פסקי דין על יעקב ארד | פסקי דין על לידיה ארד | פסקי דין על ציונה ציאושו | פסקי דין על צבי ציאושו |

44438-05/10 א     28/02/2015




א 44438-05/10 יעקב ארד, לידיה ארד נ' ציונה ציאושו, צבי ציאושו





בפני

כב' השופטת יעל קלוגמן
תובעים ונתבעים שכנגד

1.יעקב ארד

2.לידיה ארד
נגד
נתבעים ותובעים שכנגד

1.ציונה ציאושו

2.צבי ציאושו
פסק דין
הרקע למחלוקת

1. תביעה ותביעה שכנגד שצמחו על רקע מכירת הזכויות במשק במושב בורגתה, בשנת 1994.
מוכרי המשק היו ה"ה לידיה ויעקב ארד
(להלן: המוכרים), וקוניו - ה"ה ציונה וצבי צ'יאושו (להלן: הקונים).

2. ביום 7.11.94 נכרת חוזה המכר ולפיו מכרו המוכרים לקונים את זכויותיהם במשק מס' 40 במושב בורגתה (להלן: המושב).
תביעתם של המוכרים נסבה על סכום ששולם לכל משק במושב מתוך יתרת כספים שהתקבלו לאחר הפרטת "תנובה".
במהלך תהליך ההפרטה של תנובה, היא נרכשה, בשנת 2007, על ידי קרן אייפאקס, ואז חולקו סכומים לאגודות השיתופיות, שהיו בעלות המניות של תנובה, ובהן האגודה השיתופית של המושב: בורגתה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: אגודת בורגתה או האגודה).
אגודת בורגתה השתמשה בכספים הללו לפירעון חובות, ולגבי היתרה, החליטה, בשנת 2008, לזכות כל משק בסכום של 11,300 ₪, ובשנת 2013 - בסכום נוסף של 3,600 ₪.
הסכומים האמורים ייקראו להלן: כספי תנובה.
הקונים קיבלו את כספי תנובה, בהיותם בעלי משק במושב בעת שהוחלט על חלוקת הכספים הללו כאמור לעיל. הקונים דוחים את טענת המוכרים, שכספי תנובה מגיעים להם, וזה הוא לב המחלוקת שבתביעה העיקרית.
המוכרים טוענים שכספי תנובה מגיעים להם, כיוון שהמוכר (מר ארד) הוא בן של מייסדי המושב וזכאי ליהנות מעמלם ההיסטורי של הוריו, שבא לידי ביטוי ביחידות ההשתתפות בתנובה; ואילו הקונים רכשו את המשק עשרות שנים לאחר מכן.
המוכרים מסתמכים על סעיף 9 לחוזה המכר שמסדיר את חלוקת החיובים והזיכויים בין הצדדים. הם טוענים שגם על פי ההסדר שבסעיף זה, זכאים הם, ולא הקונים, לכספי תנובה.

3. ראשיתו של ההליך דנן - בתביעה קטנה שהגישו המוכרים ביום 27.5.10 ובה תבעו את כספי תנובה (אותה עת היה מדובר רק בסכום הראשון מתוכם).
הליך גישור בין הצדדים לא צלח, ואז ביקשו המוכרים היתר ייצוג והוסיפו טענה: כי אי העברת כספי תנובה אליהם, על ידי הקונים, מהווה הפרה של חוזה המכר, שמזכה אותם בפיצוי המוסכם בסך 20,000 דולר. בנסיבות אלה הועברה התביעה לבימ"ש השלום.
המוכרים הגישו כתב תביעה מתוקן, ע"ס 79,500 ₪ (כספי תנובה, בצירוף הפיצוי המוסכם על פי חוזה המכר; סכום התביעה הועלה, בהסכמה, לאחר שהאגודה זיכתה את חבריה בסכום הנוסף של 3,600 ₪, כאמור לעיל).

4. בכתב הגנתם חולקים הקונים על פרשנותם של המוכרים לסעיף 9 לחוזה המכר ועל האופן שבו לטענתם יש ליישם אותו.
עוד חולקים הם על טענות המוכרים בעניין הבסיס-לזכות לכספי תנובה. תמצית טיעונם של הקונים היא שזכות זו לא קמה בשנות ה- 50, כטענת המוכרים, אלא רק החל משנת 2008, כשהתקבלה ההחלטה הראשונה של האגודה להעביר אל חבריה חלק מיתרת הכספים שהתקבלו על ידה עם הפרטת תנובה.
הקונים טוענים שכספים אלה שייכים לאגודה, שהיא אשר היתה חברה בתנובה. לטענתם, הזכות של בעל משק (חבר האגודה) ל"כספי תנובה" (כפי שהוגדרו, לצורך

פסק דין
זה,
בסעיף 2 לעיל), נוצרה רק על פי החלטותיה של האגודה, וזאת לראשונה - בשנת 2008, ולא קודם לכן. בהתאם לכך טוענים הקונים, שגם אם נחיל את סעיף 9 לחוזה על כספי תנובה, התוצאה תהיה שהם מגיעים לקונים ולא למוכרים.
בהתאם לטיעון זה חולקים הקונים, כמובן, אף על טענת המוכרים בדבר הפרת החוזה, וכפועל יוצא - על תביעתם לפיצויים המוסכמים על פיו.
הקונים העלו אף טענת קיזוז, לגבי היטל ביוב ששילמו, ואשר לטענתם היה על המוכרים לשלמו. בגין אותו היטל ביוב הגישו הקונים אף תביעה שכנגד, כאמור להלן.

5. התביעה שכנגד, ע"ס 94,463 ₪, נסבה, כאמור, על היטל ביוב ששילמו הקונים, בשנת 2005, על פי דרישת תשלום שקיבלו מהמועצה האזורית עמק חפר, בהתאם לחוק עזר לעמק חפר (ביוב), התשמ"ח - 1988 (להלן: חוק העזר).
הקונים טוענים שעבודות הביוב, שבגינן שולם היטל הביוב, בוצעו טרם שנמסרה להם החזקה בבתי המגורים שבנחלה, ועל כן חל החיוב בהיטל הביוב על המוכרים, הן לפי סעיף 9 לחוזה המכר והן לפי סעיף 6 א' שלו.
הקונים תבעו השבת היטל הביוב, שסכומו המשוערך הוא 20,463 ₪, ובנוסף תבעו אף הם את הפיצויים המוסכמים על פי חוזה המכר, בסך 20,000 דולר.

6. בכתב הגנתם לתביעה שכנגד טוענים המוכרים, שהחבות בהיטל הביוב קמה רק בשנת 2002, כאשר המושב חובר למערכת הביוב הציבורית של המועצה האזורית עמק חפר, ולא קודם לכן.
בהתאם לכך, טוענים המוכרים שבעת עסקת המכר, לרבות במועד הקובע לעניין סעיף 9 לחוזה המכר, לא היה קיים כל חוב שלהם בהיטל הביוב, והראייה לכך היא שקיבלו מהמועצה האזורית אישור העדר חובות.
המוכרים טוענים שהחיוב בהיטל הביוב הושת כדין על הקונים, וכי הקונים לא פנו אליהם בדרישה להשבת סכום ההיטל, כאשר חוייבו בו, אלא העלו דרישה זו רק כמשקל-נגד לדרישתם של המוכרים לקבל את כספי תנובה.
על כן, טוענים המוכרים, בכל מקרה אין מגיע לקונים הפיצוי המוסכם בגין הפרת החוזה.
לחלופין מבקשים המוכרים, ככל שתתקבל התביעה שכנגד, לקזז כנגדה את התביעה העיקרית.

7. השאלות שעומדות להכרעה הן איפוא:
א. למי מהצדדים שייכים "כספי תנובה".
ב. מי מהצדדים חייב בתשלום היטל הביוב.
המשותף לשני האירועים, מושא התביעות הנוגדות, הוא כי בשני המקרים מדובר באירועים "כספיים", שאינם חיוב או זיכוי שוטף (כמו תשלומי מים וחשמל, או כמו התחשבנות חודשית בין חבר האגודה השיתופית לבין האגודה); אלא מדובר בזיכוי ובחיוב בעלי אופי "הוני", חד פעמי.
כמו כן, שני האירועים "הכספיים" הללו אירעו שנים רבות לאחר שעסקת המכר הושלמה, והקונים קיבלו את החזקה בנחלה.

חוזה המכר

8. חוזה המכר פותח בהצהרות של המוכרים, ואחריהן הצהרות של הקונים.
בהצהרות המוכרים צויין, בין היתר, שטח המשק (28 דונם), בתי המגורים והמבנים האחרים שמצויים בו, וכי המוכרים רשאים למכור לקונים את זכויות החזקה והשימוש בו.
בהצהרות הקונים נאמר, בין היתר, ש"הם יודעים כי העברת הזכויות במשק אליהם מותנית בהסכמת מינהל מקרקעי ישראל, בקבלתם כחברים באגודה ע"י ועד המושב".
9. לאחר הצהרות הצדדים באים סעיפי גוף החוזה.
בסעיף 2 נאמר: "המוכרים מתחייבים למכור ולמסור לקונים את מלוא הזכויות שלהם באגודה ובנחלה, כשהם נקיים מכל חוב, שיעבוד, עיקול או זכות צד ג' כלשהו".

10. בסעיף 5 של החוזה נקבעו שני מועדים למסירת החזקה בחלקים שונים של המשק:
"המוכרים מתחייבים לפנות המשק החקלאי, למעט בתי המגורים, מכל אדם וחפץ, ולמסרה לקונים כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ, עד לא יאוחר מתאריך 10.1.95, בכפוף לתשלום מלוא סכום התמורה הנ"ל.
בתי המגורים, הגינה שבמשק ושני מחסנים (בתי אמון) ימשיכו להיות בחזקת המוכרים עד תאריך 10.1.97, ובמועד זה יימסרו לקונים, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ ובמצב תקין כפי שהם נמצאים כיום".
אין מחלוקת שהפער של שנתיים, בין מועד המסירה של המשק החקלאי, לבין מועד המסירה של חלקת המגורים שבנחלה, הוסכם על פי בקשתם של המוכרים, כיוון שאותה עת הם בנו את ביתם בשכונת ההרחבה שבמושב וביקשו להמשיך לגור בבתיהם שבנחלה שמכרו לקונים, עד שיוכלו לעבור אל ביתם בשכונת ההרחבה (סעיפים 8 - 11 לתצהירו של הקונה; המוכר אישר דברים אלה בעדותו, בעמ' 18 לפר').

