פסקי דין על אביגדור שמקה | פסקי דין על יהודה שמקה | פסקי דין על שבתאי תייר - נדון |

18796-05/12 תוח     19/02/2015




תוח 18796-05/12 מדינת ישראל - ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום נ' אביגדור שמקה, יהודה שמקה, שבתאי תייר - נדון








בית משפט השלום בבאר שבע



תו"ח 18796-05-12 מדינת ישראל - ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום
נ' שמקה ואח'




תיק חיצוני:



בפני

כב' השופט יעקב דנינו


המאשימה

מדינת ישראל - ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום


נגד


הנאשמים

1. אביגדור שמקה
2. יהודה שמקה
3. שבתאי תייר - נדון



גזר דין
(בעניינם של הנאשמים 1 ו-2)

בפתח הדברים יצוין, כי כתב האישום בהליך דנא תוקן מספר פעמים, וכי ביום 2.4.14 נסרק לתיק ביהמ"ש כתב האישום המתוקן בשלישית, אף כי כתב האישום תוקן פעם נוספת במסגרת הדיון מיום 2.9.14 (ראה הצהרת ב"כ המאשימה בעמ' 46 לפרו').

ואלו הדברים הצריכים לענייננו:

אחר תיקון כתב האישום בראשונה, הודו כלל הנאשמים במסגרת הדיון מיום 2.1.14, בעובדות כתב האישום המתוקן (להלן: "כתב האישום המתוקן בשנית").

כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן בשנית, הנאשמים 1 ו-2, אב ובנו, בהתאמה, הינם הבעלים או המחזיקים או המשתמשים בפועל במשק 92 במושב שדה עוזיה.

הנאשם 3 הינו הבעלים או המחזיק או המשתמש בפועל במשק 93 במושב שדה עוזיה, המצוי בצמוד למשק 92.

כעולה מכתב האישום המתוקן בשנית, בחודש אוקטובר 1995, או בסמוך לכך, הקים הנאשם 1 מבנה סככת אסכורית בשטח של 1,000 מ"ר (להלן: "מבנה מס' 1"), וזאת ללא היתר כדין.

נוכח האמור, הוגש נגד הנאשם 1 כתב אישום המייחס לו עבירה של ביצוע עבודה ללא היתר, ביחס למבנה מס' 1 (ת.פ. 434/96, בית משפט השלום באשקלון; צורף כמוצג ת/1).

ביום 26.5.96, הרשיע בית משפט השלום באשקלון את הנאשם 1 בביצוע העבירה שיוחסה לו, ובין היתר, ציווה עליו להרוס את מבנה מס' 1 תוך 5 חודשים, אלא אם יקבל היתר בנייה קודם.

כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן בשנית, הנאשם 1 לא קיים אחר החלטת בית המשפט, ומתוך שכך, הוגש נגדו כתב אישום נוסף המייחס לו עבירה של אי קיום צו של בית משפט (תיק עמ"ק 1391/05, בית משפט השלום באשקלון. צורף כמוצג ת/3).

ביום 12.2.06, הורשע הנאשם 1 בביצוע העבירה שיוחסה לו, ובין היתר, נצטווה הנאשם 1 להרוס את מבנה מס' 1 לא יאוחר מיום 12.2.07, אלא אם יהא בידו קודם לכן היתר בנייה כדין.

חרף כל האמור, כך פורט בכתב האישום המתוקן בשנית, הנאשם 1 לא קיבל היתר בנייה ביחס למבנה מס' 1, לא הרס את המבנה ולא הפסיק את השימוש החורג שנעשה בו.

בכך ביצע הנאשם 1 עבירה של אי קיום צו שיפוטי, בניגוד להוראת סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה,
התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

כן הודו הנאשמים 1 ו-2, כעולה מאישום מס' 2 לכתב האישום המתוקן בשנית, כי בין השנים 2002-2005, בנו במשק 92 מבנה אסכורית בשטח של 450 מ"ר (כונה בכתב האישום "מבנה 10"), וכן מבנה אסכורית בשטח של 200 מ"ר (כונה בכתב האישום "מבנה 11"). מבנה 10 ומבנה 11 הוגדרו בכתב האישום המתוקן בשנית "המבנים הישנים".

כן הודו הנאשמים 1 ו-2, כעולה מאישום מס' 2 לכתב האישום המתוקן בשנית, כי לאחר יום 3.10.06 בנו את המבנים הבאים, אשר כונו גם יחד בכתב האישום "המבנים החדשים":
מבנה סככת אסכורית בשטח של 260 מ"ר (כונה בכתב האישום "מבנה 3"), מכולה בשטח של 30 מ"ר (כונה בכתב האישום "מבנה 4"), מבנה אסכורית בשטח של 80 מ"ר (כונה בכתב האישום "מבנה 5"), שתי מכולות בשטח כולל של 46 מ"ר (כונו בכתב האישום "מבנה 6"), סללו משטח אספלט בשטח של כ-3,000 מ"ר (כונה בכתב האישום "מבנה 2"), וכן בנו חומה היקפית באורך של כ-300 מ"ר מסביב למשק 92, ולמשק 93 הצמוד (כונה בכתב האישום "החומה").

באשר לנאשם 3, נטען בכתב האישום המתוקן בשנית, כי לאחר יום 3.10.06 בנה אדם אחר, זולתו, מבנים במשק 93, בידיעתו, ומבלי שזה האחרון נקט כל אמצעי למניעת הבנייה. בכלל זה, נטען כי נבנו במשק מבנה אסכורית בשטח של 180 מ"ר (כונה בכתב האישום "מבנה 8"), נסלל משטח אספלט בשטח של כ-3,000 מ"ר (כונה בכתב האישום "מבנה 7"), וכן נבנתה חומה היקפית באורך של כ-120 מ"ר מסביב למשק 93 (כונה בכתב האישום "החומה", ואולם, בהינתן כי גם החומה ההיקפית מסביב למשק 92 כונתה בכתב האישום "החומה", להלן תכונה חומה היקפית זו בשם "החומה הנוספת").

כן נטען בכתב האישום המתוקן בשנית, כי לאחר יום 3.10.06 בנה הנאשם 3 במשק 93 חומה באורך של כ-70 מ"ר.

ככל שניתן להבין, במועדים הרלבנטיים היה ייעוד המקרקעין במשק 92 ובמשק 93 חקלאי, והנאשמים השתמשו במבנים החדשים ובמבנים הישנים, כהגדרתם בכתב האישום המתוקן בשנית, לצורך אחסון סחורות, זאת חרף העובדה כי השימוש הנזכר טעון היתר לפי חוק התכנון והבנייה, והתקנות על פיו.

כאמור, בדיון מיום 2.1.14, הודו הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן בשנית, ונוכח הודאתם הורשעו בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן בשנית.

בה בעת, בשים לב לעמדתו העונשית של ב"כ המאשימה, מצאתי להורות על קבלת חוו"ד הממונה על עבודות השירות בעניינם של הנאשמים 1 ו-2, על מנת שייתן דעתו ביחס למידת כושרם והתאמתם של הנאשמים 1 ו-2 לריצוי עונשם בדרך של עבודות שירות.

נוכח חלקו המשני, באופן יחסי, של הנאשם 3, ביחס להיקף העבירות הכלולות בכתב האישום המתוקן בשנית, מצאתי להורות, לבקשת בא כוחו, על דחיית מועד שמיעת הטיעונים לעונש למועד אחר, על מנת שיוכל להיערך כיאות.

הדיון
מיום 2.4.14 -

בדיון שנערך ביום 2.4.14, פוצל הדיון בין עניינם של הנאשמים 1 ו-2, לבין עניינו של הנאשם 3.

