פסקי דין על אסתר טרופר | פסקי דין על ברנס גדי מאיר | פסקי דין על ברנס שוק השכונה |

50664-11/14 תאח     11/03/2015




תאח 50664-11/14 אסתר טרופר נ' ברנס גדי מאיר, ברנס שוק השכונה בע"מ








בית משפט השלום בבאר שבע



תא"ח 50664-11-14 שמש ואח' נ' ברנס שוק השכונה בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
נעם חת מקוב


תובעות

1.אבלין שמש
ת.ז. 042878249

2.אסתר טרופר

ת.ז. 74227133
ע"י ב"כ עו"ד אמיר דוגין


נגד


נתבעים

1.ברנס גדי מאיר
ת.ז. 038330395
2. ברנס שוק השכונה בע"מ
ח.פ. 514342583

ע"י ב"כ עו"ד נתן (נתי) ברבי




פסק דין


תביעה לפינוי מושכר.
המושכר הוא חנות ברח' נורדאו 1/25 בבאר שבע (להלן: "הנכס").


טענות הצדדים
הנכס הושכר ביום 1.6.13 ודמי השכירות הועמדו על 2,000 ₪ לחודש בתקופת השכירות הראשונה.
כצד להסכם רשום הנתבע 1 אולם על הסכם השכירות חתם הנתבע 1 בשם הנתבעת 2 ואין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים שניהם מחזיקים בנכס וכי הסכם השכירות
מחייב את שני הנתבעים.
בין שאר התחייבויותיהם, התחייבו הנתבעים לשאת בתשלומים הנלווים ולהעביר על שמם את חיוב הארנונה.
לטענת התובעות, הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שמאפריל 2014 לא שילמו דמי שכירות ולא תיקנו את ההפרה חרף התראות שנשלחו אליהם.
כמו כן לא העבירו הנתבעים על שמם את חיוב הארנונה ושילמו את דמי השכירות ללא מע"מ.
מבחינת הזכויות בנכס טוענות התובעות כי בעלה ז"ל של התובעת 2 הוא הרשום כבעל הזכויות בו, אולם רשומה הערת אזהרה בגין עסקה להעברת מחצית הזכויות לתובעת 1 ובעלה ז"ל.

הנתבעים, אינם חולקים על טענות התובעות בנוגע לאי תשלום דמי השכירות והעברת הארנונה, אולם מעלים טענות אחרות.
לטענתם, אי תשלום שכר הדירה נבע מקשיים שהיו להם מול הבנק והנתבע
1 עמד בקשר לאורך התקופה עם בתה של התובעת 1 (גילה) והתחייב כי ישלם את חובותיו.
עוד טוענים הנתבעים, כי אי העברת הארנונה על שמם נבע מכך שהארנונה הייתה רשומה על שם השוכר הקודם אשר חייב כספים לעירייה ועל כן לא עלה בידם לבצע העברת רישום הארנונה.
מעבר לכך טוענים הנתבעים, כי השוכר הקודם, קיבל את הנכס במצב קשה מאוד לאחר שנשרף והם ביחד עם השוכר הקודם (אבי אבוטבול), פעלו לשיפוץ הנכס ונכס צמוד אליו והשקיעו בנכס מאות אלפי שקלים מתוך הנחה כי ישכרו את הנכס לשנים רבות.
לטענתם, פינויים כעת יגרום להם נזק רב ולכך לטענתם אין הצדקה.
עוד טוענים הנתבעים כי התובעות לא צירפו צווי ירושה לכתב התביעה כדי להוכיח זכויותיהן בנכס וכן כי
רישום הזכויות בנכס על שם התובעת 1 ובעלה ז"ל לא הושלם.

