פסקי דין על שלמה קרויטורו | פסקי דין על אברהם עצמון | פסקי דין על זאב לב הר | פסקי דין על דוד משולם ניתן ואח' |

18319-05/12 א     19/02/2015




א 18319-05/12 שלמה קרויטורו נ' אברהם עצמון, זאב לב הר, דוד משולם ניתן ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

ת"א 18319-05-12 קרויטורו נ' עצמון ואח'
19 פברואר 2015


לפני:
כבוד השופט מאיר יפרח


התובע:

שלמה קרויטורו



– נ
ג
ד –

הנתבעים
:
1. אברהם עצמון
2. זאב לב הר
3. דוד משולם – ניתן פס"ד
4. דרור עצמון
5. אלון עצמון
6. דליה עצמון
7. ביאטריס איבגי
8. דביר אגמון

בשם התובע:
עו"ד צבי מנדל

בשם הנתבעים 1, 4 - 6:
עו"ד כהן

בשם הנתבע 2:
עו"ד אלון קראוס

בשם הנתבעת 7:
אין הופעה

בשם הנתבעת 8:
בעצמה

פסק דין



התובע עותר להצהרה כי הסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
בת"א (מחוזי ת"א) 2658/05 (להלן: "ההליך הקודם") – בטל ומבוטל. התובענה מופנית הן כלפי בעלי הדין המקוריים בהליך הקודם והן כלפי בעלי דין חדשים (בכללם בתו ונכדתו של התובע).

השלד העובדתי
1.
במסגרת ההליך הקודם, הגיש התובע תובענה הצהרתית (ולחלופין – כספית) נגד הנתבעים 1 – 5, בטענה כי בשנת 1974 רכשו התובע ורעייתו המנוחה מקרקעין מאת הנתבעים 1 ו-2 ושילמו את מלוא התמורה החוזית (המקרקעין שנרכשו היו 2000 מ"ר בלתי מסוימים בחלקה 24 גוש 4587). העסקה דווחה לשלטונות מיסוי מקרקעין. התובע סבר משך כל השנים שהמקרקעין שרכש אכן מצויים בבעלותו ואף קיבל הודעות שונות על אודות חובות מס רכוש שנצברו לחובתו בגין המקרקעין. דא עקא, משביקש התובע, לאחר כ-20 שנים, למכור את המקרקעין על מנת לפרוע חובותיו, הסתבר לו כי הנתבעים 1 ו-2 מתכחשים לזכויותיו וסבורים כי הוא אינו בעל הזכויות במקרקעין. או אז, רשם התובע (ביום 18.5.05) הערת אזהרה על זכויותיו. אלא שהדבר היה מאוחר מדיי. הסתבר לתובע כי בשנת 1994, ביצעו הנתבעים 1 ו-2 עסקאות נוגדות במקרקעין (פרטיהן אינם נדרשים לענייננו). סופו של דבר היה שהנתבעים 1 ו-2 ולא העבירו לתובע (ולאשתו המנוחה) את הזכויות שרכשו. על כן, הגיש התובע תובענה שבה עתר בראש ובראשונה להצהרה כי הוא בעל 75% מן הזכויות במקרקעין (שכן התובע ירש, לטענתו, מחצית מזכויות רעייתו המנוחה) והוא זכאי שהבעלות בהם תירשם על שמו. לחלופין עתר התובע לחייב הנתבעים 1 ו-2 לשלם לו את שווים של 75% מן הזכויות שרכש.

2.

הנתבעים 1 – 5 כפרו בזכויותיו של התובע במקרקעין הנדונים. הנתבעים 1 ו-2 טענו, בעיקרם של דברים, כי החוזה שנכרת עם התובע ורעייתו המנוחה, ביום 26.6.74, הופר יסודית בידי התובע בכך שלא שילם את מלוא התמורה החוזית.
על כן, ומשהתובע לא שעה לדרישה לתיקון ההפרה – בוטל החוזה בהודעה בכתב שנשלחה אל התובע על ידי עו"ד זאב טלמור. הנתבעים 3 – 5 טענו כי אין להם כל יריבות עם התובע הואיל ורכשו את הזכויות במקרקעין מאת הנתבע 2 בתום לב ובתמורה ואף הדגישו כי בעת הרכישה לא ידעו ולא היו יכולים לדעת אודות קיומו של התובע ואודות טענותיו בדבר הזכויות שרכש (שכן הערת האזהרה לטובת התובע נרשמה במחצית שנת 1995, בעוד שהנתבעים 3 – 5 רכשו זכויותיהם לפני-כן).

3.
במסגרת ניהול ההליך הקודם, עתרו הנתבעים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, שכן מאז כריתת החוזה עם התובע ורעייתו המנוחה ועד להגשת התובענה שבהליך הקודם, חלפו 31 שנים לערך, בה בשעה שתקופת ההתיישנות היא 25 שנים. טענת הנתבעים נדחתה בהחלטתי מיום 22.12.10, תוך שקבעתי כי מירוץ ההתיישנות החל בשלהי שנת 1974, במועד שבו התחייבו הנתבעים 1 ו-2 להעביר הזכויות במקרקעין לשם התובע ורעייתו המנוחה. מיני אותו מועד ואילך, עד לביצוע העיסקה הנוגדת (בשנת 1994), חלפו כ-20 שנים, אלא שדבר העיסקה הנוגדת נודע לתובע לכאורה רק בשנת 2005. מכאן, שאין להביא במניין ההתיישנות את התקופה שמאז 1994 ועד 2005, לפי שלכאורה התובע לא ידע אודות העיסקה הנוגדת. על כן, ובלא שמיעת ראיות, לא ניתן לומר כי התביעה התיישנה.

