פסקי דין על אל על נתיבי ישראל בע"מ | פסקי דין על אברון יורם ו-91 אח' | פסקי דין על צבי צדיק | פסקי דין על מאיר אלחדד |

9438-07/12 עע     03/03/2015




עע 9438-07/12 אל על נתיבי ישראל בע"מ נ' אברון יורם ו-91 אח', צבי צדיק, מאיר אלחדד








בית הדין הארצי לעבודה


ע"ע 9438-07-12



ניתן ביום
03 מרץ 2015


אל על נתיבי ישראל בע"מ
המערערת

-
1.

אברון יורם ו-91 אח'

2.

צבי צדיק

3.

מאיר אלחדד
המשיבים


בפני
: השופט (בדימוס) עמירם רבינוביץ
, השופט אילן איטח
, השופטת יעל אנגלברג שהם
נציג ציבור (עובדים) מר ראובן בוימל, נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק דויטש

בשם המערערת: עו"ד נחום פינברג
ועו"ד אפרת בירן

בשם המשיבים 1: עו"ד הילה פורת
ועו"ד עדי ביבר-לקואה
המשיב 2 בעצמו
בשם המשיב 3: עו"ד גבי ברוך-אלקיים



פסק דין


השופטת יעל אנגלברג שהם

ערעור זה עניינו בזכויות המשיבים על פי הסכמי הפרישה שנכרתו בין הצדדים וזאת על רקע העלאת גיל הפרישה לגיל 67 לגבר במסגרת חוק גיל הפרישה, התשס"ד-2004 (להלן: "חוק גיל פרישה" או "החוק").

בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו קיבל את תביעת המשיבים וקבע כי יש לפרש את 'גיל 65' הקבוע בהסכמים כ'גיל הפרישה החוקי' ועל כן על המערערת לשלם למשיבים גמלת פנסיה מוקדמת עד למועד זה (ע"ב 6168/06 - ע"ב 6260/06, ע"ב 8617/07, ע"ב 7598/06, 1541/08, 10022/06; השופטת חנה בן יוסף, נציגי הציבור הגב' דניאלה גרינברג ומר עודד הון,

פסק דין
חלקי (1) מיום 12.9.10 (להלן: "

פסק דין
חלקי (1)"); השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור הגב' דניאלה גרינברג ומר עודד הון,

פסק דין
חלקי (2) מיום 4.8.11 (להלן: "

פסק דין
חלקי (2)"),

פסק דין
חלקי (3) מיום 25.6.12 (להלן: "

פסק דין
סופי (3)")).

רקע עובדתי

1.
המשיבים (להלן גם: "הפורשים"), 94 עובדים לשעבר של המערערת, הועסקו כל אחד אצל המערערת, אל על נתיבי ישראל בע"מ
, שנים רבות ופרשו בפרישה מוקדמת בין השנים 2001-2003 במסגרת תוכניות לפרישה מרצון שהוצעו להם על ידי המערערת. למשיבים 1-61 ישנו הסדר פנסיוני במסגרת תנאי עבודתם במערערת (להלן: "המשיבים החברים בקרן פנסיה") ואילו למשיבים 62-94 אין (על פי בחירתם) הסדר פנסיוני (להלן: "המשיבים שאינם חברים בקרן הפנסיה").

2.
המערערת, חברה בעלת אופי ציבורי, הייתה בתקופה הרלוונטית לתביעה, חברה ממשלתית הנתונה לפיקוח משרד האוצר, וזאת עד לחודש יוני 2004.

3.
בהסכמי הפרישה של המשיבים, הן החברים בקרן הפנסיה, הן שאינם חברים בקרן הפנסיה, צוין כי תשלומי הפנסיה המוקדמת יבוצעו במשך תקופת הפרישה המוקדמת, באמצעות קרן הפנסיה מבטחים (להלן: "מבטחים"), על חשבון המערערת.

4.
למשיבים החברים בקרן הפנסיה קיימים שני סוגים של הסכמי פרישה. בסוג האחד, הוגדרה "תקופת הפרישה המוקדמת" כתקופה אשר בין מועד הפרישה המוקדמת של הפורש לבין גיל 65 או לבין מועדו של אירוע מזכה בתשלום לפי הסדר הפנסיה אשר ארע לפני מועד גיל 65, לפי המוקדם מביניהם. בסוג השני, הוגדרה "תקופת הפרישה המוקדמת" כתקופה שבין מועד הפרישה המוקדמת של הפורש לבין סוף החודש שבו יחלפו 10 שנים קלנדריות ממועד הפרישה המוקדמת, או התקופה אשר בין מועד הפרישה המוקדמת של העובד לבין סוף החודש שבו חל מועד גיל 65, או התקופה שבין מועד הפרישה המוקדמת של הפורש לבין סוף החודש שבו התרחש אירוע מזכה לתשלום לפי הסדר הפנסיה ואשר ארע לפני חלוף 10 השנים הקלנדריות או לפני גיל 65, הקצרה מבין שלוש התקופות.

באשר למשיבים שאינם חברים בקרן הפנסיה - קיימים אותם שני סוגי הסכמי פרישה, אך ללא התייחסות לקיומו של אירוע מזכה על פי הסדר פנסיוני.

5.
במסגרת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, הועלה גיל הפרישה הקבוע בחוק, באופן הדרגתי עד לגיל 67 לגבר.

6.
בהתאם להסכם שנחתם ביום 15.12.04 בין הממשלה לבין לשכת התיאום של הארגוניים הכלכליים, זכאים פורשים מוקדמים אשר פרשו עד ליום 31.12.03, המבוטחים בקרן פנסיה (ובענייננו המשיבים 1-61) לפנסיית זקנה מקרן הפנסיה שבה הם מבוטחים, החל מגיל 65 במימון הממשלה (להלן: "הסכם הגיבוי").

7.
במועד חתימת המשיבים על הסכמי הפרישה, עמד גיל הפרישה על גיל 65. משהועלה גיל הפרישה לגיל 67, טענו המשיבים כי הם זכאים לתשלום הפנסיה המוקדמת עד לגיל הפרישה החוקי כפי שהוא חל עליהם בפועל לאור תיקוני החקיקה. המערערת סברה כי עליה לשלם את תשלומי הפנסיה המוקדמת למשיבים רק עד להגיעם לגיל 65 וזאת כפי שנקבע בהסכמי הפרישה. על סוגיה זו נסובה המחלוקת בין הצדדים.

ההליכים בבית הדין האזורי

8.
המשיבים עתרו לבית הדין קמא בבקשה ליתן סעד הצהרתי לפיו יתוקנו הסכמי הפרישה כך שיצוין בהם כי יקבלו את תשלומי הפנסיה המוקדמת לרבות התנאים הנלווים וזאת עד לגיל הפרישה החוקי במקום עד לגיל 65 כמצוין בגוף הסכמי הפרישה. בהמשך נדרשו המשיבים לכמת את תביעותיהם ועשו כן.


עילות התביעה שעליהן השתיתו המשיבים את תביעתם בבית הדין האזורי נגעו להפרת חובת תום הלב במשא ומתן הטרום חוזי וחובת תום הלב בקיום חוזה זאת בנוסף לטענה המרכזית שלפיה מדובר בפרשנות הסכם ועל יסוד עקרון תום הלב, הפרשנות התכליתית וכוונת הצדדים יש לפרש את הסכמי הפרישה כך שבמקום גיל 65 יֵאָמֵר "גיל הפרישה החוקי". ואילו המערערת טענה כי מדובר בשאלת מידת התערבותו של בית הדין בתוכנם של הסכמי הפרישה של המשיבים בשל שינוי נסיבות.

9.
בית הדין האזורי קבע כי מדובר בשאלה הנוגעת לפרשנות הסכמי הפרישה, כנטען על ידי המשיבים, אך דחה את טענת המשיבים שלפיה הפרה המערערת את חובת תום הלב במשא ומתן הטרום חוזי. עם זאת, בהתבסס על הלכת ידיעות אחרונות (עס"ק (ארצי) 54/09 ידיעות אחרונות בע"מ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ניתן ביום 2.7.09; להלן: "פרשת ידיעות אחרונות")) קיבל בית הדין האזורי את התביעה לסעד הצהרתי וקבע ב

פסק דין
חלקי (1) כי:

"יש ליתן להסכמי הפרישה פרשנות המתיישבת עם אומד דעתם של הצדדים ועם תכלית ההסכמים לפרש את גיל 65 המופיע בגיל הפרישה כגיל הפרישה החוקי [...] יש לקיים את ההסכמים עד לגיל הפרישה החוקי".

בית הדין האזורי קבע כי ניתן ללמוד על כוונת הצדדים מהעובדה שבהסכמי פרישה מאוחרים להסכמי המשיבים, שבהם שאלת גיל הפרישה כבר עמדה על הפרק, נרשם במפורש כי אם ישונה גיל הפרישה, ידחה מועד הפרישה שבהסכם למועד החוקי. מכאן שכוונת הצדדים הייתה שגם במקום שבו נאמר מפורשות בהסכם גיל 65, מדובר למעשה בגיל פרישה חוקי כפי שישונה.

עוד נקבע כי המסמכים שהוצגו על ידי המערערת אינם מצביעים על חישוב עלויות מדויק ולפיכך לא הוכיחה המערערת מסגרת תקציבית של תחשיבים מדויקים שעליהם הסתמכה.


בקשת רשות ערעור שהוגשה ביום 26.10.10 נדחתה ביום 18.1.11 (בר"ע 51045-10-10).

10.
בהתאם להחלטת בית הדין האזורי, הגישו הצדדים לבית הדין רשימת עקרונות מוסכמים בסיסיים לחישוב סכומי התביעה וכן רשימת פלוגתאות הנוגעות לאופן חישוב סכומי התביעה. ביום 14.8.11 ניתן

פסק דין
חלקי (2) במסגרתו נקבעו עקרונות חישוב סכומי התביעה. ביום 4.4.12 הוגשה חוות דעת אקטואר מוסכם וביום 25.6.12 ניתן

פסק דין
סופי (3) שהיווה את פסק הדין הסופי בתיק וקבע את מועד ואופן התשלום למשיבים.

