פסקי דין על שרה ארד | פסקי דין על הרב יצחק פיק

24974-12/10 א     18/02/2015




א 24974-12/10 שרה ארד נ' הרב יצחק פיק








בית משפט השלום בירושלים

ת"א 24974-12-10 ארד ואח' נ' בידרמן ואח'


תיק חיצוני:


בפני
:
כב' השופטת
דורית פיינשטיין


התובעים:

עזבון המנוח ברוך שוויג ז"ל – ת.ז. 728477

ע"י יורשיו עפ"י צו ירושה:

1. שרה ארד
- ת.ז. 728493

2. ציפורה ורשבסקי - ת.ז. 000728501
3. יהושע שלו - ת.ז. 000728519
4. יפה חנה כלב - ת.ז. 000728527
5. חיה ברנד - ת.ז. 000728535
6. גאולה חמיאל - ת.ז. 000022889
7. יהודית וייל - ת.ז. 051563252

ע"י ב"כ עו"ד משה כהן


נגד



הנתבעים:

הקדש ר' סולומון (שלמה) דוד בן עזר (אליעזר)
מגדל בידרמן
ע"י הנאמנים:

1. הרב יצחק פיק
– ת.ז. 1466606
2. הרב אברהם פלוטשניק – דרכון ארה"ב מס' 157208577
3. הרב אברהם מרדכי סנקביץ – ת.ז. 052293537
ע"י ב"כ עו"ד חיים נובוגרוצקי



פסק דין



לפניי תביעה כספית להשבת כספים שאביהם של התובעים העביר להקדש בשנת 1940, וזאת בסכום כולל של 685,000 ₪.

1.
התובעים הם בניו ובנותיו ויורשיו על פי דין של המנוח מר ברוך שווייג ז"ל , אשר הלך לעולמו ביום 14.12.09. (להלן: "מר שווייג").

2.
הקדש בידרמן הוא המנהל ובעליהם של רוב הדירות במתחם המצוי בשכונת מאה שערים בירושלים והידוע כ"בתי ורשא". הקדש זה נוהל במועדים הרלבנטיים לתביעה על ידי שלושה נאמנים, הרב פיק, הרב פלוטשניק והרב סנקביץ.