4.
לאחר ההחלטה האמורה, נשמעו הראיות מטעם התובע. בטרם שמיעת ראיות הנתבעים, נוהל מו"מ בין הצדדים ובישיבת יום 1.12.11 הושג הסדר פשרה שעיקריו הם אלה:
ראשית
, הנתבעים 1, 4 ו-5 ישלמו לתובע סכום של 130,000 ₪, בלא להודות בטענה מטענותיו (ותוך דחיית תביעה שכנגד שהגישו הנתבעים 4 ו-5 נגד התובע);
שנית
, התובענה נגד הנתבעים 2 ו-3 – תידחה;
שלישית
, התובע יצהיר כי אין לו טענות ותביעות בנוגע לחוזה רכישת המקרקעין מיום 26.6.74. הסכם הפשרה קיבל תוקף של

פסק דין
ביום 1.12.11, במעמד בעלי הדין ופרקליטיהם.

5.
ביום 21.12.11, שלושה שבועות לאחר מתן פסק הדין האמור, עתר התובע לביטול הסכם הפשרה. בבסיס הבקשה עמדה הטענה כי "בימים האחרונים פנה התובע למשרד הח.מ (קרי: בא כוח התובע. מ' י') וטען בפני
הח.מ כי לא הסכים להצעת הפשרה והוא מתנגד לה נחרצות" (נספח 19 לכתב התביעה. ההדגשות – במקור). ביום 23.1.12 דחיתי את בקשת התובע לביטול הסכם הפשרה, בעיקר משום שהדרך הדיונית אותה נקט (הגשת בקשת ביטול) – הייתה שגויה, שכן לשם תקיפת הפן ההסכמי היה על התובע להגיש תובענה עצמאית ונפרדת.




עיקר טענות הצדדים
6.
התובענה הנוכחית הוגשה כחמישה חודשים לאחר כריתת הסכם הפשרה ומתן תוקף של

פסק דין
לתניותיו. התובענה הופנתה, כאמור, הן נגד הנתבעים שבהליך הקודם והן נגד נתבעות נוספות, קרי: הנתבעת 6 – רעיית הנתבע 1, שנרשמה כבעלת זכויות במקרקעין בשנת 1995 ומכרתן בשנת 1997 (סעיף 12 (א) לכתב התביעה המתוקן) והנתבעות 7 ו-8 בתו של התובע ונכדתו, אשר ירשו את רעייתו המנוחה של התובע, לאחר שהתובע הסתלק מחלקו בעזבונהּ.
התובע סבור כי יש לבטל הסכם הפשרה. המסד העובדתי המפרנס את טיעוניו של התובע הוא זה: הנתבעים 1 – 5, וכמותם באי כוחם ופרקליט התובע, יזמו הסכם פשרה לחיסול התביעות ההדדיות ולפיו ישלמו הנתבעים 1, 4 ו-5 לתובע סכום של 130,000 ₪ וכל זאת מתוך תוכנית לגזול, לעקוץ ולרמות את התובע והנתבעות 7 -8 (סעיף 24 (א) לכתב התביעה המתוקן). לגישת התובע, חובו למס רכוש בגין המקרקעין, הסתכם בסכום העולה על 300,000 ₪, מחד גיסא, ואילו הוא אמור לקבל 130,000 ₪ בגין הסכם הפשרה, לוותר על זכויותיו במקרקעין ולשלם לשלטונות מיסוי מקרקעין סכום של יותר מ-200,000 ₪ בגין חוב מס רכוש, מאידך גיסא. לא זו אף זו. הסכום של 130,000 ₪ מהווה, לטענת התובע, כ-5% משווי המקרקעין, אלא שהנתבעים 1 – 5 וכן עורכי הדין (לרבות באי כוח התובע) ועימם – בית המשפט, לא גילו לו את השווי האמיתי של המקרקעין נכון למועד הסכם הפשרה.
מסד עובדתי זה מצמיח לתובע, לגישתו, עילות חוזיות לביטול הסכם הפשרה ובהן: העדר מפגש רצונות; פגם בכריתת ההסכם, היינו: טעות (ידועה או בלתי ידועה), הטעייה ועושק. כמו כן טוען התובע כי הנתבעים 1 – 6 התעשרו ולא במשפט והפרו הפרה יסודית את הסכם הפשרה ואף בשל כך יש לבטל הסכם הפשרה.

7.
הנתבעים 1 – 6 כפרו בזכות התובע לבטל את הסכם הפשרה והדגישו כי אין כל עילה לביטול זה, במיוחד הואיל ולא נפל כל פגם בהתקשרות. הנתבעים מטעימים כי תביעת התובע בהליך הקודם נשענה מלכתחילה על כרעי תרנגולת. סיכוייה, הקלושים ממילא, פחתו באופן ניכר לאחר חקירתו הנגדית של התובע, שבמהלכה העלה גרסה עובדתית חדשה, בין היתר בנוגע לתמורה החוזית ואופן תשלומה. על כן, נאות התובע להישמע לעצת פרקליטיו ועשה כן בדעה צלולה, תוך הבנת ההסכם ומשמעויותיו ותוך שהוא נוטל חלק בגיבוש ההסכמות. יתר על כן; טענות התובע מעידות לכל היותר על טעות (מבחינתו) בכדאיות העיסקה (לאמור: הסכום שהוא אמור לקבל במסגרת ההסדר). דין הוא שטעות כזו – לאו טעות היא מבחינת דיני החוזים. הנתבעים אף הצביעו על כך שבכתב התביעה שבהליך הקודם, כמו גם בתצהיר העדות הראשית דהתם, טען התובע כי הוא ירש מחצית מעיזבון רעייתו המנוחה, אלא שבהליך דנן שינה התובע את עמדתו וטען כי הסתלק כליל מחלקו בעיזבון לטובת שתי בנותיו (הנתבעת 7 וכן אמה המנוחה של הנתבעת 8). הנתבעים סברו כי שינוי עובדתי זה מצדיק דחיית התביעה הואיל והתובע עשה שימוש לרעה בהליך המשפטי הקודם, עת ביקש לקבל נכס שאינו מגיע לו.
כאן המקום לציין כי במהלך הדיונים בהליך הנוכחי, הגיעו התובע והנתבע 3 להסכם פשרה שלפיו נמחקה התובענה נגד הנתבע 3 (ראו פסק הדין החלקי מיום 9.9.13).