ה ע ר ע ו ר

א.
טענות המערערת

11.
המערערת הגישה ערעור על שלושת פסקי הדין החלקיים שניתנו על ידי בית הדין האזורי.


בהודעת הערעור טענה המערערת, כי במסגרת הסכמי הפרישה קיבלו המשיבים תנאי פרישה מועדפים העולים בהרבה על המתחייב מכוח הדין ובין היתר נטלה המערערת על עצמה התחייבויות כספיות ניכרות ובכללן התחייבות להמשיך ולהפריש תשלומים לקרן הפנסיה, התחייבות לשלם במקרה של אירוע מזכה את הפער בין הפנסיה המוקדמת לבין פנסיית הנכות או השארים שלה יהיו הפורש או שאריו זכאים ועוד.

12.
לטענת המערערת, תביעת המשיבים הינה למעשה תביעה לשינוי תנאי החוזה והתאמתו לאור הוראות חוק גיל פרישה.


לטענתה, בהסכמי פרישה שחתמה עם עובדים שפרשו לקראת סוף שנת 2003 ולאחר שנושא הרפורמה המתוכננת בקרנות הפנסיה כבר עלה על הפרק (כתוצאה מחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003-2004, התשס"ג-2003) (להלן: "חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל")), נאמר מפורשות כי אם ישונה גיל הפרישה לגיל זקנה בעקבות הרפורמה הנ"ל, ידחה מועד הפרישה שבהסכם, למועד החוקי.

עוד טענה המערערת, כי על פי הסכם הגיבוי על ממשלת ישראל לממן את העלות הנוספת הכרוכה בהפיכת פורשים מוקדמים שפרשו עד ליום 31.12.03 לפנסיונרים בקרן הפנסיה וכתוצאה מכך זכאים אלה המבוטחים בקרן הפנסיה לפנסיית זקנה החל מגיל 65 וזאת במימון הממשלה.

13.
המערערת מציינת, כי ציפיות הצדדים צריכות להיבחן בנקודת הזמן הרלוונטית שהיא ערב חתימת ההסכם. לדבריה, עת ערכה את חישוב עלויות הסכמי הפרישה המוקדמת, התבססה על נקודת מוצא שלפיה גיל הפרישה החוקי הוא 65 וכי יהיה עליה לשאת בתשלומי הפנסיה המוקדמת רק עד לאותו מועד, כאשר חישובים אלה אושרו על ידי רשות החברות הממשלתיות ומשרד האוצר. כך גם העמידה המדינה ערבות לקרן מבטחים וזאת על בסיס חשבון אישי שנערך לכל אחד מהעובדים הפורשים על פי נתוניו. לטענת המערערת, משעה שידעה על כוונה קונקרטית לשינוי גיל הפרישה, הביאה נתון זה בתכנונה התקציבי ושינתה את הסכמי הפרישה. בהתאם לשינוי זה, שונה לדבריה גם גיל הפורשים ומספרם.

14.
לטענת המערערת, לא היה מקום להתבסס על פרשת ידיעות אחרונות משום שאין מדובר בהלכה גורפת אלא שיש לבחון את אומד דעת הצדדים להסכם נשוא המחלוקת; פרשת ידיעות אחרונות נוגעת בעניינים כגון שאלת רציפות פנסיונית וביטחון תעסוקתי שאינם רלוונטיים למקרה הנדון בפני
נו ויתר הנסיבות אף הן אינן תואמות את הנסיבות בהליך דנן.


המערערת מוסיפה וטוענת כי בית הדין האזורי התעלם מהנתונים שהציגה המערערת ושעל פיהם התבססה תוכנית הפרישה על חישוב עלויות מפורט על פי נתוני העובדים שפרשו; אין מדובר בשאלת פרשנות חוזה אלא תביעה לשינוי תנאי החוזה, שכן לא נאמר שהפנסיה תשולם עד גיל פרישה אלא ההסכמים נקבו במפורשות בגיל ובמועד; המסקנה שאליה הגיע בית הדין האזורי מנוגדת לתכלית הסכמי הפרישה ולכוונת הצדדים ואינה עולה בקנה אחד עם פרשנותם הפשוטה, המילולית וההגיונית של הסכמי הפרישה; נקודת המוצא היא שמדובר בתוכנית פרישה מרצון וזו לא נכפתה על איש; אין בסיס לטענת המשיבים שלפיה לולא הסדיר הסכם הפרישה את תשלומי הפנסיה המוקדמת עד לגיל הפרישה החוקי, היו ממשיכים לעבוד בחברה על מנת להשתכר בכבוד עד לגיל הפרישה החוקי שכן חלקם עובד במקומות אחרים, חלקם (המקבלים קצבת נכות) אינם יכולים לעבוד בשל מצבם הפיזי וחלקם נפטרו ומקבלי הקצבה הם בני זוגם או שאיריהם.

15.
המערערת טענה, כי כוונת הצדדים הייתה שהעובדים המבוטחים בקרן הפנסיה יקבלו פנסיה מוקדמת עד גיל 65 או ל-10 שנים, המוקדם מבין השניים. לדבריה, לגבי כ-30 מהתובעים הייתה הפנסיה התקציבית אמורה להסתיים בטרם יגיע הפורש לגיל 65 ועל כן אין לטענת המשיבים שלפיה הייתה כוונה ליצור להם רציפות פנסיונית, על מה לסמוך. מכל מקום, זכאים הם לקבל מקרן הפנסיה, במימון המדינה, את הפנסיה שהיו מקבלים אלמלא נחקק חוק גיל פרישה וכי לא הוכיחו כי זכאים הם שהמערערת תמשיך להפריש בגינם סכומים לקרן הפנסיה כך שימשיכו ויצברו אחוזי פנסיה נוספים בגין התקופה שמגיל 65 ועד לגיל הפרישה החוקי.


באשר למשיבים שאינם חברים בקרן הפנסיה, טוענת המערערת שאלה קיבלו עם סיום עבודתם פיצויי פיטורים מלאים ופנסיה מוקדמת אשר הוגדלה ב-12% לעומת הפנסיה ששולמה לחבריהם המבוטחים בקרן הפנסיה ושוחררו לידיהם הכספים שהופרשו בגינם לקופת תגמולים; תביעת משיבים אלה היא חסרת תום לב, משאין היא מצומצמת לקבלת קצבת זקנה שלה היו זכאים אלמלא חוק גיל פרישה אלא לפנסיה התקציבית במלואה.


באשר למשיבים המקבלים פנסיית נכות, הרי שהם עותרים לפיצוי נוסף בעבור הפסד אחוזי פנסיה שהיו נצברים אילו הייתה המערערת ממשיכה להפריש בעבורם כספים כאשר למעשה מיום קבלת פנסיית הנכות, אין הם זכאים עוד לצבור אחוזי פנסיה עבור פנסיית זקנה ואין כל חובה להפריש בעבורם דמי גמולים. יתר על כן, המשיבים המקבלים פנסיית נכות זכו במועד פרישתם מהחברה למענק בשיעור של 30-50% מדמי הגמולים שהמערערת הייתה ממשיכה להפריש בגינם אלמלא היו מקבלים פנסיית נכות.

באשר לאלמנות הפורשים
- טענה המערערת כי מדובר בעובדים אשר לא היו מבוטחים בקרן הפנסיה, שניים מהם נפטרו טרם הגיעם לגיל 65 ואחד מהם נפטר לאחר חתימת ההסכם וטרם הפרישה עצמה. המערערת סבורה כי אין לקבל את טענת אלמנות הפורשים שלפיה היו פורשים אלה ממשיכים לעבוד בחברה עד לגיל הפרישה החוקי אלמלא פרשו. כמו כן מבקשת המערערת להדגיש כי הסכמי הפרישה היטיבו את מצבן שכן אילו היו הפורשים ממשיכים לעבוד, הרי שבעת פטירתם היו אלמנותיהם זכאיות אך ורק לפיצויי פיטורים ולא לכל תשלום נוסף.

16.
המערערת מוסיפה וטוענת כנגד פסק הדין החלקי (2) ופסק הדין הסופי (3), כי היה ויידחה הערעור, יש לקזז מהסכומים הנוספים שישולמו למשיבים, סכומים ששולמו להם כמענקים וכן סכומים שהשתכרו בתקופה הרלוונטית.

ב.
טענות המשיבים

17.
המשיבים טענו, כי אין להתערב בפסק דינו המנומק היטב של בית הדין קמא, כי יש לדחות את הערעור בהיותו חסר כל בסיס וכי אין לקבל את הטענות המועלות בו המהוות ערעור על קביעות עובדתיות וטענות המהוות הרחבת חזית אסורה. לטענתם, משאין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין ואלה תומכים במסקנה המשפטית ולא נתגלתה כל טעות שבחוק, דין הערעור - להידחות.


המשיבים טוענים, כי הוכיחו בפני
בית הדין האזורי שכוונת הצדדים בעת החתימה על הסכמי הפרישה ותכלית הסכמי הפרישה היו להבטיח את תשלומי הפנסיה המוקדמת עד לגיל הפרישה החוקי ולא יותר מ-10 שנים. לדבריהם, למערערת היה אינטרס כלכלי רב בהוצאת המשיבים לפנסיה מוקדמת מרצון וכנגד הסכמת המשיבים התחייבה המערערת לתשלום פנסיה מוקדמת עד לגיל הפרישה החוקי; המחלוקת האמיתית בין הצדדים היא שאלת תכלית ההסכם ואומד דעת הצדדים להסכם ובהתאם לכך הפרשנות שיש ליתן להסכם.

