פסקי דין על מאור משה לב | פסקי דין על מורן נווה | פסקי דין על ביטוח ישיר - השקעות פיננסיות | פסקי דין על דוד נאור ואח' |

4848-09/12 א     22/03/2015




א 4848-09/12 מאור משה לב נ' מורן נווה, ביטוח ישיר - השקעות פיננסיות בע"מ, דוד נאור ואח'








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 4848-09-12 לב ואח'
נ' נווה ואח'


תיק חיצוני:


בפני
כב' השופטת ברכה
בר-זיו



התובעים
מאור משה לב
ע"י ב"כ עוה"ד ר. רויטגרונד


נגד

הנתבעים
1. מורן נווה
2. ביטוח ישיר - השקעות פיננסיות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד גסאן אגברייה ואח'

3. דוד נאור
ע"י ב"כ עוה"ד אבי אמר ואח'

4. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים
ע"י ב"כ עוה"ד ליפא ליאור ואח'


<#1#>


פסק דין



1.
התובע
הגיש נגד הנתבעים תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת דרכים מיום 22.7.09 (להלן: "התאונה").

2.
התאונה ארעה כאשר רכב פרטי מסוג יונדאי מס' רישוי 60-850-56 (להלן: "הרכב"), בו נהגה הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") ביצע פניית פרסה פתאומית, חסם את דרכו של אופנוע מסוג זונגשיין מס' רישוי 95-556-61 (להלן: "האופנוע") עליו רכב התובע, התנגש בו וגרם לו להתהפך. התובע נפל מהאופנוע ונחבל.

3.
הנתבעת מס' 2, ביטוח ישיר-חברה לביטוח (להלן: "ביטוח ישיר"), ביטחה את הרכב בביטוח חובה.

4.
האופנוע היה בבעלות הנתבע מס' 3 (להלן: "נאור" ו/או "הנתבע"). ביטוח החובה של האופנוע היה על שמו של
נאור בלבד (הבעלים של האופנוע) , ולנהיגתו של התובע לא היה כיסוי ביטוחי.

5.
הנתבעת הורשעה ביום 26.3.12, בבית המשפט לתעבורה בחיפה (בתיק 5700-07-10), בגרימת התאונה ברשלנות.

6.
כתב התביעה המקורי הוגש נגד הנתבעת ונגד ביטוח ישיר (שייקראו להלן ביחד "הנתבעים"). בהמשך, לאור טיעוני ב"כ הנתבעים, תוקן כתב התביעה וצורפו כנתבעים נוספים הן נאור והן הנתבעת מס' 4 (להלן: "קרנית"). בסיכומים טען ב"כ התובע כי "צירוף קרנית והבעלים נעשה כדי שחס וחלילה לא יפול בין הכסאות".

7.
קרנית שלחה הודעה לצד שלישי נגד נאור.

8.
בכתב ההגנה , שהוגש בשם הנתבעת וביטוח ישיר, נטען כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של התובע. בהמשך, הנתבעת לא מסרה גירסה באשר לנסיבות ארוע התאונה ולפיכך אין מחלוקת כי נהיגתה היתה רשלנית וכי ככל שיקבע כי התובע אינו זכאי לפיצוי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") עליה לפצות את התובע מכח אחריותה בנזיקין.

9.
בכתב התביעה טען התובע כי:

"נסיעת התובע בעת התאונה לא היתה מבוטחת בביטוח חובה אשר היה מוגבל לבעלים של האופנוע והדבר לא היה בידיעת התובע"
.

10.
הנתבעים טענו גם כי לתובע אין עילה נגדם.

11.
נאור טען בכתב הגנתו כי לא התיר את נסיעתו של התובע באופנוע,וכי התובע נהג באופנוע ללא כל הרשאה. בנסיבות אלה טען נאור כי "התובע אינו זכאי לפיצוי בהתאם לחוק הפיצויים, בהיותו נהג ו/או משתמש ו/או מחזיק חסר ביטוח, אשר ידע ו/או בנסיבות הענין סביר שידע
ו/או בנסיבות הענין לא סביר היה שלא ידע, כי הוא נוהג באופנוע ללא כיסוי ביטוחי".

12.
נאור הוסיף וטען כי לא התיר לתובע לנהוג באופנוע גם לצורך "נסיעת מבחן" וכי לא מסר לתובע את מפתחות האופנוע וכי, ככל הנראה, התובע הניע את האופנוע בדרכים אחרות שאינן חוקיות.

13.
קרנית טענה בכתב הגנתה כי התובע אינו זכאי לפיצוי על פי חוק הפיצויים, בהיותו נהג ו/או משתמש ו/או מחזיק חסר ביטוח, שידע ו/או בנסיבות הענין חייב היה לדעת ו/או בנסיבות הענין סביר היה שידע ו/או בנסיבות הענין לא סביר היה שלא ידע, כי הוא נוהג באופנוע ללא ביטוח המכסה את נהיגתו.

14.
בתאריך 14.8.14 מסרה קרנית הודעה לפיה מתעודת עובד ציבור של משרד הרישוי עולה כי במועד התאונה רישיון הנהיגה של התובע לא היה בתוקף, מאחר ונפסל מלנהוג על ידי בית משפט השלום לתעבורה בחיפה
במ"ת 1076-11-08, ולפיכך, ממילא אינו זכאי לפיצוי מאת קרנית, בהיותו נהג חסר רישיון נהיגה תקף, כאמור בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים. לטענתה, מתעודת עובד הציבור עולה כי ביום 6.11.08 נשלל רישיון הנהיגה של התובע לתקופה של 3 חודשים, אך רישיון הנהיגה שלו לא הופקד.

15.
התובע טען בתגובה כי רישיון הנהיגה הופקד על ידו כדין וכי במועד התאונה היה רישיונו תקף.

16.
בשים לב לטענות הצדדים המחלוקות העובדתיות בין הצדדים הן כדלקמן:
-
האם לתובע היה רישיון נהיגה תקף ביום התאונה?
-
האם נהיגת התובע היתה ברשות או שלא ברשות מאת נאור?
-
האם
התובע ידע כי אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו באופנוע?

17.
להלן אדון בשאלות העובדתיות שבמחלוקת.
א. האם היה לתובע רישיון נהיגה תקף במועד התאונה

18.
נגד התובע הוגש כתב אישום
בפל 1074-11-08 בבימ"ש השלום לתעבורה בחיפה ובו נאמר כי, ביום 5.11.08 הוא נהג
ברכב פרטי כשהוא תחת השפעת משקאות משכרים, ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. בישיבת יום 6.11.08 בתיק המעצר
1076-11-08 ביקשה המאשימה לעצור את התובע. בית המשפט הורה על שחרורו ממעצר , כאשר אחד מתנאי השחרור היה כי: "אני פוסל את המשיב מהמחזיק או לקבל רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים בתיק זה".