8.
הנתבעת 7, בתו של התובע, הגישה כתב הגנה ובו ביקשה להימחק מרשימת הנתבעים, שכן לא היו לה חלק ונחלה בהליך הקודם והיא כלל לא ידעה אודותיו. יתר על כן, היא מעולם לא הסתלקה ממנתהּ בירושת אמה המנוחה.
הנתבעת 8, שהייתה קטינה בעת הגשת התביעה ובגרה סמוך לאחר מכן, אמנם לא הגישה כתב הגנה, אך התייצבה לחלק מן הדיונים (ובמיוחד לישיבת ההוכחות) ואף הגישה סיכומים. היא תומכת בעמדת התובע.

תיחום יריעת המחלוקת
9.
התובע העלה טענות אחדות אשר אין להיזקק להן בהליך הנוכחי. לשיטת התובע, ההתעלמות (במסגרת ההליך הקודם) מזכויותיהן (הנטענות) של הנתבעות 7 ו-8 במקרקעין, מצדיקה ביטול הסכם הפשרה. לא אתן דעתי לטענה זו, שכן אין חולק כי הנתבעות 7 ו-8 בחרו לא להגיש תביעה כלשהי בשל קיפוח זכויותיהן הקנייניות (הנטענות) ואף לא הצטרפו לתביעה הנוכחית; ואילו התובע אינו יכול ואינו מוסמך לייצג את עניינן (ככל שקיים כזה).
התובע טען כי הפרתו היסודית של הסכם הפשרה בידי הנתבעים 1 – 6 מהווה טעם לביטול הסכם הפשרה (סעיף 33 (ד) לכתב התביעה המתוקן), אולם טענה זו נזנחה בסיכומי התובע. על כן לא אדון בה.
התובע טען לקיומה של עילה נוספת לביטול ההסכם – היא העילה של עשיית עושר ולא במשפט, אך בסיכומיו זנח הוא גם עילה זו ולא דן בה כלל. אף אני לא אדון בה, כבקודמותיה.
בכתב התביעה המתוקן, בתצהיר העדות הראשית של התובע וכן בסיכומיו, נזכר הדיבור "עושק". עצם איזכורה של מילה זו, אין בו ולא כלום, שהרי התובע נושא בנטל לשכנע כי נתקיימו יסודות עובדתיים המצמיחים את עילת העושק הפוגמת ברצון ומהווה עילה לביטול ההתקשרות. פרט לאיזכור המילה "עושק" בסעיף 28 לסיכומי התובע, לא נדונה בהם עילת העושק ולא הובהר כיצד – לשיטת התובע – הוכחו שלושת יסודות העילה (ראו לאחרונה רע"א 617/08 מלון עדן נהריה בע"מ נ' קסל, ניתן ביום 21.9.14, פורסם במאגר נבו). בהינתן האמור, לא אדון גם בעילה הנזכרת.

הפלוגתאות
10.
השאלה הטעונה הכרעה בעניינו היא אם אכן זכאי התובע לבטל את הסכם הפשרה מחמת פגמים בהתקשרות (העדר מפגש רצונות; טעות; הטעיה), אם לאו.

המסגרת הדיונית
11.
התובענה הוגשה מלכתחילה לבית המשפט המחוזי, מחוז המרכז, נוכח מקום הימצא המקרקעין, אך הדיון בה הועבר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, בהחלטת כב' הנשיאה גרסטל (כתוארה אז) מיום 27.9.12. לאחר ניהול ישיבות קדם משפט אחדות, בעיקר בשל קשיי איתור הנתבעים 2, 7 ו-8 והמצאת כתבי בי דין לידיהם, הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית ואלה אכן הוגשו מטעם מרבית בעלי הדין.
ביום 1.10.14 קוימה ישיבת ההוכחות. מטעם התובע נשמעו עדותו-שלו בהמשך לתצהיר עדותו הראשית וכן עדותה של הנתבעת 8, דביר אגמון, אשר העידה לבקשת התובע ובלא הגשת תצהיר. מטעם הנתבעים נשמעו עדויות עו"ד א' גפן, מפרקליטיו של התובע בהליך הקודם ומי שייצגו בישיבת יום 1.12.11 שבה הושג הסכם הפשרה שבבסיס התביעה. אף עו"ד גפן לא הגיש תצהיר עדות ראשית. אבקש להדגיש כי עו"ד גפן העיד לאחר שהתובע וויתר על החיסיון ביחסיו עם עו"ד גפן (עמ' 10 שורה 5 לפרוטוקול); הנתבע 4, דרור עצמון וכן הנתבע 1 אברהם עצמון
, אשר הגישו תצהירי עדות ראשית. צרופותיהם של תצהירי העדות הראשית נתקבלו לראייה וסומנו על פי האמור בתצהירים.

דיון והכרעה
12.
לאחר שמיעת העדויות והעיון בכתבי בי-דין, באתי לכלל מסקנה כי אין תקומה לתובענה וכי דינה להידחות. להלן אבאר את הטעמים העיקריים שהובילוני למסקנה זו, אך בטרם אעשה כן, אבקש לעמוד בקצירת האומר על דין ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
.

