פסקי דין על משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה | פסקי דין על ירון טויטו

45403-11/12 פ     23/02/2015




פ 45403-11/12 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' ירון טויטו








בית משפט השלום ברמלה



ת"פ 45403-11-12 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה
נ' טויטו




בפני

כב' השופטת רבקה גלט


בעניין:

משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה


ע"י ב"כ, עו"ד עמיחי רווה

המאשימה




נגד


ירון טויטו
- בעצמו


ע"י ב"כ, עו"ד גיל גבאי

הנאשם


הכרעת דין



לנאשם מיוחסת עבירת אלימות, שבוצעה לרקע סכסוך נהגים על השימוש בדרך.
לב המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלה: האם עומדת לנאשם הטענה להגנה עצמית.
על דרך של הקדמת המאוחר ועל מנת להקל על הקורא, אמסור כבר עתה כי לדעתי התשובה היא שלילית.
להלן אפרט את הראיות שהובאו, ואברר את טענת הנאשם לאורן.

האישום
כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.
וזה תיאור העובדות, כלשונו:
ביום 9.11.11, בסמוך לשעה 8:00, עשה עימנואל גבריאלו (להלן: "המתלונן") דרכו ברכבו מסוג טויוטה (להלן: "הטויוטה"), ברחוב האיילה בעיר באר יעקב. בסמוך למועד הנקוב, עשה הנאשם את דרכו ברכבו מסוג רנו (להלן: "הרכב"). בעוד שהמתלונן עושה דרכו כמתואר, עקף הרכב אשר היה נהוג בידי הנאשם את רכבו של המתלונן, מצד ימין, כאשר במקום היה פקק תנועה. המתלונן לא אפשר לנאשם לעקוף אותו, והמשיך בנסיעה עד שנעצרו הרכבים זה מול זה. או אז, פתח המתלונן את חלון הטויטה וסימן אל עבר הנאשם שיפתח את חלון הרכב, ושאלו מדוע הוא "לא עומד כמו כולם?". בתגובה לשאלת המתלונן, הגיב הנאשם בדרך של תנועה מזלזלת וסגר את חלון הרכב. מיד בסמוך לסגירת חלון הרכב בידי הנאשם, לחץ המתלונן על דוושת האצה כאשר הנאשם אף הוא התקדם קדימה ברכב כאשר בשלב מסוים חש המתלונן שהרכב שפשף את חזית הטויוטה (להלן: "השפשוף"). בעקבות השפשוף, עצר המתלונן את הטויוטה, כאשר הוא חוסם את נתיב נסיעתו של הרכב, ופנה לחלון הסמוך למושב הנהג של הרכב. או אז, פתח הנאשם את דלת הנהג ואילו המתלונן סגרה, והחל חוזר לטויוטה. בעוד המתלונן עושה דרכו חזרה לטויוטה כמתואר, יצא הנאשם את הרכב והכה בראשו של המתלונן. בתגובה למכה, הסתובב המתלונן לכיוון הנאשם, וזה הכה בראשו פעם נוספת, אחז בצווארו, הצמיד את גופו לטויוטה, והכה מכה נוספת בראשו. בכדי להתגונן מפני המכות שהפליא הנאשם במתלונן, הניח האחרון את ידו על ראשו, בעוד הנאשם ממשיך ומכה בידו של המתלונן (להלן: "התקיפה"). בשלב מסוים, הבחינו עוברי אורח בתקיפה, נחלצו לסייע למתלונן, וחילצו את האחרון מידיו של הנאשם. מיד בסמוך עזב הנאשם את המקום ברכב.
כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות של ממש בדמות של פצע מדמם בראשו, וחתכים בידו השמאלית.

טענת הנאשם
הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, וטען כי פעל מתוך הגנה עצמית.
ביתר פירוט, טענתו היא כי נסע בבוקר האירוע לתפילה בבית הכנסת. המתלונן נסע במקביל אליו, וקילל אותו, לכן סגר את החלון והמשיך בנסיעה. המתלונן חסם את נתיב נסיעתו, ירד מרכבו, וניגש לרכב הנאשם בצורה תוקפנית. הנאשם ניסה לצאת מרכבו ואז המתלונן סגר את דלת רכבו על רגליו של הנאשם ופנה לרכב שלו. המתלונן הביא מוט ברזל שבאמצעותו ניסה להכות את הנאשם. הנאשם חמק ממוט הברזל שפגע ברכבו. הנאשם להגנתו, הכה את המתלונן במכות אגרוף שכתוצאה מהן נגרמו לו החבלות המתוארות. על רכב הנאשם יש סימני פגיעה של המוט.

