פסקי דין על פרידה מזרחי | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

1650-05/11 בל     01/03/2015




בל 1650-05/11 פרידה מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי








בית דין אזורי לעבודה בחיפה


ב"ל 1650-05-11


01 מרץ 2015

לפני:

כב' השופטת
מיכל
פריימן
נציג
ציבור (עובדים)
מר אחמד קיס
נציג ציבור (מעסיקים)
מר אורי קידר

ה
תובעת
1
.
פרידה מזרחי
ע"י ב"כ: עו"ד שקמה עצמון גל
-

ה
נתבע
1. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אורה קרן




פסק דין


רקע כללי

1.
התובעת הינה יועצת מס עצמאית שבבעלותה ובניהולה משרד ליעוץ מס בחדרה.

ביום 9/1/10 נפגעה התובעת בתאונה בדרכה לעבודה, שהוכרה כתאונת עבודה. לתובעת נגרם שבר בזרת יד שמאל, ידה הלא דומיננטית של התובעת. ידה של התובעת הייתה מגובסת כחודש ימים.

התובעת המציאה לנתבע תעודות אי כושר מלא לתקופה 9/1/10 ועד 11/4/10.
הנתבע אישר לתובעת דמי פגיעה לתקופה 10/1/10 ועד 15/1/10 בלבד. באשר ליתרת התקופה נדחתה התביעה מן הטעם:

"אורך תקופת אי הכושר שניתן לך אינו סביר, לפי אופי עבודתך והצהרתך כי חזרת לעבודתך לכן לא נוצרה עילה לתשלום דמי פגיעה."

על כך התביעה שבפני
נו.

2.
בטופס התביעה למל"ל ציינה התובעת כי לא חזרה לעבודה מלאה.

3.
לטענת התובעת בתביעתה המקורית, אחרי כשבוע ימים מהפגיעה חזרה לעבודה חלקית של 2 שעות ביום בלבד אולם, לא יכלה לחזור לעבודה באופן מלא שכן, לא יכלה לבצע פעולות כגון מיון ניירת, דפדוף בניירת, תיוק והרמת קלסרים, וכן כי סבלה מכאבים ונזקקה לתרופות.

התובעת טוענת כי הגיעה לעבודה בעיקר כדי לתת הוראות עבודה לעובדות המשרד, ובמיוחד לעובדת מקצועית בשם שרונה כהן שהייתה חדשה במשרד והחלה עבודתה אך בחודש 12/09, זמן קצר טרם התאונה.

4.
התובעת הגישה תצהיר מטעם גב' שרונה כהן (ת/2), בו טענה גב' כהן כי הייתה עובדת חדשה, לא הכירה את הלקוחות, את העבודה, את הבעיות והאפיונים של כל לקוח ולפיכך נאלצה התובעת להגיע למשרד למשך כשעה - שעתיים לתת לה הוראות.

5.
לטענת התובעת, לא ביצעה עבודה כלשהי בתקופת אי הכושר למעט מתן הוראות לעובדות המשרד ועל כן יש לפסוק לה דמי פגיעה מלאים ולחילופין, אם ייקבע כי עבדה באופן חלקי, ואף שתעודות אי הכושר הינן בגין אי כושר מלא, לפסוק לה דמי פגיעה חלקיים.

התובעת מפנה לעב"ל 41669-02-12 נורית ענתי נ' המל"ל ולב"ל
2679/98 (חיפה) פנחס עשהאל נ' המל"ל.

6.
לטענת הנתבע, התובעת עבדה עבודה חלקית בתקופת אי הכושר, אם כי קיבלה תעודות אי כושר מלאות. משכך, ולאור הוראות סעיף 92 לחוק דין התביעה להידחות.
הנתבע מפנה
לעב"ל 101/98 המל"ל נ' ראסם מוחמד מחאמיד.


הכרעה

7.
הכלל בעניין תשלום דמי פגיעה נקבע בסעיף 92(א) לחוק הקובע, שהתנאי לקבלת דמי פגיעה הוא כי המבוטח לא יכול לחזור "לעבודתו ואף לכל עבודה אחרת".
התנאי המרכזי שאותו קובע הסעיף הינו חוסר מוחלט של מסוגלות לעבוד:

"מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה".