בעניינו של הנאשם 3
, הגיעו הצדדים להסכמה לתיקון כתב האישום בשלישית, באופן שלא יוחסה עוד לנאשם 3 עבירה כלשהי באשר למבנה מס' 2, ובה בעת, ב"כ הנאשם 3 ציין כי מבנה מס' 8 נהרס בינתיים (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 6-7), וכי הנאשם 3 לא עשה כל שימוש במבנים מס' 7 ומס' 8, וכל אשר יוחס לזה האחרון היה כי אדם אחר בנה את המבנים בשטח המצוי בבעלותו, בידיעתו, ומבלי שנקט כל אמצעים למניעת הבנייה (ראה גם דברי ב"כ המאשימה בעמ' 21, שורות 16-23).

ב"כ המאשימה וב"כ הנאשם 3 עתרו בהסכמה להיקף ענישה מתוחם, תוך שב"כ המאשימה הגביל בקשתו להשית על הנאשם קנס שלא יעלה על 50,000 ₪, ובה בעת, ביקש כי יינתן צו הריסה דחוי ביחס למבנה מס' 7 וכן ביחס לחומה באורך של כ-70 מ"ר, כנזכר לעיל.

ב"כ הנאשם 3 ציין בדבריו, כי הנאשם 3 הרס כאמור את מבנה מס' 8, וכי נתן הסכמתו לבניית יתר המבנים, במסגרת "מערכת יחסי שכנות" (עמ' 22 לפרו' שורה 8), וכי הנאשם 3 "לא ביצע שום שימוש פיזי במבנים המתוארים בכתב האישום. הוא לא הצמיח לעצמו שום הנאה כלכלית מהשימוש בהם, במבנים האלה. מדובר באיש בן 75, ניצול שואה, שברח עם משפחתו, האיש סובל מבעיות רפואיות קשות... חי מקצבה, מצורף גם קצבה של נרדף הנאצים... האיש לא עובד מזה מספר שנים, מיום שחטף התקף לב ונכנס לניתוח מעקפים בשנת 2004" (שם, שורות 9-15).

לטענת ב"כ הנאשם 3, ראוי כי בית המשפט ייקח לשימת ליבו את העובדה כי הנאשם 3 לא ביצע את העבירות בפועל, לא השתמש במבנים, ואף החומה הנוספת - שהיא לבדה הוקמה על ידי הנאשם 3 - נבנתה על מנת להוות גבול חציצה בין המשק בו הוא שוכן, לבין שכנו הסמוך, בשל קשיים ואילוצים אותם חווה הנאשם 3, כתוצאה מיחסי השכנות. בהתחשב בכך, ועל רקע מצבו הרפואי, עתר בא כוחו להשית על הנאשם קנס שלא יעלה על 10,000 ₪.

על יסוד כל האמור, דנתי את הנאשם 3, בין היתר, לקנס בסך 15,000 ₪, לחתימה על התחייבות להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י' לחוק התכנון והבנייה, וכן להריסת מבנה מס' 7, החומה הנוספת, וכן החומה באורך של כ-70 מ"ר, וזאת לא יאוחר מיום 2.4.15.

באשר לעניינם של הנאשמים 1 ו-2
- חרף ההסכמה אליה הגיעו הצדדים במסגרת הדיון מיום 2.1.14, התגלעה ביניהם מחלוקת, האם ההסדר שהוצג בדיון כולל הודאה מצד הנאשמים 1 ו-2, בביצוע עבירות שימוש במבנים מס' 7 ו-8.

לאור זאת, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה לפיה, הסדר הטיעון בכל הנוגע לעבירות שבוצעו במשק 92, יעמוד על כנו, תוך שייקבע דיון הוכחות בשאלה, האם הנאשמים 1 ו-2 אמנם ביצעו שימוש במבנים מס' 7 ו-8, המצויים במשק 93.

כפי המבוקש והמוסכם, נקבע דיון הוכחות בסוגיה הנזכרת ליום 2.9.14.

בינתיים, הגישה המאשימה כתב אישום מתוקן בשלישית, תולדת השינויים שהתרחשו במסגרת הדיון מיום 2.4.14.




הדיון מיום 2.9.14 -

לאחר חקירת המפקח מטעם המאשימה, ובפרט לאחר חקירתו של מר שבתאי תייר (שהיה עד אותה עת הנאשם 3), התחוור כי המצג העובדתי, אשר על בסיסו הגיעה המאשימה להסדר מקל באופן משמעותי עם הנאשם 3, איננו תואם מציאות כהווייתה, בלשון המעטה.

בחקירתו של מר שבתאי תייר, הסתבר, בין היתר, כי בניגוד למצג ששימש יסוד להסדר הטיעון בדיון מיום 2.4.14, הלכה למעשה, מר תייר היה ער למתרחש במקרקעין שבבעלותו, תוך שקיבל סכומי כסף משמעותיים בגין עבירות הבנייה שבוצעו במשק 93 (עמ' 42 שורות 15-19; עמ' 44 שורות 22-23; עמ' 45 שורות 4-7).

בין כך ובין אחרת, הודיע ב"כ המאשימה כי אין הוא מייחס עוד לנאשמים 1 ו-2 עבירות שימוש ביחס למבנים במשק 93, ובכלל זה, בנוגע למבנים מס' 7 ו-8.

חרף האמור, והגם שלמעשה כתב האישום תוקן ברביעית, באופן שחלק מן העבירות שיוחסו לנאשמים 1 ו-2, חלקן עבירות משמעותיות, הוסרו מכתב האישום, עמד ב"כ המאשימה על מתחם הענישה, לו עתר עוד בדיון מיום 2.1.14, תוך שסייג דבריו בכך שאם יושת על הנאשם קנס ברף הגבוה, כי אז "אנו נהיה מוכנים שלא לעתור למאסר בפועל ביחס לנאשם 1" (עמ' 46 שורות 8-9).

בהחלטתי מאותו היום, קבעתי, כי נוכח ההתפתחויות שחלו במהלך הדיון, ובכללן, העובדה כי המאשימה איננה מייחסת עוד לנאשמים 1 ו-2 ביצוע עבירות במבנים המצויים במשק 93, ולא פחות מכך, על רקע העובדה כי הצדדים לא היו חלוקים על כך שבינתיים, ניתנו היתרי בנייה לכלל המבנים במשק 92, כי טוב יעשו הצדדים אם יפעלו לבחון האפשרות לגבש הסדר סגור ביחס לעונש הראוי אף בעניינם של הנאשמים 1 ו-2.

הדיון מיום 10.12.14 -

במסגרת הטיעונים לעונש שהחלו להישמע ביום 10.12.14, ביקש ב"כ הנאשמים 1 ו-2 לטעון לתחולת דוקטרינת 'ההגנה מן הצדק', כבסיס אפשרי להקלה בעונשם הראוי של הנאשמים, אף כי לא ביקש לחזור מהודאת הנאשמים 1 ו-2, אשר בעקבותיה הורשעו אלה בדיון מיום 2.1.14.

לטענת ב"כ הנאשמים 1 ו-2, במשק 93 קיים מבנה רחב ממדים, אשר כונה על ידו "הסככה המושחרת", והגם שסככה זו נבנתה ללא היתר כדין, וניתן בעניינה צו הריסה שיפוטי שלא נהרס עד הנה, לא פעלה המאשימה לפתוח בהליך מתאים בנדון.

לטענת ב"כ הנאשמים 1 ו-2, אין להלום כי המאשימה תעמוד באדיקות על הגשת כתב אישום, בנוגע לכלל המבנים במשק 92, בעוד אשר מבנה רחב היקף צמוד, לא יקבל ביטוי קונקרטי בדרך של פתיחת הליך אכיפתי מתאים. הלכך, נטען כי מתוך שהמאשימה נוקטת דין שונה ביחס שבין המבנים, בלא שקיימת שונות רלבנטית, ראוי להקל בעונשם של הנאשמים 1 ו-2 (עמ' 48 שורה 16 עד עמ' 49 שורה 22).