11. אין מחלוקת שהקונים עמדו בהתחייבותם על פי החוזה ושילמו למוכרים את מלוא התמורה עד יום 10.1.95.
אישורו של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) היה כאמור תנאי לקיום העסקה.
בספטמבר 1995 - כתשעה חודשים לאחר שהקונים שילמו כבר את מלוא התמורה עבור הנכס, והחל ההליך של העברת הזכויות על שמם - הסתבר כי המינהל אינו מכיר בפיצול המועד של מסירת החזקה, כפי שנקבע בסעיף 5 לחוזה, ודורש שיהיה רק מועד אחד שבו תימסר לקונים החזקה במשק, על כל חלקיו.
על מנת לצלוח את משוכת-המינהל נערך, על פי הצעת עורך הדין שטיפל בעסקה, נספח לחוזה המכר, שבו תוקן סעיף 5 שלו באופן שיענה על דרישת המינהל, קרי: נקבע מועד אחד - 10.1.96 - למסירת החזקה לקונים בכל חלקי המשק.
חרף "הנספח-המתקן" לחוזה, לא חל למעשה כל שינוי בתנאים כפי שהוסכמו בין הצדדים מלכתחילה, לרבות כי החזקה בחלקת המגורים תימסר לקונים רק בראשית שנת 1997.
על מנת לכסות את שנת ההפרש, נקבע ב"נספח המתקן" לחוזה, שהקונים ישכירו למוכרים, ללא תמורה, את בית המגורים החדש ושני המחסנים, למשך התקופה עד יום 10.1.97, ויבקשו את רשות המינהל להשכרה זו.
המוכרים המשיכו להחזיק בבתי המגורים, בגינה ובמחסנים, מבלי להמתין לרשות המינהל.
לא התקבלה תשובה מהמינהל על בקשת הקונים להשכיר את בית המגורים, אך הדבר לא הפריע לצדדים לקיים את תנאי החוזה המקורי. המוכרים החזיקו בבתי המגורים ובמחסנים עד סוף 1996 או ראשית 1997, ורק אז מסרו את החזקה בהם לקונים (המוכר טען אמנם בעדותו כי הישן משני בתי המגורים פונה כבר בראשית 1996, דבר שהקונה כפר בו; אך גם המוכר אישר שהחזקה בבית המגורים החדש, הגדול יותר, נמסרה לקונים רק בסוף 1996 או ראשית 1997; ראו בעמ' 18 - 19 לפר').
בסעיף 4 לנספח-המתקן נקבע שכל שאר תנאי החוזה העיקרי יישארו בתוקפם (למעט סעיף 7 שאינו רלבנטי לענייננו).
המוכרים מסתמכים על הנספח-המתקן וטוענים כי יש לקבוע את המועד של מסירת החזקה לקונים בהתאם לו, כלומר: ביום 10.1.96.
מנגד טוענים הקונים כי אותו נספח-מתקן נערך למראית עין בלבד, רק על מנת לקבל את אישורו של המינהל לעסקה, וזאת - לאחר שהעסקה כבר הושלמה בפועל, והקונים סיימו לשלם את מלוא המחיר על פי החוזה. אף הסדר "השכירות" נכתב למראית עין בלבד, שהרי נקבע במפורש - בסעיף 3 של הנספח-המתקן - שהיא תהיה ללא תמורה.
לפיכך טוענים הקונים כי יש לראות את מועדי מסירת החזקה כפי שהוסכמו ונקבעו בסעיף 5 המקורי: מועד מסירת החזקה במשק החקלאי - 10.1.95; ומועד מסירת החזקה בבתי המגורים ובמבנים האחרים - 10.1.97.
הוסכם בין ב"כ הצדדים (בעמ' 8 לפר'), שהמחלוקת בעניין מועד מסירת החזקה אינה רלבנטית לעניין "כספי תנובה" אלא רק לעניין היטל הביוב.

12. בסעיף 6 לחוזה המכר נקבע:
"הצדדים יישאו בתשלומים ובהוצאות הכרוכות בהעברת הזכויות במשק ובאגודה כדלהלן:
א. המוכרים ישלמו כל חוב, מס, הלוואה, היטל, חיוב, או כל הוצאה החלה על המשק או על פעילותו, עד לתאריך מסירת החזקה.
בתאריך זה ייפתח באגודה חשבון שוטף על שם הקונים, וכל חיוב או זיכוי שיופיע בו מיום זה ואילך, ישתייך לקונים בלבד.
המוכרים ימשיכו לשלם את צריכת המים וחשמל בבתי המגורים, וכן את המיסוי המוניציפאלי החל עליהם, עד יום מסירתם לקונים.
ב. המוכרים ישלמו את מס השבח ו/או מס ההכנסה, את דמי החכירה השוטפים ואת דמי ההסכמה למינהל מקרקעי ישראל, את כל המיסים והחובות לרשות המקומית ולאגודה, ומחצית שכ"ט עו"ד אסף נמרוד.
ג. הקונים ישלמו את מס הרכישה החל על העסקה, את הפיקדון הנדרש מהם ע"י האגודה להבטחת תשלום חיוביהם השוטפים לאגודה, ואת המחצית השנייה של שכר טרחת עו"ד נמרוד".
13. בסעיף 9 לחוזה נאמר:
"מוסכם על הצדדים כי בכל החיובים ו/או החובות אשר מקורם באשר אירע או חוייב קודם למסירת החזקה, ו/או הנובעים ממאזני האגודה, ואשר טרם הופיע בחשבון המשק עד העברת החזקה לקונים כאמור לעיל, לרבות חיובי ריבית של אותה תקופה, שחלו על המשק, יחולו על המוכרים.
החל מיום מסירת החזקה ייחשבו הקונים כחברי אגודה, וכל חיוב או זיכוי שיחולק לכלל החברים מיום זה והלאה, יחול גם עליהם.
מבואר כי הקונים לא יחוייבו ולא יישאו בחוב כלשהו החל על המוכר ו/או על האגודה, שמקורו בתקופה שקדמה ליום מסירת החזקה, והם לא יחוייבו בשום השתתפות בחיוב כזה.
באותו אופן יהיה זכאי המוכר לקבל כל זיכוי כספי המגיע לו כבעל הזכויות במשק, והנובע מהתקופה שקודמת לתאריך 10.1.95, גם אם יגיע הזיכוי לאחר התאריך הזה".
בסעיף זה, בדומה לסעיף 6, "המועד הקובע", לעניין חיתוך הזכויות והחובות של המוכרים ושל הקונים הוא מועד מסירת החזקה.

כספי תנובה

14. ב-בג"ץ 861/07 (ביחד עם ע"א 8192/09 ו-ע"א 2054/09) קמחי ואח' נ. רשם האגודות השיתופיות ומושב ניר בנים (להלן: בג"ץ ניר בנים) נדונו עתירה ושני ערעורים שנסבו על השאלה: האם הבעלות במניות תנובה שייכת לאגודה השיתופית של המושב, או לחברי האגודה שיצרו את התוצרת החקלאית ששווקה לתנובה.
בפסק הדין פורטה השתלשלות הדברים לגבי תנובה, אשר תמציתה:
תנובה נוסדה בשנת 1926, והיו חברות בה 620 אגודות שיתופיות של מושבים וקיבוצים, אשר תוצרתן החקלאית שווקה באמצעותה.
תנובה חייבה את האגודות השיתופיות החברות בה בשני סוגים של חיובים: האחד - עמלה עבור שיווק התוצרת; והשני - השתתפות בהון המניות של תנובה עצמה, שהן יחידות ההשתתפות או מניות תנובה. חיוב זה נעשה בהתאם להיקף התוצרת החקלאית שכל אגודה שיתופית שיווקה באמצעות תנובה. יחידות ההשתתפות הללו נרשמו על שם האגודות השיתופיות, ונרשמו בדו"חות הכספיים של האגודות כנכס שלהן.
בנובמבר 1999 החליטה ועידת תנובה להקצות יחידות השתתפות בין האגודות השיתופיות החברות בה.
הקצאת יחידות ההשתתפות נעשתה לפי שני מפתחות: מחצית מהן הוקצו לפי מפתח אחיד: חלוקה שווה בין כל האגודות השיתופיות החברות בתנובה, ללא קשר לכמות התוצרת ששווקה על ידן (להלן: "החצי האחיד").
המחצית השנייה של יחידות ההשתתפות הוקצתה לפי מפתח יחסי, בהתאם להיקף של שיווק התוצרת החקלאית לאורך השנים, על ידי כל אחת מהאגודות השיתופיות (להלן: "החצי היחסי").
לגבי "החצי האחיד" של יחידות ההשתתפות, לא היתה מחלוקת שהן בבעלות האגודות השיתופיות. המחלוקת שנדונה בבג"ץ ניר בנים נסבה רק על הבעלות ביחידות ההשתתפות שהוקצו ב"חצי היחסי".
האגודות השיתופיות בשלושת התיקים היו אגודות המושבים ניר בנים, באר טוביה ונחלים.
חברי האגודות השיתופיות, שטענו לבעלות ביחידות ההשתתפות שב"חצי היחסי", היו רפתנים.
בשלושת המקרים התקיימו נסיבות עובדתיות דומות: הרפתנים שילמו מכיסם עבור יחידות ההשתתפות שב"חצי היחסי", באמצעות ניכוי התשלומים מהתמורה שהגיעה להם עבור תוצרתם, באופן יחסי ותוך זיקה הדוקה להיקף של שיווק החלב על ידי כל אחד מהם.
בנסיבות אלה פסק ביהמ"ש כי יחידות ההשתתפות (מניות תנובה) שב"חצי היחסי" לא נרכשו מההון של האגודה השיתופית ולא מהונם של כלל החברים בה, אלא נרכשו על ידי הרפתנים, ששילמו עבורן מכספם,בזיקה ישירה להיקף התוצרת ששיווק כל אחד מהם.
לפיכך מצא ביהמ"ש כי האגודה השיתופית "המושבית" שימשה - לגבי אותן יחידות
השתתפות - רק כמעין "צינור" בין הרפתנים לבין תנובה, וכי בכך היא פעלה כשלוחתם של הרפתנים.
על פי סעיף 10 לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965, השלוח מחזיק כנאמן עבור השולח בנכס שהגיע לידו עקב השליחות.
ביהמ"ש העליון פסק, איפוא, כי יחידות ההשתתפות שב"חצי היחסי" שייכות לרפתנים, ואינן שייכות לאגודה השיתופית, שהם חברים בה. האגודה השיתופית מחזיקה ביחידות השתתפות אלה רק כנאמן (שלוח) עבור הרפתנים. על כן, על האגודה השיתופית להעביר אל הרפתנים את כספי הפידיון של יחידות ההשתתפות הללו, על פי מספר יחידות ההשתתפות ששייכות לכל אחד מהם, ואין היא רשאית לחלק כספים אלה לחברים אחרים באגודה השיתופית, ואף אינה רשאית לחלקם באופן שיוויוני, חלף החלוקה על פי המפתח היחסי, שלפיו יש לשייך אותן לכל אחד מהרפתנים.

