פסקי דין על יעקב עיני | פסקי דין על בנק דיסקונט לישראל בע"מ

2009-03/14 עא     15/02/2015




עא 2009-03/14 יעקב עיני נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 2009-03-14 עיני נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ






בפני

כב' השופט, סגן נשיאה
ד"ר קובי ורדי

כב' השופט
חגי ברנר

כב' השופטת
חנה פלינר


מערער

יעקב עיני


ע"י ב"כ עו"ד אסף ברם וליאור בן ארי


נגד


משיב

בנק דיסקונט לישראל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ישראל שפלר ושולי זסלבסקי




פסק דין



השופט חגי ברנר
:

מבוא

1.
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת הבכירה ריבה ניב) מיום 1.1.2014, במסגרת ת.א. 1415-09-13, אשר דחה על הסף את תביעת המערער נגד המשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ
(להלן: "הבנק"), מחמת התיישנות.

2.
עסקינן בסכסוך רב שנים בין המערער לבנק, שהוליד מספר הליכים משפטיים. האחרון שבהם הוא התביעה שסולקה על הסף.

3.
בקצירת האומר וכעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, המערער ואחיו הקימו בשנות השבעים של המאה הקודמת חברה לייבוא ושיווק מתכות, שלימים נרשמה תחת השם י.מ. עיני תעשיות מתכת (1993) בע"מ (להלן: "החברה"). בשנת 1991 שיעבד המערער נכסים פרטיים שלו לשם הבטחת אשראי שקיבלה החברה מהבנק. ביום 4.8.1995 הוא חתם על ערבות להבטחת חובותיה של חברה בשם בילאור חברה למסחר שירותים ותחזוקה בע"מ (להלן: "בילאור") כלפי הבנק. המערער טען כי חתם על הערבות מבלי שהבנק יידע אותו בדבר חובה הכספי של בילאור כלפי הבנק ותוך שהוא מסתיר ממנו כי בחשבונה של בילאור מתנהלות פעולות מירמה.

המערער טען עוד כי בשנת 1998 הוא הגיע להסכם עם הבנק, לפיו ישלם לבנק סך של מליון ₪ ובתמורה הובטח לו כי הבנק יסיר את השעבודים הרובצים על נכסיו. העתק מן ההסכם לא נמסר למערער, אך הוא העביר לבנק את הסכום של מליון ₪.

המערער טען כי פנה לבנק מספר פעמים בדרישה לשחרור השעבודים, אך דרישתו סורבה בנימוק שבהתאם להסכם בין הצדדים, הסכום ששילם המערער התייחס אך ורק לחובות של חברות מסוימות, אך המערער עודנו ערב לחובותיה של בילאור, בסך של 5 מליון ₪ נכון לשנת 1999. לטענת המערער, הוא הוסיף לפנות לבנק בדרישה לשחרר את השעבודים תוך שהוא חוזר ומבקש להבין מהם חובותיה של בילאור ועל איזה בסיס ממשיך הבנק להחזיק בשעבודים.

4.
ביום 27.11.2002 הגיש המערער תביעה נגד הבנק לתשלום סך של 24 מליון ₪ (ת.א. 2446/02 שלימים שונה מספרו לת.א. 5685-08-07) בגין פרשייה של הנפקת מניות החברה וקריסתה בעקבות הרצת מניותיה, ובה טען כי הבנק ואחיו פעלו במירמה כלפיו. תביעה זו התקבלה באופן חלקי בלבד ביום 6.12.2012, עת חייב בית המשפט המחוזי מרכז את הבנק לפצות את המערער בסכום של 3,955,000 ₪. הן המערער והן הבנק ערערו על פסק הדין, והערעורים עודם תלויים ועומדים.

5.
ביום 14.2.2005 הגיש המערער תביעה למתן חשבונות נגד הבנק, בה ביקש כי יימסרו לו כתבי ערבויות ושטרי משכנתא על נכסיו, המצויים ברשות הבנק (ת.א. 15714/05). לטענת המערער, במסגרת הסדר פשרה מיום 12.11.2007 שסיים את התביעה, נודע לו כי השעבודים על נכסיו הינם מכח ערבותו לחובותיה של בילאור ומכח חובו של אדם בשם צדוק לוי, שבילאור ערבה לחובותיו כלפי הבנק.

6.
ביום 16.3.2006 הגיש הבנק תביעה כספית נגד המערער (ת.א. 1361/06) ונגד בילאור, לתשלום סך של 10,666,483 ש"ח. התביעה נגד המערער התבססה על ערבותו לחובותיה של בילאור מיום 4.8.1995. התביעה נדחתה על הסף מחמת התיישנות ביום 7.1.2008.

7.
ביום 12.2.2008 הגיש המערער תביעה לסעד הצהרתי נגד הבנק (ת.א. 1184/08), בגדרה ביקש הצהרה בדבר בטלות משכנתאות הרשומות על נכסיו לטובת הבנק ובדבר ביטול ערבותו כלפי הבנק. ביום 10.7.2008 הושג הסדר פשרה לפיו יוסרו כל השעבודים על נכסיו ואלה אכן הוסרו בחודש יולי 2008.