ב"כ המאשימה, מצידו, ציין, כי המאשימה לא פעלה בהליכים נגד "הסככה המושחרת", כנזכר, מאחר שהמפקח הבין כי המבנה מצוי בטיפול הוועדה המקומית.

בסופו של הדיון, הסכימו ב"כ הצדדים כי עניינם של הנאשמים 1 ו-2, יישלח פעם נוספת לממונה על עבודות השירות, אשר ייתן דעתו ביחס למידת התאמתם של הנאשמים 1 ו-2 לריצוי העונש בדרך של עבודות שירות, שכן, השינויים שחלו בינתיים בהליך, ייתרו את הצורך להיזקק לחוות הדעת המוקדמות שהתקבלו בינתיים.

הדיון מיום 15.2.15 - שמיעת הטיעונים לעונש

במסגרת הדיון מיום 15.2.15, ולאחר שחוות הדעת החדשות מטעם הממונה על עבודות השירות הונחו בפני
בית המשפט, ביקשו הצדדים להרחיב טיעוניהם לעונש.

ב"כ המאשימה סקר את ההליכים שהתרחשו עד הנה וטען, כי מדובר בהיקף הפרות משמעותי, המשקף מגוון רחב של עבירות בנייה שבוצעו במקרקעין נשוא כתב האישום המתוקן ברביעית (אם כי כאמור התיקונים, תולדת כתב האישום המתוקן בשלישית, לא נסרקו ככתב טענות נפרד).

ב"כ המאשימה הדגיש, ביחס לנאשם 1, כי אישום מס' 1 מלמד - כפי שפורט לעיל - כי חרף שתי החלטות שיפוטיות, שהורו לנאשם 1 להרוס את מבנה מס' 1, לא פעל הלה להרוס את המבנה ונמצא כי זה מפר החלטות שיפוטיות פעמיים, לפרק זמן מתמשך של שנים רבות.

ב"כ המאשימה ציין, כי במסגרת החלטת ביהמ"ש המאוחרת מיום 12.2.06, ניתן ביטוי משמעותי לנסיבות האישיות הקשות של הנאשם 1, ובכלל זה לעובדה, כי שכל את בתו, ומתוך שכך, לא ראוי כי לשיקולים האישיים הנזכרים יינתן עתה ביטוי פעם נוספת, שכן, הנאשם 1 לא השכיל להפנים החומרה הניבטת מדרך הילוכו.

בפרט נכון הדבר, כך טען ב"כ המאשימה, נוכח העובדה כי הנאשם 1 הפיק הנאה כלכלית מרובה, כפי שהשתקף מחקירתו של מר שבתאי תייר, ואל לו לבית המשפט להעביר "מסר שגוי", כהגדרתו, בדרך של השתת עונש שאיננו הולם את חומרת העבירה, ואשר אין בו הלימה בין היקף הרווחים אותם גרף הנאשם 1 במהלך השנים לבין העונש המתחייב.

ב"כ המאשימה הדגיש את מדיניות הענישה הנהוגה בפסיקה, בנוגע להפרת צווים שיפוטיים, והפנה לפסיקה במסגרתה הושת על נאשמים מאסר בפועל, בגין עבירה של אי קיום צו הריסה שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה.

נוכח יתר רכיבי העבירות בהן הודו הנאשמים 1 ו-2, ב"כ המאשימה עתר כי יושתו על כל אחד מן הנאשמים 1 ו-2, קנסות שינועו בין 300,000 ₪ ל-600,000 ₪.

כנסיבה מחמירה, ביקש ב"כ המאשימה לראות בעובדה שהנאשמים 1 ו-2, ובפרט הנאשם 2, היו הרוח החיה מאחרי ביצוע העבירות במשק 92, ולמעשה, כעולה מהודאתו של הנאשם 2 (צורף כת/8), הוא זה שביצע את השימוש הן במשק 92 והן במשק 93, תוך שהוביל סחורות מהנמל הימי, פרק אותן במקרקעין, ולאחר מכן הועמסו הסחורות על משאיות, בדרכן למשתמשי הקצה, הלקוחות.

עוד ציין ב"כ המאשימה, כי מדובר בשימוש שבוצע למשך תקופה ארוכה, ואשר הופסק רק לאחר הגשת כתב האישום, וכי הגם שניתנו היתרי בנייה בינתיים, ביחס לכלל המבנים, אין בכך כדי להקהות מחומרת העבירות אשר בוצעו ומהתועלת הכלכלית המשמעותית שהפיקו הנאשמים 1 ו-2 מדי חודש בחודשו.

ב"כ המאשימה קידם טענה שצפה כי תועלה ע"י ב"כ הנאשמים, ביחס להעדר ההלימה בין העונש שהושת על הנאשם 3, לבין עמידתו על עונשים חמורים בהרבה ביחס לנאשמים 1 ו-2, תוך שטען כי המצג העובדתי שהונח לפתחו, עובר להסדר אליו הגיע עם ב"כ הנאשם 3, שיקף מצב עובדתי שונה בתכלית מזה אשר התחוור לאחר חקירתו של מר שבתאי תייר.

ב"כ הנאשמים 1 ו-2, מצידו, עמד על כלל השתלשלות ההליך עד הנה, תוך שציין, כי גרסת הנאשמים 1 ו-2, כי לא בוצע על ידם שימוש במבנים מס' 7 ו-8, נמצאה משקפת את המציאות, ומתוך שכך, נאלצה המאשימה לחזור בה מייחוס האישומים במשק 93, לנאשמים 1 ו-2.

עוד טען ב"כ הנאשמים, כאמור, כי עומדת לנאשמים 1 ו-2 הגנה במסגרת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, וזאת בשל התנהלות המאשימה.

עיקרם של הדברים סבו אחר "הסככה המושחרת", שעניינה פורט לעיל. ביחס לתגובת ב"כ המאשימה בנדון במסגרת הדיון מיום 10.12.14, ציין ב"כ הנאשמים, כי בניגוד לטענת בא כוחה, המאשימה הייתה ערה לחלוטין לעובדה כי המבנה לא מטופל בהליכי אכיפה מתאימים, מאז ניתן צו ההריסה בעניין המבנה בשנת 1996. בהקשר זה ביקש ב"כ הנאשמים להסתמך על עדותו של המפקח מטעם המאשימה, מר אבי לוי, שאף כי ידע שתלוי ועומד צו הריסה בגין הסככה המושחרת, ציין: "לא בדקתי זאת לעומק" (עמ' 36 לפרוטוקול מיום 2.9.14, שורות 6-7, וכן שורות 17-19; כן הפנה ב"כ הנאשם לעדותו של מר שבתאי תייר, בעמ' 44, שורות 24-31).

ב"כ הנאשמים 1 ו-2 הפנה לפסיקה רבה במסגרתה הורה בית המשפט על ביטול כתב האישום, לאחר שבא לכלל מסקנה כי המאשימה נקטה באכיפה בררנית.

ויודגש, ב"כ הנאשמים 1 ו-2, לא ביקש לחלץ מאותם
פסקי דין חזרה מהודאה, שכן, הוא נותר איתן בטענתו כי בנסיבות העניין יש מקום להותיר את הרשעת הנאשמים 1 ו-2 על כנה, אלא שביקש ללמוד מאותן הכרעות שיפוטיות, כי יש מקום להקל בעונשם הראוי של הנאשמים 1 ו-2.

בנוסף, ב"כ הנאשמים 1 ו-2 הגיש במסגרת ראיותיו לעונש אסופת מסמכים שעניינן הליכי התכנון בהם נקט הנאשם 1 מיום 20.3.97. ואולם, לטענתו, נוכח מחלתה הקשה של בתו של הנאשם 1, והידרדרות מצבה הרפואי עד למותה בטרם עת בשנת 2003, גילה הנאשם 1 מידה רבה של אפאטיות כלפי עניינים שונים, ובכלל זה בנוגע להכשרת המבנים נשוא כתב האישום.