ראיות התביעה
עדות המתלונן
כך העיד המתלונן:
ת. "נסענו בבאר יעקב, הגענו לכיכר, לצומת השתלבות בין שני נתיבים, היינו שיירה של 4,5 רכבים, וראיתי אותו במראה שהוא בא מהצד הימני וניסה לעקוף אותי.
ש. "מי זה נסענו?"
ת. כל הרכבים שהיו על הכביש. עמדנו שיירה, 4,5 רכבים, הוא הגיע מצד ימין, נעמד על ידי, ניסה לעבור, פתחתי את החלון ואמרתי לו למה הוא מתנהג ככה על הכביש, הוא לא התייחס למה שאמרתי, אז אני נתתי גז, המשכתי קדימה ואז הוא גם המשיך קדימה, ראיתי במראה הימנית שהוא נצמד אלי. הייתי בטוח שהוא שפשף לי את הטמבון או משהו כזה. באותו רגע עצרתי את הרכב, ניגשתי אליו לשאול אותו למה הוא נצמד אלי, הוא בא לצאת אלי לכיוון שלי, הוא פתח את הדלת, סגרתי את הדלת, הסתובבתי והמשכתי לכיוון האוטו שלי, כשהסתובבתי והייתי בדרך לאוטו שלי הרגשתי מכה בראש. הסתובבתי בחזרה אז הוא נצמד, תפס אותי ואז המשיך להכות לי בראש, אני לא יודע עם איזה חפץ. אז הגיעו שניים שלושה נהגים שהיו על הכביש, הפרידו בינינו. נכנסתי לאוטו וראיתי אותו ממשיך לנסוע והתחלתי לנסוע אחריו והתקשרתי ל- 100.
כשראיתי שאני מדמם ולא יכול להמשיך לנסוע עצרתי ליד בית ספר, ביקשתי שיעזרו לי, הזמינו אמבולנס והגיעו שני חובשים. הם לא נתנו לי טיפול במקום אבל היה שוטר קהילתי מישהו שאני מכיר, הוא ראה אותי ופינה אותי עם הרכב שלי לבית חולים (עמ' 5-6 לפרוטוקול).
בח"נ אישר המתלונן כי מסר במשטרה שהותקף באמצעות חפץ כלשהו שלא ראה מהו, אבל הרגיש שהיה חד (עמ' 9 ש' 2). כשנשאל אודות הרשום במסמך הרפואי, לפיו נחבל ב"קטטה" השיב שזה מה שנרשם על ידי האחות (עמ' 10 ש' 1).
המתלונן נחקר ארוכות אודות אמירותיו השונות בעניין הסיבה שבשלה ניגש אל דלת רכב הנאשם, האם כיוון שסבר שהנאשם שפשף לו את הטמבון, או האם על מנת לשאול את הנאשם לפשר נהיגתו, או כדי לבקש פרטים, והוטח בו כי התנהגותו היתה
בריונית, כשצעק על הנאשם, חסם את רכבו, ויצא אל רכב הנאשם מתוך מטרה לחנך אותו בעניין אופן נהיגתו. תשובתו היתה כי איננו זוכר את ההשתלשלות לפרטיה בשל חלוף השנים, אך הוא עמד על כך שיצא אל הנאשם כיוון שסבר כי רכבו נפגע, ולא יצא כדי לריב (עמ' 12 ש' 16). המתלונן שלל את הטענה שטרק למתלונן את דלת רכבו על רגליו, אלא כיוון שראה שהמתלונן רוצה לצאת, תפס את הדלת וסגר אותה עליו כדי שלא יתקוף אותו. גם בהמשך עדותו עמד על דעתו כי לא סגר את הדלת על רגליו של הנאשם (עמ' 17 ש' 21).
כשנשאל לפי מה ידע שהמתלונן מתכוון לתקפו, מסר כי ראה שהנאשם מחפש משהו ברכבו (עמ' 12 ש' 30), ובהמשך מסר שוב (עמ' 16, 8-9):
"זה באותו רגע מה שראיתי אותו מסתכל בסיטואציה הזו. אני לא יודע אם חיפש כלי לתקוף אותי או משהו, ראיתי שהוא מחטט משהו באזור של הגיר, וישר מסתכל עלי ופותח את הדלת"
ב"כ הנאשם הטיח במתלונן כי לאחר שטרק את דלת הרכב על הנאשם, הלך לרכבו כדי להביא מוט ברזל, והשיב כי לא הביא ברזל, ולא נופף בו לכיוון הנאשם. כשעומת עם הטענה שעל רכב הנאשם יש סימן מפגיעת המוט, השיב כי הנאשם המציא דבר זה, והעובדה שהשוטרים ראו מכה בגוף הרכב, לא מלמדת דבר.
ב"כ הצדדים הגישו בהסכמה את שלוש הודעות המתלונן במשטרה.
בהודעה מיום האירוע- ת/1
, מסר כי רכב עקף אותו מימין, הוא עקף את הרכב והנהג צעק משהו לעברו. הוא חסם את הרכב ויצא לעברו, ניגש לחלונו ושאל לפשר הנהיגה שלו שכמעט פגעה ברכבו. הנהג פתח את דלתו ועל כן הבין שכוונתו לתקוף אותו, לכן סגר את הדלת וניגש בחזרה לרכבו. הנהג ניגש אליו כשבידו חפץ לא מזוהה והכה אותו בראש תפס אותו, חנק אותו והחל להכותו עם אותו החפץ וגרם לו חתכים בראש וביד. אנשים שהגיעו הפרידו ביניהם.
בהודעה מיום 16.11.11- ת/2,
נתבקש לזהות את התוקף במסדר תמונות ולאחר הזיהוי מסר כי באותו היום נתן לו הנאשם מכה מאחור, עם משהו חד, בקבוק או ברזל או כוס. המתלונן תיאר את אופן הנהיגה של שניהם עובר לאירוע ומסר כי סימן לנאשם שיפתח את החלון ושאל אותו למה אינו עומד כמו כולם והנאשם עשה לעברו תנועה מזלזלת וסגר חלונו. בשלב זה התקדם וגם הנאשם התקדם ואז ראה במראה שפשוף בטמבון, ועצר את הרכב, כשהוא חוסם את הנתיב של הנאשם. המתלונן ניגש לחלון הנאשם לבקש פרטים, וברגע זה הנאשם רצה לצאת בעצבים, בעוצמה, ולכן הבין שהוא רוצה לריב, וסגר את דלתו, אז הנאשם ניסה לפתוח שוב, והמתלונן שוב סגר את דלתו והלך לכיוון רכבו כי לא רצה לריב. כשהיה בדרך לרכבו הנאשם יצא והכה בראשו . כשחש במכה הסתובב ונצמד אליו כדי שלא יכה אותו שוב, ואז הנאשם נתן לו עוד מכה מלמעלה, בראש, הצמיד אותו לרכבו (של המתלונן) והמשיך להכותו. המתלונן התגונן עם ידו ונפגע ביד. בשלב זה הגיעו נהגים אחרים ומשכו את הנאשם והוא נכנס לרכבו והתקשר מיד למשטרה ומסר את מספר הרכב שלו.
בהודעה מיום 17.11.11- ת/3,
נחקר המתלונן באזהרה, בחשד לתקיפתו של הנאשם, תוך הבאת מוט וגרימת פגיעה באמצעותו לרכב הנאשם. המתלונן שב ומסר כי הנאשם הפתיע אותו מאחור. הוא אישר כי חסם את רכב המתלונן, וכן אישר שסגר את דלתו כשניסה הנאשם לצאת מהרכב, אך טען כי כאשר הנאשם תקף אותו, נגרמה פגיעה לרכבו שלו, בעיקום הפח, והוא יישר את הפח. המתלונן שלל את הטענה שהביא מוט וטען כי כלל אין לו מוט ברכב.