19.
התובע הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו
ובגזר דין מיום 27.4.10 נקבע, בין היתר:

"אני פוסל
את הנאשם מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים בפועל.
ריצוי הפסילה יחל ביום 28.4.10 שעה 1300.
בית המשפט מסביר לנאשם כי עליו להפקיד את רישיונו – גם אם פקע תוקפו – במזכירות בית המשפט, ואם אין בידיו רישיון נהיגה עליו להפקיד תצהיר ערוך כדין"
.

20.
בהתאם לתעודת עובד ציבור בתוקף ליום 22.7.09 נשלל רישיון הנהיגה של התובע בתאריך 6.11.08 בתיק המעצרים הנ"ל ורשיון הנהיגה שלו "לא הופקד".

21.
התובע הציג שני אישורים על הפקדת רישיון הנהיגה שלו המזכירות בית המשפט (ת/2) – האחד מיום 25.11.08 והשני מיום 25.5.10 (כאשר באישור זה נאמר כי תקופת הפסילה היא למשך 3 חודשים בתיק 1074-11-08).

22.
בסיכומים טען ב"כ התובע כי לתובע היה רישיון נהיגה בתוקף במועד התאונה. ב"כ קרנית לא טען בענין זה. ב"כ הנתבעים טען כי הוא מאמץ את גרסת התובע, לפיה היה לתובע רישיון נהיגה תקף במועד התאונה. רק ב"כ נאור טען כי לתובע לא היה רישיון בתוקף במועד התאונה, אך טענתו הינה סתמית וללא כל פירוט.

23.
לאור האמור במסמכים (ובמיוחד ת/2) וטענות הצדדים אני קובעת כי לתובע היה רישיון נהיגה תקף במועד התאונה .

ב. האם
נהיגת התובע היתה ברשות או שלא ברשות מאת נאור

24.
בתאריך 12.8.13 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית בתביעתו (קודם שצורפו נאור וקרנית) . התובע הצהיר שם כי במועד התאונה נהג על האופנוע. אין בתצהיר כל התייחסות לשאלה האם הנהיגה היתה ברשות אם לאו.

25.
בחקירה נגדית של התובע בישיבת יום 29.9.13 על ידי ב"כ הנתבעים (קודם לצירוף הנתבעים הנוספים) נשאל התובע בענין השאלה שבמחלוקת:

"ש.
מי היה הבעלים של האופנוע
ת.
דוד נאור. הוא חבר של אחי.....
ש.
בשביל מה קיבלת את האופנוע מהחבר
ת.
כדי שאני אראה את המצב שלו, כי הוא חשב שהשרשרת שלו קצת רפויה ושאני אחליף שמן.
ש.
ואתה מבין בדברים האלה
ת.
כן"
.

אציין כי לאור תשובותיו של התובע בחקירתו עד לשלב זה, טען ב"כ הנתבעים כי לתובע עילת תביעה בהתאם לחוק הפיצויים ובהתאם תוקן כתב התביעה והוספו הנתבעים הנוספים, כאשר ב"כ התובע טען :

"אני מודיע, שלעמדתי אין מקום לצירוף והוא נעשה בגלל עמדת חברי עו"ד אגברייה, ולכן, אעמוד על הוצאות ככל שאחוייב בהן כלפי הנתבעים החדשים"
.


ב"כ התובע חזר על עמדתו זו גם בסיכומיו.

26.
לאחר צירוף הנתבעים הנוספים הגיש התובע תצהיר (משלים) בקשר לתאונה וטען בהקשר לשאלה שבמחלוקת כי:

"בעת התאונה נהגתי באופנוע שנמסר לי על ידי הנתבע מס' 3 (בתביעה המתוקנת)(נאור-הערה שלי –ב.ב.)....
אני מבין
באופנועים והנתבע מס' 3
מסר לי את האופנוע כדי שאעשה עליו סיבוב לצורך בדיקת מצבו , כולל חיזוק שרשרת והחלפת שמן"
.

27.
בתשובה לב"כ קרנית השיב התובע:

"ש.
אמרת שלא היית אמור לנסוע עליו.
ת.
נכון. הוא שם בחנייה וביקש ממני לבדוק לו שמן ולבדוק אם השרשרת רופפת.
ש.
הוא לא אמר לך שאתה יכול לרכב על האופנוע שלו , אלא ביקש שתבדוק.
ת.
הוא עובד בקריון ואני גר צמוד לקריון ויש לנו חנייה סגורה והוא השאיר את האופנוע שם... באופן קבוע , איתי או בלעדיי.
ש.
ואת המפתחות של האופנוע הוא היה משאיר אצל אחיך
ת.
אחי היה שומר לו את המפתחות. אני לא יודע בדיוק איפה הוא שם את המפתחות ומתי הוא נתן לו את המפתחות. אני לא יודע מה הם היו עושים.
ש.
לך הוא לא נתן מפתחות.
ת.
לא....
ש.
גם בשאלון ששאלנו אותך , האם התירו לך לנהוג באופנוע באותו זמן, בזמן התאונה, אם כן, מי ומתי, התשובה שלך היתה "לא דיברנו במיוחד על כך"?
ת.
אם זה מה שרשום, זה מה שאמרתי.
ש.
הוא ביקש ממך להחליף שמן ולבדוק את השרשרת
ת.
נכון
ש.
לא אמר לך לנהוג, לא אמר לך שיש ביטוח, לא נתן לך את המפתחות
ת.
לא דיברנו על זה וגם הוא לא נתן לי את המפתחות
ש.
זאת אומרת שהנהיגה באופנוע היתה מיוזמתך
ת.
רציתי לבדוק שהכל בסדר


ש.
בלי שביקשו ממך
ת.
נכון. בלי שביקשו ממני"
.