לטענת ב"כ הנאשמים 1 ו-2, אמנם בהחלטת ביהמ"ש מיום 12.2.06 ניתן ביטוי לנסיבותיו האישיות של הנאשם 1, במסגרת גזר הדין המקל. ואולם, חרף האמור, הנאשם 1 התקשה להתמודד עם האובדן הקשה שניחת עליו, כך שגם בזמן שחלף מאותו מועד, לא הסתייע בידו למלא אחר הצו השיפוטי, עד אשר הנאשם 2, בנו, "נכנס לסיפור הזה ב-2009 וניסה להוציא את המשק הזה ממה שהוא נמצא" (עמ' 60 שורה 16), וכיום, כבר הוצאו היתרי בנייה ביחס לכלל המבנים.

כן צירף ב"כ הנאשמים אסופת מסמכים המלמדת על מצבו הרפואי המורכב של הנאשם 1, תוך שציין כי אין באפשרות הנאשם 1 להתמודד עם קנס משמעותי, נוכח העובדה כי לעת הזו מטה לחמו מצומצם באופן משמעותי.

עם זאת, בהיותו ער לחומרת העבירות בהן הודה והורשע הנאשם 1, ביקש בא כוחו כי בית המשפט
יאזן את רכיבי הענישה השונים, בדרך של השתת מאסר על דרך של ביצוע עבודות שירות, מחד, והקטנת גובה הקנס מאידך.

באשר לנאשם 2 - טען בא כוחו, כי אל לבית המשפט ליתן משקל ממשי לתוכן חקירת הנאשם 2, כפי המשתקף מעיון בת/8, שם טען הנאשם 2, כי הוא מבצע שימוש הן במשק 92 והן במשק 93, וזאת מחמת העובדה שהנאשם 2, אמר זאת על מנת "לעזור לאנשים מבוגרים" (עמ' 61 לפרו', שורה 17).

באשר למצבו הכלכלי של הנאשם 2, טען בא כוחו, כי הוא מצוי בעת הזו במצב כלכלי שאיננו שפיר, ולתמיכה בטענותיו בנדון, צירף אסופת מסמכים שהתקבלה וסומנה נ/9. בהקשר זה נטען עוד, כי מאז היה הנאשם 2 מעורב בתאונת עבודה בחודש ספטמבר 2014, הוא איננו עובד.

כן הוסיף ופירט ב"כ הנאשם 2, כי אף מצב בריאותו של הנאשם 2 לוקה, וכי בשנת 2013 הוא עבר אירוע לבבי, ויעידו על כך המסמכים שהוגשו וסומנו נ/10.

בסיפת דבריו, ציין ב"כ הנאשם 2, כי זה האחרון שירת שירות ממושך במסגרת מבצע "צוק איתן", ויש לזקוף אף זאת לזכותו כשיקול לקולא.

חוות דעת הממונה על עבודות השירות -

ביום 1.2.15 נסרקו לתיק ביהמ"ש חוות הדעת המעודכנות של הממונה על עבודות השירות בעניינם של שני הנאשמים גם יחד.

הממונה על עבודות השירות מצא את שני הנאשמים כשירים לביצוע עבודות שירות, במגבלות מסוימות, תוך שהמליץ על שילובם במקומות שונים, כפי המפורט בחוות הדעת.

דיון

בהתאם להוראת סעיף 40ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בקביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, מידת הפגיעה בנאשם, מדיניות הענישה הנהוגה, וכן בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

השנים שחלפו, וההלכות המשפטית שיצאו תחת ידי בתי המשפט בנדון, באשר לחומרה המיוחדת הניבטת מעבירות התכנון והבניה, לא סייעו לרפות ידי הבונים. עבירות נגד חוקי התכנון הפכו לחזון נפרץ, ואין איש שת ליבו לפגיעה החמורה בשלטון החוק, לכאוס התכנוני המתרקם בנוגע למשאב הקרקע המוגבל, לעובדה כי בנייה בלתי חוקית עלולה לסכל גיבוש מדיניות תכנונית נטולת אילוצים, ואין צריך לשוב ולהבליט את החשש הטמון בבנייה מעין המתואר בכל הנוגע להיבטים הבטיחותיים, לכרסום החל ביחס לשלטון החוק ולצורך למנוע ההנאה מפירות העבירה.

בקולו המהדהד, הבהיר בית המשפט העליון, פעם אחר פעם, כי נגע עבירות התכנון והבנייה הינו בבחינת "מכת מדינה" שיש להילחם בה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה.

היטיב לתאר זאת ביהמ"ש העליון בתיאורו הקולע, אך הממצה, ביחס להיקף התופעה, שהינה בבחינת "מכת מדינה", ובלשונו של בית המשפט ברע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו", פ"ד נו(3), 49 , 58-59 (2002):
"אכן כן: תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה - ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו - בצד מכת גניבות רכב - לעשר המכות."

בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' אחמד דרוויש עיסה, פ"ד לו(1), 723, 724-725
, קבע בית המשפט העליון, כי לא רק שיש להחמיר בענישה הכלכלית בעבירות אלה, אלא שנוכח מימדי התופעה, ראוי אף להשית עונשי מאסר בפועל בגין ביצוע עבירות אלו. זאת, בין היתר, בשים לב לעובדה שלא היה בקנסות שהושתו בכדי לאיין את התועלת הכלכלית:
"בית-משפט זה עמד בעבר, לא אחת, על התוצאות הקשות הנובעות מריבוין של העבירות נגד חוקי התכנון והבנייה, והצביע על כך, שאין באמצעים העונשיים, הננקטים כלפיהם, כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני
התפשטותן של העבירות הנ"ל. כפי שכבר ציינתי בע"פ 305/78:
"האמצעים שננקטו עד כה כדי לרסן את ההתעלמות מהוראותיו של החוק... מההגבלות אותן הוא קובע ומדרכי הרישוי אותן הוא מחייב, לא נשאו פרי.... האמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם: הקנסות שהוטלו לא היו שקולים בהשפעתם העונשית כנגד התועלת הצומחת מן הבניה תוך התעלמות ממגבלותיו של החוק וצווי הריסה אינם מקויימים... לאור המצב אליו הגענו יש לראות הטלת עונשי מאסר בפועל על עבירות תכנון ובניה אמצעי הולם ויעיל, כדי לבלום את התפשטותה הנוספת של הפרת החוק המתוארת ולהחדיר יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום עליו מדובר".

בע"פ

967/85
הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר, מא(4) 29
הודגש הצורך בהחמרה, תוך שימוש אף בענישה הכוללת מאסר בפועל:
"לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט. ערים אנו ומבינים אנו לנימוקיהם של המשיבים, ועל הגורמים המוסמכים לעיין במה ניתן לסייע להם; אך אין בהם, בנימוקים אלה, כדי לאפשר למשיבים לעשות דין לעצמם ולפגוע פגיעה כה חמורה ומכוונת בשלטון החוק. אשר-על-כן, מצווה בית המשפט לנקוט אמצעי ענישה חמורים ומשמעתיים, כגון השתת מאסר בפועל, כדי לעמוד בפרץ."

ברע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 2589 , 2590 (2006) נקבע:
"על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו ..."

וראה גם ע.א. 1003/05 (מחוזי חיפה) סאלח יוסף אסדי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בקעת בית הכרם (פורסם במאגרים):
"עבירות על חוקי התכנון והבנייה הפכו עוד לפני שנים למכת מדינה. מדובר בעבירות בעלות תוצאות קשות, אשר אין באמצעים העונשיים, הננקטים כלפי העבריינים כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני
התפשטותן. יש לראות בחומרה יתרה את התופעה של בנייה ללא היתר. הפרת הוראות חוק התכנון והבנייה גורמות לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים ומובילות לזילות שלטון החוק.

לא פעם נפסק כי אין בקנסות הקבועים בחוק כדי להשיג מטרתם, ככל שאלה אינם עומדים ביחס ישר לתועלת הצומחת לעבריין מבנייתו הבלתי חוקית. לא פעם דובר בצורך בהוספת יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום."