18.
לעמדת המשיבים, יש לפרש את החוזה לפי אומד דעת הצדדים תוך שהדבר מתיישב עם ההיגיון המסחרי הפשוט. עוד מוסיפים המשיבים, כי על פי הכלל כי יש לפרש את החוזה כנגד הצד המנסח, יש להעדיף את פרשנות המשיבים לגבי מהות גיל הפרישה, פרשנות העולה גם עם עיקרון תום הלב ותורת הפרשנות התכליתית. המשיבים מבקשים לקבוע כי על פי פרשת ידיעות אחרונות יש לקבוע כי גיל 65 בהסכמי הפרישה משמעו גיל פרישה חוקי.

19.
המשיבים טוענים, כי אלה החברים בקרן הפנסיה מפסיקים לקבל את הפנסיה המוקדמת בגיל 65 ומקבלים פנסיית זקנה בלבד ובנוסף נפסקת בתקופה זו צבירת זכויות הפנסיה כך שהמשיבים יהיו זכאים לפנסיה בשיעור נמוך יותר בעוד שכוונת הצדדים הייתה כי יקבלו תשלומי פנסיה מוקדמת עד גיל פרישה חוקי ורק לאחר מכן את תשלומי הפנסיה מהקרן.

באשר לפורשים שאינם חברים בקרן הפנסיה, הרי שאלה יוותרו ללא מקור הכנסה ביום שימלאו להם 65 שנה ועד הגיעם לגיל הפרישה החוקי שבו יחלו לקבל קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי כאשר בתקופה זו יאלצו לשלם ביטוח בריאות וביטוח לאומי באופן עצמאי שעה שכוונת הצדדים הייתה שהמשיבים יקבלו תשלומי פנסיה מוקדמת עד גיל הפרישה החוקי ומיד לאחריה קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי. לטענתם, מרביתם אינם עובדים בעבודה אחרת ואינם נהנים ממקורות הכנסה אחרים כך שהכנסתם ירדה באופן משמעותי.

20.
המשיבים חוזרים וטוענים, כי לא התכוונו להסדיר את תשלומי הפנסיה המוקדמת רק בחלק מהתקופה שעד גיל הפרישה החוקי אלא שהכוונה הייתה להסדיר את מלוא התקופה שעד לגיל הפרישה החוקי וכי הסכמת המשיבים לפרוש לפנסיה מוקדמת תוך וויתור על המשך עבודה עד לגיל הפרישה החוקי ניתנה רק כנגד הבטחת הכיסוי הסוציאלי עד גיל הפרישה החוקי. המשיבים טוענים, כי נקודת הזמן הרלוונטית הנכונה והיחידה בפרשנות הסכם הפרישה היא ערב החתימה ומעמד החתימה בלבד. לעמדת המשיבים, התחייבות המערערת הייתה לשמור על רמת הכנסה של המשיבים ולמנוע מהם פגיעה כתוצאה מיציאתם לפנסיה מוקדמת ואין לראות בהתחייבות לשלם פנסיה מוקדמת כמוגבלת לתקרת מסגרת תקציבית כלשהי.


המשיבים טוענים, כי הבחירה בגיל 65 נועדה להבטיח את הזכויות עד לגיל הפרישה החוקי באותה העת וכך אף פועלת המערערת בהסכמי פרישה שנחתמו לאחר חקיקת חוק גיל פרישה (ועוד בטרם נכנס לתוקף) בציינה במקום גיל ספציפי "מועד הפרישה כחוק".

21.
באשר למשיבים הזכאים לפנסיית נכות, טוענים המשיבים, כי זכאים הם בנוסף למשיבים המבוטחים בקרן הפנסיה לפיצוי עבור אי צבירת זכויות לפנסיה שכן לא נקבע בהסכמי הפרישה כי הפנסיה המוקדמת תשולם על חשבון המערערת עד קרות אירוע מזכה. בהסכמי הפרישה נקבע כי המערערת תשלם למשיבים שיוכרו כנכים את ההפרש שבין הפנסיה שיקבלו מקרן הפנסיה לבין הפנסיה המוקדמת ועל כן מדובר בפנסיה מוקדמת לכל דבר ועניין ולא כמענקים כנטען על ידי המערערת; בהתאם לתקנון מבטחים, נכה חלקית מחויב להפקדת גמולים חלקית בשל החלק שבגינו אין הוא מקבל פנסיית נכות והמערערת עצמה המשיכה להפריש עבור פורשים נכים לפנסיה גם בתקופת הפנסיה המוקדמת.


באשר לאלמנות הפורשים לפנסיה
(ובאחד המקרים אחות, שהיא שאירה של פורש מנוח), טוענים המשיבים, כי אין לראות בהן כמי שחל עליהן דין שונה מיתר המשיבים שכן זכויות הפורשים המנוחים נרכשו בעת חתימתם על הסכם הפרישה וזכויותיהם נגזרות מהסכמים אלה.

22.
המשיבים מבקשים לדחות על הסף את טענות המערערת לעניין קיזוז כספים כלשהם בהיות טענה זו, טענה חדשה ובבחינת הרחבת חזית אסורה.

23.
ביום 8.6.12 הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בהחלטה מיום 22.8.12 התקבלה הבקשה לעיכוב הביצוע עד למועד הדיון בערעור ואילו במועד הדיון בערעור, נקבע כי ביצוע פסק הדין יעוכב עד למתן החלטה אחרת.

הכרעה

24.
הצדדים חלוקים בשאלה העומדת בפני
בית הדין - האם בפרשנות חוזה מדובר או שמא בתביעה לקבוע מחדש את תנאיו של הסכם הפרישה. לדידנו, צדק בית הדין האזורי בקביעת השאלה שבמחלוקת ואף אנו סבורים כי השאלה היא אחת והיא שאלה של פרשנות (ראו עמדת השופט רבינוביץ בפרשת ידיעות אחרונות להלן). דהיינו, כיצד יש לפרש את המילים "גיל 65" המצוינות בהסכם הפרישה, האם מדובר בגיל כרונולוגי או במונח המשקף גיל פרישה כפי שיהיה מעת לעת.

המשיבים אינם מבקשים כי זכויותיהם ייקבעו מחדש שלא על פי ההסכם אלא מבקשים כי ייקבע שההסכם עצמו מעגן הסכמה בין הצדדים להעמיד את זכאותם לתשלומי פנסיה מוקדמת עד לגיל הפרישה. הבחנה זו חשובה היות והמשיבים אינם טוענים לקיומו של מקור חיצוני הקובע את זכאותם (כגון הוראת חוק) וכל טענתם נסמכת על פירושו של המונח "גיל 65" על יסוד נסיבות חיצוניות לחוזה, אשר השתנו לאחר חתימת הצדדים על החוזה.

25.
נקדים אחרית לראשית ונציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת החומר שעמד בפני
בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה שבפני
נו, יש לראות את גיל 65 הנקוב בהסכמי הפרישה כגיל כרונולוגי ולא כגיל פרישה כפי שיהיה מעת לעת. הכרעתנו זו מבוססת על פרשנות החוזה העומד לדיון בהליך זה על פי הנסיבות האופפות את כריתתו וקיומו. ונפרט.

26.
משהשאלה העומדת בפני
נו, שאלה של פרשנות היא, עלינו לפנות בבסיס הדברים אל הוראת סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 המורה כיצד ייעשה פירושו של חוזה. הוראת סעיף זה תוקנה אמנם בשנת 2011 אלא שכעולה מפסיקת בית המשפט העליון, נועד התיקון לעגן להלכה את כללי הפרשנות שנקבעו בפסיקה שקדמה לה (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ ניתן ביום 26.2.12; ע"א 8637/10 מתחם נגה יזמות בע"מ נ' רשות הפיתוח, ניתן ביום 28.10.12) (להלן: "פרשת מתחם נגה")).


אלא שגם בית המשפט העליון נדרש שוב ושוב להבהיר את עיקרי הדברים וכעולה מפסיקתו, עדיין נעה המטולטלת בין הנותנים את מעמד הבכורה ללשון החוזה לבין אלה הנותנים מעמד בכורה זה לנסיבות האופפות את כריתת החוזה (ראו למשל עמדותיהם השונות של השופטים בפרשת דלק להלן).


סוגיה זו נבחנה גם על ידי בית דין זה וניתן לומר שככלל, מקובל כי פרשנות החוזה תעשה על בסיס לשונו תוך הענקת משקל לנסיבות בעת חתימת ההסכם ולעיתים אף על בסיס התנהגות הצדדים לאחר חתימת ההסכם, ככל שיש בה כדי ללמד על אומד דעתם בעת כריתת החוזה (ראו ע"ע 356/07 י.ב.מ ישראל בע"מ - מנחם פלוק, ניתן ביום 26.5.09; ע"ע 35193-05-10 אליעזר אהרוני ואח' - רשות השידור, ניתן ביום 6.12.11 והאסמכתאות שם; ע"ע 259/09 מועצה מקומית ערערה - ג'אלב יונס, ניתן ביום 13.6.10).

27.
דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שיש לפרש את החוזה על פי התכלית שאותה נועד הוא לקיים. אלא שהמערערת טוענת כי על הפירוש להיגזר מלשון החוזה באופן מילולי ודווקני ואילו המשיבים סבורים כי יש לפרש את החוזה על פי תכליתו, כעולה מהנסיבות הסובבות את כריתתו. עיקר המחלוקת בין הצדדים שבפני
נו הוא בשאלה מהי אותה תכלית וכיצד ניתן ללמוד עליה.