28.
התובע נחקר בענין זה גם על ידי ב"כ נאור כדלקמן:

"ש.
אני אומר לך שבדרך קבע הנתבע נאור דוד היה משאיר אצלכם את הקטנוע כדי שלא יגנבו אותו
ת.
נכון
ש.
אני רוכב על אופנועים 20 שנה. אני יודע שכדי לבדוק שרשרת זה להתכופף ולגעת בה אם היא מתוחה או לא מתוחה.
ת.
נכון
ש.
זאת אומרת שאין צורך בפועל לרכב על האופנוע
ת.
נכון וגם היא לא מתוחה אין צורך לרכב.
ש.
... האם קיבלת או לא קיבלת רשות לנהוג על האופנוע
ת.
לא ביקשתי רשות.....
ש.
תסכים איתי, שאתה רכבת על הקטנוע לפחות כמה דקות עד התאונה
ת.
כן. לא מעל 2 דקות....
ש.
אני אומר לך שדוד לא נתן לך את המפתח. האם נכון?
ת.
אני לקחתי את המפתח מהחדר של אחי. גם אחי לא היה בבית באותו זמן.
ש.
אני גם אומר לך שבדרך קבע דוד היה משאיר את המפתח בבית בקומה העליונה.
ת.
נכון. שם גר אחי.
ש.
אתה זוכר איך היה המפתח, כזה צרור
ת.
לא זוכר"
.


29.
בתצהיר עדות ראשית של נאור (נ/2) נאמר:

"אציין, כי בשל עבודתי בקריון נהגתי להחנות את האופנוע שבבעלותי בבנין בו מתגורר חברי הטוב אבירם לב שהוא אחיו של התובע.
התובע לקח את מפתח האופנוע ללא היתר ונהג בו ללא מתן הרשאתי!! התובע בסה"כ התבקש לבדוק את תקינות השרשרת ולבחון באם חסר שמן ולצורך כך לא נדרשת "נסיעת מבחן"....
ברצוני להדגיש שוב , כי מעולם לא נתתי את הסכמתי לתובע לנהוג באופנוע והרי שאם היה מבקש את הסכמתי וודאי היה נענה בשלילה"
.

30.
בחקירה נגדית לב"כ התובע השיב נאור כי הוא אמר לתובע מה הוא מבקש שיעשה. הוא לא אמר לו שהוא לא מרשה לו לנהוג כי זה לא היה רלבנטי ובכלל לא התנהלה שיחה בענין זה.

31.
לב"כ הנתבעים השיב נאור כי לא לקח איתו את המפתחות כאשר החנה את האופנוע בביתו של התובע מאחר וזה היה צרור גדול , הוא היה לובש "מכנס אלגנטי ...זה לא יפה בהופעה להחזיק את המפתחות בכיס". עוד אמר כי לפני שהלך לעבודה היה יושב עם אחיו של התובע באופן קבוע וגם עם עוד חברים. הוא לא עבד בבקרים אלא משעה 16:00 עד 22:30 לערך.

32.
נאור נשאל מדוע ביקש מהתובע לבדוק את האופנוע והשיב שהיתה להם שיחה על חשיבות הבדיקה ולאחר מכן הוא עלה לחדר של אחיו של התובע. האופנוע היה ברשותו כמה חודשים והוא לא ידע איך בודקים שמן. בהמשך אמר שביקש מהתובע לבדוק את השרשרת "סתם כך".

33.
נאור הופנה להודעתו במשטרה ושאל מדוע לא סיפר במשטרה שהתובע נהג באופנוע ללא רשות. נאור השיב כי מה שאמר "לא סיכמתי איתו על נהיגה על הקטנוע אלא רק לחזק את השרשרת ולבדוק שמן" – זה אותו דבר.

34.
לב"כ קרנית השיב נאור כי לפני התאונה הוא לא הרשה לאף אחד לנהוג בו, לא היה מצב שהתובע ראה מישהו אחר נוהג על האופנוע וגם אם היה ביטוח לעוד מישהו לנהוג על האופנוע, הוא לא היה מאפשר את זה. עוד השיב כי לא נתן לתובע "בשום דרך" את המפתחות וגם לא אמר לתובע היכן נמצאים המפתחות ושאם יצטרך יוכל לקחת אותם. בהמשך חזר ואישר לב"כ קרנית כי כל מה שביקש מהתובע היה לבדוק שמן ולראות אם השרשרת בסדר ומזה לא יכול היה להשתמע באיזה צורה שהיא שהוא מרשה לו לנהוג על האופנוע.


35.
ב"כ התובע טען בסיכומיו רק שחוק הפיצויים לא חל
בנסיבות המקרה, באשר מדובר בביטוח חובה של האופנוע, שהיה על שם הבעלים בלבד, ללא מתן היתר לנהוג לאדם אחר.

36.
ב"כ הנתבעים הקדים וטען כי הראיות היחידות בפני
בית המשפט בענין זה הן של התובע ונאור שהם "בעלי דין" ובנסיבות הענין חל סעיף 54 לפקודת הראיות, על כל המשתמע מכך וכי מאחר ולהכרעה בשאלה שבמחלוקת יש השלכה על נאור יש לבחון את גרסאות התובע ונאור בזמן אמת.

37.
ב"כ הנתבעים טען כי גרסתו של נאור, כי ביקש מהתובע לבדוק שמן ואת השרשרת למרות שלא היה כל פגם וללא סיבה, אינה הגיונית, וכן לא הגיונית גרסתו לפיה היה משאיר את מפתחות האופנוע אצל אחיו של התובע כדי שלא
יבלטו ממכנסיו. מנגד, היפנה לגרסת התובע עצמו שהצהיר כי "קיבל" את האופנוע מנאור כדי שיבדוק את מצבו ולא טען כי נאור אמר לו לא לנהוג באופנוע.

38.
ב"כ נאור טען בסיכומים כי הטענה לפיה נתן לתובע היתר לנהוג באופנוע אינה נכונה וחזר והדגיש כי "לא התיר את נסיעתו של התובע ברכב ולא מסר לידיו את מפתחות הרכב בכדי לעשות "נסיעת מבחן"".

39.
ב"כ נאור טען כי התביעה נגדו הוגשה בשיהוי, דבר שלא איפשר לו להוכיח כי נהיגתו של התובע היתה שלא בהיתר וללא רישיון נהיגה בר תוקף וכי התובע השאיר אותו "בן ערובה" בדיון, למרות שברור כי נהיגתו באופנוע אינה מכוסה במסגרת חוק הפיצויים.

40.
ב"כ נאור היפנה לעדותו של התובע, אשר אישר כי הוא לא היה אמור לנהוג על האופנוע וכי לא ביקש רשות לנהוג. עוד היפנה לעובדה שהתובע כבר הורשע בעבר על נהיגה בשכרות וללא פוליסת ביטוח חובה.

41.
ב"כ נאור טען כי לתובע עומדת זכות תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין בלבד.

42.
גם ב"כ קרנית הצטרף לטענות התובע ונאור כי נהיגתו של התובע היתה ללא היתר מנאור
וטען כי די בכך כדי לדחות את התביעה נגד קרנית.