8.
בחודש ספטמבר 2013 הוגשה התביעה נשוא ההליך הנוכחי. בתביעה זו תיאר המערער בהרחבה את תולדות הסכסוך בינו לבין הבנק. הוא תבע מהבנק פיצוי בסך של 1,905,034 ₪ וכן סעדים הצהרתיים לפיהם ערבותו לטובת בילאור בטלה הואיל ונחתמה בעקבות הטעייה שביצע כלפיו הבנק, מה גם שמדובר בחוזה אחיד המכיל תניות מקפחות. עוד טען המערער כי הבנק הפר כלפיו סעיפים שונים של חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 וכן את סעיפים 35, 56 ו- 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). באשר לסעד הכספי, טען המערער כי מחמת החזקת נכסיו תחת שעבוד שלא כדין, שהוסר רק בחודש יולי 2008, נגרם לו נזק בגובה סכום התביעה, שכן אלמלא השעבודים, יכול היה המערער לנצל את נכסיו לשם השגת אשראי לעסקיו.

פסק דינו של בית המשפט קמא

9.
הבנק ביקש לסלק על הסף את התביעה מחמת התיישנות, ובית המשפט קמא נעתר לבקשה.

בית המשפט קמא קבע כי כבר בשנת 2002 ידע המערער על מעשי המירמה שהוא מייחס לאחיו ולבנק גם יחד, כעולה מהתביעה שהגיש אז נגד הבנק. לפיכך, החריג הקבוע בס' 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הדוחה את תחילת מירוץ ההתיישנות עד למועד בו התגלתה המירמה, איננו מועיל למערער שתביעתו הוגשה רק בשנת 2013.

באשר להוראת ס' 8 לחוק ההתיישנות, שעניינה גילוי מאוחר של העובדות המהוות את עילת התובענה, הרי שבמקרה דנן, מתוך מכתבים שכתב המערער לבנק, עולה כי כבר ביום 23.2.2000
הוא טען שאי הסרת השעבודים גורמת לו נזק עצום ואף איים בהגשת תביעה נגד הבנק. במכתב מיום 13.2.2001 הוא טען כי איננו ערב לחובותיה של בילאור, ובמכתבים נוספים ששלח לבנק בין השנים 1999- 2001 הוא טען פעם אחר פעם טענות בנוגע לשעבודים ולערבותו. מכאן שאין בס' 8 כדי לסייע למערער לגבור על טענת ההתיישנות.

באשר לס' 89 לפקודת הנזיקין, קבע בית המשפט קמא כי לא חלה הוראת ס' 89(2) לפקודת הנזיקין, המאריכה את תקופת ההתיישנות עד עשר שנים מיום שאירע הנזק, משום שבמקרה דנן חלפו למעלה מעשר שנים מיום שארע הנזק. באשר לס' 89(1) לפקודת הנזיקין, שעניינו מעשה או מחדל הולך ונמשך, הרי שזה אינו חל משום שעניינו אך ורק בעוולות אשר אינן כוללות רכיב של נזק, ואילו המערער תבע בגין עוולות הכוללות רכיב של נזק.

עוד נקבע כי גם התקופה בה התנהלה תביעתו למתן חשבונות נגד הבנק אינה מסייעת למערער, משום שלכל היותר היא עוצרת את תקופת ההתיישנות החל מחודש פברואר 2005 וכלה בחודש נובמבר 2007, אך עדיין, חלפה מלוא תקופת ההתיישנות קודם שהוגשה התביעה.

לפיכך, התביעה נדחתה על הסף, ומכאן הערעור.

טענות המערער

10.
המערער טוען כי עד ליום 7.1.2008 לא היה בידיו כח תביעה קונקרטי להגשת תביעה לביטול הערבות, שכן כל עוד לא נדחתה תביעתו הכספית של הבנק נגדו באותו מועד בגין ערבותו לחובותיה של בילאור, וכל עוד לא ניתן פסק הדין ההצהרתי בדבר בטלות השעבודים, עדיין לא בשלה עילת תביעתו של המערער במובן של כח תביעה קונקרטי, והוא לא היה יכול להגיש את תביעתו הכספית נגד הבנק בגין מניעת השימוש בנכסיו. לכן מירוץ ההתיישנות התחיל רק ביום 7.1.2008.

לחלופין טוען המערער כי עד ליום 12.11.2007 לא היה בידיו כח תביעה קונקרטי להגשת תביעה לביטול הערבות, שכן לא היו בידיו נתונים מאומתים כלשהם בענין עצם ערבותו לבילאור, מהותה, והסכומים הנגזרים ממנה. רק במסגרת הסדר פשרה עם הבנק מיום 12.11.2007, במסגרת התביעה למתן חשבונות, נודע למערער כי החובות היחידים מכוחם החזיק הבנק את השעבודים הם בגין ערבותו לחברת בילאור, וכן חובו של צדוק לוי, מכח ערבותה של בילאור לחובותיו של לוי.

לחלופין, כך טוען המערער, מירוץ ההתיישנות החל ביום הגשת התביעה הכספית של הבנק נגדו, קרי, חודש מרץ 2006, אלא שבאותה עת טרם היו בידיו שטרי המשכנתא.