וכך קבע בית המשפט העליון בפרשת דלק:

"מכאן, שבבואנו לבחון את היחס שבין לשון החוזה לבין נסיבות כריתתו, ואת המשקל שינתן לנסיבות כאשר לשון החוזה ברורה ואינה משתמשת לשני פנים, עלינו לבחון את מאפייני המוסד החוזי בשני מישורים. ראשית, עלינו לבחון האם המוסד החוזי משקף תכליות יחודית (כגון ערך העבודה בחוזה העבודה) המצדיקות מתן משקל מוגבר לנסיבות החוזה. שנית, עלינו לבחון האם מערכת היחסים שבין הצדדים לחוזה כי כזו המעוררת באופן מובנה חשש שיהיה פער בין לשון החוזה לבין אומד דעת הצדדים. ככל שמצוי צד אחד לחוזה בעמדת כוח גדולה יותר ביחס לצד שכנגד, כך נטה לתת משקל משמעותי יותר לנסיבות כריתת החוזה, ולשאלה האם לשון החוזה משקפת באמת את כוונת הצדדים, או שהיא נובעת מיתרונו היחסי של צד אחד על האחר" (ע"א 3894/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (סעיף 17 לחוות דעתו של השופט ג'ובראן (דעת הרוב), ניתן ביום 6.6.13).

(ראו בג"ץ 306/86 מדינת ישראל - בית הדין הארצי ובניטה, פ"ד מא(2) 639 (1987)

וכן פסיקת בית דין זה בדב"ע מט/3-15 תמר בשיסט - קרית אתא, פד"ע כא(1) 221 (1990); דב"ע מח/22-4 ההסתדרות הכללית - מדינת ישראל, פד"ע יט 461; ע"ע (ארצי) 1308/04 שרגא קריגל - רשות הנמלים והרכבות, ניתן ביום 11.7.06).

מקובל עלינו כי אומד דעתם של הצדדים משתקף בראש ובראשונה, אם כי לא רק, בלשון החוזה. זו נקודת המוצא שאליה חוברים בחינת תכלית החוזה ונסיבותיו (פרשת מתחם נגה, בסעיף 14 לפסק הדין) כאשר השאיפה היא לפרשנות המקימה הרמוניה ביניהם.

28.
הדרך להתחקות אחר אומד דעת זה, מחייבת התחקות אחר התנהגות הצדדים בנסיבות העניין, וזאת בשים לב גם לרקע מערכת היחסים בין הצדדים וההיגיון הכלכלי שבבסיס התנהלותם (ראו ע"א 8427/12 אריה יעקבסון נ' ניב ויגדור, ניתן ביום 22.12.14 (להלן: "פרשת ויגדור"); ע"א 10424/05 אמכל בכור בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, ניתן ביום 9.3.09). אף אנו נפסע בדרך זו ונבחן את הדברים אחד לאחד.

ראשית, נתייחס לטענת המשיבים שלפיה יש לפרש את ההסכם כנגד הצד המנסח, הוא המערערת. לטענת המערערת (תצהיר מר וירובניק), אשר לא נסתרה, ההסכם הוא פרי גיבוש הסכמה של הנהלת המערערת ונציגות המשיבים (עדות מר ורובניק). משטענה זו לא נסתרה, ולהיפך, עולה כי תיקון ההסכמים בהמשך הוא פרי ההדברות בין הצדדים, לא ניתן לקבוע כי זה המקרה שבו יש מקום ליישום כלל זה.

29.
כאמור, בבחינת אומד דעת הצדדים יש לבחון הן את לשון החוזה הן את נסיבותיו. לעמדתנו, בין על פי הגורסים כי יש ליתן מעמד בכורה ללשון ההסכם, בין על פי הגורסים כי מעמד הבכורה נתון לנסיבות האופפות את כריתתו, מובילות שתי הדרכים לאותה התוצאה. ונפרט.

30.
לשון החוזים - לעמדת המערערת, "גיל 65" - משמעו כפשוטו. לעמדת המשיבים, הייתה כוונת הצדדים ל"גיל הפרישה החוקי", אשר עמד בעת חתימת ההסכם על גיל
65, ואין ליחס כל חשיבות למונח המילולי הנקוב בהסכם.

כאמור, לשון ההסכם נוקבת במילים "גיל 65". לשון זו שבפני
נו ברורה ומפורשת ועל פיה על המערערת לשאת בתשלום דמי הפנסיה המוקדמת עד לגיל 65. מכאן, כי פירוש מילולי גרידא נוטה לטובת המערערת. מושכלות ראשונים הם כי על המבקש לסתור את העולה בבירור מלשון הכתוב, הנטל לעשות כן (ראו פרשת י.ב.מ, סעיף 16 לפסק הדין).

31.
השאלה שבה חולקים הצדדים היא למעשה - האם הביטוי "גיל 65" משמעותו גיל כרונולוגי או גיל מהותי המשקף נסיבות אחרות הנלוות כדבר שבשגרה לשימוש במונח גיל זה, במועד הרלוונטי לכריתת ההסכם.

את התשובה לשאלה זו לא ניתן לגזור מלשון ההסכם אלא מנסיבות אחרות האופפות את ההתקשרות בין הצדדים ואשר לגביהן הסכימו הצדדים כי עליהן להבחן בהתייחס למועד כריתתו.

32.
תכלית החוזה - נזכיר תחילה, כי הפרשנות התכליתית נועדה להוות כלי עזר לבית המשפט בבואו להתחקות אחר כוונת הצדדים. התכלית הסובייקטיבית היא זו שהצדדים לחוזה ביקשו להגשים, כוונתם המשותפת בעת כריתת החוזה. זהו אומד דעת הצדדים. ואילו התכלית האובייקטיבית היא האינטרסים, המטרות והערכים שחוזה מהסוג שנכרת נועד להגשים (ראו גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה-2005 בעמ' 426).


את שלבי הפרשנות התכליתית מתארת פרופ' שלו כך:

"הפניה לתכלית האובייקטיבית נעשית כאשר התכלית הסובייקטיבית אינה מצליחה לפתור את הקושי שבפני
ו ניצב השופט. היא משקפת ברמת הפשטה גבוהה ועל רקע ההבנות התרבותיות המשותפות לצדדים לחוזה, עקרונות של סבירות והגיון. היא פרי ההיגיון הכלכלי, העסקי והמסחרי" (שלו, שם).

33.
בפרשת ידיעות אחרונות דן בית הדין הארצי בשאלת משמעותו של "גיל 65" בהקשר לזכויות עובדים אשר הובטח להם כי תשמר רמת הכנסתם עד לגיל 65. הצדדים שם חלקו האם לאור העובדה שמועד פרישתם נדחה בשנתיים ימים על רקע תיקון חוק גיל פרישה (ולא הייתה מחלוקת לעניין תקופת ההעסקה המוארכת), זכאים הם להמשיך ולקבל את תנאי העסקה המובטחים עד לפרישתם בפועל. בית הדין (בדעת הרוב, הנשיא (בדימוס) אדלר) קבע כי:

"מהות כוונת הצדדים להסכם 2000 הייתה ליתן לעובדים הכלולים בהסכם ביטחון תעסוקתי והטבות כלכליות עד פרישתם מהעיתון. אין בשינוי גיל הפרישה בחוק כדי להביא לתוצאה לפיה בשנתיים האחרונות להעסקתם יעורער ביטחונם התעסוקתי של העובדים "המובטחים" ויפחתו באופן דרסטי תנאי ההעסקה בהם הועסקו עשרות שנים" (עס"ק 54/09 ידיעות אחרונות בע"מ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, איגוד עובדי הדפוס, ניתן ביום 2.7.09).

בית הדין הארצי ביסס פרשנותו על העובדה כי מטרתו של הסכם 2000 (המבטיח את ההטבות האמורות) היתה להבטיח ביטחון תעסוקתי לעובדים כתוצאה משינויים טכנולוגיים ומשלא היתה מחלוקת כי העובדים זכאים להמשיך לעבוד עד לגיל 67, לא היה כל הגיון להפחית מתנאי העסקתם הקיימים כל עוד המשיכו לעבוד בחברה.

קביעה זו עמדה בבסיס החלטת בית הדין קמא אשר קבע כי יש לראות בגיל הנקוב בהסכם כמתייחס ל"גיל פרישה חוקי". אולם, לעמדתנו, אין זה המקרה שלפנינו.

34.
במקרה דנן, השאלה היא האם הסכימו הצדדים לתשלומי פנסיה מוקדמת עד לגיל פרישה כפי שישתנה מעת לעת או עד גיל 65 בלבד. לעניין זה, יפים דברי בית המשפט העליון בפרשת "אגד" שם נדונה השאלה האם יש לחייב את קרן הגמלאות של חברי אגד עם הגיעם לגיל 60 לפי התקנון הישן או על פי התקנון האחיד (הסכם 1990). בית המשפט התייחס למשמעות המספר '60' בהסכם 1990
ודן בשאלה האם הכוונה הייתה לגיל פרישה כפי שיהא מעת לעת או לגיל 60 עצמו, וכך קבע בית המשפט העליון:

"... איני מקבל את המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא בקובעו כי בנקיטתם במספר '60' בהסכם 1990 (ובדומה, בבקשת הפרישה המוקדמת) התכוונו הצדדים לגיל הפרישה כפי שיהיה מעת לעת ולא לגיל 60 כשלעצמו. ...
לא שוכנעתי כי הקביעה בציינם את גיל '60' התכוונו הצדדים למעשה לגיל הפרישה, יש על מה שתסמוך, אלא שוכנעתי כי דווקא ההיפך הוא הנכון. בעת שבחן את 'חלוקת הסיכון' בין אגד לבין המשיבים הגיע בית המשפט קמא למסקנה, המוצדקת לדעתי, לפיה הגמלאים לא היו מבקשים לפרוש בפרישה מוקדמת אילו שיערו כי לפתע, בהגיעם לגיל 60, ימצאו עצמם מספר שנים שהם נטולי קצבאות. ואולם, בניגוד למסקנתו של בית המשפט קמא, סבורני כי על פי הנתונים שהובאו דלעיל, גם אגד לא הייתה מאשרת פרישה מוקדמת של מספר עובדים כה גדול, אילו סברה כי יהיה עליה לשלם את קצבאותיהם עד גיל 67. יתר על כן, כפי שטענה אגד, וטענה זו לא נסתרה על ידי הקרן או המדינה, התקשרותה בהסכם 1990 לוותה בחישובים אקטואריים קפדניים ובדיקה מדוקדקת כי אכן תוכל לעמוד בביצוע תשלומים עבור כל עובד הפורש לגמלאות. בנסיבות אלה, סבורני כי לא היה מקום להטיל על אגד את החבות לשלם את קצבאותיהם של הגמלאים עד הגיעם לגיל הפרישה המתוקן, גם אילו חל התקנון האחיד בעניינם
" (ע"א 8659/07 אביב אברהם ו-1019 אח' - אגד אגודה שיתופית בישראל בע"מ, ניתן ביום 9.3.09).