ראיות נוספות מטעם התביעה
הוגש תמלול שיחת המתלונן עם מוקד 100 מעת האירוע- ת/14, לפיו מסר המתלונן כי הוא עוקב אחר רכב הנאשם ומסר כתובת בה הוא נמצא. כמו כן אמר: "איזה נהג יצא לי מהאוטו פתח לי את הראש, פתח לי את היד, אני לא יודע עם מה... עם כוס אני לא יודע עם מה.."
הוגש דו"ח פעולה-ת/17 המתעד הגעת המשטרה אל המתלונן. השוטר מציין כי המתלונן היה שותת דם מראשו כתוצאה מזריקת כוס. השוטר החל בפעולות לאיתור התוקף.
על פי תעודה רפואית שהוגשה, המתלונן טען לחבלות ביד ובראש ונמצאו 2 פצעים שטחיים בראש.
הוגשו מסמכי מסדר תצלומים שנערך למתלונן-ת/11.
הוגשו מזכר ותמונה-ת/12,13, לפיהם נתבקש הנאשם להביא את רכבו לצילום הפגיעה הנטענת, ביום 20.11.11. ביום 22.11.11 הובא הרכב וצולם. בתמונה נראה כיפוף קטן בפח, במרכז משקוף דלת הנהג.
החוקר מספין דסטה
באמצעותו הוגש מזכר ת/9 בו תיעד שיחתו עם הנאשם ביום 16.11.11. החוקר התקשר אל הנאשם וביקש ממנו להגיע לתחנה והנאשם השיב כי לא יגיע כל עוד לא אמר לו על מה הוא חשוד. כשנאמר לו שיקבל המידע לכשיגיע, השיב כי לא ידוע לו שעשה משהו, ולא יגיע.
כמו כן הוגש מזכר-ת/10 בו מנחה החוקר את ראש משמרת הסיור לצאת ולאתר את הנאשם בדחיפות, לנוכח סירובו.
בח"נ מסר החוקר כי בחקירתו הראשונה לא השיב הנאשם לשאלות אך שלל את הטענה כי הדבר נבע מכך שהוא (החוקר) היה קצר רוח ומיהר לאירוע של ברית של אחד מהשוטרים. החוקר הפנה לכך שבמהלך החקירה ניתנה לנאשם זכות ההיוועצות וכן נערך עימות באותו היום, לכן אם הנאשם לא מסר גרסה, הרי זה משום שלא רצה לענות. בהמשך היום, כשהבין הנאשם שהוא עומד להיעצר, מסר גרסה קצרה בפני
הקצין הממונה וכן נגבתה ממנו הודעה נוספת, שם השיב לשאלות.
הודעות הנאשם
בחקירתו הראשונה ת/4
, מיום 16.11.11 שעה 11.12, שמר הנאשם על זכות השתיקה. לשאלות החוקר בדבר מקום הימצאותו בתאריך נשוא כתב האישום, השיב כי איננו זוכר היכן היה, וביקש להיוועץ בעו"ד. בהמשך, לאחר התייעצות, סירב לענות לשאלות בטענה כי החוקר מסרב למסור לו מי המתלונן, איפה זה היה ומתי היה, ומה הממצאים הרפואיים. גם לאחר שנמסרו לו הפרטים המשיך לדרוש כי יימסר לו שם המתלונן, וסירב להתייחס לאירוע. לאחר מכן טען שאינו זוכר, וכשנשאל האם הוא הולך מכות בכל יום וגורם לאנשים לחבלות, השיב בשלילה אך טען כי הוא אינו זוכר גם איזה שיק הפקיד לפני יומיים.
לאחר החקירה נערך עימות בין הנאשם למתלונן, בשעה 14.56-ת/5. המתלונן טען כי הנאשם תקף אותו, פתח לו את הראש ואת היד. המתלונן טען כי ניגש לרכבו של הנאשם לבקש ממנו פרטים. הנאשם פתח את דלת הרכב, והוא סגר לו אותה, אז יצא הנאשם מהרכב ותקף אותו. הנאשם טען שהמתלונן שקרן ומה שיש לו, מגיע לו. הנאשם אמר שעכשיו כשהוא רואה, הוא נזכר אך הוא לא רוצה לדבר. כשנשאל שוב מה היה באותו יום, צחק ולא ענה.
בהמשך אותו היום, הובא הנאשם בפני
הקצין הממונה, ולפי דו"ח נ/2, אמר שהמתלונן חסם אותו, ירד עם ברזל, גרם לסימן באוטו שלו, הוא תפס את המתלונן ונתן לו אגרופים בראש, היתה לו טבעת ונפתח למתלונן הראש.
בחקירתו השנייה מאותו יום בשעה 17.47-ת/6,
מסר הנאשם כי קודם לכן לא ענה לשאלות, כי רצה לדעת מי המתלונן, וכיוון שהחוקר מיהר ללכת. לטענתו צפר לו המתלונן, להוריד את חלון רכבו, וקילל אותו. הוא ביקש מהמתלונן להירגע. המתלונן נסע קדימה, חסם אותו עם רכבו, ויצא מהרכב. הנאשם פנה לרדת מרכבו גם כן, אך המתלונן סגר לו את דלת הרכב על רגליו. הנאשם פתח בכל זאת את דלת הרכב ויצא, והמתלונן הביא ברזל מהאוטו ופספס אותו, כך שהברזל פגע בדלת הרכב. הוא תפס את המתלונן ונתן לו אגרופים בראש. כשנשאל כמה אגרופים השיב שאינו זוכר. הוא חושב שענד טבעת. בשלב זה הפרידו בניהם, הוא נסע מהמקום, והמתלונן המשיך לנסוע אחריו. לדעתו פעל מתוך הגנה עצמית. כשנשאל כיצד זה שלא זכר את האירוע קודם, השיב שאינו זוכר אפילו מה קרה אתמול. לשאלת החוקר מדוע לא הגיש תלונה במשטרה, השיב כי אין הוא מתלונן במשטרה, ובעת העימות הוא קצת חשב, והחוקר רשם מהר שאין לו מה לומר. החוקר שאל על מה היה לו לחשוב והנאשם השיב "אני צריך להיזכר בכל המקרה". כשנשאל מדוע יצא מרכבו השיב "בן אדם בא לך מלמעלה, איך תהיה לי אפשרות להתגונן". החוקר שאל מדוע לא הזכיר קיומו של ברזל קודם לכן, בחקירה או בעימות, והנאשם השיב שהחוקר לא נתן לו לדבר.
למחרת, ביום 17.11.11 נערך עימות נוסף-ת/7. הנאשם טען כי המתלונן "דפק לו את הדלת בתוך הרגליים", וכששניהם היו בחוץ, המתלונן הביא ברזל באורך מטר וחצי והיכה על רכבו, הוא תפס את המתלונן ונתן לו אגרופים בראש, והפרידו ביניהם. המתלונן טען כי הנאשם פתח את הדלת בעצבים עליו ולכן סגר לו אותה, כשניגש לרכבו הנאשם הפתיע אותו מאחור והחל לתת לו בוקסים בראש, והחבלות לא היו נגרמות אלמלא השתמש בכלי. הנאשם חזר על גרסתו וטען שתיקן את הפגיעה ברכבו עם פטיש כיוון שהדלת לא נסגרה.