43.
ב"כ קרנית טען כי התובע נושא בנטל הוכחת תביעתו וכי היה עליו להוכיח פוזיטיבי כי נהג בהיתר מאת הבעלים של האופנוע , אך במקום זאת הוכח באופן פוזיטיבי כי לא קיבל היתר שכזה והוא אינו עומד בתנאי סעיף 7א' לחוק הפיצויים (הן נאור והן התובע הודו כי התובע לא קיבל הסכמה של נאור לנהיגתו באופנוע).

44.
ברע"א 8744/08
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן
(21.10.11) נאמר על ידי כבוד ס.נ. השופט א. ריבלין כי:



"חזקת הרשות" ו"חזקת הרשות הראשונית", תוארו בפסיקת בית-המשפט העליון בהקשר לחיובה של חברת ביטוח בפיצוי הנפגע בתאונת דרכים בעת שלא הובררה השאלה אם קיבל הנוהג את רשותו של הבעלים או המחזיק ברכב.

החזקה הראשונה, "חזקת הרשות", ראשיתה בע"א 259/63
חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח
(3) 662 (1964), שם נקבע כי "בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהרשה אותו לכך". החזקה נובעת מעצם נסיעתו של הנוהג בכלי הרכב. חזקה זו, כל עוד לא נסתרה, מובילה לחיוב חברת הביטוח. רעיון זה של הצורך להצר את גבולות ההשתחררות של חברת הביטוח מחבותה עמד גם ביסוד החזקה בדבר "הרשות הראשונית". לאמור: די במתן רשות ראשונית לשימוש ברכב כדי שכל נהיגה בו – גם זו החורגת מהרשות – תחשב לנהיגה ברשותו של בעל הפוליסה וזאת כל עוד החריגה אינה קיצונית במיוחד. חזקה זו נקבעה בפסק הדין בע"א 214/81
מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט
(4) 821 (1986), וראו לעניין זה גם
ע"א 494/89 אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו
(3) 397 (1992).

לגבי "חזקת הרשות" נאמר במפורש בע"א 188/84
צור חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ
(3) 1 (1986) כי הסעיף בפוליסה המכסה גם את מי שבעל הפוליסה הרשה לו לנהוג בא להרחיב ולא לצמצם. בית המשפט המחוזי יישם הלכה ברורה זו בשתי הפרשות שלפנינו. הניסיון לרתום חזקות אלה, היום, לצורך שחרור קרנית מחבותה אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון שעמד מאחורי הפסיקה כאמור ואינו מתיישב עם אחד משני האדנים עליהם ניצב חוק הפיצויים – לאמור הסטת המימוש של הפיצוי מן הפרט – הנפגע או המתיר שלא חרג מן השורה, אל הגוף המבטח.
9.
יתרה מכך, אפילו היה היתר מצד העיקרון לקרנית לעשות שימוש בחזקות אלה כדי לחזור אל המחזיק ברכב ולהשתחרר בכך מחבותה בסופה של חזרה, יש לקרוא את החזקות האלה על הסייגים שנלוו להן.
לגבי "חזקת הרשות" נקבע ראשית כי "אי אפשר אולי להסיק מתן רשות ממעשיו של אדם הנוהג במכונית כאשר המעשים הללו לא הגיעו כלל לידיעת בעל הפוליסה" וכי יש לבדוק בכל מקרה אם מתן הרשות אכן השתמע מכלל הנסיבות (עניין
צור
, בעמ' 8
); "חזקת הרשות הראשונית" סויגה כבר בעניין
אסרף
, שם נכתב כי אין היא חלה על מקרים של "סטייה או חריגה קיצוניות במיוחד", וכי אין לייחס לנותן הרשות הראשונית מתן היתר לנהיגה שאינה מכוסה על-ידי הביטוח – למשל מסירת הרכב לידי אדם חסר רישיון נהיגה.
10.
התוצאה היא שאין מקום להחיל, במקרים נשוא הבקשות שבפני
נו, אף לא אחת מן החזקות האמורות וממילא הנטל להוכיח כי הרכב נמסר ברשות הבעלים או המחזיק מוטל על הטוען זאת"
.

וכבוד השופט י. עמית הוסיף כי:

"חזקת הרשות" ו"חזקת הרשות הראשונית" אינן פיקציות משפטיות שמטרתן להרחיב את אחריותו של המבטח. המדובר בחזקות שבעובדה, שמקורן בניסיון החיים ובשכל הישר. וכפי שנאמר על ידי השופט זילברג בעניין
קלקשטיין
:
"יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר. חזקה זו היא, מבחינה מסוימת, צורה אחרת של הכלל 'כל דפריש – מרובא פריש' ".

"חזקת הרשות" ו"חזקת הרשות הראשונית" הן חזקות עובדתיות "ניטרליות" שהשימוש בהן אמור להיעשות באופן בלתי-תלוי בתוצאה. לכן, יכול שחזקות אלה תשמשנה לעיתים להרחבת אחריות המבטח, ולעיתים, כמו במקרים שבפני
נו, לצורך חזרה של קרנית על הבעלים מתיר-השימוש ברכב. עם זאת, להבדיל מחזקה שבדין המעבירה את נטל השכנוע (כדוגמת חזקת התמורה בדיני שטרות או הכלל "הדבר מדבר בעדו" בפקודת הנזיקין
), הרי שחזקה שבעובדה נחשבת כראיה נסיבתית שאינה מעבירה את נטל השכנוע אלא את הנטל המשני של הבאת הראיות (להבחנה בין חזקה שבדין לחזקה שבעובדה ראו דעתו של כב' השופט מצא בדנ"א 1516/95
מרום נ' היומ"ש, פ"ד נב
(2) 813 (1998)).
6.
לצד כלל זה, נזכיר עוד מספר כללים ראייתיים היכולים לשמש בענייננו. ראשית, דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי ונטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט (
ע"א 357/72 שנסי נ' בצלציוני, פ"ד כז
(1) 741 (1973);
ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג
(2) 864, 870 (1989);
ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' ועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו
(4) 627, 642 (1992);
ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז
(5) 661, 681 (1993);
ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא
(4) 769 (1997), פסקה 13 לפסק הדין;
רע"א 1436/90
גיורא ארד חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף
, פ"ד מו
(5) 101, 105 (1992);
ע"א 10467/08

עומר חג'אזי נ' אדיב עיאס
(
[פורסם בנבו]
, 3.11.2010)).
שנית, על בעל דין הנטל להביא ראיות שהנגישות שלו אליהן גדולה מזו של הצד שכנגד. ברגיל, קרנית אינה יכולה לדעת את העובדות הקשורות ליחסים בין הבעלים לבין המשתמש, ועובדות אלה אמורות להימצא בידיעתו של הבעלים. וכדברי השופט זילברג בעניין
קלקשטיין
"את הבעלים אפשר לחייב כל עוד לא הוכיחו את ההיפך, יען כי הם "קרובים אל החלל" (ביטוי הלקוח מפרשת עגלה ערופה
דברים
כא –
י.ע.
) ובידם להוכיח כי הנהג הרשלני לא עמד אותה שעה תחת מרותם".
מנגד, יש להקל על הבעלים או המחזיק ברשות, מתיר-השימוש, בכמות הראיה הנדרשת להוכחת אי מתן היתר לשימוש ברכב ואי ידיעה כי הנוהג ברכב חסר כיסוי ביטוחי. זאת, מכוח הכלל לפיו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות (
ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי, פ"ד מ
(3) 281 (1986);
ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז
(2) 847 (2003))
.