ויפים הדברים אף לענייננו.

35.
באשר לפרשת ידיעות אחרונות, נדגיש כי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ אישר את פסק דינו של בית הדין הארצי תוך קביעה מפורשת כי בחינת אומד דעתם של הצדדים נעשית בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו ובהתחשב בצדדים המסוימים לכל הסכם (בג"ץ 8365/09 ידיעות אחרונות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, ניתן ביום 10.11.09).

מכאן, כי קביעת בית הדין קמא בענייננו שלפיה יש לראות בפרשת ידיעות אחרונות משום הלכה מחייבת, אינה מדויקת ונדרשים אנו, בנוסף על לשון החוזה, לבחינת אומד דעתם הספציפי של הצדדים שבפני
נו.

36.
מטבע הדברים, ודומה כי על כך אין מחלוקת, הסכמי פרישה שנועדו לעודד את העובדים לפרוש מעבודתם מגלמים בראש בראשונה אינטרס של המעסיק, המבקש בעיקרו לערוך התייעלות כלכלית בחברה. על מנת לממש אינטרס זה מוכנים המעסיקים השונים להגיע להסכמות מסוימות ולשאת בנטל הכלכלי למימושן. העובדים מנגד, מבקשים או מסכימים להיכלל במסגרת אותם הסכמים, כל אחד משיקוליו הוא. מכאן, כי נקודת המוצא היא שעובר לחתימת ההסכם, הניח ההסכם, ולו בפן הכלכלי, את דעתם של שני הצדדים.

באשר לקיומו של אינטרס כלכלי בבסיס אומד דעת הצדדים קבע בית המשפט העליון כי:

"אף שאין זה מן הנמנע כי צד לחוזה יבקש מסיבותיו לכרות חוזה בניגוד מובהק לאינטרס הכלכלי שלו, הסקת מסקנה כזו צריכה להיות מושתת על אינדיקציות ברורות אודות כוונתו הסובייקטיבית לעשות כן" (פרשת ויגדור הנ"ל).

37.
אף בענייננו, סבורים אנו כי כעולה מהעדויות שהובאו בפני
בית הדין האזורי, בכל הנוגע לפן הכלכלי של הסכמי הפרישה כפי שזה הוצג בפני
המשיבים עובר לחתימת ההסכם, הניח ההסכם את דעתם של המשיבים. יוזכר כי אף שחלק מהמשיבים טענו כי המערערת עודדה אותם לפרוש, הרי שאיש לא טען כי הפרישה נכפתה עליו וחלק אף העידו כי רצו לפרוש עוד קודם לכן אך המתינו לתוכנית פרישה מתאימה. עוד יצוין בהקשר זה כי כעולה מטענות המערערת, הן בסיכומיה, הן בראיות שהובאו בפני
בית הדין האזורי, עלה מספר המבקשים להיכלל בהסדרי הפרישה על מספר הפורשים שהמערערת הסכימה לכלול בהם. ועוד יוזכר בפן הכלכלי, כי הסכמי הפרישה כללו תשלום פנסיה מוקדמת בשיעור של עד 70% מהשכר וכן תשלום פיצויי פיטורים ומענקים שונים.

38.
זאת ועוד, במסגרת ההסכמים הוסכם כי לפורשים תשולם פנסיה מוקדמת עד לגיל 65 או עד תקופה של 10 שנים, לפי המוקדם מביניהם. כבר מכאן ניתן ללמוד כי המערערת לא התכוונה, והמשיבים היו מודעים לכך, שאין מדובר ב"צ'ק פתוח" אלא שהתשלום המיועד מוגבל בזמן אשר במועד חתימת ההסכם היה ידוע, ברור ונקוב בהסכמים (ביחס לכל עובד ועובד) באופן מפורש. כך עולה מעדויותיהם של המשיבים בבית הדין האזורי וכך עולה גם מעדותו של מר וירובניק כי עובר לחתימת ההסכמים פעלה המערערת בשני שלבים. בשלב הראשון נעשה תחשיב הערכה עקרוני על בסיס מודל כלכלי ורק לאחר שנתקבל אישור רשות החברות, נעשה חישוב פרטני לעובדים במסגרת תקציבית שאושרה ואלה נבדקו באופן פרטני על ידי החשב הכללי במשרד האוצר.

בית הדין האזורי דחה טענה זו ואמנם הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והמבוססים על התרשמותה הישירה מהעדויות והראיות שהיו בפני
ה אלא במקרים חריגים (ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, ניתן ביום 2.8.07). יחד עם זאת, יש מקרים שבהם אין לערכאה הדיונית יתרון על ערכאת הערעור וכלל אי ההתערבות אינו הרמטי. בפרשת חיה גלזר סקר בית המשפט העליון את המקרים החריגים שבהם תמצא ערכאת הערעור להתערב
במסקנות בערכאה דלמטה וקבע:

"... במקרים מתאימים רשאי בית המשפט של ערעור להתערב בממצאים, אם מתברר שהערכאה הדיונית התעלמה מראיות שבאו בפני
ה, או שלא נתנה להן את המשקל הראוי, וכן אם ניתן לקבוע שראיה ששימשה ביסוס לקביעת ממצאים אינה ראויה לאימון מנימוקים מבוררים העולים מחומר הראיות" (ע"א 36/99 יפה נ' עזבון המנוחה חיה גלזר ז"ל, פ"ד נה(3) 272, 277 (2001)).

(ראו גם ע"ע 684/05 יאיר גולן - אשור חברה ליבוא עצים ומסחר בע"מ (ניתן ביום 23.7.06); ע"ע 1091/04 מיכה רז - מ.ב. תשלובת בניה של הקיבוץ הארצי (בפירוק), פד"ע מ 836 (2005)).

39.
בענייננו, קבע בית הדין האזורי כי המערערת לא הוכיחה קיומה של מסגרת תקציבית מדויקת ותחשיבים מדויקים שעליהם הסתמכה בעת שפנתה לקבלת אישור רשות החברות לתוכנית הפרישה. סבורים אנו כי המשקל שניתן לראיות שהוצגו בפני
בית הדין הוא חסר ועל כן לא מצאנו לקבל קביעה זו. המערערת הציגה בפני
בית הדין את פניותיה לרשות החברות הממשלתיות, את פרוטוקולי הדיון בדירקטוריון המערערת שבפני
הם הוצגו תוכניות הפרישה ועלויותיהן. כן נדרשה המערערת לדווח על יישום התוכנית בפועל. עוד עולה מהסכמי הפרישה של המשיבים כי בכל אחד מהם נרשמו נתוניו האישיים של העובד הפורש. העובדה שהמערערת לא הציגה בפני
בית הדין את פרטי תחשיב תוכנית הפרישה של כל עובד ועובד כפי שהועברה לרשות החברות ולמשרד האוצר, אין משמעה שהמערערת לא בחנה את תוכנית הפרישה בפן הכלכלי ולקחה את הדבר בחשבון במסגרת חישוביה החשבונאיים והיערכותה למהלך מבחינה כלכלית. זאת ועוד, גרסת המערערת שלפיה פנתה לקבלת אישור כללי למתווה הסכמי הפרישה ולאחר שהתקשרה עם כל אחד מהמשיבים פנתה לקבלת אישור פרטני עולה מתצהירי המשיבים עצמם שהעידו כי "בעת שהוצע לי הסכם הפרישה, ידעתי כי תוקפו מותנה באישור משרד האוצר וועדת הכספים של הכנסת, באמצעות רשות החברות הממשלתיות". כך גם העידו בבית הדין כי המתינו לקבלת אישור משרד האוצר להסכם הפרטני.

המערערת, בהיותה בתקופה הרלוונטית חברה ממשלתית, אינה פועלת כגוף עצמאי ובידוע הוא כי החלטותיה מתקבלות על בסיס אישור הניתן לאחר בחינה ואישור תקציביים. יתר על כן, המערערת היא חברה המחויבת בהגשת מאזנים ודוחות. מטבע הדברים, במסגרת זו עליה לפרט את התחייבויותיה הכספיות העתידיות בדוחותיה השוטפים. קביעה כי לא ערכה בחינה כלכלית של התחייבויותיה, אינה מעוגנת בחומר הראייתי שהובא בפני
בית הדין האזורי ובהגיון הכלכלי תפעולי, ולא מצאנו יסוד למסקנה זו של בית הדין קמא.

40.
על רקע דברים אלה ועל מנת להתחקות אחר אומד דעת הצדדים להסכם, יש לבחון מה היו ציפיות הצדדים עובר לכריתת ההסכם. בחינה זו מעלה כי אלה נוגעות לשני תחומים עיקריים. האחד, רצף ההכנסה והאחר, שיעור ההכנסה.