15. ב"כ המוכרים מסתמכת על הפסיקה בבג"ץ ניר בנים וטוענת שיחידות ההשתתפות בתנובה, וכספי פידיונן, אינם שייכים לאגודת בורגתה, אלא שייכים לחקלאים הפרטנים, חברי האגודה, אשר תוצרתם היא ששווקה אל תנובה לאורך השנים.
אין מחלוקת שהקונים דנן לא שיווקו מעולם תוצרת חקלאית אל תנובה.
על כן טוענת ב"כ המוכרים, ש"כספי תנובה" שייכים להוריו המנוחים של המוכר, ולמוכר עצמו, ומדובר בקניינם האישי של המוכרים, שלא נכלל בעסקת המכר שלהם עם הקונים.
אולם טענה זו יכולה לעמוד רק על גבי התשתית העובדתית כפי שהתקיימה בבג"ץ ניר בנים.
לעניין זה כתב כב' השופט עמית, בסיום פסק דינו, "הערת אזהרה", כלשונו:
"התוצאה אליה הגענו בשלושת התיקים שבפני
נו, אינה מחייבת בהכרח כי התוצאה תהא זהה בכל האגודות השיתופיות. כל מקרה יש לבחון לגופו על פי נסיבותיו, כל אגודה בהתאם לתקנונה, להסכמים בין חבריה, להחלטות האסיפה הכללית במהלך השנים, לרישומים בספרי האגודה ובכרטיסי החברים במהלך השנים, ועוד. כך, לדוגמה, ייתכן שיש אגודות שמימנו בעצמן את ההשקעה במניות תנובה, ייתכן שיש אגודות בהן לא נוהלו כרטיסי חשבונות נפרדים לחברים, או לא נגבה מהחברים תשלום לרכישת מניות תנובה, ועוד" (בסעיף 117 של פסק הדין).
כלומר, על מנת לטעון לתחולתה של הלכת בג"ץ ניר בנים, יש להעמיד, באמצעות ראיות מתאימות, תשתית-עובדות, כפי שפירט כב' השופט עמית בדבריו, על מנת להוכיח שהתקיימו אותן נסיבות עובדתיות שעליהן נסבה הלכה זו; ובעיקר - כי מניות תנובה שב"חצי היחסי" אמנם נרכשו מכספו של החבר הפרטני, ולא מהונה של האגודה.
גם בכך לא סגי במקרים כגון זה שלנו, כיוון שאין מדובר רק במערכת היחסים שבין האגודה השיתופית לבין החבר הפרטני בה, אלא - נוסף אליה - גם במערכת היחסים החוזית שבין המוכרים לבין הקונים.
על כך נסבה "הערת האזהרה" השנייה של כב' השופט עמית (שם), כי פסק הדין חל במישור היחסים שבין האגודה לבין חבריה, אך אינו חל ביחסים שבין האגודה או חבריה, לבין צדדים שלישיים.
ואמנם, ב"כ הצדדים הסתמכו, כל אחד לשיטתו, על

פסק דין
שבו עמדה להכרעה מחלוקת על הבעלות בכספי פידיון של מניות תנובה, בין מוכרים לבין קונים של נחלה במושב.

16. ב"כ המוכרים הסתמכה על ה"פ 25611-11-09 (בימ"ש השלום בקרית שמונה) מושב שאר ישוב נ. פטר הלמוש ואח' (להלן: עניין שאר ישוב).
מושב שאר ישוב ביקש, בהליך של טען ביניים, שביהמ"ש יכריע מי מהצדדים - מוכרי משק או קוניו - זכאי לקבל "כספי תנובה", אשר האגודה השיתופית שאר ישוב החליטה לחלק לחבריה.
חוזה המכר נערך ביום 13.5.07. ההחלטה על חלוקת הכספים התקבלה באסיפה הכללית של האגודה ביום 28.1.08. האגודה החליטה לחלק כספים שקיבלה ממימוש מניותיה בתנובה, לאחר שתנובה הופרטה: "לחלק לכל נחלה על פי דין 40,00 ₪ בקיזוז חובות חברים...".
ביהמ"ש (כב' השופטת סמסון) ציין: "אין מחלוקת בין הצדדים כי המניות בתנובה הינן בבעלות האגודה, ולפיכך רשאית היא להחליט כיצד לנהוג בכספים שהתקבלו ממימוש המניות" (בסעיף 8 של פסק הדין; ההדגשה במקור).
במקרה זה התקבלה החלטת האגודה בדבר חלוקת "כספי תנובה" זמן קצר (כשמונה חודשים) לאחר שנערך חוזה המכר לגבי המשק. אותה עת כבר היו, אמנם, הקונים בעלי הזכויות במשק, אך טרם הושלמה העברת הזכויות על שמם במינהל ובסוכנות, והקונים טרם התקבלו כחברים באגודה השיתופית, בהתאם לתקנון שלה.
מטעמים אלה מצא ביהמ"ש, כי בעת מתן החלטתה של האגודה, טרם קמה לקונים הזכות לקבל את כספי תנובה, שהאגודה חילקה לחבריה.
במישור החוזי (שבין המוכרים לבין הקונים), מצא ביהמ"ש, לאחר בחינת ההוראות של חוזה המכר, כי הצדדים לא התכוונו לכלול בממכר את זכויותיה של בעלת המשק המנוחה (אמם של המוכרים), שנובעות מחברותה באגודה השיתופית.
על פי ממצאיו בשני המישורים הללו פסק ביהמ"ש כי המוכרים הם הזכאים ל"כספי תנובה".
פסק הדין בעניין שאר ישוב ניתן כחודש לאחר פסק הדין בבג"ץ ניר בנים, אך נראה שפסק הדין בבג"ץ ניר בנים לא עמד לנגד עיניו של ביהמ"ש בעניין שאר ישוב.
על כל פנים, יש שוני משמעותי בין הנסיבות העובדתיות בשני המקרים: בעניין שאר ישוב לא צויינה הבחנה בין ה"חצי האחיד" של מניות תנובה לבין ה"חצי היחסי" שלהן, ונאמר במפורש שאין מחלוקת כי מניות תנובה הן בבעלות האגודה, והיא שרשאית להחליט מה ייעשה בפידיונן.
המחלוקת שעליה נסבה הלכת בג"ץ ניר בנים: האם ה"חצי היחסי" של מניות תנובה שייך ישירות לחקלאים, או שהוא שייך לאגודה; מחלוקת זו לא עמדה כלל על הפרק בעניין שאר ישוב.
מבחינה זו, דומות העובדות בעניין שאר ישוב לאלה שבענייננו: גם במקרה שלנו לא היתה כל הבחנה, אצל אגודת בורגתה, בין "החצי האחיד" של מניות תנובה לבין ה"חצי היחסי" שלהן. גם במקרה שלנו פעלה אגודת בורגתה כבעלים של כל מניות תנובה (קרי: של מלוא כספי פידיונן), והחליטה לחלק חלק מהם (היתרה שלאחר פירעון חובותיה) באופן שווה בין חבריה.
השוני בין העובדות בשני המקרים הוא במשך הזמן שחלף בין עסקת מכר המשק לבין החלטת האגודה בדבר חלוקת כספי הפידיון של מניות תנובה: כשמונה חודשים, בעניין שאר ישוב; לעומת כארבע עשרה שנים, בענייננו.
חשוב לא פחות הוא השוני בין חוזה המכר במקרה שלנו, לבין זה שהיה בעניין שאר ישוב, בנוגע למהות הממכר. כפי שצויין, על פי סעיף 2 לחוזה המכר בענייננו, כלל הממכר את מלוא זכויותיהם של המוכרים באגודה ובנחלה, בשונה מחוזה המכר שהיה בעניין שאר ישוב.

