פסקי דין על רפאל יעקב עטיה | פסקי דין על ויקטור אליה כליפה

34237-02/13 סעש     16/03/2015




סעש 34237-02/13 רפאל יעקב עטיה נ' ויקטור אליה כליפה








בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע

סע"ש 34237-02-13




16 16 מרץ 2015

לפני: כב' סגן הנשיאה


אילן סופר

נציגת ציבור (עובדים)- גב' רות סנקר
נציגת ציבור (מעסיקים)- גב' הניה מרקוביץ

התובע:


רפאל יעקב עטיה
, (
ת.ז.

-
052037843

)
ע"י ב"כ: עו"ד גיא אבני



-

הנתבע
:


ויקטור אליה כליפה
(
ת.ז - 056493232)



ע"י ב"כ: עו"ד שלמה אסידון


פסק דין

פתח דבר
לפנינו תובענה, לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורין שלא כדין, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, הפרשות לפנסיה וגמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך כולל של כ- 170,846 ש"ח.

התשתית העובדתית
1.
התובע עבד כנהג אוטובוס אצל הנתבע בעל עסק
להסעות המעניק שירותים באזור הדרום החל ביום 1.1.2005 ועד ליום 15.7.2010.

2.
ביום 15.7.2010 התבקש התובע להסיע נשים חרדיות וילדיהן מנתיבות לחוף הים באשדוד. באותו יום שרר מזג אויר חם מאוד. למקום האיסוף הגיעו נשים רבות וילדיהן מעבר לתפוסת האוטובוס. התובע התקשר לנתבע והודיע לו כי האוטובוס מלא עד אפס מקום וכי ישנם נוסעים נוספים והוא אינו מתכוון לעבור עבירה הכרוכה בהסעת נוסעים מעל המותר. הנתבע הגיע למקום האיסוף ונוכח כי הגיעו נוסעים רבים, מעבר למצופה. לאחר חילופי דברים בין התובע לנתבע, עזב התובע את נקודת האיסוף תוך שהוא משאיר את האוטובוס ובו הנוסעים הרבים. מאז התובע לא שב לעבודה.

נדון כעת בתביעותיו של התובע ובכל תביעה נביא את טענות הצדדים ונכריע בהן.

הכרעה

נסיבות סיום עבודתו של התובע
3.
התובע טוען כי ביצע את עבודתו ואת כל שהוטל עליו לשביעות רצון מלאה של הנתבע, תוך הפגנת אחריות ומקצועיות רבה. כשדרש הנתבע מהתובע כי יעלה נוסעים נוספים, מעבר למותר לחוק ובניגוד לחוק, התובע סירב למלא דרישה זו. בעקבות אירוע זה, הנתבע הורה לתובע ללכת הביתה.

4.
הנתבע טוען כי בחודש האחרון לעבודתו של התובע אצל הנתבע השתנתה התנהגותו של התובע מהקצה אל הקצה והוא הותיר טעם מר אצל הנתבע וציבור לקוחותיו. הנסיעה לחוף הים באשדוד עם הנשים החרדיות וילדיהן, ביום ה-15.7.2010, הגדישה את הסאה מבחינתו של התובע אשר "התפוצץ", התפטר מעבודתו ונטש את האוטובוס כשהנוסעות בתוכו. לטענת הנתבע, התובע התפטר מרצונו הטוב והחופשי וללא מתן הודעה מוקדמת לנתבע לאחר שהתובע איבד את עשתונותיו.