פסק דין
בהיעדר הגנה
ביום 12.1.15 ביקשו הנתבעים אורכה בת שבעה ימים להגשת כתב הגנה מטעמם, אולם זו מעולם לא ניתנה להם מאחר שהתבקשו להמציא את עמדת התובעות ולא עשו כן. הנתבעים הגישו את כתב ההגנה ביום הדיון, היינו באיחור רב הרבה יותר וזאת ללא קבלת רשות.
על אף שהתובעות בדיון ואף בסיכומיהן ביקשו כי בית המשפט לא יקבל את כתב ההגנה ואת התצהירים לתיק וייתן לתובעות

פסק דין
בהיעדר הגנה, לא מצאתי לנכון בדיון ואינני מוצאת לנכון גם כעת לתת

פסק דין
בהיעדר הגנה.
אילו הגישו התובעות בקשתן יום לפני מועד הדיון, יכולות היו לקבל

פסק דין
בהיעדר הגנה, אולם הן המתינו לדיון ובמועד הדיון היה כתב הגנה בתיק ועל כן גם אם הוגש שלא כדין וללא רשות, נראה כי הסעד הנכון במקרה כזה הוא פסיקת הוצאות ולא התעלמות מכתב ההגנה ומתן

פסק דין
בהיעדר הגנה.
על כן אדון בטענות הצדדים לגופן.

הראיות, דיון והכרעה
דין תביעה זו להתקבל.
הנתבעים אינם מכחישים את ההפרה הנמשכת של ההסכם עם התובעות, הן לעניין תשלום דמי השכירות והן לעניין העברת הארנונה על שמם.
לנתבעים הסברים שונים למצב, אולם הסברים אלה כוחם יפה ככל שהם מקובלים על התובעות ומוסכמים עליהן ובהיעדר הסכמה כזו, אין בהם כדי לגרוע מן העובדה כי אי תשלום שכר הדירה משך חודשים ארוכים (החל מחודש אפריל 2014 ועד מועד הדיון, היינו כמעט שנה שלמה) היא הפרה יסודית של הסכם השכירות בין הצדדים המזכה את התובעות בסעד של פינוי הנכס בהתאם לסעיף 22 להסכם השכירות.
בדיון שהתקיים בפני
, עלו מספר הצעות פשרה אולם הן לא הביאו להסכמות בין הצדדים.
בין היתר הציעו הנתבעים לשלם מיד את חובם לתובעות ולהעמיד ערב שיוסכם על התובעות לתשלום דמי השכירות בעתיד.
גם בסיכומיהם חוזרים הנתבעים על הצעתם זו.
אציין, כי אילו הסכימו התובעות להצעה ניתן היה להגיע לפשרה, אולם לא ניתן לכפות עליהן הצעת פשרה.
יתר על כן, בין מועד הגשת התביעה לבין מועד הדיון חלפו כמעט חודשיים.
דבר לא מנע מן הנתבעים, לנצל פרק זמן זה ולשלם את חובותיהם לתובעות וייתכן שאילו עשו כן, היו התובעות מגיעות להסכם עמם.
בתה של התובעת 1 (להלן: "גילה") ציינה בעדותה, כי כל עוד שילמו הנתבעים דמי שכירות לא הייתה לה כל בעיה איתם (ע' 7 ש' 25-27).
אלא שהנתבעים בתחילה לא התכוונו לפרוע חובותיהם מיידית והצעת הפשרה הראשונה שהוצעה על ידם בדיון הייתה כי החוב ייפרש וישולם יחד עם תשלומי שכר דירה עתידיים (ע' 2 ש' 30,31).
רק נוכח התנגדותן הנחרצת של התובעות עברו הנתבעים להצעתם המשופרת.
כך או כך, פשרה לא הושגה ולא ניתן לקבוע כי לא הייתה הפרה של ההסכם המזכה את התובעות בפינוי הנכס רק משום שהנתבעים כעת מוכנים לשלם את חובות העבר.
הטענה היחידה שמעלים הנתבעים הנוגעת לעצם הפרת ההסכם על ידם, נוגעת להעברת רישום הארנונה על שמם.
לטענתם לא יכולים היו להעביר את הארנונה על שמם משום שהיא רשומה על שם השוכר הקודם, אשר נותר חייב כספים לעירייה.
אין בטענה זו כדי לסייע לנתבעים לאחר שהם עצמם ציינו כי תחילת דרכם בנכס הייתה בשותפות עם השוכר הקודם, כאמור לעיל, שותפות שעשו בנכס ללא שהתובעות ידעו עליה או נתנו לה הסכמתן.
לא ייתכן כי הנתבעים מצד אחד עשו שותפות עם מר אבוטבול ומן הצד השני טוענים כי אינם מכבדים את ההסכם שהם חתומים עליו בשל התנהלותו של מר אבוטבול.
ככל שאכן צודקים הנתבעים בטענתם, היה עליהם להגיע עם מר אבוטבול להסכמות בעניין זה או להסדיר את הסוגיה מראש בהסכם השכירות.
מכל מקום, אי תשלום שכר הדירה הוא שמקנה לתובעות לקבל את הסעד שהן מבקשות, גם ללא ההפרה בנוגע לארנונה.