17. ב"כ הקונים מסתמך על פסק הדין בתיק א 10051/07 (בימ"ש השלום בנתניה) אילן שטרנברג ואח' נ. מושב כפר ידידיה ואח' (להלן: עניין כפר ידידיה).
במקרה זה ניטשה המחלוקת בין יורשיהם של מוכרי משק (נחלה) במושב לבין הקונים, על "כספי תנובה" ואף על כספי מניות הקואופרטיב "הוד חפר", שאליו שיווקו המוכרים (מורישיהם של התובעים) תרנגולי הודו.
לחברי האגודה השיתופית כפר ידידיה חלק יחסי ברכוש האגודה, שכולל בין היתר: מפעלים, תחנת דלק, אנטנות סלולאריות, צרכניה.
ברכוש של אגודת כפר ידידיה נכללו אף מניות ב"הוד חפר". בשנת 1984 מכרה האגודה מניות אלה לחבריה, ששיווקו תוצרתם ל"הוד חפר", ובהם המוכרים. חברים אלה שילמו מכספם עבור מניות "הוד חפר" שרכשו (בדומה לתשלום על ידי הרפתנים עבור "החצי היחסי" של מניות תנובה, במקרים שנדונו בבג"ץ ניר בנים).
הרקע למכירת המשק במקרה זה היה: המוכרים המנוחים נקלעו לחובות, והמינהל אישר פיצול הנחלה שלהם, באופן שהמשק החקלאי יופרד מיחידת המגורים וניתן יהיה למכרו בנפרד.
חוזה המכר בין המוכרים לבין הקונים נכרת ביום 6.5.93.
כעשר שנים לאחר מכן מומשו המניות ב"הוד חפר", ואגודת כפר ידידיה זיכתה בגינן את חשבונם של הקונים, אשר היו זה מכבר בעלי הזכויות במשק החקלאי. את כספי הפידיון של מניות "הוד חפר" העבירה האגודה ישירות אל החברים, שהיו בעלים של מניות אלה, ובהם הקונים. כספים אלה הועברו לקונים על ידי האגודה בשנת 2002 ובשנת 2007.
ביהמ"ש קיבל את האמור בתצהירו של הקונה, שלא נסתר: כי המוכרים העבירו על שם הקונים את מניות "הוד חפר", שהיו רשומות על שמם. הדבר נעשה בהתאם לחוזה המכר, סמוך לאחר שהקונים שילמו את מלוא התמורה עבור הנחלה, כיוון שהממכר כלל את זכויותיהם הנלוות והאישיות של המוכרים במסגרת האגודה.
עוד הצהיר הקונה כי בשנים שחלפו מאז שנת 1993 שילמה "הוד חפר" לקונים, מספר פעמים, דיבידנדים מכוח היותם בעלי המניות.
למרות זאת טענו התובעים, יורשי המוכרים, שפידיון מניות "הוד חפר" שייך להם, כירושה שקיבלו מהמוכרים. הם טענו שהזכות לכספי הפידיון של המניות הללו לא נכללה בממכר שנמכר לקונים.
בשונה ממניות "הוד חפר", היו מניות תנובה רשומות על שם האגודה. אגודת כפר ידידיה החליטה לנהוג במניות תנובה בדרך מקבילה לאופן שבו הוקצו יחידות ההשתתפות, על פי החלטתה של ועידת תנובה משנת 1999.
כלומר: חצי מכספי הפידיון של מניות תנובה חילקה אגודת כפר ידידיה שווה בשווה בין כל חבריה, בעלי הנחלות, במקביל ל"חצי האחיד"; ואילו את המחצית השנייה חילקה באופן יחסי, על פי היקף השיווק לתנובה של כל אחד מהמשקים, במקביל ל"חצי היחסי" (היישום של החלוקה "היחסית" נעשה באמצעות ועדה בראשות רואה חשבון).
התובעים לא תבעו החזר של "החצי האחיד" של כספי תנובה, אשר האגודה החליטה לחלק שווה בשווה בין חבריה. הם טענו, אמנם, שגם אותו חלק "אחיד" מגיע להם, במסגרת ירושתם את זכויות המוכרים כחברי האגודה, וטענו שהקונים זכו בו "מן ההפקר", אך הם לא כללו חלק זה של "כספי תנובה" כמרכיב כספי בתביעתם, אלא רק את "החצי היחסי" שהוקצה למשק שמכרו מורישיהם.
18. ביהמ"ש (כב' השופטת עובדיה) פסק כי דין אחד למניות "הוד חפר" ולמניות תנובה.
בהתייחס לבג"ץ ניר בנים, ציינה כב' השופטת עובדיה שמתוך הנמקותיו (ועל פי הדרך שבה נהגה אגודת כפר ידידיה בכספי תנובה), ניתן ללמוד כי זכויותיהם של המוכרים ביחידות ההשתתפות בתנובה ("החצי היחסי") היו קניינם האישי ולא קניינה של האגודה, והוא הדין לגבי זכויותיהם במניות "הוד חפר".
זאת, במישור היחסים שבין האגודה לבין חבריה; אך המחלוקת העיקרית בעניין כפר ידידיה
נסבה על פרשנות חוזה המכר: האם זכויותיהם של המוכרים במניות "הוד חפר" ובמניות תנובה נכללו בממכר שנמכר לקונים?
על כך משיב ביהמ"ש בחיוב.
על פי חוזה המכר כלל הממכר "את כל זכויות המוכר בנכס לאחר פיצולו וכל הזכויות האישיות של המוכר במשק ו/או הנלוות לנכס, לרבות מכסות ייצור, חלק יחסי ברכוש ובמפעלי האגודה...".
חוזה המכר כלל גם סעיף שהסדיר "נקודת-חיתוך" לגבי חיובים וזיכויים שוטפים, בדומה לסעיף 9, ואף לסעיף 6, בחוזה המכר שבענייננו.
בעניין כפר ידידיה היה זה סעיף 16 לחוזה המכר, אשר לשונו:
"כל האגרות והתשלומים העירוניים ו/או הממשלתיים החלים על הנכס ו/או על המחזיק בו, לרבות תשלומי חשמל, טלפון, גז, מים, מיסי אגודה, דמי חכירה, עד למועד מסירת העברת הזכויות בנכס לקונים, יחולו על המוכר וישולמו על ידו, ומאותו תאריך יחולו וישולמו ע"י הקונים.
חיובים או זיכויים המתייחסים לפעילות המוכר לגבי התקופה שלפני מסירת החזקה בנכס לקונה, אף אם נזקפו לאחר מועד זה, ייזקפו לחובת או לזכות המוכר לפי העניין, ומובהר כי אין הקונה חייב בכל חוב שהוא הקשור לפעילות המוכר בנכס".
ביהמ"ש מצא כי מהחוזה ברורה כוונת הצדדים להעביר לקונים, במסגרת המכר, לא רק את המרכיבים "הפיזיים" של המשק החקלאי, אלא גם את זכויותיהם של המוכרים שנוגעות לנחלה וקשורות אליה וגם את זכויותיהם שנובעות מחברותם באגודה השיתופית.
סעיף 16 לחוזה המכר מבהיר כי הוצאו מהממכר רק זיכויים וחיובים שוטפים "בגין תשלומים המגיעים להורי התובעים בגין השיווק השוטף, אשר טרם באו לידי ביטוי ברישומי האגודה" (בסעיף 32 של פסק הדין).
ובהמשך - "זכויותיהם ההוניות של הורי התובעים, שלהן זיקה לנחלה, בהבדל מזכויות בגין תמורת הייצור השוטף, הועברו אף הן כאמור במסגרת חוזה המכר לנתבעים (הקונים - י.ק), אף בהיותן זכויות אישיות, לאור תכלית ההסכם על פי אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים. כוונתם כאמור לעיל היתה להעביר לנתבעים את אגד זכויותיהם המלא כחלק מהנכס ההוני שנרכש על ידם" (בסעיף 33 של פסק הדין; ההדגשה במקור).
כב' השופטת עובדיה מבחינה בין הזכויות "ההוניות" הללו לבין הזכויות שקשורות לשיווק השוטף, שאותן היא מגדירה כזכויות "פירותיות".
בסעיף 16 לחוזה המכר נקבע שהמוכרים יהיו זכאים לתמורה "הפירותית" עבור ייצור שוטף של המשק, גם אם ההתחשבנות והזיכוי בגין תמורה זו נערכו לאחר מסירת החזקה במשק לקונים. "תמונת הראי" של נקודת-החיתוך שנקבעה שם, לגבי הפעילות השוטפת, היא, שבמקביל לזיכויים יישאו המוכרים גם בחיובים ובהוצאות בגין פעילות שוטפת של המשק, גם אם חיובים אלה נרשמו לאחר המועד הקובע של "נקודת-החיתוך" (שהיא: מסירת החזקה לקונים).
כב' השופטת עובדיה מציינת את הדיבידנדים שקיבלו הקונים מ"הוד חפר" בגין מניותיהם, כביטוי לבעלותם במניות הללו, כפי שצויין גם בבג"ץ ניר בנים. כספי הפידיון של מניות אלה הם, איפוא, תקבול "הוני" - בשונה מתקבול "פירותי" שוטף - אשר שייך לקונים, כבעלי המניות.
"להבנתי, באמור בסעיף 16 לחוזה המכר אין כדי לשנות ממסקנה זו, להיפך. הסעיף מסדיר את הוראות ההסכם ביחס לתשלומים שוטפים בגין אחזקת הנחלה עד מועד מסירתה לנתבעים, ואת הזיכויים או החיובים בגין השיווק היצרני השוטף של הורי התובעים, עד מסירת החזקה בנחלה" (בסעיף 33 של פסק הדין).
ביהמ"ש מצא, איפוא, כי משנכללו בממכר כל זכויותיהם של המוכרים שקשורות לנחלה ולחברותם באגודה, אזי הפידיון ההוני של הזכויות הללו (מניות "הוד חפר" ומניות תנובה) שייך לקונים.

19. המשותף למקרים, שבהם ניטשה מחלוקת, לגבי מניות תנובה, בין מוכרים לבין קונים של משק, הוא כי הצדדים לא צפו את הערך הכספי המשמעותי של מניות תנובה (ובעסקות המכר משנות ה-90, בעניין כפר ידידיה ובענייננו, לא צפו אף את הפרטתה של תנובה); ועל כן לא התייחסו לעניין זה באופן ספציפי, במסגרת עסקת המכר. נסיבה זו התקיימה גם במקרים שלא היה מדובר בעסקה עם צד שלישי.
אומר על כך כב' השופט עמית, בפסק דינו בבג"ץ ניר בנים: "נספר לקורא כי במהלך עשרות בשנים לא התייחסו אל יחידות ההשתתפות בתנובה כאל נכס בעל ערך כלכלי ממשי, כך ששאלת הבעלות בהן לא התעוררה. רק סמוך לועידת תנובה, בה התקבלה ההחלטה על הקצאת יחידות ההשתתפות, ומשנתחוור כי ליחידות ההשתתפות שווי נכבד, פרצו המחלוקות שהגיעו עד לפתחו של בית משפט זה" (בסעיף 2 של פסק הדין).
בית המשפט לא התעלם מההיסטוריה של תנובה, כגוף ששיווק את תוצרתה החקלאית של ההתיישבות העובדת במשך כשבעים שנים, ומשנות עמל ויגע של החקלאים שייצרו תוצרת זו.
שלושת השופטים הקדישו חלק מפסק דינם להיבט זה ועמדו על ערכי הקואופרציה ועל ההתפתחות והשינויים שחלו בהם במהלך השנים.
אולם ההכרעה ב"שורה התחתונה", במחלוקת הכלכלית-משפטית בעניין הבעלות ב"חצי היחסי" של מניות תנובה, התבססה על "מוסדות משפטיים" עתיקים ובסיסיים: נפסק שהמניות שבמחלוקת שייכות לאנשים ששילמו עבורן בכספם, וכי לגבי כספים אלה שימשה האגודה השיתופית שלוחה של אותם חקלאים, ובמסגרת שליחותה החזיקה בכספים הללו כנאמן עבור שולחיה.