45.
בענייננו, אין מחלוקת כי הן התובע והן נאור טענו כי התובע לא קיבל היתר לנהוג על האופנוע וגרסתם לא נסתרה. ככל שב"כ הנתבעים טוען כי יש לבחון גרסתם בזהירות, בהיותם "בעלי דין", הרי שגם "בזמן אמת" טענו טענה דומה , ומשכך, וחרף התמיהות שהעלה ב"כ הנתבעים – לא הוכח כי הנהיגה היתה "בהיתר", אפילו לא מכללא.

46.
ודוק: נאור אמר כבר בהודעתו במשטרה מיום 23.8.09 כי השאיר את האופנוע בביתו של התובע כדי שימתח את השרשרת ויחליף שמן ולשאלת החוקר השיב כי לא סיכם עם התובע כי ינהג באופנוע.

47.
באשר לתובע עצמו, הרי כבר בחקירתו הנגדית הראשונה, לפני תיקון כתב התביעה, וכאשר לא היה לו כל אינטרס בשאלה שבמחלוקת (מאחר וטען רק כי נהיגתו לא היתה מכוסה בביטוח החובה של האופנוע) הוא העיד כי קיבל את האופנוע לצורך טיפול בשמן ובשרשרת בלבד . בחקירתו במשטרה , לאחר הפגיעה, כלל לא התייחס לענין ההרשאה לנהוג וברי כי גם לא היה מפליל עצמו בנהיגה ללא היתר וללא ביטוח, כאשר אפילו לא
נשאל על כך על ידי החוקר.

48.
מכל האמור, אני קובעת כי
הוכח כי לא ניתנה לתובע רשות לנהוג על האופנוע.

49.
לכאורה די בקביעה זו כדי לקבוע כי נאור וקרנית פטורים מפיצוי התובע על פי חוק הפיצויים. יחד עם זאת, ולאור טענות ב"כ בסיכומיהם, אמשיך ואבדוק גם את השאלה הנוספת כלדקמן.

ג. האם התובע ידע כי אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו באופנוע

50.
בתצהיר הראשון שהגיש התובע נאמר:

"נסיעתי בעת התאונה לא היתה מבוטחת בביטוח חובה אשר היה מוגבל לבעלים של האופנוע והדבר לא היה בידיעתי"
.


51.
בחקירה נגדית של התובע , לפני תיקון כתב התביעה, לאחר שנשאל לזהות הבעלים של האופנוע הוא נשאל לענין הביטוח כדלקמן:

"ש.
והביטוח הזה היה מוגבל לנהג בלבד ואת זה לא ידעת
ת.
נכון
ש.
הוא לא סיפר לך את זה
ת.
לא
ש.
ואתה לא ביררת וסמכת על כך שיש ביטוח
ת.
כן. אני ידעתי שהכל מסודר באופנוע"
.

52.
בתצהיר המשלים שהוגש בהמשך, הצהיר התובע כי:

"לאופנוע לא היה ביטוח חובה עבורי, אלא ביטוח חובה המוגבל לבעלים בלבד, וזאת לא ידעתי והנתבע מס' 3 (בתביעה המתוקנת) לא ידע אותי על כך.
עובר לתאונה אני ידעתי שהכל מסודר , וחשבתי שביטוח החובה חל עלי"
.

53.
בתשובה לב"כ קרנית אישר התובע כי בעבר היו בבעלותו אופנועים וכי הוא טיפל בביטוחים שלהם. לשאלת ב"כ קרנית אם הוא יודע שביטוח החובה יכול להיות כללי ויכול להיות נקוב בשם השיב התובע כי:

"אני לא יודע מה עשה סוכן הביטוח. אני רק הייתי משלם לו והוא היה עושה את הכל"
.

התובע לא ידע להשיב מי היה סוכן הביטוח.

54.
התובע גם אישר בחקירתו כי לפני התאונה לא נהג באופנוע של נאור. התובע נשאל האם בדק את תעודת הביטוח של האופנוע לפני שנהג עליו והשיב:

"ת.
לא בדקתי. לא ביקשתי לראות את התעודה. גם לא הייתי אמור לנסוע עליו אלא רק החנה אותו אצלנו כדי לשמור עליו. הוא ביקש ממני לבדוק את מצב השמן כי הוא ידע שאני מתמצא באופנועים.
ש.
בתצהיר המשלים שנתת מיום 29.6.14 אתה אומר שחבת שביטוח החובה חל עליך
ת.
אני יודע שהוא מסודר ושיש לו הכל.
ש.
הנחת
ת.
הנחתי. אני יודע שהוא ילד טוב . מסודר. זה לא אוטו עם תא כפפות שאפשר לבדוק.
ש.
שאלת אותו אם יש ביטוח
ת.
לא. הוא לא היה. הוא הלך.
ש.
הוא לא אמר לך מעולם שתיסע כי יש ביטוח
ת.
לא דיברנו על זה. לא שאלנו.
ש.
אתה חשבת שיש ביטוח כי אתה יודע שהוא ילד טוב.
ת.
שהוא מסודר"
.