המתווה הנורמטיבי
13.
הסכמי פשרה שכורתים בעלי דין במהלך ניהול ההליך המשפטי, זוכים לא אחת לאישורו של בית המשפט. אישור זה יכול שייתן להסכם הפשרה תוקף של החלטה אחרת (וכך הוא על פי רוב שעה שההסכמות אינן מביאות לסיום ההליך) או של

פסק דין
(עת נושא ההסכם בכנפיו את סיום ההתדיינות). אישור זה של בית המשפט, מאופיין בשלושה: ראשית, הוא מיוסד על חוזה; שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין בעלי דין בהליך שיפוטי; שלישית, ההסכם זוכה לאישור בית המשפט, אם מוצא בית המשפט כי ההסכם ראוי והוא אכן מאשר אותו (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו (1) 577, 585 (2001); להלן: "פרשת בית הפסנתר").

פסק דין
המאשר הסכם פשרה נושא אפוא עימו תכונות של הסכם ותכונות של

פסק דין
(ראו למשל ע"א 682/07 לבייב נ' גילר, ניתן ביום 20.6.07, פורסם במאגר נבו; ע"א 8129/06 פרץ נ' עיריית ירושלים, ניתן ביום 27.10.09, פורסם במאגר נבו).

פסק דין
כזה הוא "בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם" (בג"צ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח (4) 591, 605 (1994)). אכן, בדרך כלל: "עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה – כגון היעדר גמירת-דעת – או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק". (פרשת בית הפסנתר, בעמ' 585).
הסכם פשרה שנתאשר בידי בית המשפט נהנה מחסינות יחסית מפני ביטול. אכן, ככל הסכם, יכול אף הסכם הפשרה להיות נושא לביטול, בין אם מחמת פגמים בכריתתו (לאמור: אותם פגמים המנויים בפרק ב' לחוק החוזים) ובין אם מחמת הפרתו היסודית (סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970). עם זאת, תנאי מצטבר נוסף לביטולו של הסכם פשרה הוא קיומם של נימוקים כבדי משקל המצדיקים את הביטול (רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, ניתן ביום 16.3.06, פורסם במאגר נבו; רע"א 3861/09 דהאן נ' עמידר חברה לשיכון עולים בע"מ, ניתן ביום 7.5.09, פורסם במאגר נבו; פרשת בית הפסנתר, בעמ' 586).


כעולה מן הפסיקה, טעמיה של גישה קפדנית זו, נעוצים בחשיבותו של מוסד הפשרה ובמשקל הניכר המוענק לסופיות הסכם הפשרה כמסיים את המחלוקות שבין הצדדים. גישה גמישה יותר "חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים" (ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים, ניתן ביום 15.11.07, פורסם במאגר נבו).

זאת ועוד. פשרה היא "הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (פרשת בן לולו). פשרה כורכת עימה, מעצם טיבה וטבעה, "קניית סיכון" או "קניית דין". סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב', 1992), 736; להלן: "פרידמן וכהן"). ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עיזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל, ניתן ביום 27.2.06, פורסם במאגר נבו, לימדנו המשנה לנשיא (בדימוס) מ' חשין כי: "...פשרה משמיעה אותנו ויתורים הדדיים מצידם של שני בעלי הפשרה על סיכוי לזכות ביותר ממה שמעניקה להם הפשרה, או כפי שנוהגים לכנות ויתור זה 'קניית סיכוי' (ואנו נוסיף – 'מכירת סיכוי') או 'קניית הדין' ... השאלה אינה אלא על איזה סיכוי ויתרו בעלי הפשרה, איזה סיכון נטלו על עצמם, איזה דין קנו? ... השאלה בפשרה היא, אפוא, איזו עובדה, הלכה משפטית או התפתחות אפשרית בעתיד היו שנויות במחלוקת בין בעלי הפשרה... " (ההדגשות במקור. מ' י').

בע"א 7663/11
דדון נ' חדד, ניתן ביום 29.4.13, פורסם במאגר נבו, פסק השופט דנציגר (בהסכמת השופטת ברק-ארז), כהאי לישנא:

"הסכמי פשרה מוּעדים מעצם טבעם יותר מהסכמים 'רגילים' לטענות בדבר פגמים ברצון כגון כפייה או עושק ... כאשר מדובר בטענות כאלה, קיימת חשיבות מכרעת לבחינת נסיבות כריתת הסכם הפשרה. בין היתר, יבחן בית המשפט האם מדובר בהסכם שנכרת בחטף ובלחץ זמן, תוך איום בלתי לגיטימי או ניצול מצוקה של אחד הצדדים ומבלי שהייתה לו אפשרות סבירה לבחור אחרת, או שמא מדובר בהסכם הגון שנכרת לאחר משא ומתן, ללא לחץ, ותוך התייעצות עם עורכי דין או בעלי מקצוע רלוונטיים אחרים ... זאת ועוד, כאשר צד להסכם פשרה טוען בדיעבד כי יש מקום לבטל את ההסכם עקב טעות (בין אם בידיעת הצד השני ובין אם לאו), מתעוררת במלוא העוצמה שאלת ייחודו של הסכם הפשרה כהסכם ל'קניית סיכון' ביחס להסכם 'רגיל'. ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם שאינה מקימה עילה לביטולו. זוהי למעשה טעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול. עם זאת, אין פירושו של דבר שהסכם פשרה הינו חסין לחלוטין מביטול מחמת טעות. כאשר צד להסכם הפשרה מוכיח כי ביסודו של ההסכם עומדת טעות יסודית בנקודה שלא הייתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם זה לביטול ככל הסכם אחר".
(ההדגשות שלי. מ' י').

14.
הווי אומר: אבן הראשה להצלחת התובע, בענייננו, היא הוכחת הפגמים ברצון אשר עליהם נשענת תובענתו. לשם כך, על התובע לעבור הן משוכה ראייתית והן משוכה מהותית (ואת שתיהן לא צלח). המשוכה הראייתית נסבה על כך שהתובע חייב להביא ראיות שיהא בהן די כדי להרים את נטל השכנוע; המשוכה המהותית עניינה בכך שאמורים להתקיים בפרשתנו יסודות הפגמים ברצון, ולפחות באחד מן הפגמים הללו, שבכוחם לאשש את הביטול.