עוד טוען המערער כי ס' 89(2) לפקודת הנזיקין חל על תביעתו, וכי החזקת נכסיו תחת שעבוד הינה אירוע מתמשך (עוולה מתחדשת) היוצרת עילת תביעה חדשה מדי יום. לפיכך, יש לספור את תקופת ההתיישנות שבע שנים אחורנית ממועד הגשת התביעה. לדידו, כל עוד נמשך המצב הפוגעני כלפיו, נוצרו לו עילות תביעה חדשות אשר מבחינת מועד היווצרותן
ועד הגשת התביעה, מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות.

לבסוף טוען המערער כי אין מקום לאפשר לבנק להעלות טענת התיישנות, בהיותו סוכנות חברתית ונוכח מעמדו וכוחו אל מול הלקוח, מה גם שביכולתו לשמור נתונים לתקופה ממושכת.

יש לציין כי בדיון לפנינו מיקד למעשה המערער את טיעוניו רק בטענת העוולה הנמשכת לגבי הנזק שנגרם לו כתוצאה מהשעבודים, וזנח את שאר טענותיו. חרף זאת, מצאתי לנכון להתייחס להלן גם לטענות שנזנחו.

טענות הבנק

11.
הבנק טוען כי דרישות המערער לביטול השעבודים החלו בשנת 1999 ולכן קיימת התיישנות על פני הדברים. באותן דרישות אף טען המערער כי הבנק התחייב להסיר את השעבודים וכי סרובו לקיים את התחייבותו זו גורם למערער נזקים, תוך שאיים בנקיטת הליכים משפטיים נגד הבנק. מכאן שאין המדובר בגילוי של נזק מאוחר.

עוד טוען הבנק כי טענת המערער לפיה הוא אינו ערב לחובותיה של בילאור הועלתה כבר בשנת 1996, ולכן גם טענה זו התיישנה.

הבנק מוסיף וטוען כי במהלך השנים 2002- 2006 הגיש המערער שלוש תביעות נגד הבנק, אך לא תבע את הסעד הכספי שהוא תובע כיום.

הבנק טוען עוד כי טענותיו של המערער בענין ארוע מתמשך ועוולה מתחדשת אינן רלבנטיות, משום שהסעיף בפקודת הנזיקין המתייחס למעשה או מחדל הולך ונמשך הוא בכלל ס' 89(1) לפקודת הנזיקין, ולא ס' 89(2) עליו מסתמך המערער בטיעוניו. במקרה דנן, הוראת ס' 89(2) לפקודת הנזיקין, המאריכה את תקופת ההתיישנות עד עשר שנים מיום קרות הנזק, אינה מועילה למערער שכן הנזק שנגרם למערער התרחש עוד בשנת 1998, לטענתו שלו, ומכאן שתביעתו התיישנה בשנת 2008.

הבנק טוען גם כי העוולה המיוחסת לו התרחשה בשנת 1998, עת סירב הבנק להסיר את השעבודים. לכן לא מדובר בעוולה נמשכת. בנוסף, עילתו האמיתית של המערער היא עילה חוזית- אותו הסכם כביכול שנכרת בינו לבין הבנק- אלא שהמערער מנסה לעקוף את בעיית ההתיישנות החוזית באמצעות התפסות בעילה נזיקית.


דיון והכרעה

12.
לאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.

13.
עיון במכתבים ששלח המערער לבנק בין השנים 1999- 2001, מגלה כי כבר ביום 14.3.1999 דרש המערער, באמצעות באת כוחו דאז, כי הבנק ישחרר את השעבודים שרבצו על נכסיו, ואף טען כי הדבר סוכם עם הבנק (מוצג 1 למוצגי הבנק). דרישתו זו סורבה במכתב הבנק מיום 29.3.1999, שם נכתב כי ההסכם של המערער עם הבנק איננו מתייחס כלל לשחרור שעבודים, ולכן אין יסוד לטענת המערער כאילו הבנק התחייב לשחרר את השעבודים (מוצג 2 למוצגי הבנק). אמור מעתה, לכל המאוחר ביום 29.3.1999 ידע המערער היטב כי הבנק כופר בקיומו של הסכם כלשהו שבגינו הוא מחוייב כביכול להסיר את השעבודים מנכסי המערער. באותו מועד החל מרוץ ההתיישנות של עילת התביעה החוזית נגד הבנק.

14.
יתר על כן, במכתב נוסף של המערער, זו הפעם מיום 4.7.1999, הוא כתב לבנק כי לפי הסכם בינו לבין הבנק, הוא הזרים לבנק "לפני למעלה משנה" סך של מליון ₪, ובאותו מעמד התחייב הבנק כי כנגד הזרמת הסכום האמור, הוא יסיר את השעבודים על נכסי המערער ויאפשר את העברתם על שמו (מוצג 3 למוצגי הבנק). המערער הוסיף וציין כי "כל יום שחולף ללא הסרת השעבוד גורם לי נזקים כבדים ולפיכך אבקש לקבל אישורי ההעברה לבעלותי ושחרור כל השעבודים לאלתר". המערער ידע איפוא כבר באותה עת כי הותרת השעבודים על נכסיו גורמת לו נזק כבד.

מכתב זה של המערער נענה במכתב הבנק מיום 12.8.1999, בו נכתב כי הבנק איננו צד להסכמות להן טוען המערער, וכי הנכסים משועבדים להבטחת חובותיהן של חברות שונות. הבנק הוסיף וציין כי המערער ערב גם לחובותיה של בילאור, ולכן אין מקום להסיר את השעבודים (מוצג 4 למוצגי הבנק).
המערער ידע איפוא באותו מועד שנכסיו משועבדים גם להבטחת חובותיה של בילאור.