דין התביעה כאמור להתקבל וניתן היה לסיים את פסק הדין בכך.
למרות זאת אתייחס להלן לטענות נוספות של הצדדים ולדיון שהתקיים בפני
, אולם אין בדברים כדי לשנות את המסקנה כי דין תביעה זו להתקבל.
נוכח הגשת כתב ההגנה והתצהירים מטעם הנתבעים ביום הדיון, לא נחקרו המצהירים מטעם הנתבעים, באשר לטענת ב"כ התובעות הוא לא היה ערוך לחקירה ועל כן רק
גילה נחקרה.
גילה היא אשר ניהלה את המגעים עם הנתבעים בכל הנוגע להסכם השכירות.
כפי שעלה מתצהירה של גילה ומעדותה, הנתבעים למעשה נכנסו לנכס טרם חתימת הסכם השכירות, ללא ידיעת התובעות וללא הסכמתן ועשו בו כבשלהם. עקב הפלישה אף הגישה גילה תלונה למשטרה. לטענתה, רק לאחר חצי שנה של מו"מ הצליחה להחתים את הנתבעים על הסכם השכירות ולקבל שיקים דחויים (ע' 5 ש' 19-23). כמו כן טענה כי על אף תאריך ההסכם מיוני 2013, למעשה נחתם ההסכם רק בדצמבר 2013, לאחר שקיבלה את השיקים הדחויים.
לטענתה ההסכם למעשה נכפה על התובעות משום שלא הצליחו לפנות את הפולשים מן הנכס.
הנתבעים חולקים על הטענה ובין היתר טוענים כי מעצם ההודאה של גילה כי ניהלה איתם מו"מ משך תקופה ארוכה, נסתרת טענת הכפייה.
אינני נדרשת להכריע בשאלה זו, שכן בסופו של יום נחתם הסכם והתובעות לא התכחשו לו.
עם זאת אציין, כי הנתבעים עצמם טוענים כי נכנסו לנכס לפני מועד תחילת השכירות ואף החלו לשפצו לפני תחילת השכירות וזאת לכאורה על בסיס הסכמות בינם לבין השוכר הקודם של הנכס.
כלומר הנתבעים מודים כי פלשו לנכס.
לפי הסכם השכירות בין התובעות לבין השוכר הקודם של הנכס (אשר צורף לכתב ההגנה של הנתבעים), הנכס אמור היה לשמש את השוכר הקודם כמחסן בלבד.
ברור כי החלטה של הנתבעים עם השוכר הקודם על שיפוץ הנכס למטרות חנות, ללא הסכמת התובעות או ידיעתן וללא חתימה על הסכם מראש איתן, איננה כלולה בהסכם קודם זה ועל כן הכחשתם הגורפת של הנתבעים לטענת התובעות בדבר אילוץ להתקשר איתם בהסכם, איננה במקומה.
הטענה העיקרית שהעלו הנתבעים כנגד דרישת הפינוי היא כי הם קיבלו את הנכס במצב קשה ואף שרוף והשקיעו בנכס מאות אלפי שקלים בשיפוצו.
פינויים כעת יגרום להם לטענתם נזק משמעותי ואין לאפשר זאת.
אני סבורה כי טענה זו של הנתבעים אינה רלבנטית ממספר טעמים שיפורטו להלן.
ראשית, הנתבעים שכרו את הנכס כפי שהוא ובהסכם הצהירו כי הם מוצאים אותו מתאים לצורכיהם ועל כן אין הם יכולים להישמע בטענה כי הם נאלצו לשפץ אותו ולהשקיע בו.
וודאי אינם יכולים להישמע בטענה כי השקעה כזו מתירה להם להימנע מתשלום שכר הדירה.
שנית, בסעיף ו' בפרק המבוא להסכם מצוין כי ייתכן וקיים צו הריסה לנכס ובמקרה כזה המשכיר ייאלץ לפעול על פי צו זה ולסיים את ההסכם בהתראה של 30 יום.
הנתבעים אם כן, היו ערים לכך שגם אילו שילמו את מלוא שכר הדירה ועמדו בכל התחייבויותיהם על פי ההסכם, היו נסיבות בהן הם היו נדרשים לפנות את הנכס, ללא קשר לכל השקעה שלכאורה ביצעו בו.
וודאי שטענה לאי פינוי עקב השקעה בנכס כשאינם משלמים את דמי השכירות לא יכולה לעמוד.
שלישית, סעיף 9 להסכם אוסר על הנתבעים לבצע שיפוצים בנכס ללא הסכמת התובעות בכתב ומראש ואף נקבע בו כי לתובעות זכות לדרוש השבת המצב לקדמותו ובכל מקרה רשאיות לראות בשיפוץ את קניינן.
על כן עצם ביצוע השיפוץ, יש בו משום הפרה של ההסכם ובוודאי אינו יכול להיות טעם שלא לקבל את תביעת הפינוי שהגישו התובעות.
בנוסף ומעבר לנדרש, בצדק מציינות התובעות בסיכומי התשובה, כי ההשקעה הנטענת כלל לא הוכחה על ידי הנתבעים.
אכן, הנתבעים צירפו חשבוניות רבות לכתב ההגנה שהגישו, אולם למעט חשבוניות ספורות לא ניתן לייחס את החשבוניות לנכס דווקא.
החשבוניות מתייחסות לעסק של הנתבעים, אשר לדברי הנתבעים עצמם מתפרש על שתי חנויות, אחת של התובעות והשנייה לא.
כאמור הדברים נאמרים למעלה מן הצורך, משום שגם אילו הוכחה השקעה בנכס עצמו, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאת ההליך.