3.
בשנת 1940 נכרת הסכם בין ההקדש לבין מר שווייג ומחמת מרכזיותו להליכים אלו יובא ההסכם כמעט במלואו:
"....
היות אשר לכוללנו ישנם בתים בנויים מכספי הכולל השייכים להקדש בידרמאן, ואשר לפי התקנות והמנהג נמסרים הבתים לבני הכולל לגור בהם משך חמשה שנים, וכמו כן לפי ההחלטה הישנה נמסרים גגי הבתים לבני כוללנו שיבנו עליהם בתים מכספם הם, ושידורו באותן הבתים משך שנים מספר, ואח"כ מפנים העליות ומקבלים חזרה מה שהשקיעו בבנין העליות, והיות שהר"ר אליעזר וזוג'... הם מבין בוני עלי' אחת והושקע על ידם (220
לא"י) ...והיות (שבני הזו לדרבערג
ד.פ)... מסכימים לקבל חזרה הסך 220 לא"י, ומתחייבים לפנות העלי' במוחרם של שנה זו ולמסרה להכולל. והיות שהא'
מר ברוך שווייג צד ב' הנ"ל מסכים לקבל העלי' הנ"ל אשר נבנית על ידי הר"ר אליעזר וזוגתו.. המכילה שני חדרים ומטבח ובי"כ וחצר משותף, בעד הסך מאתים ועשרים לירא ארצי שרלאית (220 לא"י)
ולדור בה בזכות בן כולל ווארשא
לכן הוסכם והוחלט כדלהלן:
א) צד א' אפוטרופסי הקדש בידרמאן מסכימים שהא' מר ברוך שווייג צד ב' הנ"ל יקבל את העליה הנ"ל תמורת התשלום של מאתים ועשרים לא"י (220 לא").
ב) צד א' הנ"ל מסכים שהצד ב' הנ"ל יגור בהעלי' תקופה של חמשה שנים. ז.א. ממוחרם שנה זו עד מוחרם חש"הא. ובמוחרם תש"הא ישלמו צד א' לצד ב' את מה שהשקיע בהעלי' וכדלהלן סעיף -ד- ועל צד ב' לפנות את העלי' והלחזירה לרשות...
....
ד) והי' ואם יהי' צורך להכניס תיקונים ידועים בהעלי' הנ"ל, ואשר התיקונים נשארים כחלק בלתי נפרד מהבית הנ"ל, ובהסכמת הצד א' הנ"ל אל התקונים הרצופים להעלי' - אזי יקבל הצד א' הנ"ל את ההוצאות הללו בחשבון ובעבור תקופת הזמן...
ה) צד א' מסכים, כי בעבור תקופת החמשה שנים הנ"ל, וצד א' לא ישלם אל צד ב' את הסכומים שהשקיע בהעלי' הנ"ל, אזי יש לצד ב' הנ"ל הרשות המוחלטת להשכיר או לדור בהעלי' עד יום סלוק כל הסכומים שהשקיע בהעלי'.
...
....
ח) ובאם שהצד א' ירצה להחזיר להצד ב' את הסכומים שהשקיע בהעלי' הנ"ל והצד ב' לא ירצה לפנות הדירה ולקבל חזרה הכסף - אזי ינוכה מהקרן שהשקיע בהעלי' - הסך של עשרים לא"י לשנה בתור שכר דירה.
4.
אין חולק כי אכן שווייג שילם 220 לירות ארץ ישראליות וקיבל את החזקה בעליית הגג לידו. מר שווייג התגורר בבית יחד עם בני משפחתו במשך 70 שנה עד למועד פטירתו, ולאחר מותו המשיכו ילדיו להחזיק בה.

5.
בשנת 1952 נכרת בין הצדדים הסכם נוסף:
"...
הואיל וצד ב' גר בדירה בת 2 חדרים ובנוחיות בקומה העליונה בחלקה של גוש 64 (להלן: "הדירה הנ"ל") ועברה התקופה של יותר מעשר שנים ואין אפשרות להוציאו מהדירה הנ"ל מסיבות סוציאליות ...לכן הוסכם בזה בין הצדדים ...:
הנאמנים נותנים בזה הסכמתם לצד ב' להחזיקה בדירה הנ"ל לצורך מגורים במשך תקופה נוספת כאמור בסעיף 3) להלן.
צד ב' יהיה חייב לשלם לנאמנים ... דמי השתתפות בסך 18 לירות ...
התקופה הנוספת הנזכרת בסעיף 1) היא כל זמן שתמשך מצוקת הדירות ועד גמר שלוש שנים לאחר גמר מצוקת הדירות....
על צד א' להחזיר לצד ב' את הכספים שהשקיעו בסך 220 ל"י בזמן החזרת החזקה של הדירה
".

6.
גם בנקודה זו אין חולק כי לאחר כריתת הסכם זה שילם מר שווייג את דמי השכירות המוגנת בהתאם להסכם ובתעריף שהתעדכן מעת לעת, וכך בשנת 2008 שילם דמי שכירות של 100 ₪ לחודש.

7.
לטענת התובעים, אביהם הוא שבנה את הדירה בעליית הגג, ומכוח הבנייה והתשלום הפך לבעליה ועל כן הם זכאים להחזר מלוא הכספים שהשקיע בה, אשר בערכים ריאליים עומדים על סך של 185,000$ שהם 685,000 ₪. לתמיכה בטענה זו צירפו התובעים לתביעתם את חוות דעתו של השמאי מוסקוביץ. הנתבעים טוענים כי מר שווייג היה דייר מוגן ובהסכם השני חזר למעשה על הסכמתו לכך שעם פינוי הדירה יקבל את ההשקעה בערכים נומינאליים, וזאת כנגד האפשרות הכלכלית שניתנה לו לגור בדירה בתשלום נמוך ביותר במשך 70 שנה. עוד טוענים הנתבעים שלא בכדי לא התעדכן בהסכם השני סכום ההחזר, שכן עסקינן באוכלוסייה חרדית שלא הייתה מסכימה לתשלום או קבלת ריבית ללא היתר עסקה.