8.
בדב"ע שם/0-101 המוסד לביטוח לאומי
– יוסף אוריאל ואח' (פד"ע יב 34) קבע בית הדין הארצי:

"לענין עילה לדמי פגיעה צריך שבנוסף ל"פגיעה בעבודה", "תאונת עבודה" או "מחלת מקצוע", יבוא מצב שבו המבוטח אינו מסוגל לעבודתו הוא ואף לא לעבודה מתאימה אחרת; היינו מניעה מוחלטת של כושר עבודה, בלי קשר הכרחי למידת הפגיעה מבחינה פונקציונלית...הקובע לעניין הזכאות הוא שהמבוטח אינו מסוגל "לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת" והזדקקות לטיפול רפואי לשיקום או להחלמה".

9.
בדב"ע מו/0-29, אליעזר ויזל – המוסד לביטוח לאומי
(לקט פסקי דין בהוצאת המוסד) נקבע בעניין זה:

"סעיף 48 (א) לחוק קובע כי המשיב ישלם למבוטח עצמאי דמי פגיעה עבור תקופת אי הכושר,"... אם לא עסק למעשה בכל עבודה..." המערער טען כי לא עשה את עבודתו הרגילה בתקופה זו. אולם בית הדין האזורי קבע כי עסק בפיקוח על עובדים, קבלת הזמנות וגביית כסף. סעיף 48 (א) מקנה זכויות רק לעובד עצמאי שלא עסק ב"כל עבודה", ולכן די בעבודה החלקית שעשה כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבל דמי פגיעה" .

10.
מתוך עדות התובעת בפני
נו עולה כי במשך תקופת אי הכושר הגיעה למשרד ולו באופן חלקי, וחילקה הוראות לעובדות.

11.
כמו כן, התובעת הודתה כי חלק מעבודתה בייעוץ שוטף ללקוחות כולל
שיחות טלפוניות ופגישות (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 8-9), וכי בגלל שהעובדת שרונה הייתה חדשה ולא הכירה את הלקוחות הייתה צריכה להגיע למשרד ולדבר עם הלקוחות (עמ' 7 שורות 23-26, עמ' 8 שורות 1-3).

התובעת אמנם ניסתה לטעון כי עם הלקוחות שוחחה רק במקרים מיוחדים וכי כל הייעוץ והתשובות ללקוחות נמסרו באמצעות הפקידה החדשה שרונה, אולם עדות זו אינה מהימנה בעינינו.
המדובר בפקידה חדשה שהודתה כי אינה מכירה את הלקוחות ואת הבעיות והאפיונים של כל לקוח, ואין זה סביר כלל כי התובעת לא תשוחח עם הלקוחות אלא תעביר ייעוצים בשיטת "טלפון שבור" דרך פקידה חדשה, מה גם שפגיעתה של התובע אינה בעלת אופי כזה שאינו מאפשר לה לשוחח בטלפון עם לקוחות ולתת להם ייעוץ.

התובעת כאמור הודתה כי שוחחה עם לקוחות, אף כי ניסתה מאוחר יותר לסייג זאת למקרים מיוחדים.

12.
התובעת "לא זכרה" האם הפקידה שרונה התייעצה איתה לפני שמסרה תשובות ללקוחות, כמו כן, משנשאלה ע"י בית הדין האם היא טוענת כי במשך 3 חודשים לא שוחחה ולא נפגשה עם אף לקוח התובעת השיבה "שאינה זוכרת".

13.
התובעת הודתה כי חתמה על צ'קים של המשרד בתקופת אי הכושר (עמ' 9 לפרוטוקול).
14.
מהראיות שבפני
נו עולה כי בתקופת אי הכושר הגיעה התובעת לעבודה למשך מס' שעות ביום, ניהלה את עבודת המשרד תוך שחילקה הוראות והנחיות עבודה לעובדות המשרד, נתנה ייעוצים ללקוחות באמצעות הטלפון וחתמה על צ'קים של המשרד.