הבנייה ללא היתר נותנת יתרון של ממש לפורעי החוק אל מול אלו הממתינים לעיתים שנים לקבלת היתר טרם שיבנו בצורה חוקית. יתרון זה הינו יתרון כלכלי אשר יש לאיינו באמצעות ענישה הולמת.

בע"פ 7206/06 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ערעור על חומרת עונש שהושת על ידי בית משפט השלום בבאר-שבע, במסגרתו, בין היתר, הוטלו עונשים של מאסר מותנה וקנס כספי בסך 50,000 ₪ בנסיבות של בניית מבנה בשטח של 225 מ"ר, אשר נבנה בפזורה ללא היתר. בית המשפט קבע:
"עבירות הבניה והשימוש ללא היתר, בהן הורשע המערער, מגלמות הפרה בוטה של הוראות החוק קבל עם ועדה. המדובר בבניית מבנה רחב מידות...חומרת המעשים אינה מצטמצמת רק בהיבט ההפקרות התכנוני, אלא בהצהרה המשתמעת מהם בדבר העדר מוראו של דין וחוק, של נטילת החוק לידיים ושל קריאת תיגר נגד סדרי דין, חוק ושלטון...".

ערעור שהוגש לבית המשפט העליון, נדחה, תוך שבית המשפט מתווה קווים מנחים, המשקפים הכרח פסיקת ענישה מחמירה בהתייחס לעבירות בניה:
" אין להקל ראש בעבירת הבנייה בה הורשע המבקש, והעונש שנפסק בגינה הולם, כך לדידי, את חומרתה. על העונש שנגזר בגין עבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה עבור ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות מן הסוג האמור לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית"
(רע"פ 10636/06 סלימאן אבולקיען נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו)).

בע"פ 4551/07 עאמר אלסאנע נ' מדינת ישראל
אושר קנס בסך 100,000 ₪ בהתייחס למספר מבנים ששטחם הכולל השתרע על כ-403 מ"ר.

ביום 17.9.2013 דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ערעור על חומרת עונש, שעניינו קנס בסך 30,000 ₪, (עפ"א 3898-07-13 אבו ג'ודה נ' מדינת ישראל), שהושת בגין בנייה ושימוש במבנה מגורים בשטח של 100 מ"ר.

בית המשפט המחוזי דחה טענת המערער, לפיה, יש מקום להקל בחומרת הענישה בשים לב לכך שמדובר במגורים, שנולדו על רקע מצוקת דיור. בית המשפט ציין, בין היתר: "המדובר בעבירת בניה בוטה, לאור השמש, בבחינת לית דין ולית דיין. המערער בנה למגורי משפחתו בית בשטח של 100 מ"ר באזור שייעודו התכנוני אוסר זאת במפורש... עם כל ההבנה למצוקת המגורים בישראל בכלל, ובדרום בפרט, על החברה בישראל להביע עמדה ברורה, לגבי עבריינות בנייה מסוג שכזה. בתי המשפט מצווים לאמירה ברורה, ביחס לאותם שעושים דין לעצמם, לאור יום, בשער בת רבים, ובונים מבנים שלמים, ללא היתר, ובשטחים האסורים לבניה".

ביחס לעונש שהושת, קנס בסך 30,000 ₪, מצא בית המשפט המחוזי, כי חרף הנסיבות המקלות הרבות שהיו לאותו מערער, "...סכום הקנס (מצוי) בתחתית רף הענישה הראויה לעבירה שכזו...".

בעפ"א (מחוזי באר-שבע) 15248-06-13 נסאסרה מנסור נ' מדינת ישראל
דחה בית המשפט המחוזי ביום 17.9.2013 ערעור על קנס בסך 60,000 ₪, שהושת על המערער בגין עשיית שימוש במספר מבנים ששטחם הכולל משתרע על כ-635 מ"ר, כדיר לכבשים, וזאת בתוך שכונת מגורים, על מקרקעין המיועדים לבניית מבני ציבור.

בית המשפט קבע: "הטענה כי הדבר נעשה מחוסר ברירה, דומה במהותה לטענה של בנייה לא חוקית, מחמת היעדר רישיון או מחמת מצוקת דיור. חברה החפצה באיכות חיים אלמנטרית..... אינה יכולה להשלים עם טענת "חוסר הברירה" מסוג זה".

באשר לגובה הקנס, בסך 60,000 ₪, נכתבו דברים נחרצים מאלה: "סכום הקנס שהוטל על המערער נמוך משמעותית מסכום הקנסות שניתן היה להטיל על פי דין...".

ביום 22.10.2013, נדרש בית המשפט המחוזי בבאר-שבע לשלושה ערעורים שונים שאוחדו [(עפ"א 4405-08-13, 4350-08-13, 4405-08-13 אבו קוידר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)]. עניינם של אותם ערעורים היה בקנסות בסך של 28,000 ₪ ו-26,000 ₪, שהושתו בגין בניית מבנים למגורים, ששטח כל אחד מהם השתרע על כ-140 מ"ר, על קרקע שייעודה חקלאי.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים, בין היתר, ביחס לחומרת הקנס, תוך שציין: "בנסיבות אלה, הקנסות הכספיים שהוטלו עליהם בסכום של 28,000 ₪, נמצאים לטעמי בתחתית רף הענישה, הראוי לעבירות בנייה בסדר גודל שכזה. אוסיף ואציין כי גם בהשוואה לרוב גזרי הדין שעברו תחת עיניי בתקופה האחרונה המדובר בקנסות הנוטים במובהק לקולא".

חלוף הזמן מאז נאמרו הדברים ביחס לסכומים שהושתו בכלל ההלכות שפורטו כאמור, כמו גם העובדה כי מימדי תופעת הבניה הבלתי חוקית לא פחתו, מחזק, בעיניי, את הצורך להילחם בתופעה זו באמצעות ענישה מחמירה, בין היתר, בדמות קנסות משמעותיים.

ביחס לעבירות עצמן, ציין כב' הנשיא אלון בפרשת אבו קוידר: "המדובר על פני הדברים בעבירות בנייה בוטות, לאור יום, בקרקע שהיא בבעלות המדינה, אשר ייעודה חקלאות בלבד, ועל כן בפני
נו עבירות בנייה משמעותיות בחומרתן". ביהמ"ש נטל, אפוא, במניין שיקוליו את היקף העבירות בהן היה מדובר, משך הזמן בו נפרסו, כמו גם את העובדה כי העבירות בוצעו בקרקע שייעודה חקלאי.

בית המשפט החרה החזיק אחר קביעותיו משכבר הימים, המרחפות ממעל, באשר לחומרת המיוחדת הניבטת מהפרות דיני התכנון והבניה, ובמסגרת עע"מ 2219/10 יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אבו בסמה נ' עמותת רגבים (לא פורסם) נקבע, בין היתר: "יש לקוות שאכן מעתה ואילך תפעיל הוועדה את סמכויותיה בצורה מהירה וקפדנית כלפי מפרי חוק, במיוחד אלה הבונים על קרקע שיעודה ציבורי".

סיכומם של כל אלה יימצאו בקביעותיו של ביהמ"ש

העליון, אשר להגיונם אסכית והמה ילווני, טרם אשחיז מקלדתי ואגזור דינו של הבא בשערי בית המשפט ובאמתחתו עבירות בניה:
"לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט... הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה..."אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת מדינה - ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"... ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך" (ההדגשות לא במקור). השוו גם: ע"פ (ב"ש) 432/90 סלימאן הנ"ל והאסמכתאות שפורטו שם (רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (תק-על 2005(2), 2063).


הפרת צו שיפוטי בהתאם לסעיף 210 לחוק התכנון והבניה

כפי שנזכר לעיל, בעניינו של הנאשם 1, הודה זה האחרון בביצוע עבירה של אי קיום צו בית המשפט, בניגוד להוראת סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה.