15.
ביום 13.9.1999 הודיע הבנק למערער כי אין לבנק התנגדות שהנכסים יירשמו על שמו של המערער, כפוף לכך שהשעבודים הקיימים על הנכסים יוותרו בעינם, להבטחת חובותיו של המערער כערב (מוצג 5 למוצגי הבנק). על כך השיב המערער במכתב מאת בא כוחו, מיום 28.9.1999, בו טען כי אין לו כל חובות לבנק ולכן אין סיבה שהשעבודים יוותרו על כנם (מוצג 6 למוצגי הבנק).

16.
ביום 3.11.1999 כתב הבנק למערער כי התחייבויותיו של המערער כלפי הבנק כוללות בין היתר ערבות לחובה של בילאור בגין חוב בסך של חמישה מליון ₪
(מוצג 7 למוצגי הבנק).
המערער ידע איפוא כבר באותה עת מהו היקף החוב של בילאור, שבגינו הבנק מסרב להסיר את השעבודים מנכסיו.

17.
בהמשך היו פניות נוספות של המערער לבנק, מיום 21.12.1999, 23.2.2000 ו- 13.2.2001, בהן טען שוב כי יש לשחרר לאלתר את השעבודים הרובצים על נכסיו, כי במסגרת הסכם קודם התחייב הבנק להסיר את השעבודים בעקבות תשלום של מליון ₪ ששילם לו המערער וכי הותרתם של השעבודים על כנם גורמת לו נזק משום שהוא איננו יכול להשתמש בהם לשם גיוס אשראי והפקת רווח (מוצגים 8, 9 ו- 11 למוצגי הבנק). זוהי למעשה טענתו המרכזית בתביעה הנוכחית, והיא הועלתה איפה כבר בשנים 1999- 2001.

כך גם ביום 8.2.2001 פנה הבנק למערער כערב לחובותיה של בילאור והמערער השיב לבנק ביום 13.2.2001 והדגיש כי אינו ערב לחובותיה של בילאור "כפי שחזרתי והודעתי לפני חמש שנים". משמע, המערער ידע שהבנק טוען שהוא ערב לחובות בילאור בעוד שהמערער טען שאיננו ערב כבר חמש שנים קודם לכן, קרי, בשנת 1996, וזאת 17 שנה בטרם הגיש את התביעה הנוכחית בה טען לפקיעת ערבותו זו.

18.
מהמקובץ עולה כי אין כל יסוד לטענת המערער לפיה לא היה בידיו כח תביעה קונקרטי עד ליום 7.1.2008 או לחלופין עד ליום 12.11.2007. כל העובדות הדרושות למערער לשם הגשת התביעה, היו ידועות לו היטב כבר בשנת 1999, ולכל המאוחר בשנת 2001. המערער ידע כי הבנק כופר בקיומה של התחייבות כלשהי מצידו להסיר את השעבודים מנכסי המערער; המערער ידע כי הבנק טוען שהמערער ערב גם לחיוביה של בילאור בסכום של חמישה מליון ₪ ולכן השעבודים לא יוסרו. המערער גם ידע כי הותרת השעבודים על נכסיו גורמת לו נזק כבד משום שאין הוא יכול להשתמש בהם לשם גיוס אשראי לעסקיו.

19.
כח תביעה קונקרטי הוא קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, אם התובע יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים (פורסם בנבו, 2008); ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין (פורסם בנבו, 20.8.2014)). העובדות שפורטו לעיל, אשר היו כולן בידיעתו של המערער בין השנים 1999- 2001, הקנו לו את האפשרות הממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, אם אכן היה ממש בטענותיו. על כן, כח התביעה הקונקרטי היה בידיו של המערער כבר באותן שנים, וממילא מירוץ ההתיישנות התחיל בשנת 1999, ולכל המאוחר, בשנת 2001, באופן שתקופת ההתיישנות חלפה כבר בשנת 2006, ולכל המאוחר בשנת 2008. ממילא, התביעה שהוגשה רק בחודש ספטמבר 2013, הוגשה זמן רב לאחר תום תקופת ההתיישנות.

בהקשר זה יש לדחות את טענת המערער כאילו לא היה בידיו כח תביעה קונקרטי להגשת תביעה לביטול הערבות, שכן כל עוד לא נדחתה תביעתו הכספית של הבנק נגדו ביום 7.1.2008 בגין ערבותו לחובותיה של בילאור, וכל עוד לא ניתן ביום 10.7.2008 פסק הדין ההצהרתי בדבר ביטול השעבודים, עדיין לא בשלה עילת תביעתו של המערער במובן של כח תביעה מהותי, להגיש תביעה כספית נגד הבנק בגין מניעת השימוש בנכסיו. המערער לא היה זקוק לדחיית התביעה של הבנק נגדו (מחמת התיישנות בלבד, ולא מחמת קביעה פוזיטיבית של העדר חוב או חבות), על מנת לדעת היטב מהן טענותיו שלו כלפי הבנק, ועל מנת לפעול למימוש טענותיו אלה באמצעות הגשת תביעה נגד הבנק. הוא הדין בטענתו של המערער לפיה קודם ליום 12.11.2007 לא היה בידיו כח תביעה קונקרטי להגשת תביעה לביטול הערבות, שכן כביכול לא היו בידיו נתונים מאומתים כלשהם בענין עצם ערבותו לבילאור, מהותה, והסכומים הנגזרים ממנה. כפי שהראינו קודם, המערער ידע היטב שהבנק אוחז בערבות שלו לחובותיה של בילאור, וכי נכון לשנת 1999, מדובר בחוב של חמישה מליון ₪. אף אם אניח כי לא היו ברשותו של המערער מסמכים לשם ביסוס תביעתו, הרי שחוסר כזה או אחר בראיות איננו מהווה טעם מספיק לדחיית תחילתו של מירוץ ההתיישנות, שהרי אין צורך לצרף ראיות לכתב תביעה, ואת הראיות עצמן ניתן להשיג במסגרת הליכי גילוי מסמכים, לאחר הגשת התביעה.