55.
בחקירתו לב"כ נאור השיב התובע כדלקמן:

"ש.
היו לך קטנועים בבעלותך לפני
ת.
נכון
ש.
אנחנו יודעים שחברה צעירים מחפשים לעשות את הביטוח הכי זול, ותמיד עלתה השאלה כמה זה רק לנוהג וכמה זה לכולם
ת.
תמיד ביקשתי מסוכן הביטוח לעשות ביטוח הכי זול. רק מה שחייבים. הוא לא הסביר לי איזה ביטוח הוא עושה.
ש.
אתה , לאופנועים שלך, היית נותן לאחרים לנהוג
ת.
בטח...
ש.
אתה ביקשתי מדוד לראות תעודת ביטוח או דומה לזה
ת.
לא. אני יודע שיש לו רישיון ואני יודע שהוא בחור מסודר.
ש.
נכון שדוד למעשה לא הסכים לך לרכב על האופנוע אלא רק לבדוק את השמן
ת.
לא שאלתי אותו בחיים אם הוא מסכים שאני אנהג. הוא ביקש ממני דרך אגב לבדוק את השמן. אם היתה לו בעיה , הוא היה הולך למוסך"
.

56.
בחקירתו הנגדית של נאור לב"כ התובע הוא השיב כי לא אמר לתובע שהביטוח הוא רק לנהיגה שלו מאחר וזה לא היה רלבנטי. תשובה זהה השיב גם לב"כ הנתבעים.

57.
בחקירה חוזרת השיב לבא כוחו כי הוא אמר שהשאלה לא רלבנטית מאחר והיה ברור שהתובע לא יסע על האופנוע ולא היה לו בשביל מה לנסוע על האופנוע בכל מחיר.

58.
גם בענין עובדתי זה הצדדים חלוקים, כאשר התובע טען כי "הניח" שיש כיסוי לנהיגתו באופנוע, אך הוא לא בירר זאת ונאור גם לא מסר לו כי אין ביטוח.

59.
רק ב"כ הנתבעים טענו כי לאור יחסי הקירבה בין נאור ובין אחיו של התובע ולאור העובדה שהתובע ידע כי נאור מחנה את האופנוע דרך קבע בחנייה של ביתו "יש לקבוע שלא היה זה סביר שהתובע ידע שהביטוח לקטנוע הינו ביטוח לנהג נקוב בשם בלבד והיה זה אך טבעי ומשמסר הנתבע לתובע את הקטנוע לבדיקה שיניח שקיים כיסוי ביטוחי תקף".

60.
טענה זו היא בגדר ספקולציה בלבד, לאחר שהוכח באופן פוזיטיבי
ההיפך, כי התובע הניח מהכרותו את נאור כי לקטנוע היה ביטוח חובה ובפועל כלל לא ידע את המצב לאשורו (הוא לא שאל ונאור לא אמר לו דבר בענין הביטוח).

61.
למותר לציין כי שאלת הידיעה על קיום ו/או העדר ביטוח היתה רלבנטית רק במידה והיה נקבע כי התובע נהג בהיתר מאת נאור – דבר שלא הוכח , כאמור לעיל.

62.
מכל האמור, אני קובעת כי אין תחולה להוראות סעיף 7א' לחוק הפיצויים ודין התביעה נגד נאור וקרנית להידחות.

63.
בנסיבות אלה יש לבחון את שאלת חבותם של הנתבעים לפצות את התובע (שהרי ההלכה היא כי נפגע בתאונת דרכים שאינו זכאי לפיצוי על פי חוק הפיצויים , זכאי להגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין, ולא יחולו עליו ההגבלות הקבועות בחוק הפיצויים (ע"א 2591/09 אלנאסרה נ. שליסל (22.2.11))

64.
באשר לחבות זו, הרי שכאמור, הנתבעת הורשעה בעבירה של נהיגה ברשלנות ולא הובאה מטעמה כל ראיה לרבות בענין נהיגתו של התובע בזמן התאונה.

65.
בסיכומים טען ב"כ הנתבעים כי:

"אין חולק שהנתבע 1 הורשעה בגין נהיגה רשלנית מאידך לא יכולה להיות מחלוקת, בנסיבות הענין, ועל פי תיק המשטרה, שלו התובע היה שם לבו לדרך ותנאי התאונה היתה נמנעת.
בנסיבות יש הצדקה להשתת אשם תורם בשעור 25% לפחות על התובע שדווקא נהג בקטנוע נח וקל לתימרון כדי להתרחק מרכב הנתבעת / ולשמור מרחק ממנה עת ביצעה את סיבוב הפרסה"
.

66.
גם טענה זו נטענה בעלמא, ולא זו בלבד שהנתבעת לא מסרה כל גירסה בקשר לתאונה, אלא שב"כ הנתבעים אפילו לא היפנה לתיק המשטרה ו/או לאיזה ראיה ו/או אמירה לפיה התובע לא שם לבו לתנאי הדרך ויש הצדקה להשית עליו אשם תורם.

67.
ב"כ הנתבעים עוד הגדיל וטען כי לא יכולה להיות מחלוקת בענין זה, כאשר המחלוקת קיימת וטענת התובע היא כי יש להשית על הנתבעים את מלוא האשם לארוע התאונה.

68.
לפיכך אני קובעת כי התאונה ארעה באשמתה הבלעדית של הנתבעת וכי על הנתבעים (הנתבעת וביטוח ישיר) לפצות את התובע על מלוא הנזקים שנגרמו לו בעקבות התאונה.

הנזק

69.
בתאונה נחבל התובע בירך ובברך ימין. התובע פנה לבית חולים רמב"ם ובבדיקתו נמצאה נפיחות של ברך ימין ללא יכולת תנועה בגלל כאבים.

בצילום רנטגן נמצא "שבר מרוסק של עצם הירך בדיסטלית מימין, המערבת את המשטח המפרקי של הברך".

התובע אושפז בבית החולים ובמהלך אשפוזו עבר קיבוע חיצוני של הברך. ביום
12.8.09 שוחרר התובע מבית החולים לשיקום בבית חולים "בני ציון", משם שוחרר ביום 28.8.09, עם המלצה לא לדרוך על הרגל.

ביום 12.4.10 אושפז התובע פעם נוספת בבית החולים ועבר ניתוח הטרייה נרחבת של אזור השבר מרקמת החיבור. החלל מולא על ידי שתל עצם עצמוני שנלקח מעצם האליום שלו.
ביופסיה של אזור השבר הדגימה עצם נמקית ופיסרוזיס.

התובע שוחרר מבית החולים ביום 18.4.10, עם המלצה לדריכה קלה וביצוע פיזיוטרפיה.
השבר התחבר עם קיצור משמעותי של עצם הירך שעברה תמט באזור שלא התחבר.


ביום 2.10.12 עבר התובע ניתוח נוסף ואובחן חוסר איחוי גרמי .

70.
בתצהיר עדות ראשית של התובע , הוא הצהיר כי לפני התאונה היה בריא בגופו ובנפשו עם פרופיל צבאי 97 וכי מאז התאונה הוא סובל מצליעה קשה, הגבלה משמעותית בברך ימין, כאבים בברך בעת הליכה, והוא לא מסוגל לבצע כל פעילות גופנית המטילה משקל על רגל ימין מעבר להליכה ועמידה של מספר דקות.