ניהול המשרד ומתן הוראות הינו חלק מעבודתה הרגילה של התובעת שתוארה בסעיף 14 לתצהירה (ור' עדותה בעמ' 10 שורות 10-12 לפרוטוקול)

15.
מעבר לצורך, גרסת התובעת כי לא מסוגלת הייתה לבצע כל עבודה למעט חלוקת הוראות אינה מהימנה עלינו ונראית מוגזמת אף לנוכח אופי הפגיעה, שבר בזרת יד שמאל שאינה ידה הדומיננטית של התובעת, ובהתחשב באורך תקופת אי הכושר, חודשיים נוספים מעת הורדת הגבס.

16.
בענייננו, כאמור, עבדה התובעת בעבודה חלקית ועל כן, ובהתאם לסעיף 92 לחוק אינה זכאית לדמי פגיעה.

האם זכאית התובעת לדמי פגיעה חלקיים לפי סעיף 102 לחוק?

17.
סעיף זה קובע כדלקמן:

"(א)
על אף הוראות סעיף 92, ישלם המוסד דמי פגיעה מופחתים
לעובד או לעובד עצמאי שצמצמו את מספר שעות עבודתם, מחמת אי-כושר חלקי לעבוד, שנגרם מפגיעה בעבודה.
(ב)
דמי פגיעה מופחתים ליום יהיו שווים למכפלה של החלק
השמיני
מדמי הפגיעה ליום כמשמעותם לפי סעיף 97, במספר שעות אי-הכושר
שנקבע באישור רפואי שנתן מי שהוסמך לתת אישור
כאמור לפי פרק זה (להלן - שעות אי-הכושר) ובלבד שהעובד או העובד העצמאי לא עבד למעשה בכל עבודה בשעות אי-הכושר".

18.
מלשונו של סעיף 102 (ב) לחוק עולה, כי לשם זכאות לדמי פגיעה מופחתים יש צורך באישור רפואי המלמד על הכשירות לעבוד מספר שעות מופחת.

19.
בעבל 101/98 המוסד לביטוח לאומי
– מחאמיד ראסם מוחמד, עבודה ארצי, כרך לב(6), 200 נפסק כי "תנאי בל יעבור לקבלת דמי פגיעה מפחתים הוא קביעה באישור הרפואי בדבר אי היקפו של אי הכושר. מי שנקבע לו אי כושר מלא, ועבד חלקית באותה תקופה, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה מופחתים".

20.
בתעודות אי הכושר שניתנו לתובעת לא נרשם כי מדובר באי כושר חלקי או כי מדובר באי כושר ביחס לחלק מן השעות אלא, נרשם במפורש, כי "כתוצאה מהפגיעה הוא אינו מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה מתאימה אחרת", היינו, אי כושר מלא.

משכך, לא עומדת התובעת בדרישות הסעיף לקבלת דמי פגיעה חלקיים.

21.
התובעת מפנה לעבל 41669-02-12 נורית ענתי –
המוסד לביטוח לאומי
(מיום 01/09/13).
באותו מקרה, דן בית הדין הארצי
בתובעת שעבדה בשלושה מקומות בהיקף של 16 שעות שבועיות ונפגעה בברכה, ולאחר פגיעתה צמצמה את היקף עבודתה וחזרה
לעבוד באופן חלקי בהיקף משרה של ארבע שעות שבועיות בלבד במקום עבודה אחד, אשר אינו דורש מאמץ פיזי.
בית הדין הארצי קבע:

"לגישתנו, יש לפרש את סעיף 151(א) לחוק באופן כזה שבמקרה בו המערערת עסקה בסוגי עבודות שונים במהותם ובאופיים ובמקומות עבודה שונים, אשר מופרדים ביניהם בצורה ברורה, והמערערת איבדה את כושר התפקוד שלה בעבודה מסוימת או עבודות מסוימות אשר מהווים את עיקר עיסוקיה, היא עומדת בתנאי הזכאות לדמי תאונה.
במקרה כזה, גם אם המערערת חזרה לעבוד בעבודה כלשהי באופן חלקי בלבד ובסוג מסוים של עבודה שניתן להפרדה ברורה מסוג או סוגי העבודות האחרים אשר בקשר אליהם היא איבדה את כושר התפקוד שלה, אין בכך כדי לשלול ממנה את הזכאות לדמי התאונה.
ויודגש, כי פרשנות זו של הסעיף האמור חלה רק בנסיבות מיוחדות בהן המבוטח עוסק בסוגי עבודות שונים ובמקומות עבודה שונים, אשר קיימת ביניהן הפרדה מהותית וברורה, וקיימים הבדלים ניכרים בהשלכות של התאונה על כושר התפקוד בין סוגי העבודות השונים."

(ההדגשה הוספה)

22.
בענייננו, מדובר בנסיבות שונות שכן אין מדובר במקומות עבודה שונים אלא בחזרה למקום עבודתה היחיד של התובעת ולמטלות אותן מבצעת היא במסגרת עבודת הניהול השוטפת של עסקה, אף אם באופן חלקי.
מכאן, שאין להסיק מעניין נורית ענתי לענייננו.

23.
זאת ועוד, אף עניין עשהאל אליו הפנתה התובעת אינו דומה לענייננו.
גם באותו המקרה עבד התובע בשני מקומות
: במקורות, כשכיר, וזה היה עיקר עבודתו, וכן היה עצמאי בעל חממות.
התובע לא עבד כלל במקורות בתקופת אי הכושר, ותבע תשלום דמי פגיעה בגין עבודתו זו בלבד. התובע לא תבע דמי פגיעה בגין עבודתו הנוספת כעצמאי.
בית הדין פסק לתובע דמי פגיעה מלאים בגין אבדן כושר עבודתו במקורות, תוך שקבע, ויפים הדברים לענייננו:

"7.
אפשר שהיינו מגיעים למסקנה אחרת, אילו עיסוקו היחיד של התובע היה במשלח ידו כעצמאי, בתחום החממות, שאז, על פי הפסיקה, גם אם הוא עבד בעבודה "חלקית ביותר" – משתוקן חוק הביטוח הלאומי (סעיף 102, כפי שתוקן בתיקון מס' 9), ובאישור הרפואי נקבע אי כושר מלא, ולא חלקי, והמשיב עבד באופן חלקי בתקופת האי כושר, בעבודות ניהול ופיקוח בלבד, כי אז "התוצאה היא שאכן המשיב אינו זכאי לדמי פגיעה בתקופה בה ביצע עבודתו, אף באופן חלקי" (עב"ל 101/98 המוסד לביטוח לאומי
נ' ראסם מוחמד מחאמיד, פד"ע לד 545).

בענייננו, כאמור לעיל, משעיקר עיסוקו של התובע היה בעבודתו כשכיר בחברת "מקורות", שם הוא נפגע בתאונת עבודה, ובגין התאונה נגרם לו אי כושר עבודה מוחלט, מבחינת מקום העבודה, הוא לא היה מסוגל לעסוק בעבודתו, ולא הייתה עבודה מתאימה אחרת עבורו, במסגרת החברה -
אין לראות את עיסוקיו הזניחים במסגרת העסק העצמאי, כעיסוק "בעבודה" השולל את זכאותו לדמי פגיעה, בגין עבודתו ב"מקורות".
להזכירך – שבחישוב דמי הפגיעה יובאו בחשבון רק הכנסותיו של התובע משכרו ב"מקורות"
- ולא מעסקו העצמאי."

24.
משהוכח כי התובעת עבדה באופן חלקי בתקופת אי הכושר, ומשלא ניתנו לה תעודות אי כושר חלקיות אלא תעודות אבדן כושר עבודה מלא, הרי שדין התביעה להידחות.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

25.
לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.


ניתן היום, י' אדר תשע"ה, (01 מרץ 2015
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.









מר אחמד קיס
נציג עובדים

מיכל פריימן
שופטת

מר אורי קידר
נציג מעסיקים












בל בית דין אזורי לעבודה 1650-05/11 פרידה מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 01/03/2015)