מן הדין אל הצדדים
15.
בחינת הראיות שהובאו במהלך המשפט מצביעה על כך שגרסת התובע ניצבת בדד ואין כל ראייה מסייעת לתמיכה בה. מולה – ניצבת גרסת הנתבעים 1, 2, 4 – 6 הנתמכת בעדות בא כוחו (בעת ההיא) של התובע. עדותו של התובע היא אפוא עדות יחידה, אשר ככל שאין לה סיוע – יש לבאר הטעמים לאימוצה וקביעת ממצאי עובדה על פיה (כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]). טעמים אלה יכולים להימצא, למשל, באמון שרוחש בית המשפט לעדות, ובלבד שהטעמים שבבסיס מתן האמון מפורטים כדבעי (ראו למשל ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו (1) 733, 738 (1992); רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ, ניתן ביום 8.5.07, פורסם במאגר נבו).

16.
בענייננו, לא זו בלבד שאין באמתחתי טעמים שיניעו אותי להסתפק בעדותו היחידה של התובע, אלא שיש בגרסתו פרכות ותמיהות המונעות הסתמכות על ליבת דבריו. להלן אעמוד על העיקריות שבהן.
(א)
בהליך הקודם טען התובע כי ירש מחצית מעיזבונה של אשתו המנוחה (ראו סעיף 5 לכתב התביעה בהליך הקודם, נספח 12 לתצהיר התובע; אגב, בסעיף 5 לתצהיר העדות הראשית של התובע בהליך הקודם טען התובע, לחלופין, כי הוא בעל מלוא הזכויות במקרקעין). בהליך הנוכחי טען התובע כי הסתלק מחלקו בעיזבון אשתו המנוחה לטובת שתי בנותיו (ראו למשל סעיף 7 לכתב התביעה המתוקן וסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית של התובע). כפי שיסתבר להלן, התובע לא ביאר כדבעי ולהנחת דעתי את פשר הסתירה.
(ב)
התובע טען כי באי כוחו בהליך הקודם ידעו למעשה על כך שהוא הסתלק מחלקו בעיזבון אשתו המנוחה (סעיף 12 לתצהיר העדות הראשית של התובע. בסיכומיו הגדיל התובע לעשות וטען כי באי כוח כל הצדדים ידעו זאת. סעיף 4 לסיכומים), ברם שעה שנשאל התובע בחקירתו הנגדית אם נכון שאמר לבאי כוחו בהליך הקודם שהוא אחד מיורשי אשתו המנוחה, השיב התובע "יכול להיות שזה נכון, לא רוצה לשקר" (עמ' 24 שורות 7 – 8 לפרוטוקול). אולם, בהמשך משנשאל התובע שאלה זהה פעם נוספת, השיב הוא כי לא אמר לבאי כוחו הקודמים שהוא אחד מיורשי אשתו המנוחה (עמ' 24 שורות 23 – 25 ושורות 32 – 33 לפרוטוקול).
(ג)
בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי "קיבל בהיסוס רב את עצת בא כוחו – להסכים לפשרה הנ"ל אחרת צפוי הוא שתביעתו תידחה..." (סעיף 24 (ב) לכתב התביעה המתוקן). זאת היה עוד לפני הצגת הסכם הפשרה לבית המשפט. אולם, בתצהיר עדותו הראשית שינה התובע את גרסתו וטען כי לא הסכים לפשרה (סעיף 16 (ג) לתצהיר העדות הראשית).
התובע אישר את נכונות האמור בכתב התביעה המתוקן בהליך הנוכחי (עמ' 30 שורות 25 – 26 לפרוטוקול), אך משעומת עם האמור בכתב התביעה בעניין הסכמתו לפשרה (ולסכום של 130,000 ₪), כפר הוא בכך (עמ' 30 שורות 27 – 28 לפרוטוקול).
(ד)
התובע טען בתצהיר עדותו הראשית כי במהלך המו"מ הוצע לו סכום של 130,000 ₪ כפשרה וכי הוא סירב (סעיפים 16 (ב) ו-(ג) לתצהיר העדות הראשית).
מנגד, העיד התובע בחקירה הנגדית כי לא ידע על אודות סכום הפשרה עובר לאישור ההסכם בידי בית המשפט (עמ' 26 שורות 27 – 32 ועמ' 27 שורות 5 – 6 לפרוטוקול). לא זו אף זו; התובע טען בתצהיר עדותו הראשית כי ידע על כך שמתנהל מו"מ לפשרה (ראו סעיף 16 (ב) לתצהיר העדות הראשית), ולעומת זאת, בחקירתו הנגדית טען התובע כי לא היה מודע לכך שמנוהל מו"מ לפשרה (עמ' 27 שורות 18 – 28 לפרוטוקול) ומשנשאל "על מה חשבת שמדברים", ההין להשיב "אני חשבתי שאתם מדברים על זונות", ממש כך (עמ' 28 שורות 1 – 2 לפרוטוקול).
(ה)
התובע טען בין היתר כי "התקשר בהסכם הנ"ל עקב טעות שהיא תוצאת הטעייה שהטעוהו באי כוחו ביחד עם הנתבעים 1, 2 4 – 6 ובסיוע ביהמ"ש ..." (סעיף 33 (ג) לכתב התביעה המתוקן. ההדגשות – שלי. מ' י'). משנשאל בחקירתו הנגדית אם בית המשפט סייע לבאי כוחו לעשות הסכם בלא שהתובע הסכים, השיב כי אלה לא מילותיו (עמ' 31 שורות 3 – 6 לפרוטוקול) והוסיף: "ארבעה עורכי דין עבדו עליי" (שם, בשורה 10). משמע, בניגוד לעמדתו הראשונית, התובע אינו מייחס לבית המשפט שותפות להטעייתו (ואף בסיכומיו נסוג בו התובע מטענת-שווא
זו. ראו למשל סעיף 21 (א) וסעיף 26 (ז) לסיכומים)
נוסף על כך, ראוי לציין כי כאשר העיד עו"ד גפן, בא כוחו של התובע בהליך הקודם, התפרץ התובע מספר פעמים ואמר כי עו"ד גפן אינו עורך הדין שלו (ראו למשל עמ' 11 שורות 15 – 18 ועמ' 13 שורות 16 – 18 לפרוטוקול), עד אשר בא כוחו הנוכחי נאלץ להסותו (עמ' 15 שורות 24 – 25 לפרוטוקול). כל זאת, שעה שעו"ד גפן הוא שאימת חתימת התובע על ייפוי הכוח בהליך הקודם ואף התייצב לישיבות אחדות, לרבות ישיבות ההוכחות, כעולה מפרוטוקול הדיונים בהליך הקודם.