5.
השאלה האם מדובר בפיטורים או בהתפטרות, או במילים אחרות מי יזם את הפסקת יחסי העבודה היא שאלה עובדתית.
"בעת הכרעה בשאלה מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לידי סיום, יש, לדעתנו, לבחון גם למי מהצדדים הייתה המוטיבציה להביא לניתוקם של יחסי העבודה. רוצה לומר: מהמסכת העובדתית המובאת לפני בית הדין ראוי, לטעמנו, להסיק לא רק מי יזם את ניתוק יחסי העבודה אלא גם מי היה הצד המעוניין בניתוקם. שכן לעיתים נגרר הצד היוזם את הפסקת העבודה בפעולתו אחר התנהגות הצד המעוניין בכך. במקרים כאלו ייתכן כי מה שנראה על פניו כהתנהגות המלמדת על התפטרות הוא, למעשה, פיטורים, או ההפך" (ד"ר יצחק לובוצקי "סיום יחסי עבודה" ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, מהדורת 2013 (להלן - לובוצקי) בפרק 2, עמ' 9). אותו ביטוי אינו חייב למצוא ביטוי פורמלי דווקא אלא גם במעשה שיש בו ללמד על כוונה חד משמעית לסיים את יחסי העבודה בין הצדדים, והדיבור המביא את היחסים לידי סיום חייב להיות חד משמעי. נטל ההוכחה מוטל על העובד הטוען כי פוטר מעבודתו והוא זכאי לפיצויי פיטורים.
"הנה כי כן התשובה לשאלה אם בפיטורים מדובר או בהתפטרות, נקבעה בהתאם לזהות הגורם שפעל לניתוק היחסים. לעניין זה, הפיטורים או ההתפטרות יכול שיבואו לידי ביטוי בכתב, בעל פה או בהתנהגות" (
ע"ע (ארצי) 256/08
מחמד בשיר קוקא ו-16 אח'- יוסי שוורץ
(13.2.11)). מכך נגזר שיחסי עבודה המתקיימים לאורך זמן אינם באים לידי סיום בדברים שנאמרו ב"עידנא דריתחא" (ע"ע (ארצי) 1333/04 בלויו טריסטה- יוסף לוגסי(2.6.06). השאלה אם הפיטורים או ההתפטרות היו בעידנא דריתחא תבחן גם לאור השאלה האם הודיע הצד הפועל על חזרתו מדבריו תוך זמן קצר (דב"ע לה/3-41 יעקב היגר - דוד שוורץ, פד"ע ז 24).

6.
מן הכלל אל הפרט.
התובע טוען כי לאחר שסרב להעלות נוסעים מעל המותר, הנתבע הורה לו ללכת הביתה. "אתה מתנפח כמו טווס ואם אתה לא רוצה לקחת את הנוסעים הנוספים תלך הביתה". הנתבע צעק וכעס עליו "אמר לי ללכת ברגל הביתה ולעזוב ולהשאיר את האוטובוס במקום וכך עשיתי". התובע טוען כי למחרת היום ובימים שלאחר מכן, ניסה ליצור קשר עם הנתבע. "אך זה ניתק את הטלפון וסירב לדבר איתי". הנתבע אף ניתק את הטלפון הנייד שהיה ברשות התובע, טלפון של העבודה. בבירור שערך התובע עם חברת אורנג' מפעילת הטלפון נמסר כי הנתבע הורה על ניתוקו של הנייד ואי חיבורו מחדש. "תקופה קצרה לאחר מכן- התקשרתי אל הנתבע והנתבע אמר לי שאין לו עבודה בשבילי" (סעיפים
7-12 לתצהיר התובע).
7.
הנתבע טוען בתצהירו כי בתחילת חודש יולי 2010 יצא התובע לטיול בין מס' ימים לצפון עם משפ' אלוש. התנהגותו של התובע כלפי נוסעיו הייתה מתחת לכל ביקורת וכזו שאינה הולמת נהג רכב ציבורי. באותו שבוע, כשהתבקש התובע להסיע נוסעות ליום כיף באשדוד התקשר לנתבע והודיע לו כי האוטובוס מלא עד אפס מקום וכי ישנם נוסעים נוספים "והוא אינו מתכוון לעבור עבירה כלשהי בהסעת נוסעים מעל המותר" (סעיף 17 לתצהיר הנתבע). הנתבע ביקש מהתובע להמתין עם הנוסעים במקום האיסוף עד להגעת אוטובוס נוסף ובזמן ההמתנה לפתוח את דלתות האוטובוס כדי שיהא אוורור לנוסעים הממתינים בחום הלוהט. התובע סירב לפתוח את דלתות האוטובוס ופרק את תסכוליו על הנתבע והנוסעים. התובע עזב בזעם את נקודת האיסוף תוך שהוא משאיר את האוטובוס ובו הנוסעים הרבים. "קראתי לתובע לשוב ולבצע את הנסיעה, התובע לא שעה לקריאותיי, התקשרתי לטלפון הנייד, אך התובע נמנע מלענות". הנתבע טוען כי ניסה להשיג את התובע טלפונית במהלך השבוע וניסיונותיו לא צלחו. כמו כן טוען הנתבע כי הגיע לביתו של התובע וביקש ממנו לשוב לעבודה אך התובע סרב לבקשתו (סעיפים 10-24 לתצהיר).