20.
לבסוף, נזכיר כי עוד ביום 16.3.2006 הגיש הבנק תביעה כספית נגד המערער ונגד בילאור, לתשלום סך של 10,666,483 ₪, מכוחה של ערבות המערער (ת.א. 1361/06). גם אם נצא מתוך ההנחה המיטיבה ביותר עם המערער, לפיה לא ידע אודות ערבותו לבילאור ומשמעותה של ערבות זו קודם להגשת התביעה בשנת 2006 (הנחה בלתי נכונה על פניה נוכח המכתבים שהמערער שלח וקיבל בשנים 1999- 2001), ברי כי המערער ידע היטב, לכל המאוחר בחודש מרץ 2006, אודות ערבותו לבילאור, מהותה והסכומים הנגזרים ממנה. מכאן שבמקרה כזה, תקופת ההתיישנות הסתיימה לכל המאוחר בחודש מרץ 2013, בעוד שהתביעה הוגשה רק בחודש ספטמבר 2013.

21.
הכלל באשר למועד פתיחת מרוץ ההתיישנות של עילות תביעה חוזיות הוא שעילת התביעה לביטול או לאכיפה של חוזה נולדת במועד ההפרה:

"התגבשותה של עילת תביעה חוזית, הנוצרת עם שכלול ההפרה, פועלת לטובת הצד המקיים. בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לאירוע נזק כדי לתבוע את המפר, ודי בהפרה עצמה על-מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה."

(ע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, 429 (1997) ראה גם ע"א 531/89 להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד מ"ו(4) 719, 722 (1992); ע"א 2113/10 בן דוד נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ
(פורסם בנבו, 2012)).

עוד נפסק בע"א 3599/94 יופיטר הנ"ל, בבחינת צריך עיון, כי:

"אם נאמר שכל חיוב חוזי שלא בוצע מהווה הפרה נמשכת משום שהמפר ממשיך להימנע מביצועו, נראה שכל הפרת חוזה תהווה הפרה נמשכת, ותביעות בגין הפרת חוזה, כאשר המפר לא ביצע את חלקו גם במועד מאוחר מזה הנקוב בחוזה, לא יתיישנו לעולם, שכן מדי יום תיווצר העילה מחדש, ומניין ההתיישנות יחל מחדש."

(ע"א 3599/94 יופיטר הנ"ל, בע' 431).

ברור איפוא שעילת התביעה החוזית של המערער התיישנה עוד בשנת 2006, נוכח העובדה שכבר בשנת 1999 טען לקיומו של הסכם שהופר על ידי הבנק.

22.
על מנת להתגבר על טענת ההתיישנות של הבנק, טוען המערער כי חלה בעניינו הוראת ס' 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובעת כי:

"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

ודוק: הוראה זו חלה אך ורק על עילות נזיקיות שהנזק נמנה על רכיביהן, ולא על עילות חוזיות, כך שאף אם היה מקום לקבוע שהוראה זו מועילה להצלת התביעה מפני התיישנות, הרי שהדבר היה נכון אך ורק לגבי העילות הנזיקיות הכלולות בה, להבדיל מהעילות החוזיות.

23.
המערער מוסיף וטוען כי החזקת נכסיו תחת שעבוד הינה ארוע מתמשך (עוולה מתחדשת) היוצרת עילת תביעה חדשה מדי יום, ולפיכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות שבע שנים אחורנית, ממועד הגשת התביעה. לדידו, כל עוד נמשך המצב הפוגעני כלפיו, נוצרו לו עילת תביעה חדשות אשר מבחינת מועד היווצרותן
ועד הגשת התביעה, מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות.

אינני מקבל טענה זו של המערער.

בפרשת ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים , פ"ד סב (4) 525 (פורסם בנבו, 22.06.2008), עמד בית המשפט העליון בהרחבה על האבחנה שבין מעשה עוולה אחד שגורם נזק מתמשך, לבין אירוע עוולתי מתמשך, המוליד עילות תביעה בזו אחר זו:

"בצד מעשה עוולה נקודתי שנגרם בו נזק, המתגלה כולו, או בחלקו בשלב מאוחר, תתכננה נסיבות שבהן הארוע העוולתי הוא מתמשך, ונגרם בצדו נזק מתמשך, והוא מוליד במהלך התרחשותו עילות תביעה חדשות בזו אחר זו, עד לפקיעתן. כלל הוא, כי בעוולות בהן משמש "נזק" אחד היסודות, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת, כאמור. המדובר הוא בארוע עוולתי המצמיח זכויות תובענה מעת לעת, להבדיל מנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי ... במצב דברים שבו הארוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא ארוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות."