8.
במקביל לתביעה הגישו התובעים לבית המשפט בקשה להשכיר את הדירה, ובדיון שהתקיים בעניין זה הוסכם כי ההקדש ישכיר את הדירה ודמי השכירות יופקדו בנאמנות עד להכרעה בתביעה.

9.
ביום 12.1.11 העבירו התובעים את החזקה בדירה לידי ההקדש ומספר ימים לאחר מכן הגיש ההקדש תביעה שכנגד שעניינה דמי שכירות ראויים. לטענת ההקדש מר שווייג היה דייר מוגן בנכס, ויורשיו לא היו זכאים להחזיק בדירה לאחר פטירתו. על כן דורש ההקדש כי היורשים ישלמו סך של 4,000 ₪ לחודש כדמי שכירות ריאליים בגין הדירה.

10.
בכתב ההגנה לתביעה שכנגד טענו הנתבעים שכנגד כי הם בעלי הדירה מכוח זכויות אביהם בה, ואף טענו כי היה על ההקדש "להקטין את הנזק" ולאפשר להם להשכיר את הדירה בסמוך למועד פטירת אביהם.

11.
הנתבעים שכנגד הגישו הודעת צד ג' כנגד שלושת נאמני ההקדש ובה טענו, בין היתר, כי עליהם לשפות אותם בכל סכום שבו יחויבו, שכן ההקדש הוא שסירב להשכיר את הדירה. נאמני ההקדש הגישו כתב תשובה להודעת צד ג' ובה חזרו על טענות ההקדש ואף טענו כי לא היה מקום להגיש כנגדם הודעת צד ג', שכן אם טענות הנתבעים שכנגד תתקבלנה ממילא תדחה התביעה שכנגד.

12.
בעקבות אחד הדיונים שהתקיימו בתיק הסכים ההקדש לצמצם את סכום התביעה שכנגד לסך של 2,500 ₪ לחודש, שכן הוא משכיר בפועל את הדירה רק בסכום זה.

13.
התובעים ביקשו להחליף את חוות הדעת השמאית שהוגשה על ידם והם הגישו חוות דעת חדשה שנערכה על ידי השמאי יעקב פטל, אשר קבע כי שווי הדירה בשנת 1940 עמד על סך 280 לא"י וכיום ערכה הוא 940,000 ₪. בנוסף בתו של שווייג גב' חיה ברנד הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם התובעים וכן הוגשו שני תצהירים של מר הירשמן ומר פרקוביץ, אשר הגישו מסמכים היסטוריים שהם איתרו בנוגע להתנהלות ההקדש, אך לא בנוגע לדירת התובעים.

14.
הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית של מזכיר ההקדש מר שמואל סקולסקי, וחוות דעת של השמאי יריב סיקרון אשר קבע כי דמי שכירות ראויים הם בסך של 3,650 ₪ לחודש.



דיון והכרעה:
השאלה המרכזית העומדת להכרעתי היא האם מר שווייג היה בעליה של הדירה או דייר מוגן?

15.
אפתח ואומר כי אני דוחה את כל טענות התובעים בדבר הרלבנטיות או חוסר הרלבנטיות של עדותו של מזכיר ההקדש, וכן את טענותיהם כנגד נאמני ההקדש אשר לא העידו. עסקינן בשני הסכמים אשר נכרתו בשנים 1940 ו-1952, ואיש אינו יכול להעיד מידיעה אישית על נסיבות כריתתם. על כן איני מייחסת משקל לעדותו של מזכיר ההקדש או לעדות של בתו של שווייג, בכל הנוגע לנסיבות החתימה על הסכמים אלו.