ראיות ההגנה
כך העיד הנאשם:
ת. "יצאתי מהבית לכיוון התפילה, עשיתי פרסה, השתלבתי בכיכר שהיה בו פקק של כמה רכבים, זה הולך ונהיה אחד. משני נתיבים נהיה אחד. זה כיכר שנהיה מרחב לצר, שעשיתי את הפרסה הגעתי עד המתלונן – הבחור. הייתי במקביל אליו.
הגעתי במקביל וראיתי את המתלונן צופר לי ואומר לי להוריד את החלון. הורדתי את החלון ואז הוא סינן איזושהי קללה, "דפוק, תיזהר על האוטו" משהו כזה. קודם כל לא נגעתי לו באוטו, אז אמרתי לו קודם כל לא נגעתי לך באוטו, תדבר יפה ונסעתי. לא התייחסתי כאילו.
לא הבנתי גם מה העניין, באמת שלא הבנתי מה העניין. ואז הוא נסע אחריי, חסם אותי, ממש חסם אותי... זאת אומרת עקף וחסם אותי, הרים אמברקס, ירד מהרכב, ואני פחדתי ממנו, אני לא אגיד סתם. כשהוא ירד מהרכב אז גם אני אמרתי שארד מהרכב שלא יהיה מצב שהוא גבוה ממני, לא היה לי לאן ללכת. אני פחדתי ממנו מהתחלה לכן נסעתי. לא היה לי לאן לנסוע לאחר מכן כי הוא חסם אותי. כשהוא בא אליי לרכב הוא בא מכיוון הדלת.
הוא בא ואני פחדתי, אמרתי שאני ארד שהוא לא יהיה גבוה ממני ויקרה לי משהו. פתחתי את הדלת של הרכב, כשבאתי לצאת קיבלתי את הדלת בתוך הרגליים, הוא טרק עליי את הדלת.
חשבתי שנשברו לי הרגליים, ירדתי מהרכב, בינתיים הוא הלך לרכב שלו, הביא ברזל, הוציא צינור ברזל מאחורה, הוא התקדם לכיוון אליי, הניף אותו ופגע בתוך הרכב שלי, בקורה. הוא הניף את הברזל לכיוון שלי ואז הוא פגע בקורה כי אני זזתי. השתלטתי עליו וחנקתי אותו, הייתה לי טבעת, זה היה מהיר מאוד. תפסתי אותו, נתתי לו אגרופים בראש והפרידו. זה היה מהיר מאוד. רק מתוך הגנה עצמית, לא חיפשתי את זה, ניסיתי לברוח מתוך הדבר הזה. רק מתוך הגנה עצמית, הוא ירד אליי, טרק עליי את הרכב, הביא ברזל. מתוך הגנה עצמית ניטרלתי אותו, והפרידו. אחרי שהפרידו נכנסתי לרכב ונסעתי, אני לא יודע מה היה. אחרי זה ראיתי אותו שהוא רדף אחריי, נסע אחריי ונסעתי. לא הבנתי, פחדתי ממנו, הוא גבוה, לא יודע איך השתלטתי עליו" (עמ' 24, 13-33).
הנאשם טען כי כאשר התקשרו אליו מהתחנה חשב ש"עובדים" עליו וניתק. לאחר מכן, התקשרו שוב ואמרו לו שיוציאו צו הבאה, לכן החליט לברר והתקשר לחבר שאישר לו כי יש חוקר בשם של זה שאתו שוחח ולכן הגיע לתחנה. בחקירה היה בהלם כיוון שאינו מורגל בהליכים כאלה ואם היה מבין היה מגיע מההתחלה אך הוא פעל מתוך הגנה עצמית. בחקירה לא רצה להשיב כי דרש לדעת מי המתלונן ולאחר שהביאו את המתלונן לתחנה, אז נזכר (עמ' 30 ש' 6). החוקר שאל אותו שאלות והוא התמהמה, אך החוקר מיהר לצאת, ולא אפשר לו למסור גרסה. בעימות לא דיבר כי לא אפשרו לו, והמתלונן הטיח שקרים.
בח"נ טען הנאשם כי לאחר שנחקר במשטרה, הביא את רכבו לתחנה כדי להראות את הפגיעה אך זה היה לאחר שהוא כבר יישר אותה עם פטיש.
אשתו הביאה את הרכב 3 ימים לאחר שנחקר, כיוון שהוא עצמו היה במעצר בית.
הנאשם אישר כי הוא משתייך למגזר החרדי ונשאל אודות טענתו כי ענד טבעת, מה שאינו מקובל בקהילתו. בתשובה עמד על דעתו וטען שזו היתה טבעת שקיבל מחבר.
לטענתו לא התקשר למשטרה כיוון שלא היה לו טלפון כי היה בדרכו לבית הכנסת, ולא חשב על זה. עוד טען שלא רצה להתלונן כדי לא להרוס לאנשים את החיים. עכשיו נזכר שאינו לוקח טלפון לתפילה, ומעבר לכך לא קרה לו שום דבר, לכן לא רצה להתלונן (עמ' 29 ש' 25).
הנאשם נשאל מה קרה עם המוט שלטענתו הביא המתלונן והשיב שאינו יודע, ובהמשך אמר "אני תפסתי אותו מהראש, הוא כנראה השמיט אותו". כשנשאל מדוע לא תפס את המוט השיב שהוא לא מסתובב עם דברים כאלה. הוא תפס את המתלונן, חנק אותו ונתן לו אגרופים לראש. כשנשאל מדוע לא הזכיר את המוט בחקירה הראשונה השיב שהחוקר מיהר ולא היה לו זמן לומר מה שרצה.
לשאלות בית המשפט, מדוע לא נכנס לרכבו לאחר שהמתלונן הפחיד אותו כשסגר עליו את הדלת, השיב הנאשם כי לא היה לו לאן ללכת, כיוון שרכב המתלונן חסם אתו, והכל התרחש באופן מהיר. הוא הצליח לתפוס את המתלונן בחניקה, כיוון שהמוט נשמט לו, ותפס את ראשו מתחת לבית שחיו (של הנאשם), כאשר המתלונן כפוף, לכן הפגיעות היו במרכז ראש המתלונן.
כשנשאל האם אמנם תפס את המתלונן בצווארו לאחר שהמוט כבר היה על הארץ, השיב "אני לא מבין אותך, אז אתה רוצה שהוא ימשיך? שירים את המוט ויהרוג אותי וזה יהיה בסדר?" (עמ' 35 ש' 18).