41.
באשר לרצף ההכנסה, בעניין זה עולה מן ההסכם, אם כי בהסתייגות מה, כי ככלל התחייבה המערערת לשלם לפורשים פנסיה מוקדמת עד הגיעם לגיל 65 שהיווה במועד הרלוונטי את גיל הפרישה הקבוע בחוק וממועד זה ציפו הפורשים לקבל הכנסה מפנסיית הזקנה. מכאן, כי לא ניתן לדחות את טענת המשיבים שלפיה הסתמכו על רצף בהכנסתם. ההסתייגות נוגעת לעובדה כי על פי ההסכמים, פוסקת הגמלה להשתלם לאחר סיום 10 שנות קבלת קצבה, הגם שטרם הגיע הפורש לגיל הפרישה. דהיינו, התקופה המקסימאלית שבגינה התחייבה המערערת לשלם לפורשים עמדה על 10 שנים בלבד. מכאן, ככל שתקופת 10 השנים הסתיימה לפני הגיע הפורש לגיל 65 או אפילו 67 (לעמדת המשיבים), אין יסוד לטענתו בדבר ציפייה לרצף הכנסה.

42.
המשיבים טענו כי יש לקבל את עמדתם שכן במועד חתימת הסכמי הפרישה, לא צפה איש את שינוי גיל הפרישה. אין לקבל טענה זו באופן גורף. ראשית, לא ניתן לומר כי המערערת צפתה את השינוי ומכאן, לא ניתן לומר שהיא התנהלה אל מול המשיבים בחוסר תום לב בעניין זה ובשל כך בלבד להטיל עליה חבויות נוספות. שנית, המשיבים חתמו על הסכמי הפרישה בין השנים 2001-2003. כעולה מהראיות שהובאו בפני
בית הדין האזורי (למשל עדותו של מר משה אפשטיין), חלק מהתובעים ציינו כי היו ערים לכך שגיל הפרישה עתיד להשתנות ואף על פי כן, חתמו על הסכמי הפרישה. מכאן, כי לכל הפחות לאלה שחתמו על הסכמי הפרישה בגל הפרישה האחרון בשנת 2003, היתה מודעות לשינויים אפשריים בגיל הפרישה החוקי שכן "הדבר 'ריחף' באוויר". אף על פי כן, לא נטען כלל כי מי מהמשיבים או מי מטעמם ביקש בשלב זה את שינוי הביטוי "גיל 65" ל"גיל פרישה חוקי" כפי שנעשה בהסכמים שנחתמו בשלהי שנת 2003. עוד נוסיף, כי מקום שידעו המשיבים על סיכוי לשינוי גיל הפרישה החוקי בטרם חתמו על הסכמי הפרישה ולא ביקשו לשנותו, יש בכך כדי ליתן משקל רב יותר, כמעט מכריע, ללשון ההסכם. יתר על כן, לו ידעו על האפשרות לתיקון גיל הפרישה ולא פעלו לתיקון ההסכמים עובר לחתימתם, הרי שפעלו בחוסר תום לב בניהול משא ומתן או לכל הפחות ברשלנות.

זאת ועוד, משהיו הפורשים (או לפחות חלקם) מודעים לסיכון שבדחיית גיל הפרישה, לא ניתן לומר שהבטחת רצף ההכנסה היוותה (לפחות לא אצל כל הפורשים) שיקול מכריע בהחלטתם להתקשר בהסכם הפרישה.

43.
באשר לשיעור ההכנסה -אין חולק שהמשיבים ידעו כי בעת שיגיעו לגיל 65 יחלו לקבל פנסיית זקנה מקרן הפנסיה או מהמוסד לביטוח לאומי (בהתאם לחברותם בקרן). המשיבים אף היו מודעים לכך כי שיעור פנסיית הזקנה נמוך באופן ניכר משיעורה של הפנסיה המוקדמת שלה הם זכאים וכי בתקופה זו (לאחר גיל 65) לא יהיו זכאים להמשך הפרשות בגינם לקרן הפנסיה. הטענה שלפיה ציפו המשיבים עובר לכריתת הסכמי הפרישה כי ימשיכו לקבל פנסיה בשיעור הפנסיה המוקדמת מעבר לגיל 65, אין לה על מה שתסמוך. כאמור, בהסכם הפרישה של כל אחד ואחד מהמשיבים ננקבו במפורש מועדי התשלומים, שיעורם והגורם המשלם. הטענה כי ציפו לקבל פנסיה מוקדמת עד לגיל פרישה העולה על 65, היא טענה שהועלתה בדיעבד.

44.
המשיבים אמנם כללו את תביעתם כמקשה אחת אך למעשה המשיבים כוללים 4 קבוצות שונות, שתיים עיקריות ושתי קבוצות משנה: משיבים החברים בקרן הפנסיה; משיבים שאינם חברים בקרן הפנסיה; משיבים המקבלים פנסיית נכות ומשיבים שהם למעשה אלמנות פורשים. לטעמנו, יש לבחון את ציפיותיהם ואומד דעתם של החברים בכל קבוצה בהתאם לנתוניה וכך נעשה.

45.
בחינת ציפיית המערערת מסתכמת כאמור באינטרס הכלכלי, היינו, התייעלות ותשלום סכומים הידועים לה ואשר נקבעו וחושבו על פי ההסכמים כלשונם, על בסיס סכומים ומועדים ידועים וקבועים מראש.

46.
באשר למשיבים החברים בקרן הפנסיה - ממשלת ישראל נכנסה בנעלי המערערת או קרן הפנסיה ומכח הסכם הגיבוי היא משלמת לקרן הפנסיה את הסכומים שהיה על הקרן לשלם למשיבים עם הגיעם לגיל 65. תשלומים אלה מועברים לידי המשיבים. עתירת המשיבים הנמנים על קבוצה זו היא להשלמת הפער שבין תשלומי הקרן לתשלום בשיעור הפנסיה המוקדמת שקיבלו עד לגיל 65 וזאת עד הגיעם לגיל 67 (אם כי חלקם תבעו את תשלום מלוא הגמלה).

לטעמנו, לא נפגעו כלל זכויותיהם של משיבים אלה בהתאם לציפיותיהם. כך אפילו לא חל כל שינוי בנוגע לזהות הגורם המשלם להם את קצבת הפנסיה. כל שהשתנה הוא כינויה של הקצבה. במקום שזו תיקרא פנסיית זקנה, מכונה היא פנסיה מוקדמת. בסופו של יום משיבים אלה מקבלים (ולו בפן הכלכלי) בדיוק את התשלום שלו היו זכאים לקבל על פי הסכם הפרישה לוּ לא היה כל שינוי שבחוק.

לו תתקבל תביעת המשיבים, הרי שיישומה אינו עולה בקנה אחד עם אומד דעתה של המערערת עובר להסכם שצפתה תשלום פנסיה מוקדמת למשיבים עד לגיל 65 לכל היותר, ואף לא עם אומד דעתם של המשיבים עצמם שכאמור, כלל לא נפגעו זכויותיהם.

47.
שונה הדבר בנוגע למשיבים שאינם חברים בקרן הפנסיה. אף אלה סברו כי תשולם להם גמלה חודשית גבוהה עד לגיל 65 ואילו במועד זה יקבלו קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי בשיעור נמוך יותר. מהבחינה הזו ציפייתם לא התממשה ובמסגרת התיקון לחוק נדחתה זכאותם בשנתיים ימים. השאלה היא, האם יש מקום להטיל על המערערת את האחריות לקשיים העולים מתיקון החוק מקום שהצדדים הגיעו להסכמה ברורה ומפורשת?

48.
אכן ככל שהיה מקום לטענה כי מי מהמשיבים ציפו להכנסה באופן שוטף אשר תשמש למחייתם, הרי שיש לה השלכה אך למשיבים אלה. אלא שאף לגביהם סברנו כי דין טענותיהם להידחות וזאת משני טעמים:

האחד
, משיבים אלה, כמו כל אזרחי מדינת ישראל, ציפו לקבל קצבת זקנה בגיל 65 וכמו כל אזרחי המדינה, ציפייתם זו נכזבה. גם הם כמו כולם, אינם מקבלים פנסיית זקנה לפני הגיעם לגיל 67 ואף את יתר אזרחי המדינה, אין איש מפצה בשל כך. ויודגש כי ציפיית המשיבים היתה כי תשלום קצבת הזקנה ייעשה על ידי המוסד לביטוח לאומי ולא על ידי המערערת שלגביה ברור היה כי בגיל 65 מסתיימים יחסיהם עמה.

השני
, כאמור, ציפייתם הסבירה של הצדדים בעת חתימת הסכמי הפרישה הייתה שבגיל 65 יקבלו המשיבים קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי. מתביעת המשיבים עולה כי עמדתם היא שתיקון הוראת חוק גיל פרישה מביאה לתוצאה שעל פיה לא זו בלבד שימשיכו לקבל פנסיה מוקדמת מהמערערת אלא שזו תעמוד על סכום הגבוה לעין ערוך ממה שהיו זכאים לו, לוּ לא היה כל שינוי חקיקתי. טענה שכזו אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון וההגינות. לו היו המשיבים טוענים כי היה מקום להעמיד את הפנסיה בתקופה זו על שיעור פנסיית הזקנה, ניתן היה להתייחס לציפייתם הכלכלית. אלא שהמשיבים גורסים באופן גורף כי "גיל 65" משמעו למעשה "גיל פרישה חוקי" ועל כן הם זכאים לתשלומי פנסיה מוקדמת בשיעור גבוה עד למועד זה. טענה פשטנית שכזו אינה עולה אף בקנה אחד עם ציפיותיהם הסבירות של המשיבים עצמם עובר לחתימת ההסכם.

49.
זאת ועוד, מהעדויות שהובאו בפני
בית הדין האזורי עולה כי במהלך עבודתם הוצע למשיבים אלה להצטרף לתוכנית פנסיונית במבטחים אך הם דחו את ההצעה (ראו למשל עדותו של מר שמואל כלב). על יסוד החלטת משיבים אלה שלא להצטרף לקרן הפנסיה, היה שכרם החודשי גבוה משכר חבריהם בשיעור העומד על 5.5%. בנוסף, הוסיפה המערערת מידי חודש לאותם משיבים תוספת בשיעור 12% לכל תשלומי הפנסיה המוקדמת (ראו למשל עדותו של מר אליעזר רינות) וזאת כערכם של הכספים שהיתה מעבירה לקרן הפנסיה בתקופת הפנסיה המוקדמת בעבור רכישת הזכויות לו היו מבוטחים במבטחים. המשיבים בחרו שלא להבטיח לעצמם ביטוח פנסיוני ואין להם להלין בעניין זה אלא על עצמם וכאמור, מעמדם זהה למעמדו של כל אזרח אחר במדינת ישראל שנסמך על קבלת קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי.