16.
התובעים טוענים כי אביהם הפך לבעלים של הדירה שכן הוא בנה אותה ורכש אותה מבעליה הקודמים בסכום של 220 לא"י, והעובדה שההקדש התיר לו בהסכם הראשון להשכיר את הדירה לכל מי שיחפוץ מעידה על בעלותו בנכס. במאמר מוסגר אציין כי בעניין זה התובעים שינו חזית במהלך בירור התובענה. בעוד שבכתב התביעה טענו התובעים כי אביהם הוא שהשקיע 220 לא"י בבניית הדירה בעליית הגג, הרי שבתצהירים ובסיכומים טענו כי סכום זה הושקע ברכישת הדירה, ומכאן שהאב היה בעל הדירה.

17.
אפתח ואומר כי פרשנות זו של התובעים להסכם מנוגדת ללשונו המפורשת. במבוא להסכם נכתב במפורש כי הדירה בעליית הגג נבנתה על ידי דייריה הקודמים, אשר הסכימו להתפנות בחלוף חמש
שנים כנגד תשלום מההקדש. כלומר, מר שווייג לא בנה את הדירה, אלא שילם לדיירים הקודמים באמצעות ההקדש, את הסכום שהם השקיעו בבניית הדירה.

18.
על פי נוסח ההסכם מדובר למעשה בהסכם שלו
שלושה צדדים, הדיירים הקודמים שמפנים את הדירה כנגד התשלום אשר משולם על ידי ההקדש, מכספים שההקדש מקבל ממר שווייג. כלומר על פי נוסח ההסכם, ההקדש הוא ששילם לדיירים הקודמים, ושווייג שילם להקדש.

19.
שנית, הסכם זה מדגיש כי הדירות של ההקדש מושכרות לתקופה של חמש שנים - הדיירים הקודמים שכרו את הדירה לחמש שנים, ועתה הם מפנים אותה כנגד החזר הסכום ששילמו בשעתו, וגם מר שווייג נדרש לפנות אותה בתום התקופה, ואז יקבל את כספו בחזרה. בהסכם עצמו מודגש כי התשלום מקנה זכות שימוש בנכס לחמש שנים, ובמידה ומר שווייג לא יפנה את הנכס ינוכה מהסכום ששילם עם קבלת החזקה סך של 20 לא"י לשנה.

20.
גם מההסכם השני שנכרת בין מר שווייג להקדש עולה כי מר שווייג לא ראה עצמו כבעלי הדירה, אלא כשוכר ומכוח הסכם השני ושינוי החוק שהיות באותה עת הפך לדייר מוגן. אילו היה מר שווייג סבור שהוא הבעלים של הדירה לא היה חותם על הסכם זה, שלכאורה מקפח את זכויותיו כבעל הדירה. יתר על כן, אילו מר שווייג היה סבור שהוא הבעלים של הדירה לא היה משלם דמי שכירות במשך עשרות שנים, ואף לא היה פונה להקדש בבקשה להפחית את דמי השכירות כאשר מצבו הכלכלי היה קשה, כפי שעלה מהמסכמים שהוצגו בפני
י.

21.
התובעים טענו כי אביהם חתם בשנת 1940 על הסכם דומה להסכם שנערך עם הקדש חיי עולם, והיות וחיי עולם הפכו לבעלים של הדירות, הרי שגם אביהם הוא הבעלים של עליית הגג. אין בידי לקבל טענה זו וזאת ממספר טעמים. ראשית לא הוכח בפני
מהו ההסכם שנכרת עם "חיי עולם". אמנם התובעים העידו שני עדים שמצאו מסמכים שונים, אך נמנעו מלזמן לעדות נציג של "חיי עולם" אשר היה יכול לשפוך אור על מעמדם בדירות, וכיצד רכשו מעמד זה. שנית, דווקא מהמסמכים שהוצגו בפני
י עולה כי בין ההקדש לחיי עולם היו הליכים משפטיים שונים בבתי הדין לממונות ומכוחם חיי עולם זכאים לקבל דמי שכירות בשש או שבע דירות שבתוך מתחם בתי וורשא. כלומר, מעמדו המשפטי של הקדש "חיי עולם" שונה ממעמדו המשפטי של מר שווייג, ואין לעשות גזרה שווה בין המקרים.