דיון והכרעה
הנאשם מודה בפה מלא כי הכה את המתלונן באגרופים בראשו, כשהוא אוחז בצווארו בתנועת חניקה. כשנשאל כמה אגרופים נתן לו, השיב שאינו זוכר (ת/6 ש' 28). לטענתו עשה כן מתוך הגנה עצמית, לאחר שהמתלונן סגר את דלת רכבו על רגליו, ואז הביא מוט באורך של כמטר וחצי מרכבו, הניף אותו לכיוונו אך פספס, ופגע במשקוף דלת הנהג של רכבו.
לאחר ששקלתי הראיות, באתי לידי מסקנה שלא ניתן לקבל את טענת הנאשם ואף לא קמה לו הגנה עצמית מפני האישום. להלן אפרט טעמיי.
א.
שעה שהנאשם טוען כי פעל באירוע מתוך הגנה עצמית מול התלונן שהיה מזוין במוט ברזל, תמוהה ביותר העובדה שבחר שלא לפנות מיד למשטרה. לא זו בלבד שהנאשם לא התקשר למשטרה בעת האירוע או לאחריו, אלא גם כאשר פנתה אליו המשטרה כעבור שבוע, סירב בתחילה לשתף פעולה, וניתק את השיחה, לא לפני שהודיע כי לא ידוע לו במה המדובר ואין בכוונתו להגיע כפי שנדרש.
אמנם, בהמשך אותו היום הגיע הנאשם למשטרה מעצמו, ולטענתו עשה כן לאחר שנועץ בחברו. ואולם בכך לא סגי, שכן בחר לשמור על זכות השתיקה ולא הועילו כל הפצרותיו של החוקר כי ימסור את גרסתו. הנאשם התבצר בשלו גם לאחר שנועץ בעו"ד, והסתפק בטענה לפיה אינו זוכר את האירוע.
העדר הזיכרון של הנאשם, נשמע בלתי משכנע בעליל, שכן האירוע המדובר, איננו כזה הניתן להישכח במהרה, או בכלל. היות שהנאשם טען כי הוא נטול כל עבר פלילי (עמ' 35 ש' 28), אמור היה האירוע להיות חריג עד מאד בנוף חייו.
גם האופן שבו העלה הנאשם את הטענה שאינו זוכר, בלתי משכנעת. על מנת להבהיר עד כמה אינו זוכר, אמר שוב ושוב כי גם את מה שקרה אתמול, הוא אינו זוכר (עמ' 29 ש' 9, וכן ת/6), אף כי איננו סובל מבעיית זיכרון כלשהי.
בעימות שנערך בין הנאשם למתלונן בהמשך אותו היום, נמנע הנאשם מלמסור גרסה מלאה. הוא אמנם אמר שעכשיו הוא "נזכר" באירוע, אך לא רצה לדבר.
הנאשם הבין כי התנהלותו היא בעייתית ביותר, לפיכך נתן לה הסברים בחקירתו השנייה-ת/6, וכן בעדותו, ואולם ההסברים אינם משכנעים.
מצד אחד, טען שלא ניתנה לו האפשרות למסור גרסה כיוון שהחוקר מיהר לאירוע פרטי כלשהו ששוטרי התחנה הוזמנו אליו. מעבר לעובדה שטענה זו לא הוכחה, הרי למקרא הודעתו והעימות מאותו היום, ניתן להתרשם בבירור שהחקירה בוצעה ביסודיות האפשרית בנסיבות, תוך מתן הפסקה לצורך היוועצות בעו"ד, ותשאול חוזר ונשנה אודות האירוע, אשר נתקל בסירוב מוחלט מצדו. בנוסף, נערך עימות. מעבר לאמור, החוקר דסטה שלל את האפשרות שמנע מהנאשם מתן גרסה בשל אירוע כלשהו, ואף הדעת נותנת כי אילו הוזמנו השוטרים לאירוע, היתה התחנה מעמידה חוקרים תורנים, לצורך המשך העבודה כנדרש, לרבות השלמת חקירת הנאשם.
לפיכך, מעוררת תמיהה העובדה שהנאשם בחר לפתוח סגור לבו דווקא בפני
הקצין הממונה בעת מילוי טופס המעצר, שהוא הליך קצר וטכני, מה שדרש כתיבה מאולתרת של גרסתו בשולי הטופס נ/2.
ההתרשמות היא כי העדר גרסה מטעם הנאשם בשלב הראשון, היא פרי התנהלותו הזחוחה משהו, לאורך החקירה, החל מסירובו להתייצב בתחנה, וכלה בשתיקתו ובחירתו לפרוץ בצחוק בעת העימות. רק כשעמד להיעצר, בחר למסור גרסה, אולי בבחינת ניסיון לשפר מצבו.
מצד שני, הנאשם טען כי סירב לשתף פעולה בחקירה הראשונה, כיוון שלא ניתנו לו זכויותיו, ולא נמסרו לו פרטי המתלונן והממצאים הרפואיים. טענה זו נשמעת תמוהה ביותר, שכן לא ניתן להתעלם מכך שבד בבד, עמד על דעתו שאינו זוכר את האירוע בכלל, ואם כך, מה יועילו לו הפרטים המדויקים?. יתרה מזו, הנאשם המשיך לחזור על דרישתו האמורה כמנטרה, למרות שהחוקר תיאר בפני
ו את נסיבות האירוע שבתלונה, ועימת אותו עם הטענה שתקף נהג וגרם לו לחבלה אך שבוע קודם לכן. למרות זאת, לא הסכים למסור גרסה, אלא מסר שאינו זוכר.
מצד שלישי, הנאשם העיד כי לא פנה למשטרה, כיוון ש"לא חשב בראש על זה", ואז נזכר שאיננו נוהג לקחת טלפון לתפילה, וזו היתה הסיבה לאי פנייתו למשטרה (עמ' 29 ש' 16).
כללו של דבר, הנאשם מסר גיבוב של טעמים לאי פנייתו למשטרה. התרשמתי כי התנהלותו לאחר קרות האירוע ובחקירה היתה חמקנית, ונראה שנבעה מתודעת האשם שליוותה אותו.
התנהלות כמו זו של הנאשם, הוכרה בפסיקה לא אחת ככזו שאינה מתיישבת עם חפות מפשע (ת.פ 40092/08 (מחוזי ת"א) מד"י נ' משה (23.2.09).
ב.
המתלונן והנאשם תיארו באופן סותר את התנהלותם זה כלפי זה בשלב שקדם לאירוע נשוא האישום, וקיימת מחלוקת ביניהם בשאלה מי נדחף לנתיבו של רעהו, מי פתח בדברים כלפי מי, ומה בדיוק נאמר. בשאלות אלו עומדות הגרסאות זו מול זו, אך בכל מקרה, כיוון שאינני מייחסת חשיבות רבה לשלב זה של האירוע, לא מצאתי לנכון לקבוע ממצאים עובדתיים לגביו.
ג.
אין מחלוקת כי לאחר ההתנהלות הראשונית, חסם המתלונן את רכב הנאשם ויצא לעבר רכבו. המתלונן הסביר את הטעם ליציאתו במספר אופנים, בעדותו ובהודעותיו. הוא טען כי רצה לבדוק האם לרכבו נגרם שפשוף, אך גם טען שרצה לברר אצל הנאשם את פשר התנהגותו בכביש, ובנוסף טען שרצה להחליף פרטים. נכון הדבר, המתלונן מסר שלושה הסברים אלה, ולא חזר בכל גרסאותיו על הסבר יחיד ועקבי ליציאתו ופנייתו אל הנאשם. ואולם, לא שוכנעתי כי קיימת סתירה משמעותית בין ההסברים כפי שנטען, וכי לא ניתן להעמידם זה לצד זה כטעמים אפשריים במקביל, לאור השיחה בין השניים קודם ליציאתו מרכבו.
ד.
אין מחלוקת על העובדה שהמתלונן ניגש לדלת רכב הנאשם וסגר אותה על מנת למנוע יציאת הנאשם מן הרכב. המתלונן שב וסגר את הדלת בפני
הנאשם פעמיים. הוא תיאר שחש כי הנאשם מתכוון לצאת על מנת לתקוף אותו וזו הסיבה לכך שסגר את הדלת.
אינני מקבלת את הטענה שהמתלונן בדה הסבריו לעניין זה בשלב מאוחר של החקירה, היות שכבר בהודעותיו ת/1 ו-ת/2 מסר כי חש שהמתלונן רוצה לצאת ולתקוף אותו, שכן פתח את דלתו "בעצמה" ו"בעצבים". בהמשך העיד באופן תואם.
הנאשם טוען כי טריקת הדלת בפני