8.
אין מחלוקת שעל רקע חילופי הדברים שהתקיימו בין התובע לנתבע ביום ה-15.7.2010 הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, כאשר כל צד מייחס לצד השני ביטוי חד משמעי לכוונתו להביא לסיום את יחסי העבודה שבין הצדדים. על רקע דברים אלה מתעוררת השאלה - מי מבין הצדדים בפני
נו, היה חפץ בניתוק יחסי העבודה, ונתן לכך ביטוי חד משמעי לצד שכנגד?


9.
כמו כן, יש לזכור כי הטוען לפיטורים עליו נטל הראיה. התובע טוען כי התבקש ע"י הנתבע להעלות נוסעים נוספים מעבר למותר. וזאת בשים לב לכך שהיו 3-4 נוסעות נוספות (עמ' 10 שורות 21-29 ועמ' 12 שורה 26 לחקירה הנגדית של התובע). התובע הבין כי אם יעשה את הנדרש ממנו, יעבור על החוק.
על כן, סרב לעשות את עבודתו ועזב את המקום. הנתבע טוען כי לא הייתה כל מניעה חוקית להסיע את הנוסעות בעמידה ולראיה מזכיר את נוהל משרד התחבורה מיום 30.10.2007 (תיקון להוראת נוהל 2006\14 מ-20.9.06) המתיר הסעת עשרה נוסעים בעמידה בכל רכב המוגדר כבינעירוני ברישיון הרכב (שורה 60 לסיכומים).

10.
בנסיבות אלה, התובע לא הציג שום ראיה ממנה ניתן ללמוד כי היה אסור לו להסיע נוסעים בעמידה. ויודגש כי הוראת נוהל משרד התחבורה, בתקופה הרלוונטית לענייננו, מתירה הסעת עשרה נוסעים בעמידה. ועל כן לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו. התובע הוא הצד שהחל בכרסום היחסים החוזיים בין הצדדים ופעל לסיומם. הצד שהפר את הסכם העבודה בין הצדדים ובסירובו לנהוג באוטובוס, לא ביצע את חלקו הדורש כי ינהג בהתאם להוראות הנתבע. התובע גם לא הוכיח כי חזר לעבודה או ביקש לחזור לעבודה, והנתבע מנע זאת ממנו.

11.
מכאן עולה כי התובע הוא זה שהביאה לסיומם של יחסי העבודה בין הצדדים. התובע לא השכיל להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח אחרת. התובע לא הוכיח גם שהנתבע מנע ממנו לעבוד בימים שלאחר מכן ויעיד על כך תשלום השכר המלא שקיבל עבור החודש האחרון להעסקתו, למרות שבפועל עבד חודש חלקי.

12.

משכך, אנו קובעים כי התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבע, ועל כן איננו זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת וגם לא לפיצוי על עצם הפיטורים.


גמול עבור עבודה בשעות נוספות
13.
התובע טוען כי עבד שעות נוספות רבות מדי חודש וכי יומני העבודה ותלושי השכר שלו מעידים על כך. עוד טען התובע בכתב התביעה כי לא קיבל גמול על שעות נוספות. הנתבע
טוען ששילם לתובע את כל המגיע לו, לרבות שעות נוספות כמופיע בתלושי השכר.