ובספרו של טל חבקין התיישנות (2014), נכתב בהקשר זה:

"תופעה היא "נמשכת" אם מאפייניה המהותיים חוזרים על עצמם ברציפות. מעשה או מחדל (אשם) ייחשב לנמשך אם וכל עוד הוא מקיים את תכונת החזרה (זהות מהותית בין מאפייני האשם שמתרחשים ביחידת זמן מוקדמת לבין מאפייני האשם שמתרחשים ביחידת זמן מאוחרת לה) והרציפות (גילויי האשם צריכים להיות תכופים דיים כדי להיחשב לאשם אחד ולא לאשמים נפרדים)." (ע' 302).

על כן, אם היתה מתקבלת טענתו זו של המערער, אזיי היה מקום לבחון את הנזקים שנגרמו לו בגין סירובו של הבנק להסיר את השעבודים בתקופה של שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, קרי, החל מחודש ספטמבר 2006, שכן כל הנזקים שנגרמו קודם לכן, התיישנו אף אם נניח שמדובר בארוע עוולתי מתמשך, משום שחלפה תקופה של למעלה משבע שנים מאז התרחשו. לפי תחשיביו של המערער, הנזק שנגרם לו בשנים 2006- 2008 מסתכם בסך של כ- 792,000 ₪. על יתרת סכום התביעה אמורה לחול התיישנות, גם לשיטתו של המערער, שכן מדובר בנזקים שהתרחשו למעלה משבע שנים בטרם הוגשה התביעה. אם לעומת זאת, נסווג את סירובו של הבנק כמעשה עוולה אחד שגרם נזק מתמשך, אזיי עילת התביעה נולדה בשנים 1999- 2001, והתיישנה בשנים 2006- 2008.

24.
אכן, האבחנה בין מעשה עוולתי נקודתי ונזק מתמשך לצידו, לבין מעשה עוולתי נמשך המקים עילות תביעה חוזרות ונשנות מדי יום ביומו אינה קלה, ועמד על כך בית המשפט העליון בפרשת ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה "שמעונים" (פורסם בנבו, 2010). וכפי שנכתב בספרו של טל חבקין התיישנות (2014), בע' 301- 302:

"השאלה אימתי מתקיימים תנאים אלה- חזרה ורציפות- היא שאלה נורמטיבית הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט."

בעניננו, באתי לכלל מסקנה כי ככל שסירובו של הבנק להסיר את השעבודים מנכסי המערער היה אכן בגדר עוולה נזיקית, הרי שמדובר בארוע עוולתי אחד, שנזק מתמשך בצידו, להבדיל ממעשה עוולתי נמשך המקים עילות תביעה חוזרות ונשנות ונזק מתחדש. הטעם לכך הוא שהבנק הודיע באופן נקודתי על סירובו להסיר את השעבודים, במכתבים ששלח בשנת 1999, וחזר על סירובו זה במכתבים מן השנים 2000 ו- 2001. כל מכתב כזה היווה ארוע נקודתי ומוגדר בזמן, ולא ארוע מתמשך. דומה כי הנסיון להציג את סרובו של הבנק כמעין עוולה מתמשכת הוא נסיון מלאכותי, שתכליתו היחידה היא להציל את תביעתו של המערער מפני התיישנות.

גם מבחינה נורמטיבית, דומה כי לא זה המקרה שבו ראוי לקבוע כי מדובר במעשה עוולתי נמשך. המערער היה מצוי בסכסוך ממושך עם הבנק מאז שנת 1999. הוא ידע היטב לעמוד על זכויותיו, כעולה משורת ההליכים שנקט נגד הבנק, שבחלקם זכה להצלחה לא מבוטלת. על כן, לא היתה כל סיבה משכנעת להמנעותו מהגשת התביעה במועד מוקדם הרבה יותר. זאת ועוד, עילת התביעה האמיתית והאותנטית של המערער היתה אמורה להיות עילה חוזית, שכן הוא טען שהבנק התחייב להסיר את השעבודים מנכסיו כנגד הפקדת סך של מליון ₪, אלא שהבנק הפר כביכול את התחייבותו זו. עילה חוזית זו התיישנה אליבא דכולי עלמא. דומה כי הנסיון לעטוף עילה חוזית כה מובהקת באיצטלה של עילה נזיקית, לא נועד אלא להתגבר באופן מלאכותי על מחסום ההתיישנות, ולא ראוי ליתן לכך יד.

25.
לתמיכה בטיעונו לפיו מדובר בעוולה נמשכת, הפנה המערער לע"א 9413/03 אלנקווה הנ"ל, לע"א 573/12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גולדסיל בע"מ (פורסם בנבו, 2012) וכן לע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית הרצליה (פורסם בנבו, 2008). ברם, בפסקי הדין הללו מדובר היה בנסיבות שונות חלוטין מהנסיבות בעניננו.