ו, היא מעשה בריוני מצד המתלונן. אני נכונה להסכים עם טענה זו, שכן בהחלט עולה תמיהה, מדוע ראה המתלונן לנהוג כך במקום לשוב כבר בשלב זה לרכבו, וכיצד לא נרתע מלהפעיל כוח כלפי הנאשם היושב בתוך רכבו שלו.
המתלונן העיד כי חששו התעורר כיוון שראה כי הנאשם מחפש משהו ליד מושב הנהג, והבין שהוא מחפש כלי לשם תקיפתו. אני מקבלת את טענת הנאשם לפיה לא ניתן לקבוע ממצא על סמך עדות המתלונן בנקודה זו, שכן העניין לא נזכר בכל גרסאותיו הקודמות. מצד שני, אינני סבורה כי יש בכך כדי לפגוע במהימנות המתלונן באופן משמעותי, בנוגע לתיאור חלקו המשמעותי של האירוע.
לא שוכנעתי כי נכונה טענת הנאשם לפיה המתלונן טרק את הדלת על רגליו ממש. הנאשם תיאר באופן דרמטי כי חשב שנשברו לו הרגליים (עמ' 24 ש' 26), אך לא מסר כדבר הזה בהודעתו במשטרה, ולא הראה כי נחבל באופן כלשהו. יתרה מזו, אילו אכן נחבל עד כדי כך, לא היה יכול לצאת מרכבו מיד אחר כך על מנת להתעמת עם המתלונן.
בכל מקרה, אני סבורה כי התנהלות המתלונן בנקודה זו של האירוע, לרבות טריקת דלת הרכב, אין בה כדי לסייע בהכרעה בנוגע למעשי הנאשם לאחר מכן, שכן הצדדים מסכימים כי מיד לאחר טריקת הדלת פנה המתלונן ושב לרכבו. מכך עולה כי למעשה האירוע נחלק לשני חלקים שניתן להפריד ביניהם: החלק הראשון שבו טרק המתלונן את דלת הנאשם ופנה לשוב אל רכבו; והחלק השני, שבו יצא הנאשם מרכבו והכה את המתלונן באגרופים, אך לטענתו פעל להדיפת התקיפה באמצעות המוט שהביא המתלונן מרכבו.
לדעתי, לאור חלוקה זו, יכול היה האירוע להסתיים בשלב שבו פנה המתלונן לשוב אל רכבו, אלמלא יצא הנאשם מרכבו ותקף אותו.
בנסיבות אלה, אין ללמוד ממעשי המתלונן בחלק הראשון, על שאירע בחלק השני, על פי עדות הנאשם עצמו.
ה.
עיקר המחלוקת שבין הצדדים נטושה בשאלה האם אמנם הביא המתלונן מוט מרכבו, או שמא לא היה ולא נברא מוט שכזה, אלא הנאשם בדה עניין זה מלבו. למחלוקת זו חשיבות מכרעת, שכן הנאשם מבסס את הגנתו על הטענה שפעל מתוך הגנה עצמית למול המתלונן שהניף את המוט לכיוונו.
הנאשם הזכיר לראשונה את השימוש במוט, בפני
הקצין הממונה, בעת שהודע לו על מעצרו, ביום 16.11.11 בשעה 17.00, זאת לאחר שבחר לשמור על זכות השתיקה עד אז, ללא הסבר משכנע, כפי שקבעתי לעיל.
הנאשם טוען כי מחדלה של המשטרה הוא, בכך שפנתה אליו וזימנה אותו לחקירה רק בבוקרו של אותו יום, ואילו היתה פונה אליו קודם לכן, למשל כבר ביום הגשת התלונה (9.11.11), ייתכן שהיה ניתן לאתר את המוט ברכב המתלונן.
טענה זו היא שובת לב, אך לדעתי היא כרוכה בקושי לא מבוטל; אין ספק שעדיף היה אילו קודמה החקירה בקצב גבוה יותר, ולא היה חולף שבוע עד לזימונו של הנאשם לחקירה. יחד עם זאת, אין לשכוח כי הטענה בנוגע למוט, היתה עניין המצוי בידיעתו המיוחדת של הנאשם, ועל כן ניתן היה לצפות שככל אדם נורמטיבי אשר הותקף באמצעות מוט, יפנה למשטרה מיד לאחר האירוע וידווח על כך, מה שהיה מוביל את החוקרים אל רכב המתלונן לשם תפיסת המוט, או אל זירת האירוע כדי לאסוף ממצאים. למותר להזכיר כי הנאשם לא פעל כך, אלא נקט בשיטת "שב ואל תעשה" עד שנקרא למשטרה. בנוסף, הנאשם הכשיל את האפשרות לבחון את טענתו כי רכבו ספג פגיעה מן המוט, בכך שטען כי יישר את המכה באמצעות פטיש. הנאשם גם לא דאג להבאת רכבו לתחנת המשטרה באופן מיידי, אלא רק לאחר מספר ימים משחרורו.
בצילום שהוגש נראה כיפוף קטן במשקוף דלת הנהג, אך לא ניתן בשום אופן לקבוע האם נגרם כתוצאה ממכת המוט או בדרך אחרת.
במקרים שבהם נמנע הנאשם מהבאת עדות שבידיעתו או בשליטתו, ייחסו בתי המשפט משקל משמעותי לאי זימונו של העד מטעמו ונקבע כי בית המשפט יוכל לצאת מתוך הנחה כי אילו העיד אותו עד, היתה עדותו תומכת בגרסת המאשימה (ע"פ 3947/12 סאלח נ' מד"י (20.1.13). ברוח ההלכה הפסוקה, אני סבורה כי מקום שבו קיימת ראיה חפצית שבידיעת הנאשם והוא נמנע מלהביאה לידיעת המשטרה, אזי יש לייחס לו מחדל זה, באופן שיקשה על קבלת טענותיו המושתתות על אותה הראיה.
לאור זאת, ועוד בטרם דיון במכלול מעשי הנאשם באירוע, יש לדחות את ניסיונו להטיל דופי בגורמי החקירה. לדעתי, אי איתורו של המוט וחוסר היכולת לברר אל נכון האם היה כזה אם לאו, הם עניין הרובץ לפתחו של הנאשם, במידה רבה מאד.
מנגד עומדת גרסת המתלונן, שהעיד כי כשהיה בדרכו אל רכבו לאחר טריקת דלת הנאשם, הותקף על ידי הנאשם מאחור. המתלונן העיד כי הנאשם היכה בראשו, וכשהסתובב, חנק אותו בצווארו והחל לתת לו מכות אגרופים בראש. כשהגן על ראשו באמצעות ידו, נפצע גם ביד. המתלונן שלל לחלוטין את הטענה שהביא מוט, וכן מסר כי כלל לא היה ברשותו מוט בשעת האירוע.
עדות המתלונן היתה אמינה, בין השאר משום שלא הסתיר את העובדה שחסם את רכב הנאשם, ובהמשך טרק את דלתו פעמיים, על מנת למנוע יציאתו מרכבו. בנוסף, בסוף האירוע המתלונן התקשר למשטרה מיד כשנכנס לרכבו, המשיך לעקוב אחר רכב הנאשם על מנת למסור את מספרו לשוטרים, ופגש בהם כשנזעקו אליו, כך על פי דו"ח תמלול ת/14 ודו"ח הפעולה ת/17. יש להניח שאילו החזיק ברכבו ראיה מרשיעה בדמותו של מוט ברזל גדול, לא היה מעוניין בהגעת המשטרה לרכבו. לאור אלה, ההתרשמות היא כי פעל מתוך תודעת חפות.
לדעתי, התנהלות הנאשם והעובדה ששתק או "לא זכר" כלל את האירוע בתחילה, כשמולה עומדת עדות המתלונן, מעלה ספק כבד בשאלת אמיתות טענתו אודות השימוש במוט בעת האירוע, ואינני רואה אפשרות לקבוע קיומו של המוט כממצא עובדתי.
ו.
לכאורה, קביעה אחרונה זו, צריכה היתה להוביל לדחיית טענת הנאשם להגנה עצמית, ולהרשעתו, כבר בשלב זה.
ואולם, לשם הזהירות אראה כי אף אילו קבעתי שאמנם הביא המתלונן מוט ברזל, עדיין לא עומדת לנאשם הגנה עצמית, שכן לא עמד בכל התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה.
ז.
בע"פ 9062/12 חבה נ' מד"י (