17.
לא רק פרכות ותמיהות מצינו בגרסת התובע, כמבואר לעיל, אלא שיש לזקוף לחובת התובע הימנעות מהבאת בת זוגו, הגב' רבקה שוורץ, לעדות בהליך דנן. לפי גרסתו-שלו נכחה היא עימו בבית המשפט ביום 1.12.11, הוא המועד בו נערך המו"מ לכריתת הסכם הפשרה ובו ניתן להסכם הפשרה תוקף של

פסק דין
(ראו למשל סעיף 16 לתצהיר העדות הראשית של התובע). דעת לנבון נקל אפוא כי עדות הגב' שוורץ יכולה הייתה לשפוך אור על שהתרחש ביום 1.12.11. יש לראות בתובע כמי שבחר שלא להביא עד רלבנטי, ובכך – להקים את ההנחה שהעדות, אילו נשמעה, הייתה פועלת לחובת התובע (ראו למשל פסקה 42 (ג) לרע"א 8521/09 בירן נ' הרמולין, ניתן ביום 2.10.14, פורסם במאגר נבו; פסקה 11 לע"א 5409/09 סביל נ' מדינת ישראל - מיסוי מקרקעין, ניתן ביום 19.05.13, פורסם במאגר נבו; פסקה 22 לעע"מ 10065/08 חברת עתיר בע"מ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 28.4.13, פורסם במאגר נבו).

18.
למעשה, די באמור לעיל על מנת לדחות תובענת התובע. אולם, על מנת שהפסק לא יהא חסר, אצביע להלן על כך שאין בפי התובע כל טענה מהותית שבכוחה להביא לביטול הסכם הפשרה.

הפגמים בכריתה: העדר מפגש רצונות
19.
טענתו הראשונה של התובע היא כי לא נתקיים מפגש רצונות לגבי הסכם הפשרה וכי לא הסתיר עמדתו זו מן הנתבעים 1 – 5, באי כוחם ובאי כוחו. לשון אחר: לדבריו, התובע מעולם לא נתן הסכמה לפשרה וזו נתאשרה חרף אי הסכמתו.

20.
סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול.
הצעה מהי
? סעיף 2 לחוק החוזים קובע כי "פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה...". היסודות המרכיבים את ההצעה הם אפוא שלושה: פנייה, גמירת דעת ומסוימות. הפנייה הינה הביטוי החיצוני של רצון המציע (ג' שלו דיני חוזים – החלק כללי 187 (2005) (להלן: "שלו דיני חוזים"). קיבול מהו? סעיף 5 לחוק החוזים קובע כי קיבול הוא הצהרת רצונו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה. בדומה להצעה, גם הקיבול הוא הצהרת רצון המעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר בחוזה בהתאם להצעה.

21.
הסכמת הצדדים היא בסיסו של החוזה. כאמור, על מנת לומר כי מפגש רצונות הוליד חוזה, חייבים להימצא בו שני יסודות מהותיים: גמירת דעת ומסוימות.

(א) גמירת דעת משמעה רצון מגובש של הצדדים להתקשר בחוזה, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. המבחן להתקיימותה הינו מבחן אובייקטיבי, קרי הביטוי החיצוני אשר נותן בעל דין לרצונו להתקשר בחוזה עם משנהו (פסקה 33 לפסק הדין בע"א 8430/06 שבתאי נ' ספני, ניתן ביום 3.11.08, פורסם במאגר נבו; פסקה 25 לפסק הדין בבג"צ 634/11 באשה נ' מדינת ישראל – התביעה הכללית, ניתן ביום 27.7.11, פורסם במאגר נבו; פסקה 36 לפסק הדין בע"א 692/12 פרידמן נ' שפירא, ניתן ביום 7.8.13, פורסם במאגר נבו). גמירת הדעת אינה תלויה בתחושותיהם הסובייקטיביות של הצדדים. היא נבחנת על-פי אמת מידה של האדם הסביר (ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' – חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד (1) 57, 67 (1989). להלן "פרשת בוטקובסקי נ' גת"; ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט (5) 739, 743 (1996); ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך א 156 (1991)).
שעה שהגילוי החיצוני של הרצון ברור, אך אחד הצדדים צופן כוונה פנימית, שאיננה עולה בקנה אחד עם הגילוי החיצוני, ואילו הצד השני אינו ער לכך, יכריע הגילוי החיצוני ואילו הכוונה הפנימית תיסוג מפניו. בפרשת בוטקובסקי נ' גת, נפסק בין היתר כי "חתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהווה ראיה חזקה (אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו" (שם, בעמ' 70). אבני בוחן לקיומה או העדרה של גמירת הדעת יכולות להימצא בתוכן הקשר החוזי (בין אם מגולם הוא במסמך בכתב ובין אם לאו) ובהתנהגות הצדדים לפני כריתת החוזה ולאחריה (ע"א 5332/03 רמות ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט (1) 931, 938 וכן 941 (2004); שלו דיני חוזים, בעמ' 173).
(ב) המסוימות משמעה שההצעה צריכה לכלול לפחות את התנאים המהותיים והחיוניים של העסקה וככל שחסרים בה פרטים, יהיו הם מן הסוג שניתן להשלים באחד מערוצי ההשלמה הקבועים בסעיף 26 לחוק החוזים (ראו: שלו דיני חוזים, בעמ' 175 – 176).