הלכה למעשה, לא זו בלבד שהנאשם 1 לא קיים אחר החלטת בית המשפט מיום 26.5.96 להרוס את מבנה מס' 1 תוך חמישה חודשים, אלא שגם כאשר הועמד על כך לדין, והורשע פעם נוספת, תוך שבית המשפט ציווה עליו להרוס את המבנה עד ליום 12.2.07, לא פעל הנאשם 1 לעשות כן.

מתוך שכך, חומרה מיוחדת, יתר על האמור לעיל, נודעת לדרך הילוכו של הנאשם 1.

מדובר במי אשר ביכר ביודעין להתעלם מקיומו של צו שיפוטי, ובכך יש משום אמירה המבטאת העדר מורא מפני החוק, ויצירת תחושה בציבור של לית דין ולית דיין. כאמור, במקרים אלו, קבע בית המשפט העליון, כי ככלל, יש לנקוט בענישה מחמירה ומרתיעה, בדרך של השתת מאסר בפועל.

ברע"פ 11920/04 סעיף נאיף נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 4559,4563 (2007), נקבע:
"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בניה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים".
כן ראה: רע"פ 8406/03 סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו", תק-על 2004(1), 601. רע"פ 9239/12 עבדל קאדר אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

הרציונל ברור:
מלבד החומרה הניבטת מעצם בניה שלא כדין, המהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק, כזו הגוררת בחובה, בין היתר, סיכונים בטיחותיים, וכן כאוס חברתי, סביבתי וציבורי הנודע להתעלמות מחוקי התכנון והבניה, הרי הפרת צו שיפוטי מלמדת, כי חרף הרשעתו הנאשם שם לבז את הוראות החוק, את צווי בית המשפט, ואינו סר למרותו של הדין. בכך יש משום זלזול בוטה ומתריס בצווים השיפוטיים ובשלטון החוק, יתר על בניה שבוצעה מלכתחילה שלא כדין, ועל כן, לא יוכל בית המשפט להקל ראש לגבי דרך התנהלות זו.

נוכח האמור, אך ברור כי בתי המשפט אמורים לומר דברם בדרך של מיגור התופעה, והדרך האפקטיבית לעשות כן הינה באמצעות השתת "ענישה גומלת ומרתיעה" [ע"פ (מחוזי ב"ש) 4526/07 אחרק נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום].

מתוך שכך, אבוא לפרט הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, אל מול הנסיבות אשר אינן קשורות בביצוע העבירות.

ביחס לנסיבות הקשורות בביצוע העבירות
-

לעניין הנאשם 1, ראוי לציין את חלוף השנים הרבות מאז ניתן הצו השיפוטי ביום 26.5.96, והתעלמותו המופגנת מצווי ההריסה שהוצאו בינתיים;

ביחס לשני הנאשמים גם יחד, ראוי לציין את היקף הבנייה הנרחב המשתרע על אלפי מ"ר, העובדה כי מדובר במבנים עצמאיים רבים, משך השימוש במבנים הנפרס על פני שנים רבות, העובדה כי השימוש במבנים לא הלם את השימוש שהיה מותר אותה עת בהתאם לייעוד שחל על המקרקעין, העובדה כי הנאשמים הפיקו הנאה כלכלית מהמבנים נשוא כתב האישום, למצער, על דרך של שימוש במבנים "לצורך אחסון סחורות", כפי שהודו הנאשמים 1 ו-2.

בהקשר זה, התמונות שהוצגו בפני
י ואשר צורפו וסומנו בין היתר כת/5, מלמדות מתוך עצמן על היקף הפעילות הכלכלית המשמעותית שבוצעה במקרקעין נשוא כתב האישום לצורך שינוע סחורות ואחסונם במבנים נשוא כתב האישום המתוקן.

נוכח האמור, סבורני, כי יש בכך נסיבה לחומרה, שכן, בנסיבות בהן מאן דהוא פועל לבנות בניגוד לחוק, לשם הפקת הנאה כלכלית, ראוי כי העונש יהפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות, ובהקשר זה, מקובלת עליי טענת ב"כ המאשימה, כי במבט לאחור, דומה כי החסד אשר עשה בית המשפט עם הנאשם 1 בהחלטתו מיום 12.2.06, להשית עליו עונש מופחת באופן יחסי, לא הופנם כראוי על ידי הנאשם 1, אשר ראה בכך משום הכשר להמשך פעילותו, תוך העמקת פעילות שני הנאשמים גם יחד במקרקעין, מתוך הנחה מוטעית, כי גם אם יורשעו, וייגזר עליהם עונש, לא יהא בכך כדי לכרסם באופן ממשי בתועלת שצמחה בינתיים מגריפת הרווחים ברבות השנים.

נוכח האמור, יש ממש בטענת ב"כ המאשימה, כי על הקנסות לעמוד ביחס ישר לתועלת שצמחה לנאשמים 1 ו-2 מביצוע העבודות והשימושים הבלתי חוקיים. אומנם אין בפני
ביהמ"ש אינדיקציות מדויקות ביחס להיקף הרווחים שגרפו הנאשמים 1 ו-2 במקרקעין. ואולם, הגם שכך, דומה כי ראוי לבטא מסר שיפוטי נוקב שתכליתו לעקור משורש את הנוהג הנפסד של בנייה טרם קבלת היתר, בפרט אל מול אלו המכבדים את הוראות החוק וממתינים פרק זמן לא מבוטל לקבלת ההיתר.

מנגד, לקחתי בחשבון את העובדה כי אף שהדבר לא נעשה במועד המתחייב על פי הדין, סופו של דבר, שהנאשמים 1 ו-2 פעלו לקדם הליכי התכנון, באופן שהחזיקו בידם היתרי בנייה לכלל המבנים עוד בחודש אוגוסט 2014, טרם שניתן גזר הדין בעניינם.

זאת ועוד, אני רואה להביא במניין השיקולים אף את טענת ב"כ הנאשמים - שלא נסתרה, ואף נתמכה במסמכים נשוא נ/5 - כי הנאשם 1 פעל לקדם ההליכים התכנוניים עוד בשנת 1997, אל מול הרשויות השונות, אלא שבעקבות מחלתה הקשה של בתו, שהסתיימה לדאבון הלב בפטירתה בשנת 2003, הדבר הוביל לזניחת הטיפול בבקשה להיתרים במשך שנים ארוכות.

אכן צודק ב"כ המאשימה כי בהחלטת ביהמ"ש מיום 12.2.06, כבר ניתן ביטוי לשיקולים הפרסונאליים הקשורים בבתו של הנאשם 1. ואולם, לא אוכל להתעלם מטענת בא כוחו, כי חרף האמור לא קהה הקושי של הנאשם 1 להתמודד עם האובדן שניחת עליו, וזאת מבלי לגרוע בחומרה המיוחדת ביחס להפרת צו בית המשפט פעם נוספת.

עוד ראיתי לקחת בחשבון את העובדה, כי כתב האישום תוקן מעת לעת, והגם שאין להקל ראש בחומרת העבירות בהן הודו הנאשמים, שעודם תקפים בכתב האישום שתוקן פעם רביעית, אין לכחד כי חל כרסום מבחינת היקף האישומים כלפי הנאשמים 1 ו-2.

למען הבהירות ייזכר כי אחר שהתקיימו הוכחות, ביקש ב"כ המאשימה לתקן את כתב האישום בפעם הרביעית, תוך שלא ייחס עוד לנאשמים 1 ו-2 עבירות שימוש במשק 93, ובכלל זה, ביחס למבנה מס' 7 (משטח אספלט בשטח של כ-3,000 מ"ר), וביחס למבנה מס' 8 (מבנה אסכורית בשטח של כ-180 מ"ר). ראה עמ' 46 לפרוטוקול מיום 2.9.14, שורות 3-5.