(16.10.14) נאמר:

אֵלו הם יסודות ההגנה העצמית (ראו: עניין אלטגאוז
לעיל,
פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל): ראשית, קיומה של תקיפה שלא כדין; שנית, קיומה של "סכנה מוחשית" לפגיעה "בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו"; שלישית, מילוי תנאי המיידיות, דהיינו, "על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה" (עניין אלטגאוז, שם)
;
רביעית, שהנאשם לא נכנס לאירוע בהתנהגות פסולה; חמישית, קיומה של נחיצות, כלומר, "נדרש שלא ניתן היה להדוף את התקיפה בדרך אחרת פוגענית פחות בתוקף" (שם); ששית, נדרשת פרופורציה, "יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה" (שם).
לצורך הדיון, אניח כי הנאשם אמנם ניצב בפני
תקיפה או ניסיון לתקיפה מצד המתלונן, וכי נשקפה סכנה מוחשית לפגיעה בגופו או ברכבו. בכך ממלא המקרה אחר שני היסודות הראשונים מבין השישה הנדרשים, על פי ההלכה.
לעומת זאת, לדעתי לא ממלא המקרה אחר יתר התנאים הנדרשים, כפי שאפרט להלן.
ח.
הנאשם העיד: "ירדתי מהרכב, בינתיים הוא הלך לרכב שלו, הביא ברזל, הוציא צינור ברזל מאחורה, הוא התקדם לכיוון שלי ואז הוא פגע בקורה כי אני זזתי. השתלטתי עליו וחנקתי אותו, היתה לי טבעת, זה היה מהיר מאד. תפסתי אותו, נתתי לו אגרופים בראש, והפרידו" (עמ' 24 ש' 26).
למקרא הדברים עולה מיד השאלה, מדוע בחר הנאשם לצאת מרכבו במקום לנעול עצמו בתוכו, למרות שראה שהמתלונן מתרחק? לדעתי, אין לפרש את יציאתו מרכבו אלא כהכנה להתעמתות נוספת עם המתלונן, והתנהגותו ברגע זה, הפכה אותו למי שנכנס לאירוע בהתנהגות פסולה (ע"פ 9062/12 הנ"ל). הנאשם טען כי חשש להישאר ברכבו כשיש למתלונן יתרון של גובה, ואולם טענה זו אינה יכולה להתגבר על החובה שחלה עליו לנסות ולסגת מזירת האירוע (ע"פ 357/95 ויצמן נ' מד"י (26.8.97).
ט.
כשנשאל הנאשם מה קרה עם המוט בשעה שתפס את המתלונן, השיב: "אני לא יודע מה קרה עם הברזל, אני תפסתי אותו מהראש, הוא כנראה השמיט אותו" (עמ' 33 ש' 1). ובהמשך "התכופפתי ככה, בגלל שזה נשמט לו, אני תפסתי אותו בראש, בצורת חניקה, ונתתי לו אגרופים..., הוא היה כפוף כי הוא היה תפוס אצלי מתחת לבית השחי... ברגע שאתה כופפת אותו המוט נשמט לו מהיד? ת. לפני כן כנראה. ש. עוד לפני שאתה תופס אותו? ת. כן... המוט נשמט לו על הרצפה, תפסתי אותו. אני לא מבין אותך. אז אתה רוצה שהוא ימשיך? שירים את המוט ויהרוג אותי, זה יהיה בסדר?" (עמ' 35 ש' 1).
גרסתו, לפיה החל במכות לאחר שהמוט כבר נשמט מידי המתלונן, מעלה כי לכאורה חלפה הסכנה שמפניה ניסה להתגונן. במצב זה, תקיפתו את המתלונן באגרופים בראשו, אינה מקיימת את דרישת המיידיות, לשם הדיפת התוקפן (ע"פ 9062/12 הנ"ל), שכן לא הוכח כלל כי היה לו יסוד לחשש שהמתלונן התכוון להכותו עוד, לאחר שנשמט המוט. הנאשם גם לא הסתפק באחיזה בצוואר הנאשם, מה שייתכן שהיה די בו, אלא המשיך להפליא מכותיו בראשו של המתלונן, עד שהגיעו נהגים אחרים והפרידו ביניהם. כשנשאל כמה מכות אגרוף נתן למתלונן, השיב שאינו יודע כמה. לנוכח זאת, לא נראה שהמעשה שעשה נפסק מיד כשלא היה בו עוד צורך, וגם מטעם זה, אינו מקיים את דרישת המיידיות (ע"פ 8208/07 אלימלך נ' מד"י (11.10.10).
י.
הנאשם לא שלל את האפשרות שעמדה בפני
ו, לתפוס את המוט ולנטרל בכך את יכולת התקיפה של המתלונן, אלא טען שהוא "לא מסתובב עם דברים כאלה" ועולה מדבריו שהעדיף לתפוס את המתלונן דווקא, לחנוק אותו ולתת לו אגרופים (עמ' 33 ש' 7). בחירתו זו, אינה עומדת בדרישת הנחיצות (ע"פ 4091/05 אלטגאוז נ' מד"י (25.10.06), ומעידה על תוקפנות ולא על התגוננות.
יא.
מעדות הנאשם ניתן להתרשם שהאירוע לא היה חמור בעיניו, כפי שניסה לצייר, שכן לצד טענותיו האחרות, אמר "לא קרה לי כלום... לא היה אכפת לי, הרכב מאד ישן, לא היה אכפת לי גם לקחת פרטים שלו, הייתי בהלם, רציתי לגמור עם זה" (עמ' 29 ש' 26). אמירתו זו עומדת בחוסר הלימה מוחלט עם עוצמת תקיפתו את המתלונן.
התרשמותי היא כי מעשי הנאשם עמדו בחוסר פרופורציה לנזק שהיה צפוי מן המתלונן לאחר שכבר נפל המוט מידיו. בנוסף, היתה חריגה מכל פרופורציה, בהכאת המתלונן דווקא בראשו, מה שעלול היה להוביל לנזק חמור הרבה יותר, ונמנע בדרך נס.
יב.
כאן המקום לציין כי הנאשם שלל את טענת המתלונן לפיה הכה בו באמצעות חפץ כלשהו. טענתו היא כי ענד טבעת והיא שגרמה לחבלות. יש לשים לב כי בתחילה, בהודעתו ת/6 מסר הנאשם שהוא חושב שענד טבעת, ולכאורה לא היה בטוח בכך. לא ברור כיצד הפכה עמדתו להיות וודאית, בעת עדותו.
מנגד, המתלונן עמד על דעתו כי הוכה באמצעות חפץ, אך לא ידע לומר מהו כיוון שהותקף מאחור. הוא העלה את האפשרות שדובר בכוס, או בקבוק, או ברזל.
לדעתי מתעורר קושי לנוכח גרסת הנאשם, שכן נראה כי חתכים שהצריכו הדבקה בבית החולים, אינם יכולים להיגרם בעטיה של טבעת, אלא אם כן המדובר בטבעת ייחודית בגודלה ובחדותה. לכאורה, לא היה פשוט יותר עבור הנאשם מהבאת אותה טבעת כראיה, אך הוא נמנע מכך, וטעמיו עמו. הנאשם גם לא ענד כל טבעת במהלך המשפט.
כמו קודם, גם בסוגיה זו, המדובר בטענה שמעלה הנאשם בעניין שבידיעתו המיוחדת, אך הוא לא טרח להביא את הראיה לבית המשפט, לפיכך, מחדלו צריך לפעול נגדו.
לפיכך, אני מעדיפה את גרסת המתלונן וקובעת כי הנאשם הכה את המתלונן באמצעות חפץ, אף כי אינני יכולה לקבוע מה טיבו של אותו החפץ.
לנוכח קביעותיי לעיל והעדר הוכחה לכך שהמתלונן המשיך בניסיונות לתקוף לאחר שנפל מידו המוט, נראה כי תקיפתו באמצעות חפץ, אף בה יש חריגה מן הפרופורציה.
יג.
בשולי הדברים אציין כי עניין אחד נותר ללא התייחסות במהלך המשפט, והוא טענת המתלונן בהודעתו, לפיה תקיפתו אירעה בסמוך לרכב הטויוטה שלו, ואף נגרמה פגיעה ברכב כתוצאה ממכותיו של הנאשם. אינני מתעלמת מכך שבעדותו בבית המשפט לא הזכיר המתלונן עניין זה, אך לדעתי המדובר בפרט שולי שאין בו כדי לשנות את ההכרעה.