כך, בפרשת ע"א 9413/03 אלנקווה הנ"ל, היה מדובר בהקפאת הליכי תכנון שהסבה נזק למערער, אך במהלך תקופת ההקפאה התרחשו מספר פעולות תכנון שנגזרו מהחלטת ההקפאה. נקבע כי פעולות אלה הולידו עילות תביעות מתחדשות שנזק בצידן, ולכן יש לדון במעשי הרשלנות והנזקים שהתרחשו בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה. בעניננו, אין המדובר במספר פעולות שביצע הבנק לאורך התקופה, אלא בהודעות סירוב מוגדרות, שאמנם חזרו על עצמן כל אימת שהמערער חזר וביקש להסיר את השעבודים, אלא שהסירוב האחרון נעשה בשנת 2001.

בפרשת ע"א 573/12 גולדסיל הנ"ל, היה מדובר בהתנהגות חריגה לכל הדעות, של מערער שסירב להסיר את המשכנתא שרשם על נכסי המשיב חרף קיומם של פסקי דין ברורים שניתנו לטובת המשיב וקבעו שאין תוקף למשכנתא. על רקע זה, נקבע כי התנהלותו של המערער היוותה עוולה מתמשכת. למעשה, הדופי המוסרי הבולט שבהתנהגות המערער באותה פרשה והמריית פיו של בית המשפט, הם שהובילו לסיווגה של התנהלותו כעוולה נמשכת, על מנת למנוע ממנו את הגנת ההתיישנות. לא כך הדברים בעניננו. סירובו של הבנק להסיר את השעבודים לא עמד בניגוד לפסקי דין כלשהם שקבעו שאין לשעבודים תוקף, ומדובר היה באקט נקודתי, שהתרחש בנקודת זמן מסויימת ומוגדרת.

בפרשת ע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים הנ"ל, היה מדובר ברשלנות נמשכת של הועדה המקומית עקב סירוב מתמשך מצידה ליתן היתרי בניה. בעניננו, הסירוב להסיר את השעבודים היה נקודתי והתרחש בשנים 1999- 2001.

26.
המקרה הנוכחי דומה יותר למקרה שנדון בע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום הנ"ל, שם היה מדובר בביטולו של היתר בניה שהביא בעקבותיו לנזק מתמשך. נקבע כי:

"יש להבחין אפוא בין אירוע עוולתי נמשך, כגון זה שנדון בעניין אלנקווה, לבין נזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי כמו במקרה שבפני
נו. ... כאמור, במקרה דנן לא מדובר בעוולה נמשכת אלא בנזק מתמשך בעקבות אירוע נקודתי. להבדיל מאירוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, ביטול היתר הבנייה הראשון נופל לקטיגוריה של מעשה עוולתי-נקודתי אחד המביא בעקבותיו נזק מתמשך, ואין לראותו כעוולה נמשכת. עם ביטול ההיתר בשנת 1997 החל מירוץ ההתיישנות וממועד זה ואילך נמנית תקופת ההתיישנות של שבע שנים. אין בפעולות שנעשו לאחר מכן על ידי המשיבים, במטרה לקדם קבלת היתר הבנייה השני, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות."

27.
ודוק: עצם העובדה שמלוא היקפו של הנזק הנטען על ידי המערער לא התגבש כבר בשנת 1999, אין בה כדי לדחות את תחילתו של מירוץ ההתיישנות, שכן הכלל הוא שאמנם תקופת ההתיישנות בנזיקין אינה מתחילה להמנות כל עוד לא נתגלה נזק, אך משהתגלה נזק ראשוני, ואפילו סימני נזק בלבד, שוב אין להמתין לגיבושו הסופי במלוא היקפו על מנת שיתחיל מירוץ ההתיישנות (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554, 557- 558 (1984); ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ פ"ד לז(3) 122, 128 (1983); ע"א 7680/13 רבקה פרי נ' שירותי בריאות כללית
(פורסם בנבו, 11.02.2015)).

28.
לא מצאתי ממש בטענתו האחרונה של המערער, לפיה, בהיותו סוכנות חברתית, אין מקום לאפשר לבנק להעלות טענת התיישנות, מה גם שביכולתו לשמור נתונים לתקופה ממושכת. מדובר בטענה מרחיקת לכת, העומדת בניגוד להוראות חוק ההתיישנות שאינן מחריגות את דין ההתיישנות כאשר מדובר בנתבע שהוא תאגיד בנקאי. ככל שראוי לשלול מתאגידים בנקאיים את האפשרות להעלות טענת התיישנות, הרי שזהו ענין למחוקק לענות בו, ואין מקום לעשות כן בדרך של חקיקה שיפוטית. כפי שנקבע אך לאחרונה בהקשר אחר:

"לשפיטה נועדנו בבית המשפט; לא לחקיקה. מלאכת השפיטה כוללת הפעלת ביקורת שיפוטית, בכללה בחינה חוקתית, אך לא לבית המשפט לקבוע את תבונתו של החוק, אם הוא טוב, יעיל, מוצדק, או אם ישנו הסדר חקיקתי טוב יותר ..."

(בג"ץ 7717/13 רות קוליאן נ' שר האוצר
(פורסם בנבו, 02.10.2014)).