ועוד יודגש, המערערת לא התעשרה מהחלטת המשיבים שלא לבטח עצמם לפנסיה והטלת תשלום נוסף על המערערת רק בשל כך שהמשיבים בחרו שלא להפריש לקרן הפנסיה ובמקום זאת העדיפו ליטול את הכספים לידיהם במהלך תקופת העבודה והפנסיה המוקדמת, תהא בבחינת הטלת תשלום כפול על כתפי המערערת, תשלום שאיש לא צפה ואיש לא התכוון לשאת בו. תוצאה שכזו תהא בלתי הוגנת בעליל.

50.
טענת המשיבים, כי לו ידעו כי היה ולא יקבלו תשלום פנסיה עד לגיל פרישה חוקי לא היו פורשים לפנסיה, אינה יכולה להתקבל בדיעבד. כאמור, מדובר בנסיבות חיצוניות לחוזה כשנקודת המוצא היא שלא היו ידועות לאיש עובר לחתימת החוזה. מששקל כל צד את האינטרסים שלו ועל פיהם קיבל את החלטתו, לא ניתן להטיל על המערערת חיוב מעבר לחיוב שהתחייבה ואשר אין מקורו בהתנהלות חסרת תום לב שלה ואשר לא ניתן לומר, כי הייתה בבסיס צפיות הצדדים.

51.
משיבים המקבלים פנסיית נכות - על פי הסכמי הפרישה, זכאותם של פורשים המקבלים פנסיית נכות עומדת על תשלום שיעור ההפרש שבין פנסיית הנכות לפנסיה המוקדמת שלה היו זכאים לולא נכותם. ככלל, עניינם של אלה אינו שונה מעניינם של משיבים המבוטחים בקרן הפנסיה. ההסכמים שעליהם חתמו הם זהים וכך גם ציפיותיהם. על כן, דין שווה להם ולמשיבים המבוטחים בקרן הפנסיה, כמפורט לעיל. זאת ועוד, בעת שהוכר פורש כנכה והחל לקבל פנסיית נכות, הרי שגם לאחר הגיעו לגיל פרישה ממשיך הוא לקבל את הפנסיה בשיעור זה הגם שלוּ לא היה מוכר כנכה, היה מקבל פנסיית זקנה בשיעור נמוך מזה. בנסיבות אלה, משבמועד שבו נכרת ההסכם ציפייתם של משיבים אלה הייתה לקבלת פנסיית זקנה בלבד, הרי שלא ניתן לומר כי ציפייתם נפגעה.

זאת ועוד, טענת המשיבים כי לולא הוסכם שהתשלום ייעשה עד למועד הפרישה החוקי, לא היו פורשים מעבודתם אינה יכולה לעמוד לאור העובדה כי פורשים אלה הוכרו כזכאים לפנסיית נכות ועל כן ממילא לא היו ממשיכים בעבודתם עד לגיל הפרישה החוקי (עדותו של מר צבי גרושביץ; עדות מר שלמה ברור; עדות מר משה אפשטיין). עוד יש לציין כי פורשים שהוכרו כנכים קיבלו (על פי הסכם הפרישה) בנוסף להפרש שבין פנסיית הנכות לפנסיה המוקדמת תשלום מענק שנגזר מתשלום דמי הגמולים שהמערערת לא נדרשה להמשיך להעביר בגינם לקרן הפנסיה מעת שהוכרו כנכים. מכאן כי הטענה שהמשיבים המקבלים פנסיית נכות הרעו את מצבם בשל תיקון גיל הפרישה, אין לה יסוד.

גם משיבים אלה העמידו את תביעותיהם על תשלום מלא של הפנסיה המוקדמת עד הגיעם לגיל 67 ולא לקחו בחשבון את מגבלת 10 השנים שלגביה בוודאי לא נטען לכל שינוי.

52.
אלמנות פורשים - על פי העובדות שהובאו בפני
נו, שניים מן המנוחים הם חברים בקרן הפנסיה ועל כן דין שווה להם ליתר המשיבים המבוטחים בקרן הפנסיה. ארבעה מן המנוחים לא היו חברים בקרן הפנסיה. מכאן, כי ציפיותיהם של מנוחים אלה עובר לפרישתם זהות לאלה של המשיבים שאינם חברים בקרן הפנסיה.

53.
על כך נוסיף - בית הדין האזורי קבע כי המערערת מנועה מלטעון שלא הוכחה טענת האלמנות שלפיה, אילו ידעו המנוחים מראש שלא ישולמו זכויותיהם עד לגיל הפרישה החוקי היו ממשיכים לעבוד. על פי קביעת בית הדין האזורי, משנחקרו רק חלק מהמשיבים, מדובר בשאלה עקרונית ואין הגיון להבחין בין האלמנות לבין משיבים אחרים (

פסק דין
חלקי (2)).

לעמדתנו, לא ניתן לקבל את טענת האלמנות וזאת משני טעמים. האחד, לא נטען וממילא לא הוכח כי פרישת המנוחים נכפתה עליהם. הטענה כי החוק שונה אין בה כדי להקים את הטענה שהמערערת התנהלה בחוסר תום לב באופן המקים זכות תביעה למשיבים. השני, והוא העיקר, בחינת מועדי פטירת המנוחים מעלה כי שלושה מהם נפטרו בטרם הגיעו לגיל 65 כאשר אחד נפטר אף בטרם הגיע מועד הפרישה בפועל (המנוח שמשון סלומון חתם על הסכם פרישה ביום 7.5.01 שלפיו יפרוש מעבודתו ביום 31.7.01 (בהיותו בן 56.8 שנים) ולמעשה נפטר ביום 4.7.01, עוד בטרם מומשה פרישתו בפועל. עם זאת, קיבלה אלמנתו תשלומים על פי הסכם הפרישה ממועד זה ועד למועד שבו היה מגיע המנוח לגיל 65; המנוח יחזקאל נחום, פרש מעבודתו ביום 1.10.01 ונפטר בחודש 4/06 כשהוא בן 64 שנים; המנוח מיכאל מושיאשוילי פרש מעבודתו ביום 1.7.01 ונפטר כשהוא בן 64.5 שנים).

משנפטרו המנוחים בטרם הגיעו לגיל 65, הרי שאין כל יסוד לטענה שלפיה היו ממשיכים לעבוד עד לגיל הפרישה הקבוע בחוק. כך גם, לוּ לא היו המנוחים חותמים על הסדר הפרישה, לא היו זכאים לדבר מאת המערערת מלבד פיצויי הפיטורים (שלגביהם העידה הגב' נחום שנתקבלו בכל מקרה). מכאן כי לטענה שהמנוחים הרעו את מצבם אין כל יסוד. להיפך, חתימת המנוחים על הסכמי הפרישה אפשרה לאלמנות להמשיך לקבל תשלומי פנסיה מוקדמת, תשלומים שלהן לא היו זכאיות כלל לולא החתימה על הסכם הפרישה.

באשר למנוח בן ציון מקוביצקי אשר צוין ברשימה (נספח יא) כמי שנפטר ככל הנראה בשלב מאוחר יותר, אין דינו שונה מכל יתר המשיבים שאינם מבוטחים בקרן הפנסיה.

54.
גם הטענה שלפיה, לו היו המנוחים ממשיכים לעבוד עד לגיל הפרישה החוקי ונפטרים בתוך תקופה זו, היו הן זכאיות לקבל גמלת שארים מהמוסד לביטוח לאומי, אינה ממן העניין משאין הזכאות לגמלת שארים כרוכה בהיות המנוח עובד אלא בקיומה של
תקופת אכשרה, אשר לא נטען כי לא הייתה לכל אחד מהם. זאת ועוד, לא הובאו ראיות בפני
בית הדין האזורי כי קצבה שכזו לא ניתנה להן.

55.
המנוחים כמו יתר חבריהם שקלו ובחנו את כדאיותה של הפרישה המוקדמת. בשלב כריתת ההסכמים בשנת 2001 איש לא צפה את תיקון החוק (הראיה שמרגע שידעו על כך, בא הדבר לידי ביטוי בהסכמים המאוחרים יותר), וכאמור, לתיקון זה השלכה על כל אזרחי המדינה ולא מצאנו כי יש הצדקה להטיל על המערערת את הנטל בגין כך.

56.
אין להתעלם מהעובדה שהמערערת תיקנה את ההסכמים בסמוך לשלהי שנת 2013 כך שנרשם בהם "גיל 65 או גיל פרישה ......". המשיבים מבקשים ללמוד מתיקון הגדרת מועד הפרישה כי גם בהסכמים שעליהם חתמו הייתה ציפיית הצדדים לתשלום עד לגיל פרישה חוקי. לא מצאנו לקבל טענה זו.