14.
הלכת ימית (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ- אלי אפרים (12.11.08)) ותיקון 24 לחוק הגנת השכר (תשי"ח- 1958) שבא לאחריו, שינו את הכלל הראייתי שנהג בעבר לפיו הותנתה העברתו של הנטל להוכחת היקף ההעסקה בשעות נוספות, בהוכחה של מתכונת עבודה קבועה או דפוס עבודה קבוע חוזר ונשנה, חודשי, שבועי או יומי, של שעות עבודה או עבודה בשעות נוספות על ידי העובד. פסק הדין בעניין ימית נתן למעשה ביטוי למגמה המתפתחת והמתרחבת, לאורך השנים, הן בחקיקה והן בפסיקה, בכל הנוגע להתוויית כללים ראייתיים שעניינם העברת חובת ההוכחה אל כתפי המעסיק בנסיבות בהן הוא הפר חובה רישומית שנקבעה בדין או בנסיבות שבהן הוא נמנע מהצגת רישומים רלוונטיים לתביעה אותם הוא נדרש לערוך על פי הדין. (ע"ע (ארצי) 35727-11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ- פודולסקי אלכסנדר 25.1.2015).

15.
עד לכניסת תיקון 24 לתוקף, הנטל להוכחת עבודת שעות נוספות והיקפן היה מוטל על כתפי התובע. ממועד כניסת תיקון לתוקף, מעסיק שאינו מציג רישומי נוכחות מתוך פנקס עבודה אותו הוא חויב לנהל, מוטל על כתפיו נטל ההוכחה להפריך את גרסת העובד וזאת עד להיקף של 15 שעות עבודה נוספות לשבוע או 60 שעות עבודה נוספות לחודש (ע"ע (ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה- נתיבי מעיין בע"מ 24.2.2015).

16.
בחקירתו הנגדית הודה התובע כי שעות עבודתו לא היו קבועות, וכן כי דיווח מדי חודש לנתבע על מספר השעות שעבד כולל שעות נוספות, על יסוד דיווח זה שילם הנתבע לתובע את משכורתו מדי חודש. כמו כן, אישר בחקירתו הנגדית כי היה בודק את תלושי השכר מידי חודש ומאשר כי בתלושים קיים תשלום על שעות נוספות (עמ' 16 שורה 27).
על פי רישומי התובע שצורפו לתצהירו, ניכר כי ערך חישוב מדוקדק ופרטני של כל יום, הנסיעות ומשכן. יחד עם זאת, משלא הוכחה מתכונת עבודה קבועה וכן התובע מאשר שלפי רישומיו והן לפי התלושים קיבל תמורה עבור שעות נוספות אנו מכריעים כי התובע לא הרים את הנטל, באשר לתקופת העבודה טרם תיקון 24, ותביעתו לשעות נוספות עבור תקופה זו נדחית.

17.
ברם, ביחס לתקופת העבודה שלאחר כניסת תיקון 24 לתוקף, קרי החל מיום 1.2.2009, היות שנטל ההוכחה הועבר לכתפי הנתבע, משזה לא הצליח לסתור את טענות התובע על דרך של הגשת דוחות נוכחות,ומשבתקופה זו סכומי הנטו של התובע היו דומים ללא קשר להרכב התלוש, טענותיו של התובע ביחס לתקופה זו מתקבלות. בהתאם להוראות התיקון, מספר השעות המרבי שייפסק לא יעלה על 60 שעות חודשיות. בהתאם לכך אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובע 60 שעות נוספות בחודש, עבור התקופה שלאחר התיקון.

18.
על רקע זאת, לאחר שעיינו בחומר ובפרט בתלושי השכר, באנו לכלל מסקנה כי ביחס לתקופה שבין 02/2009 לבין 07/2010 יש להעמיד את שכרו של המערער על סך של 5500 ש"ח (ברוטו לתשלום), ערך שעתי 29.6 ש"ח (5500/186). לפיכך, המערער זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך של 42,091 ש"ח (44 שעות מתוך ה-60 יעשו לפי חישוב של 125% (1.25

x
44
x
29.6), 16 שעות מתוך ה-60 יעשו לפי חישוב של 150% (1.5
x
16
x
29.6).