ב"כ המאשימה טען אמנם בדיון מיום 2.4.14, כי בדעתו לעמוד על מתחם הענישה לגביו עתר בדיון מיום 2.1.14, וזאת במנותק מהכרעתו של בית המשפט ביחס לשאלה האם ניתן לייחס עבירות שימוש לנאשמים 1 ו-2 בנוגע למבנים במשק 93.

ואולם, סבורני, כי אין להלום שמתחם ענישה אשר תקף ביחס להיקף אישומים מסוים, יחול באותה מידה גם ביחס להיקף אישומים פחות מכך, באופן משמעותי. על כן, כאשר הגיעה המאשימה לכלל מסקנה כי לא ניתן לייחס לנאשמים 1 ו-2 עבירות שימוש במשק 93, הנכון בעיניי אילו הייתה המאשימה שוקלת עמדתה ביחס לעמדה העונשית שהוצגה על ידה בדיון מיום 2.1.14.

באשר לעונש שהושת על הנאשם 3 במסגרת ההסדר אליו הגיעו הצדדים בדיון מיום 2.4.14 - סבורני כי אין מקום ליתן משקל ממשי לעובדה שהעונש שנגזר עליו היה מקל באופן משמעותי.

זאת, מאחר שמקובלת עליי טענת ב"כ המאשימה, כי נוכח המצג העובדתי שהוצג בפני
ו, ואשר פורט באריכות ע"י בא כוחו של הנאשם 3 (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 2.4.14), באה המאשימה לכלל מסקנה כי נוכח סברתה ביחס לחלקו המזערי בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כמו גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות, כי יש מקום להגיע עימו להסדר מקל באופן משמעותי.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק כבסיס להקלה אפשרית בעונשם של הנאשמים 1 ו-2

בהקשר זה מצאתי מקום להתייחס לטענתו הנוספת של ב"כ הנאשמים 1 ו-2, בדבר החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, שתוחלתה להיקף הענישה הראוי.

לטענת ב"כ הנאשמים 1 ו-2, לפי שהמאשימה ביכרה להימנע מנקיטת הליכי אכיפה ביחס ל"סככה המושחרת" המצויה במשק 93, ובה בעת, פעלה להחיש דרך הילוכה ביחס למקרקעין שבבעלות או בשימוש הנאשמים 1 ו-2 במשק 92, כי אז יש בכך כדי להוביל למסקנה כי ראוי להקל באופן משמעותי בעונשם של הנאשמים 1 ו-2.

אתייחס לטענה זו בשלושה מישורים נפרדים:

המישור האחד
- כפי שניתן להתרשם מהדיון ביום 10.12.14, דומה כי הצדדים היו חלוקים ביחס לשאלה, האם אמנם בוצעו פעולות אכיפה ביחס לסככה המושחרת, אם לאו.

ב"כ המאשימה טען, כי אמנם המפקח היה ער לכך שהסככה המושחרת נבנתה שלא כדין, ואולם, בהינתן כי "המבנה מצוי בטיפול הוועדה המקומית" (עמ' 49 שורות 29-30), לא טרח לפעול בנדון.

אכן, אין לכחד כי תשובה זו מטעם המאשימה, איננה חפה לחלוטין, שכן, בעדותו ציין המפקח מטעם המאשימה, מר אבי לוי, שאף כי ידע שתלוי ועומד צו הריסה בגין הסככה המושחרת: "לא בדקתי זאת לעומק" (עמ' 36 לפרוטוקול מיום 2.9.14, שורות 6-7, וכן שורות 17-19).

חלוף הזמן הרב מאז בוצעה העבירה הנטענת, ביחס לסככה המושחרת, ראוי היה כי יוביל את המאשימה לבחינה מעמיקה היכן עומדים פני הדברים, בפרט שמדובר במבנה רחב מימדים הניצב בסמיכות ממשית ליתר המבנים לגביהם פעלה המאשימה להגשת כתב האישום שבפני
י.

עם זאת, לאחר שהמפקח מטעם המאשימה הצהיר: "אני
מתכוון לבדוק זאת לעומק, וככל שיתגלו הפרות, ננקוט הליכים מתאימים" (שם, עמ' 36 שורות 4-5), סבורני, שהגם שהמאשימה לא הוכיחה כי פעלה כיאות, הרי לא הוכח כי הדבר בוצע מתוך שיקולים זרים או מתוך גחמה שרירותית ליצור אבחנה נטולת שונות רלבנטית, וכי מכל מקום, עתה, כאשר הודע לה הדבר במלואו, הודיעה כי תפעל למצות ההליכים בעת הקרובה.

המישור השני
- סופו של דבר, כתב האישום שבפני
י הוגש גם נגד הבעלים של משק 93, הוא הנאשם 3 בהליך דנא. לאור זאת, לא מצאתי כי הונח מסד להתנהלות שונה ובלתי ראויה מצד המאשימה בין עניינם של הנאשמים 1 ו-2 לבין עניינו של הנאשם 3.

דומה, אפוא, כי לא היה למאשימה אינטרס להימנע מהגשת כתב אישום נגד הנאשם 3, ואילו הייתה ערה באופן מלא לעובדות הנוגעות לסככה המושחרת זה מכבר, חזקה עליה כי הייתה פועלת נגד הנאשם 3 בהליך מתאים אף בעניין זה.

המישור השלישי
, ואף בכך העיקר. אמנם דוקטרינת ההגנה מן הצדק הוכרה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לאחר שהוכרה כבר בהלכה הפסוקה, תוך שנקבע כי דוקטרינה זו איננה מחייבת בהכרח את ביטולו של כתב האישום, אלא יכולה להיות רלבנטית רק לשאלת העונש (ע"פ 3355/10 פלוני נ' מדינת ישראל). ואולם, ראוי לזכור כי החלת דוקטרינה זו בדיני תכנון ובנייה, מעוררת שאלות לא פשוטות.

מעבר לעובדה, שאינה רלבנטית לענייננו, כי משמעות החלתה עלולה להיות על דרך של מתן הכשר לנאשמים לעשות שימוש במבנה שנבנה ללא היתר, הרי בנסיבות העניין, מתן משקל ממשי לטענה זו עלול ליתן תמריץ שלילי לאחרים לעקוף את ההליך התכנוני, באמצעות מסלול "עוקף מוסדות תכנון", על דרך של העלאת טענה כי לא ננקטו פעולות אכיפה נגד אחרים, ואין צריך לומר כי הדבר סותר באופן חזיתי את האינטרס הציבורי.

לטעמי, כאשר הרשות מממשת את חובתה על פי דין ופועלת להגיש כתבי אישום נגד בנייה בלתי חוקית, כי אז אין בעובדה שהיא פעלה באופן חלקי עד הנה, כדי להתעלם מחובתו של בית המשפט לעודד את הרשות להמשיך לעשות מלאכתה, בפרט שעה שלא הוכח כי מדובר באכיפה סלקטיבית המונעת משיקולים זרים או ממניעים פסולים (ראה והשווה: ע"פ (מחוזי ירושלים) 9847/05 מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתיישבות; בג"צ 6396/96 זקין ואח' נ' ראש עיריית ב"ש).



מתחם הענישה

לאור רמת הענישה הנוהגת, כפי שהותוותה בפסיקת בית המשפט העליון ובבתי המשפט המחוזיים, ביחס לעבירות בהן הורשעו הנאשמים 1 ו-2, ולאור העובדה שנסיבות עניינו של הנאשם 1 חמורות יותר מאלו המיוחסות לנאשם 2, ולאחר ששקלתי את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ביחס לשני הנאשמים, כפי המפורט בהרחבה לעיל, סבורני, כי על מתחם העונש ההולם ביחס לעונש המאסר בפועל, בנוגע לנאשם 1, לנוע בין חמישה חודשים לריצוי בעבודות שירות, לבין שמונה חודשי מאסר בפועל, ובאשר לנאשם 2, על מתחם העונש ההולם ביחס לעונש המאסר בפועל, לנוע בין שלושה חודשים לריצוי בעבודות שירות, לבין שישה חודשים לריצוי בעבודות שירות.

