת, שהוא ישולם רק בחלוף 21 הימים הקבועים בחוק לתשלום בטרם החלו ההליכים; זאת, כפי הנראה, מאחר שכבוד הרשם התייחס אל המועד הנ"ל כאילו נפתח תיק הוצל"פ חדש לביצוע, וגם אם נקט בדרך מעט בלתי מקובלת, גישתו זו מקובלת עלי.

בהחלטתו, העמיד כבוד הרשם את גובה הריבית על 1%.

7. המבקש ערער על החלטת כב' הרשם. בית המשפט שלערעור (סגן הנשיאה ארנברג), אישר את החלטת כבוד הרשם וקבע כי לאחר שהגיע למסקנה כי הזוכה נהג בחוסר תום לב בשיהוי בנקיטת ההליכים, רשאי היה להפחית את שיעור הריבית.

סגן הנשיאה ארנברג הוסיף וציין, כי בעוד שביחס להפחתת שיעור ריבית בתיק שטרות או בתביעה על סכום קצוב קיימת הוראה מפורשת בסעיף 81א3(ה) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"); אין בנמצא הוראה דומה בחוק ההוצל"פ המתייחסת לתיקים שנפתחו לביצוע

פסק דין
, כדוגמת המקרה דנא. לעמדתו, קיימת מחלוקת בין בתי המשפט השונים ביחס לסמכות הרשם להפחית את הריבית במקרה בו מבוצע

פסק דין
בתיק ההוצאה לפועל. כתנא דמסייע לדעה זו, ציטט סגן הנשיא ארנברג את גישתו של כב' השופט מ' סובל מבית המשפט השלום בתל אביב (עש"א (שלום ת"א) 47491-02-12 סגמן
נ' מונטייה (5.9.12)), שלשיטתו, במקרה כזה "ניתן ללמוד גזרה שווה" מהאמור בהוראה המתירה לרשם להפחית את סכום הריבית בתיק שטרות או בתביעה לסכום קצוב, לסמכות הרשם להפחית את הריבית גם בהליכי הוצל"פ לביצוע

פסק דין
; זאת, אל מול גישתה של כב' השופטת ח' קיציס מבית משפט השלום בנתניה (עש"א (שלום נת') 29513-12-12 פולונסקי נ'
ספיר (פורסם בנבו, 29.4.13)).

8. בבקשה שלפני, עותר המבקש לבטל את החלטות כבוד הרשם וכבוד סגן הנשיאה, בטענה של חוסר סמכות, ולקבוע הלכה באשר "לסמכותו של רשם ההוצל"פ לשנות

פסק דין
שהוגש לו לביצוע תוך שימוש (מוטעה, לדעת המבקש – צ"ס) בהוראת סעיף 5 (ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה; והאם כאשר 'מועד היווצרות העילה' חופף ל'מועד הפירעון' מבטלות הוראות סעיף 5 (א) מחוק פסיקת ריבית והצמדה את החלק של פסק הדין המחייב נתבע בתשלום ריבית והצמדה"; כאשר לדעתו, כבוד הרשם חרג מסמכותו עת הפחית ריבית שנקבעה ב

פסק דין
, ובכך "שינה

פסק דין
", ואילו סגן הנשיאה
שגה עת קבע כי למעשה כבוד הרשם לא שינה את פסק הדין ופעל לפי סמכותו הנתונה לו בגדרי סעיף 5(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה").

עוד הלין המבקש כנגד הקביעה של סגן הנשיאה, לפיה: "כיוון שהמועדים הללו ('היווצרות העילה' ו'הפירעון') חופפים, למעשה בית המשפט לא קבע ריבית כלשהי לחוב".

9.
עמדת המשיב בפני
הערכאות קמא הייתה, שהשיהוי לפרק זמן כה ממושך של 9 שנים, בטרם ננקטו הליכי ההוצאה לפועל לגביית פסק הדין השני, מהווה מימוש

פסק דין
שלא בתום לב.