20. כפי שצויין לעיל (בסעיף 15), כאשר המחלוקת בעניין מניות תנובה עומדת בין מוכר נחלה במושב לבין הקונה (כמו בענייננו ובמקרים של שאר ישוב ושל כפר ידידיה) - אזי נוסף על מישור היחסים שבין האגודה השיתופית-המושבית לבין חבריה, שהוא בלבד נדון בבג"ץ ניר בנים, עומד גם מישור היחסים החוזיים שבין המוכר לבין הקונה.
אין מחלוקת שעל מנת לממש עסקה של מכר-נחלה במושב שהוא אגודה שיתופית, תנאי בל יעבור הוא, שהקונים יתקבלו כחברים באגודה השיתופית. הדבר נאמר במפורש גם בחוזה המכר "שלנו" (בהצהרות הקונים וכן בסעיפים 2, 6 ו- 9 לחוזה גופו).
על הקונים לעמוד בדרישות האגודה ולהתקבל - בזכות עצמם - כחברים בה. את עצם הקבלה כחברי האגודה אין הקונים יכולים "לרכוש" מהמוכרים (אף מניות של אגודה שיתופית הן בלתי סחירות, כפי שצויין גם בבג"ץ ניר בנים).
אולם משהתקבלו הקונים כחברים באגודה השיתופית, יש להם הזכויות והחובות על פי חברותם באגודה, כמו לכל חברי האגודה.
ההשלכה של נקודה זו לענייננו היא: על פי האמור ב"הערת האזהרה" של כב' השופט עמית, בבג"ץ ניר בנים (ראו בסעיף 15 לעיל), אפשר שיש אגודות שיתופיות, שמימנו בעצמן את ההשקעה במניות תנובה. במקרה כזה - בשונה ממה שנפסק בבג"ץ ניר בנים - שייכות מניות תנובה, במלואן, ולא רק ב"חצי האחיד" שלהן, לאגודה השיתופית, כבעלים, ואינן שייכות לחקלאים חברי האגודה.
מקום שמלוא הזכויות במניות תנובה הן בבעלותה של האגודה השיתופית, רשאית היא לנהוג בכספי פידיונן כפי שתמצא לנכון (כפוף לעקרונות ההוגנות והשוויון שמחייבים את האגודה השיתופית בתור שכזו).
במקרה כזה ניתן לטעון שזכותו של חבר האגודה לקבל סכום מיתרת הפידיון של מניות תנובה, שהאגודה החליטה לחלק בין חבריה; זכות זו באה לעולם רק בעקבות החלטתה זו של האגודה, לגבי כספים ששייכים לה.
במילים אחרות: במקרה כזה אין מדובר בזכות ותיקה של חבר האגודה, שקמה לו מראשית השיווק על ידו של תוצרת חקלאית לתנובה; אלא בזכות חדשה, שנוצרה לראשונה רק בעקבות החלטתה של האגודה (בשנת 2008) לחלק בין חבריה "כספי תנובה" ששייכים לה.
הקונים דנן הם חברי אגודת בורגתה עוד משנת 1995. על כן, טוען ב"כ הקונים, זכות-חבר-האגודה ל"כספי תנובה", שנוצרה רק בשנת 2008, שייכת לקונים, מכוח היותם חברי אגודת בורגתה אותה עת (ואף שנים רבות קודם לכן).
במצב משפטי כזה אין חשיבות מכרעת לשאלה אם בחוזה המכר נקבע במפורש, שהממכר כולל לא רק את הנכסים הפיזיים של המשק, אלא גם את הזכויות הנלוות של המוכרים בנחלה ובאגודה; שהרי כאמור, תנאי הוא שהקונים יתקבלו כחברים באגודה, ומשהתקבלו כחברים, עומדות להם הזכויות (והחובות), כחברי האגודה.
לעומת זאת, אם הזכויות ב"חצי היחסי" של מניות תנובה נרכשו בכספם של החברים הפרטניים ומצויות בבעלותם זה עשרות שנים - אזי האגודה היא רק שלוחתם של החברים הללו ומחזיקה בכספים אלה כנאמן עבורם (הלכת בג"ץ ניר בנים).
במקרה כזה, זכותו של אותו חבר-האגודה לפידיון מניות תנובה מה"חצי היחסי", שמשוייכות למשק שלו, היא זכות קניינית שלו, שאינה תלוייה בהחלטתה של האגודה משנת 2008 ואינה נובעת ממנה. זה הוא אחד מטיעוניה של ב"כ המוכרים.
כאשר זה המצב המשפטי ב"נדבך": אגודה-חברים, אזי יש חשיבות רבה להיקף הממכר על פי חוזה המכר, ב"נדבך" היחסים שבין המוכר לבין הקונה.
אם אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא עולה מהחוזה, מראה שהמוכר מכר לקונה רק את הנכסים "הפיזיים" שבמשק, אך שימר לעצמו זכויות נלוות, שהן קניינו האישי - כפי שראה ביהמ"ש את כוונת הצדדים בעניין שאר ישוב - אזי זכותו הקניינית של המוכר ב"חצי היחסי" של מניות תנובה לא נמכרה לקונה אלא נותרה בבעלותו של המוכר ועברה ליורשיו.
כך היתה מסקנת ביהמ"ש, והתוצאה, בעניין שאר ישוב, וכך, טוענת ב"כ המוכרים, צריכה להיות המסקנה והתוצאה גם בענייננו.
מיקוד טענותיהם הנוגדות של הצדדים, בשני ה"נדבכים": אגודה שיתופית-חברים, ומוכר-קונה, הוא איפוא:
ב"כ המוכרים טוענת כי במישור היחסים שבין האגודה לבין החברים יש להחיל את הלכת בג"ץ ניר בנים, קרי: הבעלות במניות תנובה ובכספי פידיונן שייכת למוכרים, ולא לאגודה.
במישור היחסים החוזיים - ממשיכה וטוענת ב"כ המוכרים - כללה מכירת המשק רק את נכסיו ה"פיזיים", אך לא את הזכויות הנלוות אשר נותרו בידי המוכרים.
הצטברות הטיעונים בשני ה"נדבכים" הללו צריכה להביא למסקנה כי הזכות ב"כספי תנובה" שייכת למוכרים.
טיעונו של ב"כ הקונים הוא הפוך, לגבי שני ה"נדבכים": במישור היחסים שבין האגודה לבין החברים, לא הועמדה תשתית העובדות הדרושה להחלת ההלכה על פי בג"ץ ניר בנים.
כאמור, מקום שהבעלות במניות תנובה שייכת במלואה לאגודה, וזכות-החבר לקבלת כספים מפידיונן נוצרה רק בשנת 2008, אזי די במצב דברים כזה, ב"נדבך" אגודה-חברים, כדי לבסס את זכותם של הקונים ל"כספי תנובה".
אולם גם במישור היחסים החוזיים - טוען ב"כ הקונים - כלל חוזה המכר לא רק את הנכסים "הפיזיים" של המשק אלא גם את הזכויות הנלוות בנחלה ובאגודה.
די, איפוא, ב"נדבך" הראשון כדי להביא למסקנה שהזכות ב"כספי תנובה" שייכת לקונים; ומקל וחומר כך, על פי הצטברות הטיעונים בשני ה"נדבכים" האמורים.

21. ב"כ הקונים צודק בטענתו, שהמוכרים לא הוכיחו תשתית-עובדות כנדרש לשם החלת ההלכה על פי בג"ץ ניר בנים. הם לא המציאו את התקנון של אגודת בורגתה, הסכמים, מסמכים אחרים, עדויות של בעלי תפקידים באגודה, או כל ראייה אחרת לכך שחברי האגודה (או חלק מהם) שילמו מכספם עבור "החצי היחסי" של יחידות ההשתתפות בתנובה.
הראייה היחידה, שב"כ המוכרים מסתמכת עליה, היא דף אחד מתוך כרטסת-חשבון של אגודת בורגתא על שם מר חיים ארדיתי ז"ל, אביו המנוח של המוכר. הרישומים בדף-כרטסת זה הם מיום 30.9.80. אחד הפרטים הוא "מניות", אך אין מצויין שמדובר במניות תנובה, ולא הובאה כל ראייה באילו מניות מדובר. מציאותה של המילה "מניות" בדף-הכרטסת היחיד כאמור, אין בה כדי הוכחה מספקת כי התקיימה כאן, לגבי מניות תנובה, מסכת עובדות דומה במהותה לזו שבבסיס ההלכה בבג"ץ ניר בנים.
אדרבא, על פי מערכת העובדות המצומצמת שהוצגה לפני, הרושם הוא שמניות תנובה היו במלואן בבעלותה של אגודת בורגתה: בשונה מאגודת כפר ידידיה ומאגודת באר טוביה (שנדונה בבג"ץ ניר בנים), לא חילקה אגודת בורגתה את סכום הפידיון של מניות תנובה ל"חצי אחיד" ששייך לאגודה, ול"חצי יחסי" ששייך לחברים הפרטניים, באופן יחסי להיקף השיווק של כל אחד מהם. אגודת בורגתה נהגה מנהג-בעלים בסכום הפידיון כולו. היא השתמשה בו, בראש ובראשונה, לפירעון חובותיה-שלה. עובדה זו מוסכמת, והמוכר אף הוסיף בעניין זה פרטים בעדותו. המוכר מסר כי הוא בקיא בענייני המושב (כפי שצויין, המוכר הוא בן למייסדי המושב, והוא חי בו ברציפות במשך עשרות שנים). לא הובאה מטעם המוכרים כל עדות אחרת. המוכר העיד כי בעת שנפדו מניות תנובה, היו לאגודת בורגתה חובות לבנק הפועלים ולנושים נוספים, והיא אמנם השתמשה בפידיון מניות תנובה כדי לפרוע חובות אלה. המוכר העיד שחברי האגודה לא היו ערבים לאותם חובות, שהיו של האגודה בלבד.
המוכר העיד שלאגודת בורגתה היו מניות גם בארגונים אחרים של המושבים, כמו "ניר" וארגון קניות הצפון. לדבריו, ארגונים אלה פשטו רגל, והוא אינו יודע מה עלה בגורל מניותיהם, שהיו בבעלות אגודת בורגתה.
למוכר לא היתה כל הסתייגות ממנהג-הבעלים שנהגה האגודה במלוא הכספים מפידיון מניות תנובה, ואף לא מכך שאת היתרה שנותרה מהם היא החליטה לחלק בין חבריה שווה בשווה, ולא על פי מפתח "יחסי", כפי שדרשו (וקיבלו) הרפתנים בבג"ץ ניר בנים, וכפי שנהגה אגודת כפר ידידיה במחצית מכספי הפידיון שקיבלה ממניות תנובה.
ב"כ המוכרים טוענת שהתנהלותה האמורה של אגודת בורגתה אינה רלבנטית לענייננו, ואין חשיבות למה שעשתה בכספי הפידיון של מניות תנובה. היא טוענת שלכל היותר, מדובר במישור היחסים שבין האגודה לבין חבריה, ולא במישור היחסים שבין המוכרים לקונים, שבו עסקינן.
איני מקבלת טיעון זה, כיוון שב"כ המוכרים היא שמסתמכת על הלכת בג"ץ ניר בנים, כ"נדבך הראשון" בטיעונה, שהזכות ל"כספי תנובה" שייכת למוכרים, והאגודה פעלה אך
כשלוחה של חבריה, כמעין "צינור", כפי שנאמר שם. על נדבך זה מבקשת ב"כ המוכרים לבנות את הנדבך הבא של טיעונה: כי אותה זכות, שהיא קניינם של המוכרים, לא נכללה בממכר, בחוזה המכר דנן, אלא נותרה שייכת למוכרים.
לפיכך היה על המוכרים להעמיד את התשתית העובדתית, כנדרש לשם החלתה של הלכת בג"ץ ניר בנים.
לא זו בלבד שהמוכרים לא הביאו ראיות לתשתית-עובדות כזאת, אלא שמהראיות המצומצמות שכן הובאו - ובהן השימוש כבעלים, שעשתה אגודת בורגתה במלוא כספי הפידיון של מניות תנובה - עולה, על פני הדברים, שבמקרה זה היתה האגודה בלבד הבעלים של מניות תנובה, ולא היה בהן חלק "יחסי" שבבעלות החברים, בעלי המשקים (נראה שמצב דברים דומה התקיים לגבי אגודת שאר ישוב, שאף היא חילקה לכל חבריה רק סכום "אחיד" מתוך כספי הפידיון של מניות תנובה).