קיימים קשרי גומלין הדוקים בין דרישת המסוימות לבין הדרישה לגמירת דעת, המאפשרים ללמוד על קיומו של האחד מתוך בחינתו של האחר (ראו למשל רע"א 3160/08 מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ, ניתן ביום 28.6.09, פורסם במאגר נבו).
אם נתקיימו יסודות גמירת הדעת והמסוימות, המשמשים אבני בוחן עיקריות לקיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים (אליהן מצטרפים תוכן החוזה וכן התנהגות הצדדים עובר לכריתת החוזה ואחריה), ניתן לומר כי הצדדים כרתו חוזה.

22.

טענת התובע כאילו נפקד מן ההסכם מפגש רצונות, משמעה שלא היה כל גילוי דעת חיצוני של התובע בדבר הסכמתו להצעת הפשרה שהועלתה. לדברי התובע, הובאה לפניו בידי בא כוחו (בעת ההיא) הצעת בית המשפט לשלם לו סכום של 100,000 ₪, אך הוא סירב לקבלה. לאחר מכן, הציע לו אחד הנתבעים 10,000 ₪ נוספים וגם לכך סירב התובע. נתבע נוסף הציע לתובע 10,000 ₪ נוספים והתובע סירב. ב"כ הנתבעים 1, 4 ו-5 הציע לתובע סכום של 130,000 ₪, וגם להצעה זו לא אבה התובע להסכים, אלא שפרקליטו אמר לו שזו הצעת השופט ואין לתובע ברירה אלא לקבלהּ, שאם לא כן – עלול הוא להפסיד במשפט ולשלם הוצאות. בשלב זה, נכנסו עורכי הדין לאולם. משביקש התובע להיכנס לאולם כעבור מספר דקות – כדי להביע התנגדותו – הקיפוהו ארבעת עורכי הדין והוציאוהו מן האולם שלוש פעמים (סעיף 16 (ב) ו-(ג) לתצהיר העדות הראשית של התובע).
כאן המקום להזכיר כי גרסה זו של התובע ניצבת בסתירה חזיתית לאמור בכתב התביעה המתוקן, שם הודה התובע כי קיבל (בהיסוס רב) את עצת בא כוחו דאז להסכים לפשרה (ראו פסקה 16 (ג) לעיל).
לעומת דינמיקת עניינים זו, העיד עו"ד גפן, בא כוחו דאז של התובע, כי מצב הדברים היה שונה. על פי דבריו, התובע היה שותף מלא ופעיל במהלכי המו"מ שקדמו לאישור הסכם הפשרה ואף נכח באולם בית המשפט עת הוצג ההסכם (עמ' 12 שורות 13, 32 – 33; עמ' 13 שורות 26 – 31; עמ' 14 שורות 1 – 2; עמ' 18
שורות 19 – 28 לפרוטוקול), בלא שאיש ניסה למנוע כניסתו (עמ' 12 סיפא ו-13 רישא לפרוטוקול). דבריו של עו"ד גפן נתמכים, חלקית, בגרסת התובע עצמו, לאמור: התובע נטל חלק במו"מ, שמע את סכומי הפשרה המוצעים, סירב לקבל את חלקם והסכים – "בהיסוס רב", כלשונו (סעיף 24 (ב) לכתב התביעה המתוקן) – לסכום הסופי. אני מעדיף בנסיבות אלה את דברי עו"ד גפן באשר לאירועים שקדמו לאישור הסכם הפשרה על פני עדות התובע.
לא זו בלבד שגרסת עו"ד גפן נתמכה, חלקית כאמור, בעדות התובע, אלא שעו"ד גפן הוא עד חסר-פניות. אין לו עניין בתוצאת המשפט. יש בכך טעם לחיזוק מהימנות גרסתו. די בכך כדי לדחות את גרסת התובע בנוגע להעדרו של מפגש רצונות עובר לאישור הסכם הפשרה.
לפנים מן הנדרש, אציין כי הנתבע 4, מר דרור עצמון, העיד אף הוא על ההתרחשויות עובר לגיבוש ההסכם ועל מפגש הרצונות בסיום המו"מ וגרסתו דומה לזו של בא כוחו דאז של התובע, עו"ד גפן (ראו עמ' 35 שורות 23 – 33 לפרוטוקול וכן סעיפים 22 – 28 לתצהיר עדותו הראשית).

23.
זאת ועוד. התובע טען כי ראייה להעדרו של מפגש הרצונות מצויה בכך שלא הוחתם על הסכם הפשרה ושפרקליטו או בית המשפט לא הסבירו לו את משמעות חתימתו או הסכמתו לפשרה.
אכן, עובדה היא כי התובע אינו חתום על הסכם הפשרה. אולם, עובדה זו צריך שתיבחן במסגרת ההקשר הכולל: איש מבעלי הדין או באי כוחם לא חתם על הסכם הפשרה. תוכנו של ההסכם הוכתב לפרוטוקול מפי ב"כ הצדדים.
אשר לשאלת ההסבר לתובע על אודות משמעות הסכמתו לפשרה המוצעת – בא כוחו בעת ההיא, עו"ד גפן, העיד כי שוחח עם התובע מחוץ לאולם בית המשפט, בעת שהצדדים נשאו ונתנו על הצעות הפשרה ואף התובע היה מעורב בסוגיית הסכום שאותו יחויבו הנתבעים לשלם לתובע וכי דבר ההסכם הוסבר לתובע (עמ' 13 שורות 24 – 27 לפרוטוקול). אשר לבית המשפט היושב על מדין – כמאמר התובע בסעיף ס21 (א) לסיכומיו – הרי שהוא "כלל לא היה מעורב בפרשה", היינו: לא ידע ולא יכול היה לדעת על אודות תוכן המשא ומתן שנוהל מחוץ לאולם המשפטים. מעבר לכך, שעה שהתובע היה מיוצג בידי עורך דין ושעה שהתובע קיבל את עמדת בא כוחו (גם אם בהיסוס רב), אין הוא צריך לצפות שבית המשפט יסביר לו את משמעות ההסכם; הלא בדיוק לשם כך קיבל התובע ייעוץ משפטי, אשר הבהיר לו את הסיכונים והסיכויים הצפויים. אין זה מתפקיד בית המשפט ליתן לתובע ייעוץ משפטי, וכך הוא במיוחד שעה שעל פי גרסת התובע עצמו, באי כוח הצדדים "הטעו במחדל את ביהמ"ש בכך שנמנעו מלהעיר את עיניו לעובדות החשובות" כאמור בסעיף 26 (ז) לסיכומי התובע.