10. עיון בהחלטות מלמד, כי כבוד הרשם סבר, בהסתמך, בין השאר, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין מור תמר (ע"א (ת"א) 2836/03 עיריית ת"א נ' מור תמר (24.1.06)), העוסק בצורך בניהול הליכי הוצל"פ בתום לב (בין אם המדובר בהליכי הוצל"פ לגביית שטרות או סכומים קצובים, ובין אם מדובר בהליכים לגביית

פסק דין
), כי נקודת האיזון המתבקשת בין האינטרסים המנוגדים במקרה זה מחייבת הפחתה של ריבית הפיגורים והעמדתה על 1% מיום מתן פסק הדין ועד ליום מתן ההכרעה. באופן כללי ייאמר, כי החלטת כבוד הרשם כתובה באופן רהוט ויפה ומביאה הלכות משפטיות רבות; דא עקא, שהיא אינה מוציאה אל הפועל את ההלכות לעצם העניין והנמקתה מעט חסרה.
שכן, מחיר ההמתנה אינו ראוי להיבחן רק באספקלריה של מידת תום לבו של הזוכה, אלא גם בגין מידת תום לבו של החייב בבואו לשלם את חובו.
כמסתבר, מחיר ההמתנה במקרה דנא הוטל ברובו על הנושה-הזוכה,
ו
נדמה כי כבוד הרשם לא קיבל את טענתו לפיה הוא לא פעל במשך 9 שנים מאחר שבא כוחו הקודם מונה לתפקיד שיפוטי.

אלא, שכאן נעצר כבוד הרשם והסתפק בבחינת תום לבו של הזוכה בלבד.


אפשר שהיה מקום לבחון בהקשר זה גם את משמעות אי סגירת תיק ההוצאה לפועל מיד עם ביטול פסק הדין שלשמו הוא נפתח, ואולי היה בכך גם כדי להטיל מחיר נוסף על הזוכה. מאידך גיסא, טענת החייב, לפיה מאחר שהזוכה לא עשה דבר כדי לגבות את החוב, הוליד השיהוי בקרבו ציפייה לכך שהזוכה זנח לגמרי את החוב, הינה מופרכת וסתמית, כך שהיה מקום שתגובה בעייתית זו תזכה לביטוי כלשהו בהחלטת כבוד הרשם.


מכל מקום, בית משפט קמא (סגן הנשיאה ארנברג) קיבל את ההפחתה האמורה ככזו הנתונה לשיקול דעת הרשם, ובכך לא נפל כל פגם.
בעניין הגישות שהובאו ע"י סגן הנשיאה בדבר סמכות רשם ההוצל"פ להפחית את שיעור הריבית (ואשר סגן הנשיאה מצא כי הן גישות שונות) אציין, כי
עיון בפסק דינה של כב' השופטת ח' קיציס מלמד, שגם היא סבורה כי בידי הרשם הסמכות להפחית את סכום הריבית, אם כי לא לבטלה כליל, ובכל הכבוד אף אני סובר כך, זאת מאחר שהוראות הדין מדברות על "הקטנה".

בצד החלטות אלו ראוי לשוב ולהדגיש – גם עת מדובר ב"גלגול שלישי" (במתכונת כזו או אחרת) – כי במקרים דוגמת אלו קם הצורך לבחון את התנהגות שני הצדדים, הזוכה והחייב, שהרי לפתחם של שניהם רובצת חובה: לראשון - לגבות את החוב ללא דיחוי; ולשני, לשלם את חובו במהירות. נראה לי, אפוא, כי במקרים מתאימים, בהם היה שיהוי רב מדי ובלתי מוצדק, או שנתגלו פגמים אחרים בהתנהלות הזוכה, או אז, ניתן לשקול הפחתת אחוז גבוה יותר מהסכום שהצטבר לריבית.



11. מכאן לטענה בדבר המשגה שנפל, כביכול, בקביעת סגן הנשיאה בדבר "חפיפת המועדים"

("היווצרות העילה" ו"הפירעון"): בלא צורך לבוא בעובי קורתה של סוגיית הריבית, כשלעצמה, אזכיר, כי בנושא הרלוונטי לנו, קיימים שני סוגי ריביות
:

האחת, מיום הגשת התביעה עד למועד פסק הדין או מועד תשלומו (מועד הפירעון)
;
והשנייה, ריבית פיגורים, שהיא לאין שעור גבוהה יותר.

הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה,
מאפשרות את הפחתת גובה ריבית הפיגורים עד ליום הפירעון, ובכל מקרה לא פחות ממנה.

סגן הנשיאה ארנברג הגיע למסקנה, כי מאחר שמדובר במועדים זהים אין מניעה להפחתת הריבית, זאת מאחר שלא נקבע "שיעור ב

פסק דין
".


דעתי כדעת סגן הנשיאה. לו היה בית המשפט נוקב בשיעור הריבית בפסק הדין, או אז, לא ניתן היה להפחית הימנה; ומשלא עשה כן, צדק סגן הנשיאה בקביעתו.


הוראת סעיף 81א3(ה) לחוק ההוצל"פ אינה חלה על פסקי דין. סמכות הפחתת הריבית ביחס לפסקי דין קבועה בסעיף 5(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה. כך למעשה פעל כב' הרשם, סגן הנשיאה ארנברג אישר את ההחלטה, ובכל הכבוד טעמיו ונימוקיו מקובלים עליי (למעט ההערה דלעיל ביחס לגישות השונות, כביכול).

12.
אבקש להוסיף, בבחינת למעלה מן הנדרש, את הדברים הבאים: כנזכר, בפסק הדין השני לא נקבע במפורש מועד פירעון. עם זאת, על פי הפסיקה, גם במצב זה יש לקיימו "במהירות הראויה". סעיף 5(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה מאפשר לחרוג מן הריבית שנקבעה בפסק הדין, ככל שמדובר בתקופה שלאחר מועד הפירעון – ולענייננו, לחלק הארי של התקופה הרלוונטית במקרה דנא. חוק ההוצל"פ קובע, כי

פסק דין
יוגש לביצוע רק לאחר שחלף המועד לביצועו, ואם לא נקבע מועד, בחלוף 30 ימים ממועד מתן פסק הדין (סעיף 6(א) לחוק). לא כאן המקום להיכנס לשאלה, שממילא ניתן לה פתרון בדין, הנוגעת לתשלום

פסק דין
הנוקב בסכומים גבוהים במיוחד, שאז סביר ומובן
כי החייב לא יוכל לעמוד בפירעונו "במהירות סבירה"; וממילא, בחלוף "התקופה הסבירה" מכיר החוק בקיומה של סמכות לפעול כפי שפעל רשם ההוצאה לפועל. לא זו אף זו, יש בנמצא טעמים מיוחדים בגינם ניתן בנסיבות מסוימות לסטות מריבית הפיגורים כהגדרתה בחוק פסיקת ריבית והצמדה. במצב זה, גם אם הנמקת בית משפט קמא אינה בהכרח נקיה לחלוטין מספקות – אין עילה להתערבות, לא כל שכן ב"גלגול" הנוכחי; ואינני נזקק, בנסיבות העניין, לדון בשאלה אם יש מקום להחיל את הלכת "חניון חיפה" גם כשמדובר בהליכי הוצל"פ (ר' הערת שוליים 1 לעיל).

13. כללו ועיקרו של דבר:
התחבטתי בנוגע למחיר הראוי להמתנה, ולדידי על החייב "לשלם" מחיר מסוים על אי ביצוע פסק הדין במהירות סבירה. אלא, שגם בהינתן זאת, עדיין נראה לי שהתוצאה במקרה זה מאוזנת. יש חיוב בריבית (וכמובן בהצמדה). החייב אינו מתעשר שלא כדין. לא נוצר לו תמריץ לגרור רגלים. בה בעת, גם הזוכה אינו זוכה מן ההפקר. כמובן, ניתן היה לקבוע גם שיעור ריבית שונה, גבוה יותר, אך על אף זאת אין בדעתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא כל עוד היא נמצאת במתחם הסבירות.