התובע ציין כי בנוסף להגבלות בתנועת הברך הוא סובל מכאבים עזים, עבר טיפולים שונים נגד כאב , שלא עזרו לו, ונזקק לתרופות באופן תמידי.

71.
ביום 28.4.11 נבדק התובע על ידי מומחה מטעמו, ד"ר בצלאל פסקין. בבדיקתו התלונן התובע על צליעה שמקשה על ניוד מהיר, הגבלת תנועה משמעותית בברך ימין, כאבים בברך בזמן הליכה ועל כך שהוא לא מסוגל לבצע כל פעילות גופנית שכרוכה בנשיאת משקל על רגל ימין, מעבר להליכה ועמידה של מספר דקות.

72.
בחוות דעתו קבע ד"ר פסקין כי למרות הניתוחים שהתובע עבר, השבר לא התחבר, החלק הדיסטלי של השבר עבר נמק וכתוצאה מכך הרגל התקצרה באופן משמעותי (5 ס"מ). מעבר לכך, המעורבות המפרקית של השבר גרמה לכך שברך ימין אינה תפקודית לחלוטין. הוא הוסיף כי "בשקלול הנסיבות הללו ומנסיוני האישי נראה לי שיזדקק בגיל צעיר מאד להחלפת מפרק ברך מלאכותית".

73.
ד"ר פסקין קבע לתובע נכות צמיתה בשעור של 30% לפי סעיף 35(1)(ג) לתקנות המל"ל, בגין ההגבלה התפקודית של ברך ימין וכן 10% לפי תקנה 47(5)(ג) בגין התקצרות רגל הימין.

74.
סה"כ הנכות המשוקללת שנקבעה הינה בשעור של 37%.

75.
ביום 30.12.12 נבדק התובע על ידי מומחה מטעם הנתבעת, ד"ר וייס. התובע התלונן בפני
ו כי הוא מרגיש חלש פיזית ולא יכול לתפקד, מתקשה לגרוב גרביים, מתקשה לעלות במדרגות או לשבת זמן רב וכי הוא זקוק לקביים.

76.
בפרק "דיון ומסקנות" ציין ד"ר וייס כי :

"לב מאור נפגע בברכו הימנית בתאונת דרכים כרוכב אופנוע. נגרם שבר מרוסק בחלק החיצוני הרחיקני של עצם הירך, אשר לאחר קיבוע ראשוני במקבע חיצוני ויצור התנאים עבר ניתוח להטרייה וניקוי אזור השבר והשתלת עצם עצמונית.
השבר התחבר עם קיצור של 3 ס"מ ולאחר טיפולי פיסיוטרפיה נותר עם הגבלה של 90% בכיפוף.
לדעתי, השבר בירך הותיר נכות בשעור 20% על פי תקנות המול"ל סעיף 35(1)ג'.
בנוסף, בשל הקיצור של 3.0 ס"מ, זכאי לנכות נוספת של 5%, לפי סעיף 47(5)ב'"
.

77.
ד"ר וייס העמיד את נכותו המשוקללת של התובע על 24%.

78.
בישיבת יום 18.3.13 הסכימו ב"כ הצדדים (התובע והנתבעת וביטוח ישיר) כי שתי חוות הדעת יעמדו בפני
בית המשפט והוא יכריע בהן ללא חקירת הרופאים. בהמשך הסכימו, כאמור בסיכומי ב"כ הנתבעים להעמיד את הנכות על 30% ומעבר לכך הם לא טענו בענין הנכות.

79.
לפיכך, אני מעמידה את הנכות הרפואית והתפקודית של התובע על 30%.

80.
התובע הצהיר
כי סיים 12 שנות לימוד באורט קרית ביאליק במגמת חשמל. לפני התאונה עבד במפעל אלום המפרץ והשתכר בממוצע 3,500 ₪ כפועל יצור ולאחר שהמפעל נסגר עבד בעבודות מזדמנות והשתכר כ- 3,200 ₪ במזומן.

81.
התובע המשיך והצהיר כי מאז התאונה אינו עובד וביקש לפסוק לו עבור 4 שנים מאז התאונה לפי השכר הנ"ל ובהמשך לעלות בשכרו בהדרגה ולקבוע את נזקיו לפי השכר הממוצע במשק. לדבריו, הוא לא מצא עבודה עד היום ולפיכך ביקש לפסוק לו הפסד השתכרות מלא לעבר ולמשך שנתיים נוספות (התצהיר הוגש בחודש אוגוסט 2013), גם בהתחשב בעובדה שהוא עומד לעבור ניתוח נוסף בברך. בהמשך, במדורג עד גיל 35 וממועד זה ועד גיל הפנסיה, ביקש לקבוע את הפסדי השכר שלו לפי נכותו, דהיינו שליש השכר הממוצע במשק.

82.
בתחשיב הנזק מטעמו (אליו היפנה ב"כ התובע בסיכומיו) הוערך הפסד ההשתכרות בעבר והפסד כושר ההשתכרות בעתיד בסכום של 2,682,307 ₪ (נכון ליום 14.4.13).

83.
ב"כ הנתבעים היפנה גם הוא לתחשיב הנזק מטעמו, שם טען כי התובע לא השלים שירות צבאי מלא, ומדוח רציפות הביטוח שלו עולה כי מאז שיחרורו מהצבא ועד מועד התאונה השתכר (בממוצע) 1,378 ₪. לטענתו, הטענה כי התובע השתכר 3,500 ₪ לחודש הינה מופרזת ובנסיבות יש להעמיד את שכרו, לכל היותר, על 2,500 ₪.
84.
ב"כ הנתבעים טען כי מאז התאונה חלפו 62 חודשים, מתוכם היה התובע 27 חודשים במאסר וביתרת התקופה קיבל הבטחת הכנסה בסכום העולה על הסכום אותו השתכר
עובר לתאונה.

85.
ב"כ הנתבעים טען כי אין לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר וכי את הפסד כושר ההשתכרות לעתיד אין לאמוד לפי חישוב אריתמטי, אלא בסכום גלובלי של 200,000 ₪.

86.
התובע צירף לתצהירו תלושי שכר לחודשים מרץ עד אוגוסט 2008, לפיהם השתכר בתקופה זו כ- 3,500 ₪ (נטו). התובע גם טען כי ביתרת התקופה עבד עבודות מזדמנות והשתכר במזומן כ- 3,200 ₪ בחודש.