טענה נוספת שהעלו הנתבעים היא לעניין רישום הזכויות בנכס. אף טענה זו אינה יכולה לסייע להם.
הנתבעים חתמו על הסכם שכירות עם התובעות ועל כן לא יישמעו כעת בטענה כי התובעות אינן יכולות לדרוש את פינויים כשהם אינם משלמים דמי שכירות.
המקום לתהות על טיב רישום הזכויות בנכס היה בעת החתימה על הסכם השכירות ולא בעת דרישת הפינוי.
כמו כן, הנתבעים במסגרת כתב ההגנה מתייחסים להתנהלותם כל העת מול גילה ובסעיף 6 לכתב ההגנה מודים בזכויות התובעות בנכס ועל כן לא תישמע טענתם בעניין זה.

סוף דבר
מן המקובץ עולה כי אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעים להתפנות מנכס המקרקעין נושא תביעה זו, היינו החנות ברח' מקס נורדאו 1/25 בבאר שבע וזאת תוך 15 יום מקבלת

פסק דין
זה.
בנוסף אני מחייבת את הנתבעים לשאת בהוצאות המשפט של התובעות בסכום של 1,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 8,000 ₪.
סכומים אלה מביאים בחשבון את התנהלות הנתבעים בנוגע להגשת כתב ההגנה כפי שפורטה לעיל.
סכומים אלה ישולמו על ידי הנתבעים תוך 30 יום מיום קבלת

פסק דין
זה.
המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים.


ניתן היום,
כ' אדר תשע"ה, 11 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.











תאח בית משפט שלום 50664-11/14 אסתר טרופר נ' ברנס גדי מאיר, ברנס שוק השכונה בע"מ (פורסם ב-ֽ 11/03/2015)