22.
על כן אני קובעת כי מר שווייג לא היה הבעלים של דירת הגג אלא דייר מוגן, והסכום ששילם בשנת 1940 היה פיקדון בלבד.

חובת השבת הפיקדון בערכו הריאלי – האמנם?
23.
התובעים טענו בכתב התביעה כי יש להשיב את ההשקעות שאביהם השקיע בבניית הדירה כשוויין היום. אף כי קבעתי כי האב לא בנה את הדירה, הרי שאין חולק כי ההקדש התחייב להחזיר לשווייג את הפיקדון עם השבת הדירה לידו.

24.
יחד עם זאת, אין בידי לקבל את טענות התובעים כי הפיקדון צריך להיות מוחזר בערכי עלות הבניה כערכם היום, וזאת ממספר טעמים:

25.
ראשית, בשני ההסכמים לא ציינו הצדדים כי סכום הפיקדון יישא ריבית. לא מדובר בהשמטה של מה בכך אלא בהסכמה מפורשת שכן גם בהסכם השני שנכרת בחלוף 12 שנים ממועד כריתת ההסכם הראשון, לא ציינו הנתבעים כי הפיקדון גדל ותפח. אילו התכוונו הצדדים כי סכום הפיקדון יישא ריבית, הרי שבהסכם המאוחר היו בוודאי מתייחס לכך.

26.
שנית, כפי שציין ההקדש, גביית ותשלום ריבית נחשבים כאיסורים חמורים בהלכה היהודית, ואולי אף אחד החמורים שבהם:
"הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים" (בבא מציעא סא ע"ב); "כל מי שנוטל רבית, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה את כל הרעות והעבירות שבעולם" (שמות רבה, מהדורת וילנא, פרשה לא, יג); "שכל המלוה בריבית כופר בעיקר" (ירושלמי, בבא מציעא, פ"ה ה"ח, י ע"ד). והרמב"ם אומר: "כל הכותב שטר ריבית, הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' א-להי ישראל" (משנה תורה, הלכות מלווה ולווה ד, ז). (וראו גם רעא 5777/04 עדיאל מרנץ נ' גרציאלה רודריגז, נט (1) 420 [פורסם בנבו, 30/08/04]. במקרה זה לא ניתן היתר עסקה ולא נראה כי הצדדים היו עוברים ביודעין על איסור הריבית".

27.
שלוש, ההיגיון הכלכלי של העסקה תומך בטענת ההקדש כי מר שווייג התגורר בדירה במחיר נמוך במשך עשרות שנים ולא אמור לקבל מענק כספי גבוה עם פינוי הדירה.
לבסוף אציין כי גם התנהגות הצדדים ובעיקר התנהגותו של מר שווייג אינה מעידה על כך שהם סברו שההקדש מחזיק בסכומים נכבדים לטובת מר שווייג. אילו סבר מר שווייג שיוכל להיפרע מההקדש בעתיד או שיורשיו יוכלו להיפרע ממנו, הרי שלא היה מבקש הנחות בתשלום שכר הדירה.

28.
על כן אני סבורה שההחזר צריך להיות כפי שהצדדים הסכימו בערכיו הנומינאליים וברי כי היום מדובר בסכום אפס.

29.
למעלה מן הצורך אציין כי אף אם הייתי סבורה שיש להחזיר את הפיקדון בערכי עלות הבנייה הרי שהתרשמתי באופן קשה מחוות דעתו של השמאי פטל שהעיד מטעם התובעים. ראשית ייאמר כי חוות דעתו בדבר שווים של נכסים בשנות הארבעים אינה מבוססת על ידע מקצועי אלא הוא מעיד על המחירים שבהם הוריו רכשו נכסים בירושלים באותה תקופה. כלומר, מדובר בעדות שמיעה ולא בעדות מקצועית.