פדיון ימי חופשה
19.
לטענת התובע, משך תקופת עבודתו לא שולמו לו מלוא ימי החופשה להם הוא זכאי. (בכתב התביעה הוא תובע לפדיון 72 ימי חופשה ובסיכומים הוא טוען ל-60 ימי חופשה אשר הנתבע חייב לו), וכן כי הנתבע חייב אותו בתלושי השכר שלו בניצול ימי חופשה ועשה כן באופן שרירותי וללא שניצל בפועל את הימים. לטענת הנתבע, התובע אינו זכאי ל-72 ימי חופשה כפי שנטען על ידו. על רקע זאת, טוען הנתבע כי במהלך תקופת העסקת התובע אצלו, התובע ניצל ימי חופשה.

20.

בהתאם לסעיף 26(א) לחוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951 (להלן-חוק חופשה שנתית) חייב מעביד לנהל פנקס חופשה. בהתאם להלכה פסוקה, על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שעומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו (דב"ע לא/3-22
צ'יק ליפוט -קסטנר, פד"ע ג' 215; דב"ע לח/ 73-3
ביטון מכלוף -נפתלי הכט, פד"ע י' 390). יחד עם זאת,
21.
על כך יש להוסיף, כי מתלושי השכר של התובע עולה במפורש תיעוד של ימי חופשה, לרבות ניצול ימי חופשה המהווה תחליף לניהול פנקס חופשה (ראו למשל תלוש שכר לחודש, 2009\12) רישום זה מנוגד לטענת התובע, כי לא לקח ולו יום חופשה אחד אותה תקופה. מעיון ברישומיו של דפי נוכחות שהקפיד התובע לתעד לעצמו, עולה כי הנתבע פדה לו בכסף 40 ימי חופשה (ב- 2008\02, 2008\08 וב- 2009\04).
עוד יש לציין בעניין זה כי מן המסמכים שהוגשו עלה כי התובע נהג לבדוק את תלושי השכר שקיבל ולבדוק אותם מול רישומיו. יש מקום להניח אם כן, כי התובע, אשר אין חולק שקיבל את כל התלושים לידיו בזמן אמת, היה מעלה טענותיו ביחס לרישום ימי החופשה מיד כשראה את התלושים בארבע השנים האחרונות לעבודתו. לאור התנהלותו בעבר, סביר להניח כי הסיבה לכך שהתובע לא פנה לנתבע כדי לחלוק על האמור בתלושים היא כי הם אכן משקפים את המציאות.

22.
מאידך, לאחר בדיקת התלושים, הנתונים העולים מתוכם אינם תואמים את רישומיו של התובע, הן מבחינת שעות וימי עבודה והן לעניין השכר השעתי. כמו כן, בתלוש הנ"ל מה-2009\12 נפדו 28 ימי חופשה, אך התובע עבד באותו חודש, חודש עבודה מלא. הנתבע לא הציג טעמים מוצדקים לכך שנוכו 28 ימי חופש, כשבפועל התובע לא שהה בחופשה. עוד נציין כי הנתבע פדה בכסף לתובע 40 ימי חופשה לתובע (עובדה זו רשומה 3 פעמים ברישומי השעות של התובע ב-2008\02, 2008\08 וב-2009\04). כמו כן, מודה התובע בחקירתו הנגדית כי הנתבע פדה לו ימי חופשה בכסף. אלא שמעסיק רשאי לפדות ימי חופשה בכסף, בתום תקופת העסקתו של העובד ולא במהלכה. לכן ימים אלו לא ילקחו בחשבון בבואנו לחשב את מספר ימי החופשה המגיעים לתובע.

23.
עובד יכול לצבור לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת (ע"ע(ארצי) 547/06 משה כהן- ויליאם אנויה
(8.10.2007); ע"ע(ארצי) 500/06 תימור גנדלמן- אילת השחר בטחון (1993) בע"מ, (18.3.2007)). בהתאם לחוק חופשה שנתית, התובע זכאי לקבל 14 ימי חופשה ברוטו בארבע שנות עבודתו הראשונות (בפועל, בקיזוז ימי המנוחה וימי שישי התובע זכאי ל-10 ימים בשנה), בשנה החמישית והשישית זכאי התובע לקבל 16 ימי חופשה ברוטו (ל-12 ימים נטו). בשנה השישית עבד עד החודש ה-7, על כן זכאי לקבל 6 ימים
+12+6=38)
10+10). דהיינו, התובע זכאי לפדיון 38 ימים חופשה שנתית בגין תקופת עבודתו (שלוש שנים בצירוף שנה שוטפת).

