פסקי דין על כמאל צאלח סעיד חוסיני | פסקי דין על התביעה הצבאית

3390/14 עמ     11/01/2015




עמ 3390/14 כמאל צאלח סעיד חוסיני נ' התביעה הצבאית










law data
law data
1
0
2015-01-06t16:06:00z
2015-03-12t09:10:00z
2015-03-12t09:10:00z
2
994
4970
41
11
5953
11.8122


6 נק'
2

false
false
false









/* style definitions */
table.msonormaltable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}




                                               
בית
המשפט הצבאי לערעורים                            
ע"מ
3390/14


בפני
כב' הנשיא: אל"ם נתנאל בנישו
 

העורר: כמאל צאלח סעיד חוסיני, ת"ז 850788993
(באמצעות
ב"כ עו"ד מוחמד ברכאת)
           


נגד

המשיבה: התביעה הצבאית
(באמצעות ב"כ רס"ן לאה טל)


ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי
יהודה (בפני
כב' השופט רס"ן ראני עאמר)
בתיק מס' 8113/14 מיום 11.12.14
(הערר התקבל)

תאריך הישיבה: 04 בינואר 2015, י"ג בטבת
התשע"ה.

החלטה
כתב האישום
נגד העורר הוגש כתב אישום, מייחס לו עבירות של
גניבת רכב ושינוי זהות של רכב. נטען כי ביום 26.11.14, בשעות הלילה המאוחרות, בירושלים,
גנב העורר רכב מסוג מיצובישי. עוד נטען כי העורר הסיר את לוחית הזיהוי של הרכב
והחליף אותה בלוחית זיהוי פלסטינית. בסביבות השעה 02:47 לפנות בוקר באזור מעלה אדומים,
הבחינו שוטרים ברכב כשהוא נוסע באורות כבויים והחלו בנסיעה אחריו. כשהבחין העורר
ברכב המשטרתי עצר את הרכב בשול הדרך, ונעצר על ידי השוטרים.
החלטת ביהמ"ש קמא
התביעה הצבאית עתרה למעצר העורר עד לתום
ההליכים. ביהמ"ש קמא נעתר לבקשה זו, לאחר שקבע כי קיימת תשתית ראייתית
לכאורית ואף עילת מעצר הנובעת ממספר נסיבות. כך ציין ביהמ"ש קמא את העובדה כי
העורר נסע ברכב כשזה מותנע ללא מפתח, דבר אשר יכול היה לגרום לעצירת הרכב באופן
פתאומי ולסיכון הנוסעים בכביש. עוד ציין ביהמ"ש, כי בתיק החקירה מספר ראיות
המצביעות על כך שלפני הרכב הגנוב נסע עוד רכב שהוביל אותו. ביהמ"ש הסיק מעובדה
זו כי הגניבה בוצעה בצוותא. נסיבות אלה הביאו את ביהמ"ש קמא לקבוע כי, במקרה
הנוכחי, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.
הערר ותשובת התביעה
בערר, ביקש הסנגור להורות על שחרור מרשו.
לטעמו, אין ראייה לכך שהעורר גנב את הרכב. על כן, יש לקבל את טענתו, לפיה הוא
נתבקש על ידי אדם אחר להוביל את הרכב לכפר עזריה, מבלי שידע כי מדובר ברכב גנוב.
מכל מקום, טען הסנגור כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר, במיוחד לאור העובדה כי העורר
מפרנס את שתי נשותיו של אביו שנפטר לפני כשנה. עוד ציין הסנגור כי העורר סובל
מבעיה רפואית לאחר שהותקנה לו פלטינה ברגל. לבסוף, ציין הסנגור כי מרשו מתגורר
בשטח
c
, כך שאין קושי לפקח עליו.
התובע התנגד לערר. לטעמו, מתקיימת במקרה הנוכחי
חזקה תכופה, מאחר שהעורר נעצר שעות ספורות בלבד לאחר שהרכב נגנב. עוד עמד התובע על
העובדה כי הרכב היה מונע ללא מפתח, דבר אשר היה אמור לעורר את חשדו של העורר. לדעת
התביעה בנסיבות שפורטו על ידי ביהמ"ש קמא ובשים לב לעברו הפלילי של העורר,
שהורשע בעבר בהפרעה לחייל, יש לקבוע כי קיימת עילת מעצר שאינה ניתנת לאיון בחלופה.
דיון והכרעה
סמכות ביהמ"ש