87.
גרסת התובע באשר להשתכרותו נראית לי סבירה לאור תלושי השכר. התובע גם הודה כי בהמשך עבד בעבודות מזדמנות, וקיבל שכר במזומן, דבר שבא לידי ביטוי בדוח הרציפות בעבודה.

88.
מאידך, איני מקבלת את גרסת התובע כי היה יכול להגיע לשכר בגובה השכר הממוצע במשק. בשים לב לגילו ולעברו הפלילי המכביד (לרבות התקופה בת 27 חודשים בה ישב בכלא לאחר התאונה) , אני מעמידה את שכרו הפוטנציאלי על שכר המינימום, דהיינו 4,300 לחודש.

89.
בשים לב לנכותו והטיפולים שעבר, יש להעמיד את תקופת אי הכושר של התובע בשעור של 100% לתקופה של 24 חודשים, בשעור של 50% לתקופה של שנה נוספת ובשעור של 30% לעתיד.

90.
הנתונים שקבעתי לעיל מהווים בסיס לחישוב אך לאור אי הודאות הרבה בעניינו של התובע, אני מסכימה עם טענת ב"כ הנתבעים כי אין מקום לערוך חישוב אריתמטי וראוי לפסוק לתובע סכום גלובלי בראש נזק זה, אותו אני מעמידה, לעבר, על 140,000 ₪.

91.
לעתיד, עד גיל 67,
אני פוסקת לתובע סכום של 336,535 ₪ (4,300 ש"ח
x
0.3
x
260.88).

92.
בגין אובדן פנסיה זכאי התובע לפיצוי בשעור של 12% מהסכום הנ"ל (
ר'
ע"א 8930/12
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג
, (31.7.14), דהיינו 57,185 ₪.

93.

התובע הצהיר כי בעקבות הפגיעה הוא נעזר באמו ובאחותו בכל פעילויות היומיום. התובע ביקש להעמיד את העזרה לעבר על סכום של 2,500 ₪ לחודש, ולעתיד, על סכום גלובלי של 750,000 ₪.

94.
גם אימו ואחותו של התובע הצהירו כי הפגיעה ברגלו של התובע היתה קשה וכי מאז התאונה הוא נעזר בהן בפעולות היומיום כמו רחצה, לבוש, והנעלה.

95.
ב"כ הנתבעים כי בהתחשב בפגיעה ועזרת בני המשפחה בסמוך לתאונה, יש להעמיד את הפיצוי בגין העזרה, לעבר ולעתיד על 10,000 ₪.

96.
בשים לב לפגיעתו של התובע, אין ספק כי נזקק לעזרה בחיי היומיום סמוך לאחר התאונה, וגם נכותו היום מצריכה עזרה, אם כי לא בהיקף הנטען.

97.
גם ב"כ הנתבעים הודה בסיכומים בצורך בעזרה לאחר התאונה, אך טען כי מדובר בעזרת בני משפחה והציע להעמיד את הפיצוי על סכום מזערי.

98.
ההלכה היא כי גם בגין עזרת בני משפחה זכאי נפגע לפיצוי ובשים לב לפגיעה ותלונות התובע מחד, וכאשר אני לוקחת בחשבון כי דוקא בתקופה בה נדרשה עזרה בהיקף גדול היה התובע בכלא,
אני מעמידה את הפיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד, על סכום גלובלי של 240,00 ₪.

99.
התובע טען כי בעקבות התאונה נגרמו לו הוצאות רפואיות. טענותיו בראש נזק
זה כלליות, והוא לא צירף כל קבלות. מאידך, לאור חוות דעת המומחה לפיה התובע עשוי להיזקק לניתוח נוסף והצורך באביזרים רפואיים (כמו קביים), אני פוסקת לתובע בגין הוצאות רפואיות סכום גלובלי של 15,000 ₪.

100.
התובע טען כי דרוש לו רכב מאחר והברך איבדה חלק ניכר מתיפקודה.
התובע העריך את הפיצוי בגין רכישת רכב ואחזקתו על סכום של 310,000 ₪. התובע טען כי הוא מוציא על מוניות סכום חודשי של 1,200 ₪.

101.
גם אמו ואחותו של התובע הצהירו כי התובע מתקשה בניידות וכי הוא נוסע במוניות לכל מקום.

102.
ב"כ הנתבעים טען כי נכותו של התובע אינה מצריכה רכב, אלא לכל היותר נסיעות מוגברות. כן טען כי רישיון הנהיגה של התובע נשלל לצמיתות ולפיכך אין מקום לפיצוי התובע בגין ניידות. לחילופין בלבד הציע ב"כ הנתבעים פיצוי בסכום של 10,000 ₪.

103.
גם אם התובע לא ירכוש רכב, מאחר ורישיונו נשלל, גם ב"כ הנתבעים מודה בצורך בנסיעות מוגברות ועסקינן בפגיעה ברגל הפוגעת בתנועה ומחייבת נסיעות מוגברות.

104.
גם בראש נזק זה יש לקבוע את הפיצוי על דרך האומדנא, ואני מעמידה אותו על 200,000 ₪.

105.
בשים לב לנכותו , האשפוז והניתוחים שהתובע עבר, ובשים לב לסכומים להם טענו שני הצדדים, אני פוסקת לתובע בגין כאב וסבל פיצוי בסכום של 70,000 ₪.

106.
ב"כ הנתבעים טען כי מסכום הנזק יש לנכות את תקבולי המל"ל (קצבת הנכות הכללית שהתובע קיבל) , אך התקבול כבר נלקח על ידי בחשבון כאשר הערכתי את אובדן ההשתכרות של התובע לעבר, ולפיכך אין מקום לניכוי נוסף.

107.
סה"כ נזקו של התובע מסתכם , לאור האמור, ב- 1,058,720
₪.

108.
אני מחייבת את הנתבעים 1,2 (ביחד ולחוד) לשלם לתובע את הסכום של 1,058,720 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ בסכום כולל של 180,000 ₪.


התשלום ייעשה באמצעות ב"כ התובע תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

109.
בנוסף, ישלמו הנתבעים 1 ו-2 לנתבע מס' 3 ולנתבעת מס' 4 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ (לכל אחד בנפרד).

110.
הנתבעים 1 ו-2 יישאו ביתרת האגרה, ככל שתחול.

ניתן היום,
ב' ניסן תשע"ה, 22 מרץ 2015, בהעדר הצדדים
.









א בית משפט מחוזי 4848-09/12 מאור משה לב נ' מורן נווה, ביטוח ישיר - השקעות פיננסיות בע"מ, דוד נאור ואח' (פורסם ב-ֽ 22/03/2015)