ביחס לעונש הקנס, הרי שבקביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להתחשב גם במצבם הכלכלי של הנאשמים (סעיף 40ח לחוק העונשין התשל"ז-1977), ועל כן, הגם שהקנס המירבי הקבוע בחוק מגיע לכדי מיליוני שקלים, והגם שעמדת המאשימה בנדון איננה בלתי סבירה, סבורני, כי נוכח מצבם הכלכלי של הנאשמים בעת הזו, כנטען ע"י בא כוחם, ובשים לב למצבם הבריאותי, על מתחם העונש ההולם באשר לקנס ביחס לנאשם 1, לנוע בין 200,000 ₪ לבין 500,000 ₪, ואילו באשר לנאשם 2, על מתחם העונש ההולם באשר לקנס, לנוע בין 150,000 ₪ לבין 400,000 ₪.

ביחס לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות
-

לקחתי בחשבון את הודאת הנאשמים, אף אם לא בתחילתו של ההליך, המגלמת נטילת אחריות וחיסכון בזמן שיפוטי, ואת חרטתם הכנה בפתח הדיון היום, ולא פחות מכך, את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים 1 ו-2.

במסגרת הנסיבות שפורטו בפני
י, ואשר אינן קשורות בביצוע העבירות, לקחתי בחשבון את העובדה כי הנאשם 1, בן 68, שכל את בתו בשנת 2003, לאחר מחלה קשה (המסמכים צורפו כנ/6), וכי מצבו הרפואי של הנאשם 1 עצמו איננו שפיר, לאחר שהוצגו בפני
י מסמכים מהם עולה כי הנאשם 1 עיוור בעינו הימנית, וכי הוא סובל ממחלות רקע נוספות בדמות יתר לחץ דם.

באשר למצבו הכלכלי של הנאשם 1 - נטען כי זה האחרון משתכר כ-6,000 ₪ לחודש, וכי על שולחנו סמוכות נפשות רבות אחרות (עמ' 61 לפרוטוקול מיום 15.2.15, שורות 2-10; עמ' 63, שורה 27), והעובדה כי הנאשם 1 ממשיך לעבוד במועצה, חרף גילו, הינה תולדה של הכרח מצידו. כן ראיתי להביא בחשבון טענת הנאשם 1 בדיון מהיום, כי בסופו של דבר, חרף הסכומים המשמעותיים שגרף, לעת הזו לא נותרה בכיסו הפרוטה.

באשר לנאשם 2 - הוצגה בפני
י אסופת מסמכים (נ/9), במסגרתה נטען כי מצבו הכלכלי של הנאשם 2 איננו שפיר כלל ועיקר, וכי הוא נטל הלוואות שונות בהיקפים משמעותיים כפי המשתקף מתדפיסי החשבון שהוצגו בפני
י, וכי בנוסף, בחודש ספטמבר 2014, אירעה לנאשם 2 תאונת עבודה אשר בעטייה "עד היום הוא לא עובד" (עמ' 63 לפרוטוקול, שורה 5). עם זאת, כבר עתה אציין, כי עיון מעמיק במסמכים שהוצגו בפני
י, מעלה כי לצד ההלוואות, מופיע תזרים הנוגע לפיקדונות ותכניות חיסכון, שעל פניו, מגלם תמונה רחבה יותר מזו אשר הוצגה בפני
י.

באשר למצבו הבריאותי של הנאשם 2 - נטלתי במניין השיקולים את הטענה כי בשנת 2013 הנאשם 2 עבר אירוע לבבי, ומתוך שכך, נאלץ להיוותר בחופשות מחלה ארוכות, כטענת בא כוחו.

כן ראיתי להביא בחשבון את העובדה, כי הנאשם 2 שירת שירות מילואים פעיל במשך 39 ימים, במסגרת מבצע "צוק איתן" (ראה נ/15).

סיכומם של כל הדברים גם יחד מוביל אותי למסקנה, כי בשילוב של חומרת העבירות, נסיבות ביצוען, והעולה מחוות דעת הממונה על עבודות השירות, יש מקום להסתפק בעבודות שירות לא רק ביחס לנאשם 2, כי אם גם ביחס לנאשם 1 (כפי שהלכה למעשה אף ב"כ המאשימה היה נכון שלא לעתור למאסר בפועל בנוגע לנאשם 1, ובלבד שלטעמו, בית המשפט ישית לגביו קנס משמעותי, לפי הרף הגבוה שביקשה המאשימה - עמ' 46 לפרוטוקול מיום 2.9.14, שורות 8-9).

לאור כל האמור לעיל, אני דן את הנאשמים לעונשים הבאים:

1.
לגבי הנאשם 1 -

6 חודשי מאסר, שירוצו בדרך של עבודות שירות, במתנ"ס י"א, ברח' הרי גולן 6, אשדוד, כמפורט בחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות מיום 1.2.15.
הנאשם יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 22.3.15 בשעה 08:30 בפני
הממונה.
הובהר לנאשם 1 כי כל הפרה של עבודות השירות, עלולה להביא לריצוי יתרת העונש במאסר בפועל, וכמו כן, הובהר לנאשם 1, כי עליו לעדכן את משרד הממונה בכל שינוי בכתובת מגוריו ולעמוד בתנאי הפיקוח בכללותם.

לגבי הנאשם 2 -
5 חודשי מאסר, שירוצו בדרך של עבודות שירות, במרכז גמילות חסדים, רח' שבט בנימין 34, אזור י"ב, באשדוד, כמפורט בחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות מיום 1.2.15.
הנאשם יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 22.3.15 בשעה 08:30 בפני
הממונה.
הובהר לנאשם 2 כי כל הפרה של עבודות השירות, עלולה להביא לריצוי יתרת העונש במאסר בפועל, וכמו כן, הובהר לנאשם 2, כי עליו לעדכן את משרד הממונה בכל שינוי בכתובת מגוריו ולעמוד בתנאי הפיקוח בכללותם.

2. ארבעה חודשי מאסר לכל אחד מן הנאשמים, וזאת על תנאי שכל אחד מן הנאשמים לא יעבור כל עבירה על הוראות פרק י' לחוק התכנון והבניה, משך שנתיים מהיום.

3. לגבי הנאשם 1 -
קנס בסך 280,000 ₪ או 9 חודשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-90 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 15.9.15, ובכל חמישה עשר לחודש שלאחריו. במקרה של אי עמידה באחד מן השיעורים תעמוד יתרת הקנס לפירעון מיידי.


לגבי הנאשם 2 -
קנס בסך 210,000 ₪ או 7 חודשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-90 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 15.9.15, ובכל חמישה עשר לחודש שלאחריו. במקרה של אי עמידה באחד מן השיעורים תעמוד יתרת הקנס לפירעון מיידי.

לא תישמע טענה מפי הנאשמים 1 ו-2, כי לא קיבלו שוברי תשלום מתאימים, ומובהר בזאת כי הנטל על הנאשמים 1 ו-2 לפנות למזכירות בית המשפט על מנת לקבל שוברי תשלום מתאימים.


4. אני מחייב כל אחד מן הנאשמים לחתום על התחייבות להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י' לחוק התכנון והבנייה. ההתחייבות תהא למשך שנתיים מהיום ובסכום של 50,000 ₪ כל אחת, ואם היא לא תינתן בתוך 7 ימים, ייאסר הנאשם שלא חתם על ההתחייבות למשך 10 ימים לשם כפייה.

זכות ערעור בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.



ניתנה היום, ל' שבט תשע"ה, 19 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.










תוח בית משפט שלום 18796-05/12 מדינת ישראל - ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום נ' אביגדור שמקה, יהודה שמקה, שבתאי תייר - נדון (פורסם ב-ֽ 19/02/2015)