22. גם במישור החוזי, מקבלת אני את טענתו של ב"כ הקונים, כי מכר המשק כלל לא רק את "הנכסים הפיזיים" - שטח הקרקע והמבנים - אלא גם את מלוא הזכויות שהיו למוכרים באגודה ובנחלה, כפי שנאמר במפורש בסעיף 2 לחוזה (נוסח הסעיף הובא בסעיף 9 לעיל).
ב"כ המוכרים מסתמכת, בטיעונה שכנגד, על טופס של בקשה להעברת זכויות, שהגישו הקונים למינהל, ובו פירטו, במקום שיועד לכך, את הנכסים "הפיזיים" שבמשק. ב"כ המוכרים מוסיפה ומציינת כי הקונה אישר בעדותו, שאלה אמנם פרטי המשק, כפי שמולאו באותה בקשה למינהל.
אני מקבלת את טענתו של ב"כ הקונים, כי טופס בקשה מסוג זה, שמיועד לרשות, ובו עמודות ושורות לרישום פרטי הקרקע והמבנים בלבד, אינו יכול להוות ראייה מכרעת לגבי היקף הממכר, על פי חוזה המכר, ואין בו כדי לגרוע מהדברים המפורשים שבסעיף 2 לחוזה, כי המוכרים מוכרים לקונים "את מלוא הזכויות שלהם באגודה ובנחלה".

23. על פי הראיות שלפני, הן במישור של האגודה-חברים, והן במישור החוזי של מוכר-קונה, ועל פי המפורט בסעיף 20 לעיל, מסקנתי היא שהזכות ל"כספי תנובה" שייכת לקונים.
24. ציינתי לעיל שהיתה הסכמה בין הצדדים, כי עניין "המועד הקובע", לצורך סעיף 9 לחוזה, אינו רלבנטי לנושא של כספי תנובה, אלא רק לנושא של היטל הביוב.
עם זאת, בטיעוניו בעניין כספי תנובה עמד ב"כ הקונים על ההקבלה שבין ההוראות שבחוזה "שלנו" לבין אלה שבחוזה בעניין כפר ידידיה, בכל הנוגע למרכיבים ההוניים של המשק שנמכר (הן הקרקע והמבנים והן הזכויות בנחלה ובאגודה); לעומת ההוראות שהסדירו את השיוך לצדדים של זיכויים, ובעיקר של חיובים, ב"קו התפר" של מסירת החזקה במשק (שהוא "המועד הקובע"). את הוראות "קו התפר" כינתה כב' השופטת עובדיה "פירותיות", קרי: חיובים וזיכויים שוטפים, להבדיל ממרכיבים "הוניים". עוד ציינה כי הסעיף בחוזה, שמסדיר בפרוטרוט את השיוך של החיובים והזיכויים השוטפים-"הפירותיים", מדגיש דווקא את האופי "ההוני" של הזכויות בזיקה לנחלה, שנמכרו אף הן לקונים על פי חוזה המכר.
ב"כ הקונים מבקש ליישם הבחנה זו גם בענייננו, והדבר נקשר אל טיעון נוסף שלו: כי כוונת הצדדים היתה למכור לקונים את כל המרכיבים ההוניים של המשק והנחלה, הן המרכיבים הפיזיים והן הזכויות הנלוות, באופן שעם השלמת ביצוע העסקה יקבלו הקונים את המשק, על כל הכרוך בו, והצדדים ייפרדו ויפנו איש לדרכו. הצדדים לחוזה המכר לא התכוונו ליצור קשר של "נישואים קתוליים", שיימשכו "לנצח", באופן שלאורך זמן בלתי מוגבל יוכלו המוכרים לדרוש מהקונים (וכך אף יורשי המוכרים מיורשי הקונים), החזר של תקבולים "הוניים", דוגמת פידיון מניות תנובה, שעשויים "לצוץ" בעתיד.
ב"כ הקונים טוען שיש ליישם את אומד דעתם הנכון של הצדדים, ולפיו נמכרו לקונים כל הזכויות "ההוניות" שקשורות למשק ולאגודה, כאמור בסעיף 2 לחוזה; ורק חיובים וזיכויים "פירותיים"-שוטפים - אשר אפשר שיירשמו זמן מה לאחר המועד של מסירת החזקה - הם שהוסדרו בסעיף 9 לחוזה.
הזכות ל"כספי תנובה" היא זכות "הונית", אשר סעיף 9 לחוזה לא נועד לה ואינו חל לגביה.
אני מקבלת טיעונים אלה של ב"כ הקונים, כיוון שאני מסכימה עם הראייה הכלכלית-משפטית של הזכויות "ההוניות", לעומת ההסדר ה"טכני" של שיוך חיובים וזיכויים בשלב של "קו התפר" של ביצוע עסקת המכר; כפי שהוצגה בפסק הדין בעניין כפר ידידיה, ואשר עליה מבוסס טיעון זה.
אני סבורה ששני האירועים "הכספיים" שבמחלוקת - הן הזיכוי ב"כספי תנובה" והן החיוב בהיטל הביוב - שניהם אירועים בעלי אופי "הוני", ועל כן אין להחיל לגביהם את ההוראות
"השוטפות-פירותיות" שבחוזה, הן אלה שבסעיף 9 והן אלה שבסעיף 6, שדומה לו במהותו.
על כך - בפרק הבא.
היטל הביוב

25. ב"כ הקונים טוען שהחבות בהיטל הביוב מתגבשת על פי "אירוע המס", כפי שהוגדר
בסעיף 2 (א) רישא של חוק העזר: "מי שהיה בעת התחלת התקנת ביוב בעלו של נכס, ישלם היטל בהתאם להוראות חוק עזר זה, כל פי דרישת תשלום שתישלח אל בעל הנכס מאת המועצה, ויפורטו בה סכום ההיטל ומועד תשלומו" ... (ההדגשה שלי - י.ק).
בסיפא של סעיף 2 (א) לחוק העזר מוגדר: "לעניין זה, "התחלת התקנת ביוב" - היום שקבע המהנדס כתאריך שבו החלה העבודה להתקנת ביוב".
"המהנדס" הוא מהנדס המועצה האזורית עמק חפר, או מי שהוא הסמיך לכך; על פי הגדרת "מהנדס" שבסעיף 1 לחוק העזר.
ב"כ הקונים המציא אישור מאת מהנדסת המועצה האזורית, מהנדסת גלייזר, ולפיו התקנת הביוב החלה בשנת 1996.
בהתאם לכך, טוען ב"כ הקונים שזה הוא המועד של "אירוע המס", על פי סעיף 2 (א) לחוק העזר.