ראשית
, כאמור, המערערת טענה כי לחתימת ההסכמים נלוותה בדיקה כלכלית פרטנית. כאמור לעיל, טענה זו נתקבלה על דעתנו ולא מצאנו כי נסתרה הטענה לפיה התוכנית לפרישה התבססה על צפי תקציבי עתידי וכי
הייתה לכך השלכה על מספר העובדים שפרישתם אושרה ועל תנאי פרישתם (עדות מר ורובניק). כך לגם טענת המערערת (שלא נסתרה) בגלי הפרישה שלאחר שנת 2003 צומצם באופן ניכר מספרם של הפורשים. שנית, כפי שצוין לעיל, בגל הפרישה האחרון של הפורשים (ואולי עוד קודם לכן) היו "באוויר" אמירות על הכוונה לתקן את גיל פרישה ולדחותו. על אף האמור, חתמו הפורשים על ההסכמים כלשונם. חתימה שכזו בידיעה שהיא עשויה שלא לשקף את מועד הפרישה החוקי, מהווה על פניה וויתור על טענה עתידית שכזו. בוודאי כאשר מבקש צד בדיעבד לשנות את מצבו של הצד השני לרעה. שלישית, על אף טענת המשיבים בתצהיריהם כי לו היו יודעים שההסכמים אינם מבטיחים להם רצף הכנסה, לא היו מתקשרים בהסכמים אלה, הרי שמחקירותיהם של לפחות חלק מהמשיבים בבית הדין האזורי עולה כי חלק השתכרו שכר העולה בשיעור ניכר על הכנסותיהם אצל המערערת (ראו לדוגמא אלי בן גלים, גל יוסף ואלי יעקב), חלק כלל לא רצו לעבוד אלא "ליהנות מהחיים" (מאיר חוטקובסקי). אכן, חלק מהמשיבים עבדו בעבודות בשכר הנמוך מהשכר שאותו השתכרו אצל המערערת אך שכר זה נתקבל לצד הפנסיה המוקדמת שאותה קיבלו מהמערערת ובעבור עבודה בהיקף נמוך בשיעור ניכר מעבודתם אצל המערערת. מכאן כי אין לומר שהאינטרס הכלכלי נטה אך לטובת המערערת ולטעמנו, ההסכמים עלו בקנה אחד עם ציפיותיהם הסבירות של שני הצדדים כאחד. רביעית, לגבי הפורשים המאוחרים יותר (בהסכמים החדשים), המידע שהיה לפורשים אלה היה שונה וכך גם ציפיותיהם וזאת מעבר לעובדה שהסכם הגיבוי לא חל על הפורשים המאוחרים.


57.
שוב יש לחזור למושכלות ראשונים ובהם:

"כללי הפרשנות הידועים בדיני החוזים, לפיהם, בנסיבות שבהן חוזה נתון לפרשנויות אפשריות שונות, 'אין להניח כי החוזה נועד להטיל חיוב בלתי סביר על אחד הצדדים לחוזה' (אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך ד עמ' 623 (2001)); וחזקה היא כי תכלית החוזה - כל חוזה, ובפרט חוזה עסקי - להשיג תוצאות סבירות והגיוניות, העולות בקנה אחד עם היגיון כלכלי ועסקי". (פרשת ויגדור).

58.
מכל המקובץ עולה כי תכליתו הסובייקטיבית של ההסכם היתה להבטיח את הכנסתם של המשיבים מהמערערת עד לגיל 65. אכן, הבסיס לקביעת גיל 65 הוא היותו גיל הפרישה באותה העת אך בה בעת לא ניתן לנתק את הוראות ההסכם מכלל הנסיבות האופפות אותו וברׂאשן האינטרס הכלכלי של הצדדים וציפיותיהם, אשר נבחנים עובר לחתימת ההסכם. על בסיס האמור ולאחר שבחנו את ציפיות הצדדים עובר לחתימת החוזה ובעת שלקחנו בחשבון את תכלית דיני החוזים המחייבת פרשנות המקיימת וודאות משפטית וכלכלית כאחד, מצאנו כי בנסיבות המקרה שבפני
נו, לא ניתן לקבל את טענת המשיבים שלפיה "גיל 65" הנקוב בהסכמי הפרישה שעליהם חתמו, משמעו "גיל פרישה".

טענת הקיזוז

59.
לאור המסקנה שאליה הגענו, אין מקום להידרש לעניין קיזוז סכומים שהעובדים השתכרו או מענקים שקיבלו. למעלה מן הצריך נציין כי מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי ב

פסק דין
(2) בעניין זה שלפיה משלא הייתה כל הגבלה על עבודת המשיבים לאחר פרישתם ומכל מקום המערערת לא מנעה זאת מהם, אין לקזז מהמשיבים סכומים שהשתכרו למחייתם בתקופה זו. יתר על כן, משמילאו המשיבים את חלקם בהסכמי הפרישה, אין לשלול מהם את המענקים שקיבלו בתמורה להסכמתם לפרישה מוקדמת.



סיכומו של דבר

60.
לאור כל האמור, אין לקבל את טענת המשיבים שלפיה הייתה להם ציפייה סבירה כי ימשיכו להיות זכאים לפנסיה בשיעור הפנסיה המוקדמת עד הגיעם לגיל פרישה כחוק ללא קשר למועדו של גיל זה ויש לקבוע כי המונח "גיל 65" הנקוב בהסכמי הפרישה, משמעו כפשוטו.

אין משמעות קביעה זו כי כל אימת שננקט המונח "גיל 65" יש לפרשו כפשוטו אלא כל מקרה יפורש על פי נסיבותיו, וכך עשינו גם אנו.

61.
בשולי הדברים איננו יכולים שלא להעיר כי לאור הדברים שעלו בפני
נו, התרשמנו שהמשיבים בתביעתם ביקשו לנכס לעצמם זכויות שלא היו זכאים לקבלם גם לולא תוקן גיל הפרישה וכי בדרישתם זו יש כדי להטיל צל כבד על תום ליבם של המשיבים.

אשר על כן, לו דעתי תשמע, יתקבל הערעור, יבוטל פסק דינו של בית הדין האזורי ויושת על כל אחד מהמשיבים תשלום הוצאות בסך של 1,000 ₪.

השופט אילן איטח
בנסיבותיו של מקרה זה, ובהתחשב בכך שמשיבים שחברים בקרן פנסיה הגיעו לגיל 65 החלו לקבל פנסיה מקרן הפנסיה בהתאם ל"הסכם הגיבוי", אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת יעל אנגלברג-שהם.
לראייתי את הסכמי הפרישה של המשיבים יש לפרש ולבחון על רקע גיל הזכאות לפנסיית זקנה מקרן הפנסיה, ולא על רקע הזכאות לקצבת הזקנה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995. הסכמי הפרישה כוונו לשמירה על רצף הכנסה בין הפנסיה התקציבית לבין הפנסיה מקרן הפנסיה, ולא על שמירת רצף הכנסה בין הפנסיה התקציבית לבין קצבת הזקנה לפי חוק הביטוח הלאומי, שממילא הזכאות לה בגיל 65 היתה בכלל מותנית ולא מוחלטת.
משנוצר שינוי נסיבות הנוגע לגיל הזכאות לקצבת זקנה מקרן הפנסיה, הרי שיש לבחון אם הסכמי הפרישה יצרו "הסדר שלילי" לגבי "תקופת הביניים" שבין גיל 65 לבין גיל הזכאות החדש או שמא נוצרה "חסר" (לאקונה) שיש להשלימה בסבירות, בהגינות ובתום לב. לשיטתי, הסכמי הפרישה שנקטו בביטוי "גיל 65" לא יצרו "הסדר שלילי", באופן שחובותיה של אל על מסתיימות בגיל 65 כפשוטו. כמי שניסחה את הסכמי הפרישה וכמי שהיא השוקל הטוב ביותר ביחס להשפעות עתידיות על הסכם פרישה ארוך הטווח, על אל על, כמעסיק, הוטל הסיכון להתמודדות עם שינוי נסיבות שהעובד כפרט מתקשה לצפותו, ועליה הוטלה החובה להבהיר חד משמעית כי במקרה של דחיה בגיל הפרישה יוותר העובד "תלוי על בלימה". לפיכך, על מנת שהסכמי הפרישה יתפרשו כיוצרים הסדר שלילי לגבי "תקופת הביניים", היה עליה להוסיף להסכמי הפרישה הוראה חד משמעית בעניין זה. מאידך, אין מקום לפרש את הביטוי גיל 65 כמכוון לגיל הפרישה כפי שיקבע מעת עת.
לשיטתי, עם תיקון תקנון קרן הפנסיה נוצרו נסיבות שהסכמי הפרישה לא הסדירו באופן ברור את ההתמודדות עימן, קרי את חובות וזכויות הצדדים כתוצאה מאותו שינוי נסיבות. אותו חסר בהסדרה צריך להיות מושלם בדרך סבירה, הגונה ובתום לב. השלמת אותו חסר לא צריכה להיעשות בדרך של "שיפור" מצבם של המשיבים (החברים בקרן הפנסיה) לעומת המצב שהיו בו לו לא תוקנו תקנוני קרנות הפנסיה. השלמה זו צריכה להיעשות בדרך של מניעת "הנזק" מאותם משיבים. במקרה זה, "הסכם הגיבוי" נותן מענה סביר והגון להשלמת אותו נזק שהושת על המשיבים שציפייתם לקבל פנסיה בגיל 65 נכזבה.

השופט (בדימוס) עמירם רבינוביץ
אני מסכים לפסק דינה של השופטת יעל אנגלברג שהם
ולהערותיו של השופט איטח.

נציג ציבור (עובדים) מר ראובן בוימל
מצטרף לפסק דינה של השופטת אנגלברג שהם ולהתייחסותו של השופט איטח.

נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק דויטש
מצטרף לפסק דינה של השופטת אנגלברג שהם.

סוף דבר


על דעת כלל חברי המותב, הערעור מתקבל. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוטל.
כל אחד מהמשיבים ישלם למערערת הוצאות בסך של 1,000 ₪, בתוך 30 יום מקבלת

פסק דין
זה.


ניתן היום, י"ב אדר תשע"ה (03 מרץ 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.








עמירם רבינוביץ
,
שופט (בדימוס), אב"ד

אילן איטח
,
שופט

יעל אנגלברג שהם
, שופטת


מר ראובן בוימל,
נציג ציבור (עובדים)


מר יצחק דויטש,
נציג ציבור (מעסיקים)








עע בית הדין הארצי לעבודה 9438-07/12 אל על נתיבי ישראל בע"מ נ' אברון יורם ו-91 אח', צבי צדיק, מאיר אלחדד (פורסם ב-ֽ 03/03/2015)