30.
שנית, בחקירה הנגדית התברר כי חוות הדעת אינה מבוססת על תקינה מקובלת בענף. ראשית לא הוכחה השיטה שבה חילץ השמאי את עלות הבנייה מתוך סכום הרכישה, ולא די בכך שהוא טען ששיטה זו הייתה מקובלת על הבנקים בשנות ה-70. שנית, לא הוכחה טענת השמאי כי כל הקרקעות בירושלים היו בעלות שווי קרוב, ולא היו שכונות יקרות יותר או פחות. על כן אני דוחה את חוות הדעת השמאית שהוגשה על ידי התובעים מכל וכל.

האם ההקדש זכאי לדמי שימוש ראויים?
31.
היות וקבעתי כי המנוח מר שווייג היה דייר מוגן, והיות ואיש מילדיו לא טען שהוא עצמו דייר מוגן, שכן איש מהם לא התגורר בדירה בבגרותו, הרי שהיה על התובעים לפנות את הדירה עם פטירת אביהם. אף שמר שווייג נפטר ביום 14.12.09 הרי שילדיו המשיכו להחזיק בנכס עד ליום 12.1.11.

32.
ההקדש הסכים בדיון מיום 4.12.12 לצמצם את תביעתו לסך של 2,500 ₪ בחודש, סכום הנמוך מהסכום שנקבע בחוות הדעת של השמאי סיקרון, אך הוא התשלום שההקדש מקבל בפועל. התובעים לא חלקו על סכום זה.

33.
לפיכך עלי לבחון רק את טענת התובעים לפיה ההקדש היה יכול להשכיר את הנכס במועד שקדם לחודש ינואר 2011 ובכך להקטין את נזקיו. התובעים צירפו לבקשה להשכרת הדירה לצד ג', שהוגשה כאמור יחד עם התביעה, מסמכים מהם עולה כי בחודש אפריל 2010 פנו לראשונה להקדש וביקשו להשכיר את הנכס לצדדים שלישיים ואף הסכימו לכך שכספי השכירות יוחזקו בנאמנות. המצהיר מטעם ההקדש לא הבהיר בתצהירו מדוע לא הסכים ההקדש להסדר זה ומדוע הסכים לו בסופו של דבר רק בדיון שהתקיים ביום 27.12.10 ועל כן אני מקבלת את טענות התובעים כי ההקדש לא פעל להקטין את נזקיו.

34.
משכך התובעים ידרשו לשלם דמי שימוש ראויים רק בגין החודשים ינואר עד אפריל 2010 ובסך הכל 10,000 ₪.

הודעת צד ג'
:
35.
לטעמי לא היה מקום להגיש הודעת צד ג' בתיק זה, ולדרוש כי הנאמנים יישאו בדמי השימוש הראויים בדירה. התובעים הם שהחזיקו בדירה, והם שביקשו מההקדש להשכיר אותה רק בחודש אפריל 2010, ועל כן התובעים הם שצריכים לשאת בדמי השימוש הראויים. נדמה כי הגשת הודעת צד ג' כנגד הנאמנים נועדה אך להפעיל לחץ על הנאמנים, ודינה להידחות.

סיכומו של דבר
:
36.
דמי השכירות שמופקדים בנאמנות יועברו לידי ההקדש.
37.
התובעים ישלמו להקדש סך של 10,000 ₪ בגין דמי שימוש ראויים ויישאו בהוצאות ההקדש בסך 1,000 ₪ ובשכר טרחת בא כוח ההקדש בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום,
כ"ט שבט תשע"ה, 18 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 24974-12/10 שרה ארד נ' הרב יצחק פיק (פורסם ב-ֽ 18/02/2015)