26. מנגד, לב"כ המוכרים שתי טענות בעניין המועד של "אירוע המס":
הטענה הראשונה נסמכת על סעיף 2 (ב) (2) לחוק העזר: סעיף קטן (ב) של סעיף 2 פותח
ב: "על אף האמור בסעיף קטן (א)"; משמע - האמור בסעיף קטן (ב) גובר על הגדרת "אירוע המס" שבסעיף קטן (א).
פיסקה (2) בסעיף קטן (ב) מורה: "הוגשה בקשה למועצה לקבלת תעודה לעניין העברת רישום נכס שבבעלות המבקש על שם אדם אחר, בפנקסי רישום המקרקעין, ישלם המבקש למועצה, במועד קבלת התעודה, היטל ביוב".
ב"כ המוכרים טוענת שהמוכרים קיבלו את "אישור העדר החובות", לצורך הרישום בטאבו של העברת הזכויות במשק לקונים, מבלי שנדרשו לשלם את היטל הביוב, ומכאן שבעת העברת הזכויות לא חלה עליהם החובה לשלם את ההיטל.
ב"כ המוכרים טוענת שמסקנה זו - שמעוגנת, לשיטתה, בסעיף 2 (ב) (2) לחוק העזר - גוברת, על פי האמור ברישא של סעיף 2 (ב), על טענת "אירוע המס" של ב"כ הקונים, שמסתמכת על סעיף 2 (א) לחוק העזר.
אני סבורה שב"כ המוכרים טועה בטיעון זה, כיוון שלא התחשבה במועדים הרלבנטיים:
ביום 10.1.95 סיימו הקונים לשלם את מלוא מחיר המשק, וסמוך לאחר מכן החל תהליך העברת הזכויות (אזכיר את עניין התיקון למראית עין של סעיף 5 לחוזה המכר, לנוכח דרישת המינהל, שנעשה בספטמבר 1995; ראו בסעיף 11 לעיל).
לא הומצאה לביהמ"ש תעודת "אישור העדר החובות", שניתנה למוכרים מטעם המועצה האזורית עמק חפר לצורך העברת הזכויות, ולא הובאה ראייה באיזה תאריך הוצאה, אך סביר להניח שהיא הוצאה במהלך שנת 1995.
"אירוע המס" הבסיסי: תחילת התקנת הביוב, כמוגדר בסעיף 2 (א) לחוק העזר, חל רק
בשנת 1996, כפי שפורט לעיל.
אם כן, אין רבותא בכך שבשנת 1995 לא נדרשו המוכרים לשלם את היטל הביוב, כתנאי לקבלת "אישור העדר החובות" מהמועצה האזורית (על פי סעיף 2 (ב) (2) לחוק העזר);
כיוון שאותה עת טרם קמה החבות בתשלום היטל הביוב.
אין איפוא, במקרה זה, כל "התנגשות" בין "אירוע המס", כפי שהוגדר בסעיף 2 (א) לחוק העזר, לבין ההוראה שבסעיף 2 (ב) (2) לחוק העזר, ואין האחרונה צריכה "לגבור" על הראשונה.
ב"כ המוכרים טוענת עוד, כי אגודת בורגתה החזירה למוכרים את סכום העירבון שהפקידו אצלה על מנת להבטיח תשלום החיובים שמגיעים מהם (הכוונה לחיובי "קו התפר" שבין המוכרים לבין הקונים). ב"כ המוכרים טוענת שהחזרת סכום הפיקדון על ידי האגודה מעידה אף היא על כך שהמוכרים אינם חייבים בהיטל הביוב.
אף בטענה זו אין ממש, כיוון שהיטל הביוב מוטל ונגבה על ידי הרשות המקומית, שהיא המועצה האזורית עמק חפר, ולא על ידי האגודה השיתופית של המושב.

27. טענתה השנייה של ב"כ המוכרים היא, שהחבות בהיטל הביוב קמה רק עם הוצאת דרישת התשלום, ולא עם תחילת העבודות להתקנת מערכת הביוב.
במקרה שלנו יש פער-זמן ניכר, בן כשש שנים, בין שני המועדים הללו (תחילת העבודות -
בשנת 1996; הוצאת דרישת התשלום - בשנת 2002).
כפי שצויין לעיל, יש מחלוקת בין הצדדים מתי יש לראות את המועד של מסירת החזקה במשק לקונים. אולם המאוחר מבין המועדים שבמחלוקת חל ביום 10.1.97, כך שבשנת 2002 היו הקונים זה מכבר גם בעלי החזקה במשק על כל חלקיו.
ב"כ המוכרים טוענת, כאמור, שהחבות בהיטל הביוב התגבשה רק עם הוצאת דרישת התשלום, בשנת 2002, ועל כן ברור שהקונים הם שחייבים בתשלום ההיטל.
טענה זו סומכת ב"כ המוכרים על החלטתה של ועדת הערר-ביוב במחוז המרכז (ועדת הערר על פי חוק הרשויות המקומיות [ביוב], התשכ"ב - 1962). מדובר בהחלטה של ועדת הערר בארבעה עררים כנגד המועצה האזורית דרום השרון, אשר אוחדו.
הראשון בהם: ערר 202/08 זמברג ואח' נ. המועצה האזורית דרום השרון (להלן: עניין זמברג). בהחלטה זו נקבע שהמועד שבו מתגבש החוב בהיטל הביוב הוא מועד הוצאתה של דרישת התשלום.
איני מקבלת טענה זו של ב"כ המוכרים, כיוון שבחוק העזר-ביוב של המועצה האזורית דרום השרון - שהוא אשר חל בעניין זמברג - אין הגדרה של "אירוע מס", כמו ההגדרה
שבסעיף 2 (א) לחוק העזר שחל בענייננו, חוק העזר של המועצה האזורית עמק חפר.
חלף זאת, נקבעו בסעיף 4 לחוק העזר של המועצה האזורית דרום השרון מספר מועדים חלופיים שבהם ניתן לשלם את היטל הביוב: תוך שלושה חודשים לאחר מסירת דרישת התשלום; או תוך 30 יום מיום תחילת ההתקנה של מערכת הביוב מושא ההיטל; הכל לפי המועד המאוחר יותר. ההחלטה בעניין זמברג ניתנה על בסיס חוק עזר זה, ועל כן אין ניתן להסתמך עליה לגבי מועד היווצרות החבות בהיטל הביוב, כשמדובר במועצה אזורית עמק חפר ובחוק העזר שלה.

28. אני דוחה איפוא את טענותיה של ב"כ המוכרים לעניין המועד שבו נוצרה החבות בהיטל הביוב, ומקבלת את טענתו של ב"כ הקונים, שמועד זה הוא המועד של "אירוע המס", כהגדרתו בסעיף 2 (א) לחוק העזר. על פי האישור של מהנדסת המועצה האזורית, מועד זה חל בשנת 1996.

29. ב"כ הצדדים הסכימו כי בשונה מעניין "כספי תנובה", עניין היטל הביוב צריך להיות מוכרע על פי המועד של מסירת החזקה לקונים, שנקבע כקו-החיתוך בסעיפים 6 ו- 9 של חוזה המכר (נוסחם הובא בסעיפים 12 ו- 13 לעיל).
כפי שפורט לעיל, בסעיף 5 לחוזה פוצלה מסירת החזקה לשני מועדים, בהפרש של שנתיים ביניהם: מסירת החזקה במשק החקלאי - ביום 10.1.95, עם השלמת התשלום של מלוא מחיר המשק; ומסירת החזקה במבני המגורים ובמחסנים - ביום 10.1.97.
ב"כ המוכרים טוענת שיש להעדיף את מועד מסירת החזקה שנקבע ליום 10.1.96, בנספח-התיקון לסעיף 5 לחוזה, שנערך בספטמבר 1995, על מנת להשיג את אישורו של המינהל לעסקה.
בעניין זה מקבלת אני את עמדתו של ב"כ הקונים, כי אותו תיקון נערך למראית עין, רק לצורך קבלת אישור המינהל, מבלי שחל כל שינוי בהסכמות שבחוזה המכר המקורי. על פי הראיות שלפני, הצדדים אמנם פעלו על פי החוזה המקורי, והחזקה בבתי המגורים נמסרה לקונים רק בראשית 1997.
על כן, ככל שאמנם יש צורך להכריע בעניין מועד מסירת החזקה, אזי מועד זה - לגבי מבני המגורים - חל ביום 10.1.97.
בסעיף 1 לחוק העזר מוגדר "נכס", לצורך היטל הביוב, כנכס "המחובר או שיחובר למערכת הביוב". לפיכך יש לראות, לעניין זה, את מועד מסירת החזקה בבתי המגורים שהוא 10.1.97.

30. כפי שציינתי, הן סעיף 6 והן סעיף 9 לחוזה המכר עוסקים ב"קו התפר" של השלמת ביצוע העסקה ומסירת החזקה מהמוכרים לקונים.
סעיף 9 מתמקד בחיובים שנובעים ממאזני האגודה ומתועדים בחשבון המשק שמתנהל אצלה, ואילו סעיף 6 מתמקד בתשלומי חובה ובהוצאות שכרוכות בהעברת הזכויות במשק ובאגודה, ונזכר בו שוב חשבון המשק שמתנהל באגודה (שבו עוסק גם סעיף 9), ואף תשלום שכר טרחתו של עו"ד נמרוד שטיפל בעסקה.
הצדדים דנן מצאו לכלול בחוזה המכר שני סעיפים נפרדים, שמסדירים את יתרת התשלומים השוטפים ואת ההוצאות שב"קו התפר" של השלמת העסקה (לעומת זאת, בעניין כפר ידידיה הוסדרו כל תשלומי "קו התפר" בסעיף אחד, סעיף 16 של חוזה המכר; ראו בסעיף 18 לעיל).
אולם אין בהפרדת הסעיפים הללו כדי לשנות את מהות התוכן שלהם. שניהם עוסקים בעניינים "שוטפים", כמו תשלומים בגין פעילות שוטפת של המשק, אשר אפשר שיירשמו בחשבון המשק באגודה לאחר מסירת החזקה לקונים (סעיף 9); בתשלומי חובה שכרוכים בעסקת המכר (כמו מס שבח, מס רכישה, דמי הסכמה למינהל), ולצידם - דמי חכירה שוטפים, שכ"ט עו"ד, ועוד (סעיף 6).

31. ב"כ הקונים טוען שעל היטל הביוב חל סעיף 6 א' לחוזה המכר.
ברישא של סעיף 6 מוצגת מטרתו: לשייך לצדדים, בהתאמה, את "התשלומים וההוצאות הכרוכות בהעברת הזכויות במשק ובאגודה".
בסעיף קטן א' נאמר: "המוכרים ישלמו כל חוב, מס, הלוואה, היטל, חיוב, או כל הוצאה החלה על המשק או על פעילותו, עד לתאריך מסירת החזקה.
בתאריך זה ייפתח באגודה חשבון שוטף על שם הקונים, וכל חיוב או זיכוי שיופיע בו מיום זה ואילך, ישתייך לקונים בלבד.
המוכרים ימשיכו לשלם את צריכת המים וחשמל בבתי המגורים, וכן את המיסוי המוניציפאלי החל עליהם, עד יום מסירתם לקונים" (ההדגשות שלי - י.ק).
ב"כ הקונים טוען שהיטל הביוב שבו עסקינן בא בגדר "היטל", שנמנה במפורש, ברישא של סעיף 6 א', כתשלום שמוטל על המוכרים, אם הוא חל על המשק או על פעילותו טרם מסירת החזקה לקונים.
מועד התגבשות החבות בהיטל הביוב חל, כאמור, בשנת 1996, והחזקה בבתי המגורים נמסרה לקונים רק בראשית שנת 1997. לפיכך, טוען ב"כ הקונים, מדובר בהיטל שחל על המשק טרם מסירת החזקה לקונים, ועל כן המוכרים הם שחייבים בתשלומו.