לא זו אף זו, ראוי להזכיר כי בבסיס הבקשה דנא עומדת הטענה באשר לעצם הסמכות של כבוד הרשם להפעיל לעניין זה שיקול דעת לשנות את פסק הדין. בנסיבות המקרה דנא, בהן חלפו שנים ארוכות מאז פסק הדין, נראה לי כי העמדה לפיה יש שיקול דעת להפחית מן הריבית שנקבעה בפסק הדין, בין אם זו מעוגנת בהיקש (פ"ד כבוד השופט סובל, לעיל), ובין אם נסיק אותה מחוק פסיקת ריבית והצמדה, היא סבירה ומתבקשת, וזאת על מנת למנוע תוצאות קשות אשר אין להניח כי פסק הדין ביקש לגרום.
אין אפוא צורך בבירור מעמיק של השאלה המשפטית שמעלה הבקשה, שכן יהא הבסיס להפעלת שיקול הדעת אשר יהא, הייתה לו הצדקה עניינית מלאה בנסיבות העניין.

ניתן, אם כן, לשוב ולציין כי חובת תום הלב חלה על שני הצדדים, וכי קיימת לחייב שניתן נגדו

פסק דין
חובה לפעול כדי לשלמו במהירות ולא להמתין עד שהזוכה יתור אחריו ויאתרו (ובדיוק לשם כך נועד סעיף 84 לחוק ההוצל"פ, המאפשר לחייב להגיש בקשה לרשם ההוצאה לפועל למתן הוראות לשם קיום החוב). יחד עם זאת, כל משמעות ותוצאה אחרת מזו שקבעו הערכאות קמא (בשינויי ניואנסים זעירים, בלתי משמעותיים, כמצוין לעיל), אינן אלא בבחינת מתן פרס בלתי מוצדק לזוכה, שהשתהה שנים ארוכות בטרם נקט בהליכי גבייה למימוש זכותו, נהג בחוסר תום לב במימוש פסק הדין, הפך את התיק דנא למעין תכנית חיסכון, ורק בחלוף השנים פעל לגבייתו.

14. הבקשה אפוא נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. הפיקדון יוחזר למפקיד.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום,
כ"ו שבט תשע"ה, 15 פברואר 2015, בהעדר.







חתימה

[1]

הקווים המנחים למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בערעורים על רשם ההוצאה לפועל נסקרו על ידי כבוד השופט דראל ברע"א (י-ם) 35158-03-13
אריאל יהודה לשם
נ' ליבו נכסים והשקעות בע"מ, מיום 14.7.13
; וב
רעא (י-ם) 30077-05-13 עמית (ברוך) ציון
נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , מיום 16.6.13
. בין השאר, צוטטה ההחלטה שניתנה ברע"א 411/13
מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ
נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (20.5.13) (להלן: "מפעלי מתכת"), לפיה אין להפעיל את המבחנים הידועים הקפדניים שהותוו בבקשת רשות ערעור בגלגול
שלישי ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982) ("הלכת חניון חיפה"), זאת נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל והפרדת מערך הגביה והאכיפה ממערכת המשפט והפיכתו לגוף "מעין שיפוטי" בלבד ולא כערכאה שיפוטית נוספת רגילה (מפעלי מתכת, פסקה 12, וכן ראו

רע"א 8476/12
עזבון המנוחה כהן עדינה ז"ל ע"י בנה ארז כהן
נ' בנק הפועלים בע"מ, עמ' 4 (29.1.13). לעניין זה (ויצוין כי ההחלטה ניתנה על ידי בית המשפט העליון בדונו בדן יחיד, על כל המשתמע הימנה מבחינת נפקותה כתקדים מחייב), הפריד כב' השופט ג'ובראן בין בקשת רשות ערעור הנוגעת לבירור העובדתי, אשר לגביו יחולו מבחני הלכת חניון חיפה, אם כי במתכונת מרוככת, לבין בקשה הנוגעת לשאלה משפטית, לגביה ניתן להחיל אמת מידה מקלה מעט יותר, נוכח העובדה שבית משפט השלום הוא הערכאה העורכת את הבירור המשפטי המקיף כערכאה ראשונה (מפעלי מתכת, פסקה 14). באותה החלטה אף הבחין בית המשפט בין בקשת רשות ערעור על

פסק דין
המסיים את ההליך, לבין החלטה אחרת במסגרת חיי ההליך, אשר לגביה קיימים מבחנים אחרים (שם, פסקאות 16-15).






רעא בית משפט מחוזי 42410-01/15 אשר אביב, דב כהן נ' אלדד הרמן (פורסם ב-ֽ 15/02/2015)