אל לו לבית המשפט להפוך עצמו למעין מחוקק, ולתקן בדרך של פרשנות יצירתית את שהמחוקק החסיר:

"מילות החוק אכן אינן חזות הכול, והן משמשות אך נקודת מוצא לפירוש החוק. אולם מלאכת הפרשנות, המבקשת לברור בין פירושים שונים את הפירוש המתיישב בצורה הטובה ביותר לא רק עם לשון החוק, אלא גם עם הרקע החקיקתי, התכלית החקיקתית ועקרונות היסוד של השיטה, נסמכת כולה על הנחת מוצא בסיסית: שהביטוי המועמד לפרשנות אכן נתון למספר פרשנויות מן הבחינה הלשונית. אולם כאשר הלשון חד-משמעית, אין להתעלם ממנה."

(ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי, פ"ד מט (3) 529 (פורסם בנבו, 13.08.1995)).

זאת ועוד, לגופו של ענין, אין זה נכון שהבנק חסין מנזקי הזמן בכל הנוגע ליכולתו לשמור על ראיותיו עד בלי די. נתונים כספיים אמנם נשמרים לאורך זמן בספרי הבנק, אך עובדים ומנהלים, הבאים בדברים עם לקוחות הבנק, עוזבים ברבות השנים את תפקידם בבנק, ואם אינם עוזבים, הרי שלכח זכרונם יש מגבלות, ובחלוף השנים לא ניתן לצפות מהם כי יוכלו להעיד מזכרונם על עניינים בהם טיפלו שנים רבות קודם לכן. המקרה שלפנינו הוא דוגמא מובהקת למצב כזה, שכן עסקינן בארועים שהתרחשו כ- 14 שנה בטרם הגשת התביעה, קרי, פרק זמן כפול מתקופת ההתיישנות הרגילה. קשה לצפות מעובדי הבנק לזכור את מסכת העניינים שהתרחשה בינם לבין המערער לפני פרק זמן כה ממושך.

29.
אכן, הכלל הוא שבית המשפט ינהג זהירות רבה בטרם יסלק תביעה על הסף מחמת התיישנות, והדבר ייעשה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (פורסם בנבו, 2008), אך מאידך, לנתבע יש אינטרס לגיטימי שמשך הזמן בו הוא חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל:

"תכלית מוסד ההתיישנות הוא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור ... עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה בה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל, ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד כי תינתן לתובע שהות לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד אחר, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה."

(ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 444 (2003)).

30.
סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, דין הערעור להדחות.

31.
המערער ישלם לבנק את הוצאות הערעור בסך 23,600 ₪.

32.
המזכירות תעביר לבנק, באמצעות בא כוחו, את הפקדון שהפקיד המערער, וזאת על חשבון החיוב בהוצאות.





חגי ברנר
, שופט




השופט ד"ר קובי ורדי
, סג"נ, אב"ד:

אני מסכים ומצטרף לפסק דינו המפורט והמנומק של חברי השופט ברנר .

אוסיף כי המערער מיקד את טענותיו בדיון בערעור רק בטענתו לעוולה הנמשכת של אי החזרת הביטחונות והסרת השעבודים והנזק שנגרם לו כתוצאה מכך וזנח למעשה את טענתו לגבי הסעד ההצהרתי לבטלות ערבותו והטענות האחרות למרות שחברי השופט ברנר התייחס גם לטענות אלו.

זאת ועוד, לשיטת המערער היה יכול לטעון גם לגבי הערבות שהיא ניתנה ב-1995 במרמה ולכן מקימה עוולה נזיקית מתמשכת שאינה מתיישנת והראיה שהוא לא טוען זאת.

לא ניתן להתעלם גם מכך שתביעת הבנק כנגד המערער שהתבססה על ערבות המערער נדחתה על הסף מחמת התיישנות (ובכך הושג גם איזון ששתי התביעות נדחו מחמת התיישנות ) ובאותה מידה יכל גם הבנק לטעון בתביעתו כנגד המערער שמדובר בעוולה נזיקית נמשכת שהמערער עוול כנגד הבנק ולכן אין התיישנות ולמעשה ניתן יהיה לעטוף כל תביעה באצטלה נזיקית ולטעון שאין התיישנות שכן מדובר בעוולה נמשכת.

לכן, ישנה חשיבות רבה לאבחן בין נזק מתמשך שמקורו במעשה עוולה נקודתי חד פעמי ,כמו במקרה דנן לפי הנטען בתביעה, עוולה שהינה למעשה גם עוולה חוזית במהותה, לעומת עוולה נמשכת של אירוע מתמשך המוליד עילות תביעה חדשות בזו אחר זו ,כשבמסגרת הנסיבות העובדתיות דנן, כפי שנסקרו על ידי חברי השופט ברנר וכן משיקולי מדיניות משפטית , אני סבור שדחיית התביעה על הסף הינה התוצאה הראויה והמאוזנת.



ד"ר קובי ורדי
, סג"נ, שופט, אב"ד





השופטת חנה פלינר
:

אני מסכימה.






חנה פלינר
, שופטת



הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ברנר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.




ניתן היום,
כ"ו שבט תשע"ה, 15 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.







ד"ר קובי ורדי

,
סג"נ, שופט- אב"ד


חגי ברנר
,שופט

חנה פלינר
, שופטת










עא בית משפט מחוזי 2009-03/14 יעקב עיני נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 15/02/2015)