24.
עולה מכל המקובץ, כי התובע זכאי לפדיון 38 ימי חופשה שלא שולמו לו על ידי הנתבע בסך של 8,998.4 ש"ח (38

x
8
x
29.6). מסכום זה יקוזזו 5,000 ש"ח אשר שולמו לתובע בשיק על ידי הנתבע, כאשר התובע בא בדרישה לנתבע כי הוא לא שילם את כל הסכומים המגיעים לו על דמי הבראה ודמי חופשה. מבדיקת תלושי השכר עולה כי דמי הבראה שולמו במלואם לתובע. על כן, 5,000 השקלים שניתנו לו בתום תקופת העסקתו יקוזזו מסכום ימי החופשה המגיעים לו. על כן, מגיע לתובע סך של 3,998.4 ש"ח .

אי הפרשה לפנסיה
25.
התובע טוען כי הנתבע לא העביר בגינו תשלומים כלשהם לפנסיה החל מיום 1.1.08, חרף חובתו לעשות כן מכוח צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק ולאור רציפות העסקתו של התובע.

26.
לפיכך התובע תובע פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסכום כולל של 2,273 ש"ח על תקופת העסקתו מ-2008 ועד לסיום עבודתו אצל הנתבע. מאידך, הנתבע איננו מכחיש כי לא הפריש לנתבע הפרשות לקרן פנסיה. ברם, טוען הנתבע כי ככל שהתובע זכאי להפרש כלשהו לקרן הפנסיה הרי שבתשלום הסכום של 5,000 ש"ח שילם הנתבע לתובע את המגיע לו ומעבר לכך (סעיף 56 לכתב ההגנה). בסיכומיו טען הנתבע כי יש גם לקזז את השכר ששולם לתובע ביתר בחודש יולי.
27.
בענייננו, הנתבע לא טען בשום שלב, וממילא לא הוכיח, כי בשנים 2008 ועד ה-15.7.2010 הפריש לזכות התובע הפרשות לקרן פנסיה. לאור זאת, המסקנה היא כי היה עליו להפריש לטובת התובע הפרשות לפנסיה, כאמור בצו ההרחבה.
28.

לאור האמור, התובע זכאי לקבל, כאמור בחישוביו שלא נסתרו, מן הנתבע כדלקמן:

עבור 2008 – 49,740* 0.833% = 412 ש"ח;
עבור 2009 – 49,740 * 1.66%
= 825 ש"ח;
עבור 2010 – 41,440* 2.5% = 1,036 ש"ח;
בסך הכול זכאי התובע לקבל סך של 2,273 ש"ח בגין אי הפרשה לפנסיה.
משקיזזנו את הסך של 5000 ש"ח כנגד פדיון חופשה שנתית נותר לנו לבחון את טענת הקיזוז השנייה. התובע קיבל שכר על חודש עבודה מלא ב-2010\07, על אף שעבד 12 ימים בלבד. הנתבע ביקש לקזז סכום זה עם סכום ההפרשה לפנסיה. מאחר שיתרת השכר גבוהה מהסכום שעל הנתבע היה להפריש לפנסיה, התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר
29.
הנתבע ישלם לתובע
כדלקמן:

א.
42,091 ש"ח

– בגין שעות נוספות.
ב.
3,998.4 ש"ח

–בגין פדיון חופשה שנתית.
הסכומים יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום 15.7.2010 ועד התשלום בפועל.
שאר התביעות נדחות.
עוד ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 4000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.

30.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.






ניתן היום,
כ"ה אדר תשע"ה
,
(
16 מרץ 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.




נציגת ציבור (עובדים)
גב' רות סנקר

אילן סופר
סגן נשיאה

נציגת ציבור (מעסיקים)
גב' הניה מרקוביץ







סעש בית דין אזורי לעבודה 34237-02/13 רפאל יעקב עטיה נ' ויקטור אליה כליפה (פורסם ב-ֽ 16/03/2015)