32. זו היא טענה משפטית "חזקה" ושובת לב, כיוון שהיא מעוגנת לכאורה היטב בטקסט המילולי של הרישא של סעיף 6 א' לחוזה המכר.
אולם לאחר שבחנתי עניין זה הגעתי למסקנה כי יישום "מילולי" דווקני כזה של הטקסט האמור, לגבי היטל הביוב שבמחלוקת, יעמוד בניגוד לפרשנות התכליתית והעניינית של חוזה המכר, שראוי לדעתי ליישם במקרה זה.
כוונתי לאותה הבחנה מהותית - בהקשר של מכירת המשק - בין החיובים והזיכויים "ההוניים" לבין אלה "הפירותיים" או השוטפים. הבחנה זו הועמדה, כפי שצויין לעיל, על ידי כב' השופטת עובדיה, בעניין כפר ידידיה.
אני מאמצת, בכל הכבוד, הבחנה זו כיוון שאני סבורה שהיא הולמת היטב את המהות של שני העניינים ששנויים במחלוקת, בהליך דנן, אשר שניהם הם אירועים כלכליים-כספיים "הוניים" במהותם.
כפי שצויין לעיל, ב"כ הקונים שותף אף הוא לדעה זו. בסעיפים 6 - 9 של סיכומיו הוא דן בהרחבה בחשיבותה של אותה הבחנה. ב"כ הקונים מסביר שם מדוע יהיה זה מאד בלתי נכון, ובלתי מתאים למציאות, אם נחיל לגבי המחלוקת בעניין "כספי תנובה" את "מועד החיתוך" של מסירת החזקה. הוא טוען שמועד-חיתוך זה, שנקבע בסעיף 9 לחוזה המכר, מתייחס "לחיובים ולזיכויים השוטפים ["פירות"], להבדיל מן הזכויות ההוניות של בעל הנחלה, שהן חלק בלתי נפרד מן הממכר" (בסעיף 6 לסיכומים; ההדגשות במקור).
אולם אל מול "זכויות הוניות" שכרוכות וקשורות בנחלה, יש גם "חובות הוניות" כאלה, ודין אחד צריך להיות לשני הצדדים של "מראה" זו.

33. היטל הביוב הוא תשלום חובה "הוני", ועל כן אף חד-פעמי, שנועד לממן את העלויות של הקמת מערכת ביוב ציבורית ברשות המקומית (חוק הרשויות המקומיות [ביוב], התשכ"ב - 1962; חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א - 2001).
בכך שונה היטל הביוב מתשלום חובה עתי-שוטף, כמו ארנונה, שנועד לכיסוי ההוצאות השוטפות של הרשות המקומית בתחומי פעילותה השונים.
התקנת מערכת הביוב הציבורית, שאליה חובר המושב, החלה בשנת 1996, מספר חודשים לפני שנמסרה לקונים החזקה בבתי המגורים שבנחלה (היה במושב ביב ציבורי, שהיה מחובר למערכת האיסוף של כפר יונה, אך היטל הביוב דנן הושת על ידי הרשות המקומית שבה מצוי המושב, המועצה האזורית עמק חפר, עבור מערכת הביוב החדשה שהותקנה על ידה).
כפי שצויין, חלפו כשש שנים ממועד תחילת העבודות של התקנת מערכת הביוב, ועד שהמועצה האזורית הוציאה את דרישות התשלום להיטל הביוב, בשנת 2002.
חלפו שלוש שנים נוספות - שבהן היה תלוי ועומד ערר של אגודת בורגתה ושל מרבית תושבי המושב על היטל הביוב - עד אשר הושג, בשנת 2005, הסדר מוסכם בעניין סכום היטל הביוב שישלמו תושבי בורגתה, בהתחשב במערכת הביב הציבורי שהתקינו במושב מכספי אגודת בורגתה וחבריה (הסדר הפשרה בערר 255/02, שקיבל תוקף של החלטת ועדת הערר-ביוב, צורף לכתבי הטענות של הצדדים).
בסופו של דבר, רק בשנת 2005 - כשמונה שנים לאחר שקיבלו את החזקה בבתי המגורים - שילמו הקונים את היטל הביוב, בהתאם להסדר הפשרה האמור.
נסיבות אלה ממחישות את טיבו "ההוני" של היטל הביוב.
התשתית של מערכת הביוב הציבורית, שבגינה הושת ההיטל, לא היתה קיימת בתקופתם של המוכרים. היא החלה להיבנות רק כשנתיים לאחר שנחתם חוזה המכר לגבי המשק, ולאחר שהקונים כבר שילמו את מלוא המחיר עבורו וקיבלו כבר את החזקה במשק החקלאי.
בשל נסיבות ספציפיות (הצורך של המוכרים בבתי המגורים, עד שיושלם ביתם שבשכונת ההרחבה), נדחה המועד של מסירת החזקה בבתי המגורים.
כך אירע שהמועד של תחילת עבודות מערכת הביוב (שהוא "אירוע המס" לפי חוק העזר), חל מספר חודשים לפני מסירת בתי המגורים לקונים, אך מבחינה עניינית ומהותית, היה זה לאחר שעסקת מכר המשק הושלמה וכבר שולמה במלואה.
מערכת הביוב, שבגינה הושת ההיטל, היא תשתית שתשרת רק את הקונים, וכאמור - לא היתה קיימת בתקופתם של המוכרים.
מכל אלה עולה המהות "ההונית" של היטל הביוב, וברור כי מהיבט ענייני ותכליתי, ואף מהיבט של הוגנות - הקונים הם שצריכים לשלם אותו.

34. אף בחינה של מכלול ההוראות שבסעיף 6 לחוזה המכר מצביעה בבירור על כוונת הצדדים להסדיר בו קו-חיתוך לתשלומים שוטפים, ולא לתשלומים "הוניים":
בטקסט שברישא של סעיף קטן א' נמנים אמנם "כל חוב, מס, הלוואה, היטל, חיוב"; אך מייד באותה נשימה מצויין "מועד החיתוך" של מסירת החזקה, ונקבע כי "בתאריך זה ייפתח באגודה חשבון שוטף על שם הקונים"...(ההדגשה שלי - י.ק); וכן - כי עד המועד של מסירת החזקה ימשיכו המוכרים לשלם "את צריכת המים וחשמל בבתי המגורים וכן את המיסוי המוניציפאלי החל עליהם, עד יום מסירתם לקונים".
גם בסעיפים קטנים ב' ו- ג' של סעיף 6 מוסדרים תשלומים שקשורים בהעברת הזכויות במשק ובאגודה (היינו, הסדרי "קו התפר" לשם השלמת ביצוע המכר).
על כן אני סבורה כי חרף ההכללה, ברישא של סעיף קטן א', של "היטל", ביחד עם "חוב, מס, הלוואה, חיוב", כוונתם של הצדדים בסעיף זה היתה להסדיר תשלומים "שוטפים", או כאלה שנחוצים לשם מימוש העברת הזכויות במשק ובאגודה, אך מדובר בהוראות שמהותן היא "שוטפת" ולא "הונית".
אני סבורה שהצדדים לא התכוונו לכך שסעיף 6 א' יחייב את המוכרים לשלם היטל ביוב עבור תשתית "הונית", שהתקנתה הושלמה רק מספר שנים לאחר שהמוכרים עזבו את המקום, וכאשר ההסכמה בדבר סכום ההיטל ההוני שישולם, וההסדרים בדבר תשלומו, הבשילו רק כשמונה שנים לאחר שהקונים כבר קיבלו את החזקה בבתי המגורים.
הטיעון הנאה שהעלה ב"כ הקונים, כי הצדדים לעסקת המכר התכוונו להשלים את ביצוע העסקה ולהיפרד איש לדרכו, וכי אין לפרש את הסדרי "קו התפר" שבחוזה המכר ככאלה שיקשרו את הצדדים זה לזה בעבותות לאורך שנים; טיעון זה יפה במידה שווה לזכות "הונית", כמו "כספי תנובה", ולחיוב "הוני", כמו היטל הביוב (בנסיבות ובלוח הזמנים כפי שהיו במקרה זה).
לפיכך מסקנתי היא שגם אם מבחינה מילולית-דווקנית ניתן לטעון כי בשל המונח "היטל" שברישא של סעיף 6 א'; ובשל המועד של "אירוע המס" על פי חוק העזר (1996); חייבים המוכרים בתשלום היטל הביוב - הרי במקרה דנן, פסיקה בדרך של "ייקוב הדין את ההר" לא תתיישב עם המציאות לאשורה ותעמוד בסתירה להבחנה המהותית בין זיכוי או חיוב "הוני", לבין ההסדר "השוטף-פירותי" שבסעיפים 6 ו- 9 לחוזה המכר.
המורם מן המקובץ: הקונים הם שצריכים לשלם את היטל הביוב, ואינם זכאים להשבתו על ידי המוכרים.

סיכום

35. מסקנתי היא, איפוא, כי הן אירוע הזיכוי "ההוני" ב"כספי תנובה", והן אירוע החיוב "ההוני" בהיטל הביוב, צריכים ליפול בחלקם של הקונים, כאירועים כספיים "הוניים" שאירעו שנים רבות לאחר שהקונים רכשו את המשק, בצירוף כל הזכויות והחובות שנלווים לכך.

36. לפיכך נדחות הן התביעה העיקרית והן התביעה שכנגד. כל צד יישא בהוצאותיו.

37. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום, ט' אדר תשע"ה, 28 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום בנתניה
ת"א 44438-05-10 ארד ואח' נ' ציאושו ואח'
תיק חיצוני:
1 מתוך 24








א בית משפט שלום 44438-05/10 יעקב ארד, לידיה ארד נ' ציונה ציאושו, צבי ציאושו (פורסם ב-ֽ 28/02/2015)