הפגמים בכריתה: טעות והטעיה
24.
טענה נוספת מפי התובע היא כי התקשר בהסכם הפשרה עקב טעות והנתבעים ידעו (או היה עליהם לדעת) על דבר הטעות. הטעות שבה מדובר היא "שהתובע לא יקבל לידיו אגורה שחוקה אחת" (סעיף 32 (ג) סיפא לכתב התביעה המתוקן). התובע אף טען להטעיתו בידי הצדדים:
הללו לא גילו לו את שוויים האמיתי של המקרקעין סמוך למועד הסכם הפשרה.

25.
אדון תחילה בטענת ההטעיה שעניינה בכך שהתובע לא יקבל אגורה שחוקה עקב ההסכם. אין ממש בטענה זו ממספר טעמים.
ראשית
, אין זה נכון לסבור כי התובע לא יקבל כספים עקב הסכם הפשרה. הוא אמור לקבל סכום של 130,000 ₪. השאלה מה שימוש יעשה בסכום כסף זה, אינה רלוונטית להליך ולא על פיה יקום או ייפול דבר. התובע ידע על כך ששלטונות מיסוי מקרקעין דורשים ממנו לפרוע חובות מס רכוש בגין המקרקעין (ראו נספח 10 לכתב התביעה המתוקן ונספח 26 לתצהיר התובע). הסכום נושא הסכם הפשרה יכול לשמש את התובע למשל לתשלום על חשבון החוב לשלטונות מיסוי מקרקעין (לולא ההסכם, היה התובע נאלץ לשלם את החוב ממקורות עצמיים אחרים);
שנית
, איש מן הנתבעים לא עומת עם הטענה כאילו מי מהם ידע על כך שחלה אצל התובע טעות כלשהי;
שלישית
, היא אינה נזכרת כלל בתצהיר עדותו הראשית של התובע ומכאן שאין בכוחה לבסס טענה בדבר פגם בכריתה, שהיא טענת עובדה מובהקת.

26.
מכאן – לטענת ההטעיה במחדל. גם טענה זו אינה מבוססת כלל ועיקר. התובע לא הניח שום אדנים עובדתיים לגרסתו כאילו באי כוח הצדדים ידעו, בסמוך למועד כריתת ההסכם, ששווים של המקרקעין עמד אותה עת על סכום של 2,350,000 ₪. שאלה כאמור לא הוצגה לעו"ד גפן בעת חקירתו הנגדית.
יתירה מזאת: שווי המקרקעין סמוך ליום 1.12.11 לא היה ידוע לאיש וראייה לכך מצויה בעובדת הגשתה של חוות הדעת נספח 27 לתצהיר התובע, בה כלולה הערכת שווי המקרקעין בסכום של 2,350,000 ₪. חוות דעת זו נערכה ביום 3.5.12, קרי כמחצית השנה לאחר הסכם הפשרה ולא הייתה כמובן בידיעת איש בזמן אמת. די בכך על מנת לדחות טענת ההטעיה, הגם שדחייתה הניצחת מצויה בסעיף 15 (ד) לחוק החוזים, המורה כי טעות שאינה אלא בכדאיות העיסקה – לאו טעות היא, לא לצורך הפגם בהתקשרות שעניינו טעות ולא לצורך הפגם שעילתו הטעיה.
טענת התובע – ממנה עולה שאילו גילו לו הנתבעים או באי כוחם ששווי המקרקעין סמוך ליום 1.12.11 היה 2,350,000 ₪, לא היה הוא נאות להתקשר בהסכם הפשרה המעניק לו רק אחוזים בודדים משווים – היא למעשה טענה הנסבה על כך שהסכם הפשרה לא היה כלכלי עבורו. טענה זו מוחרגת מפורשות מחוג הטענות המבססות טעות או הטעיה.

התוצאה
27.
לאור האמור לעיל, אני סבור כי דין התביעה להידחות וכך אני מורה.
התובע יישא בהוצאות הנתבעים 1, 4 – 6 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך עד לתשלום המלא בפועל ובשכר טרחת באי כוחם בסכום של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ואילך עד לתשלום המלא בפועל וכן בהוצאות הנתבע 2 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך עד לתשלום המלא בפועל ובשכר טרחת בא כוחו בסכום של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ואילך עד לתשלום המלא בפועל (הפער בסכומי שכר הטרחה נובע מכך שהנתבע 2 היה מיוצג רק מישיבת ההוכחות ואילך ולא בישיבות הקודמות).

ניתן היום, ל' שבט תשע"ה (19 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא כדין עותק מפסק הדין לצדדים.









א בית משפט מחוזי 18319-05/12 שלמה קרויטורו נ' אברהם עצמון, זאב לב הר, דוד משולם ניתן ואח' (פורסם ב-ֽ 19/02/2015)