אעיר תחילה כי במהלך הדיון עוררתי את שאלת
סמכות בית משפט צבאי לדון בעבירה שהתרחשה בירושלים. ביקשתי את עמדת הצדדים,
הסנגור אכן טען כי אין סמכות לביהמ"ש ומשכך לכל היותר ניתן ליחס לעורר עבירה
של החזקת רכוש גנוב. מנגד, התביעה הצבאית מצידה טענה כי עבירת הגניבה היא עבירה
מתמשכת, ומשכך לביהמ"ש באזור סמכות מלאה לדון בעבירה.
התשובה לשאלת הסמכות האמורה תלויה בעיתוי השלמת
עבירת הגניבה.
סוגית עיתוי השלמת עבירת הגניבה נדונה לפני
שנים רבות בפסיקה ובספרות המלומדים (ע"פ 648/78 גרין נ' מדינת ישראל,
ע"פ 7085/93 נג'ר נ' מדינת ישראל, וכן פרופ' ש'ז פלר "לעיתוי
ההשלמה של עבירת הגניבה" (משפטים י', תש"מ 121) וראה גם פרופ'
קרמניצר "עוד על עיתוי ההשלמה של עבירת הגניבה- האם השלמת העבירה היא תמיד
גם "סוף הסופות" שלה? במה מתבטא ומתי נשלם היסוד ההתנהגותי שבעבירת הגניבה"
(משפטים י"ח, תשמ"ט, 487)). אלא שכל אלה מתייחסים למצב בו רכיבי העבירה
אינם מתקיימים בו זמנית, או לסיטואציה בה  
הנאשם
אינו מבצעם כולם בעצמו. מצבים אלה, מעוררים את סוגיית העדר סימולטניות בין 
גיבוש האקטוס ראוס לבין המחשבה הפלילית. אולם
גם בהתחשב בדיון האמור, ניתן לסכם כי לכולי עלמא, משהוצא חפץ משליטת בעליו מתוך
כוונה לשלול את החזקת הבעלים שלילה עולמית, מושלמת עבירת הגניבה. על כן, בענייננו,
מרגע שמאן דהוא נכנס לרכב ללא רשות בעליו ונסע מהמקום מתוך כוונה שלא להחזיר אותו
לשליטת בעליו, כבר הושלמה העבירה.
לאור זאת, על פני הדברים, אין מתקיים כאן אחד
מסעיפי הסמכות הקבועים בסעיף 10 לצו בדבר הוראות ביטחון [נ"מ], תש"ע-
2009, כאשר אף אחד מרכיבי העבירה בוצע באזור (סעיף 189 לצו). משכך, נראה כי אין
לבימ"ש צבאי באזור סמכות לדון בעבירת גניבה, דוגמת הגניבה הנוכחית אשר הושלמה
בירושלים, מחוץ לאזור. זאת, להבדיל מעבירת החזקת רכב גנוב לפי סעיף 407 י' לחוק
הפלילי הירדני, 1960, אשר בוצעה לכאורה באזור. מטעם דומה, ספק האם לביהמ"ש
סמכות לדון בעבירת הזיוף שיוחסה לעורר, שכן גם לגביה לא ברור היכן בוצעה.
על אף הספקות האמורים, ראיתי לנכון להתייחס
למעצרו של המערער תוך הנחה כי מיוחסת לו עבירה של החזקת רכב גנוב, הנחה שאף הסנגור
היה מוכן לקבלה.
ראיות
מן הפן הראייתי אף אני בדעה, כביהמ"ש קמא,
כי די בראיות הקיימות בתיק זה על מנת לבסס עבירה של החזקת רכב גנוב כאמור. אין
מחלוקת כי הרכב נגנב זמן קצר קודם מעצר העורר מאזור ירושלים. העורר אמנם מכחיש כי
ידע שהרכב גנוב אך הראיות הנסיבתיות אינן תומכות בגרסתו ואף מבססות לכאורה את
העבירה. בעניין זה, די להזכיר כי הרכב היה מונע ללא מפתח. נציין עוד כי העורר שינה
את גרסתו מספר פעמים בנוגע לנסיבות הגעת הרכב אליו, ואף באשר למקום הימצאו קודם
מעצרו, טענה שנסתרה במהלך החקירה.
עילת מעצר וחלופה
לאור זאת, נותרה לדיון שאלת קיומן של עילות
מעצר ושל חלופה.
הכלל הבסיסי על פיו אנו נוהגים הוא כי, בהעדר
נסיבות מיוחדות, עבירות כלפי רכוש אינן מקימות עילת מעצר. ואכן, בהיעדר נסיבות
המלמדות על סיכון מיוחד לחברה, ייטה ביהמ"ש להורות על שחרור.
הדברים אמורים במיוחד בענייננו, כאשר העבירה
אותה ניתן לייחס לעורר הינה עבירה של החזקת רכב גנוב, העבירה שכשלעצמה אינה מלמדת
על מסוכנות מיוחדת.
ביהמ"ש קמא סבר כי הרכב שנסע לפני העורר
ונמלט מהמקום בנסיבות מחשידות יכול ללמד על ביצוע עבירה כחבורה, עובדה העשויה להביא
לקביעת מסוכנות (ראה בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב
(4) 268 ו-בש"פ 45/10 מסארוה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)). אלא שגם
בעניין זה אין ראיות ממשיות, שכן החקירה המשטרתית לא קשרה בין העורר לנוסעים ברכב
הנוסף. אין גם בסיס להניח כי העורר ימלט מן הדין, אם יקבעו תנאי שחרור נאותים. בנסיבות
אלה, הגעתי למסקנה כי לא מתגבשת עילת מעצר ברף השולל הזדקקות לחלופה.
סוף דבר
לאור זאת, החלטתי לקבל את הערר, להורות על
שחרור העורר בתנאים הבאים:
א.
הפקדת 10,000 ₪ (מס' קבלה 0105301114).
ב.
איסור לצאת מהעיר חברון מלבד לדיונים המשפטיים בתיק זה.
ג.
התייצבות לכלל הדיונים בענייננו. לצורך זה, יראה זימון שיימסר לסנגורו
כזימון כדין. כן ימסור העורר מספר טלפון באמצעותו יהיה ניתן לזמנו לאורך ההליך
כולו.
לא יעמוד העורר בתנאים אלה, ייעצר ויובא בפני

שופט של ערכאה ראשונה לא יאוחר מיום 21/01/15.

ניתנה היום, 11 בינואר 2015, כ בטבת  
התשע"ה,

בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.


_________________
נשיא











עמ בית המשפט הצבאי 3390/14 כמאל צאלח סעיד חוסיני נ' התביעה הצבאית (פורסם ב-ֽ 11/01/2015)