סיכום
כעולה מן הראיות, התנהגות המתלונן שחסם את רכב הנאשם, יצא לעברו וטרק את דלתו פעמיים כדי למנוע יציאתו מרכבו, רחוקה מלהיות דוגמא ומופת לאדיבות הראויה בין נהגים, או בכלל.
יחד עם זאת, לא ניתן להיתלות במעשי המתלונן בחלקו הראשון של האירוע, לשם מתן פטור מאחריות פלילית לנאשם, בגין מעשיו בחלקו השני של האירוע, בשום אופן.
הראיתי את המחדל הבעייתי שבהתנהלות הנאשם מעת קרות האירוע, אשר בעטיו לא ניתן לקבל גרסתו אודות תוקפנות המתלונן כלפיו באמצעות מוט ברזל.
מעבר לכך, הראיתי כי גם אילו נתקבלה גרסת הנאשם לפיה הביא המתלונן מוט ברזל מרכבו, עדיין לא קמה לנאשם הגנה עצמית, היות שפעל בחריגה משמעותית מגבולותיה, על פי כללי ההלכה הפסוקה.
לאחר כל האמור, אני סבורה כי התביעה הוכיחה את האישום מעבר לכל ספק סביר. מצד שני, לא עלה בידי הנאשם לעורר ספק סביר בקיומה של הגנה עצמית.
אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שבכתב האישום.





ניתנה היום,
ד' אדר תשע"ה , 23 פברואר 2015, במעמד הצדדים














פ בית משפט שלום 45403-11/12 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' ירון טויטו (פורסם ב-ֽ 23/02/2015)